שפחה צעירה, גלב ומלך

בעודי יושבת במשרד שקט במוזיאון הלובר הפריזאי ובידי לוח חֵמר, השתמשתי בזכוכית מגדלת כדי לבחון את המילים שנחרטו בו, בסימנים קטנים ומדויקים המכונים כתב יתדות. בכף ידי הלוח נראה זעיר, רוחבו 38.5 מילימטרים וגובהו 33 מילימטרים בלבד. עליו, בכתב העתיק, הייתה רשימה של תריסר שמות. מה מסתתר מאחורי המסמך הזה? מי הם הגברים ברשימה? מתי וכיצד הם חיו? לפני למעלה מ-3700 שנה, כשהכותב השתמש בחרט חד כדי להטביע את השמות הללו בחמר ולרשום את הסחורות שכל אחד מהם קיבל, הגברים הללו  הכירו זה את זה ועבדו ביחד. לרבים מהם היו כנראה נשים ומשפחות ומקצועות. מה עוד יכולתי ללמוד על עולמם?

בשלב ההוא, רק התחלתי את מחקר התואר השני שלי בהיסטוריה של המזרח התיכון הקדום, אבל ידעתי שאיני הראשונה לקרוא את הלוח הזה. עשרות שנים קודם לכן, בשנת 1923, חוקר צרפתי בשם פרנסואה ת׳ורו-דנגן סייר במזרחהּ של סוריה, בחיפוש אחר אתר העיר העתיקה תרקה והלוח הזה ניתן לו ביחד עם קומץ לוחות נוספים, והוא שהביא אותם אל הלובר. הוא גם ניסה לבצע חפירה קצרת מועד באתר שהתגלה כעיר תרקה, וכיום הוא כפר על גדות נהר הפרת ושמו תל-אשרה, אבל הוא לא הצליח למצוא תיעוד נוסף בלוחות חמר. לכן ת׳ורו-דנגן קרא, ניתח ופרסם את הלוחות המעטים שהשיג, וציין את מאפייניהם הייחודים ואת הדמיון שלהם ללוחות אחרים שכבר היו מוּכרים בשווקי העתיקות. קראתי את מאמרו שוב ושוב, פעמים רבות לפני שנסעתי לפריז כדי להתבונן בלוחות בעצמי.

מחקר בהיסטוריה מעורר לעתים תכופות תחושה של שיחה עם אנשים שחיו לפני זמן רב

מחקר בהיסטוריה מעורר לעתים תכופות תחושה של שיחה עם אנשים שחיו לפני זמן רב, ובעודי יושבת לבדי במשרד בלובר, שקעתי עמוקות בדיאלוג מדומיין עם ת׳ורו-דנגן על הפרשנויות שלנו. העובדה שהוא מת שנים ארוכות לפני שנולדתי לא שינתה דבר. חלקנו את העניין העמוק בתולדותיה של תרקה. ועמנו היה שם הרשם האלמוני שכתב את הלוח אלפי שנים קודם לכן, והרשמים שכתבו את הלוחות האחרים שת׳ורו-דנגן רכש. המסמכים היו שייכים כנראה לארכיון פרטי עתיק, ורובם התייחסו לאדם בשם גימיל-נינקאראק. למרבה הפלא, דווקא ברשימה שקראתי הוא לא הוזכר.

אתר תל אשרה במחוז דיר א-זור בסוריה, שבו נמצאו שרידי העיר תרקה. תצלום: Mission franco-syrienne de tell Masaîkh. - Ashara et sa région (in French). archeologie.culture.fr., ויקיפדיה

אולם, כשבחנתי את הלוח בתשומת לב רבה יותר, עלתה בי פתאום תחושה עזה של היכרות. מתחת וסביב השמות בכתב היתדות הבחנתי בהטבעה של חותם שגולגל על פני החמר – חותם שזיהיתי. החותם היה שייך ללא אחר מאשר גימיל-נינקאראק. זו הסיבה שהלוח הזה נמצא בין המסמכים הללו. ת׳ורו-דנגן כמובן לא הבחין בכך. שתי הטבעות ברורות הרבה יותר וקלות לזיהוי של אותו חותם התגלו זמן רב אחרי מותו בשנת 1944, במהלך חפירות נוספות שנערכו בתרקה. אין ספק שגימיל-נינקאראק היה נוכח (וכנראה גם בעל עמדה סמכותית) בעת הרכבת הרשימה שאחזתי בידי;הוא גלגל את חותמו עליה כאות לכך שמדובר במסמך רשמי.

מה יכולים הלוחות הללו לספר לנו על אודות גימיל-נינקאראק ועולמו? במה טעיתי בפרשנות שלי? ״השיחה״ שלי התרחבה בסופו של דבר וכללה את תרומותיהם של חוקרים אחרים וסופרים עתיקים רבים נוספים. בשנים שחלפו מאז אותו ביקור בלובר, חלקים נוספים של פאזל החיים בתרקה בשלהי המאה ה-18 לפני הספירה החלו להשתבץ במקומם.

לעתים קרובות, מיקרו-היסטוריות מבוססות על מסמכים ששרדו במקרה, מסמכים שהיו להם בזמנם משמעות וחשיבות אבל ברובם הם נקיים מהתרברבות ותעמולה, מאחר שלא נכתבו למען קהל עתידי. כך ניתן להיות כמעט ״זבובים על הקיר״, לצותת לאנשים מן העבר שמעולם לא שיערו שמישהו יזכור אותם

הצלחתי לשחזר את המיקרו-היסטוריה של גימיל-נינקאראק וקהילתו. מיקרו-היסטוריה היא ממוקדת יותר מביוגרפיה; היא בוחנת תקופה במהלך חייו של אדם (לרוב אדם שלא היה בכיר במיוחד), כדי להבין היבטים מסוימים בעולמו. לעתים קרובות, מיקרו-היסטוריות מבוססות על מסמכים ששרדו במקרה, מסמכים שהיו להם בזמנם משמעות וחשיבות אבל ברובם הם נקיים מהתרברבות ותעמולה, מאחר שלא נכתבו למען קהל עתידי. כך ניתן להיות כמעט ״זבובים על הקיר״, לצותת לאנשים מן העבר שמעולם לא שיערו שמישהו יזכור אותם. לוחות חמר שנכתבו בכתב יתדות מתאימים במיוחד לגישה זו להיסטוריה, בחלקם משום שהם שרדו היטב בתוך האדמה, ודבר ממה ששרד לא נאצר בעת העתיקה במיוחד עבורנו. כל מיני סוגים של מסמכים נשמרים. מסייעת לנו גם העובדה שמאות אנשים מן העולם העתיק שמרו בבתיהם ארכיונים של מסמכים אישיים. כאשר ארכאולוגים חשפו בחפירות קהילות עתיקות, הלוחות נמצאו לרוב כשהם מונחים על הקרקע, ממש במקום שבו הם ננטשו.

ת׳ורו-דנגן חיפש את יתרת ארכיונו של גימיל-נינקאראק בתרקה בשנת 1923, אבל לא מצא. אולם למרבה הפלא, הלוחות שהוא חיפש נמצאו בסופו של דבר. בשלהי שנות השבעים, ג׳ורג׳ו בוצ׳לאטי (Buccellati), ארכאולוג והיסטוריון מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס, עמד בראש צוות בינלאומי שפתח בחפירות רשמיות באתר בשנת 1984 ובשנת 2011. אוליביה רואו (Rouault), האפיגרף [חוקר הכתובות] של החפירה, פרסם את המסמכים שנמצאו בה בעונות החפירה הללו, ומאוחר יותר מונה לנהל את החפירות שם. הודות למחקר הזה אנו מכירים כיום 14 לוחות שבהם מוזכר גימיל-נינקאראק, רבים מהם נמצאו במה שהיה כנראה ביתו.

גימיל-נינקאראק היה דמות מרתקת, גבר בעל מעמד בולט בקהילתו, שהיו לו קשרים למלך המקומי קשטיליאשוּ, אבל המסמכים שלו מספקים גם הצצה לחייהם של אנשים ממעמדות נמוכים בהרבה שסבלו קשיים רבים בתחום הכלכלי והאישי, ובכללם ילדה בשם גוואטוּם

מן הלוחות הללו עולה כי גימיל-נינקאראק היה דמות מרתקת, גבר בעל מעמד בולט בקהילתו, שהיו לו קשרים למלך המקומי קשטיליאשוּ, אבל המסמכים שלו מספקים גם הצצה לחייהם של אנשים ממעמדות נמוכים בהרבה שסבלו קשיים רבים בתחום הכלכלי והאישי, ובכללם ילדה (שעוד נחזור אליה) בשם גוואטוּם.

התקופה שבה יוצרו הלוחות של גימיל-נינקאראק, בשלהי המאה ה-18 לפני הספירה, קדמה ביותר מ-2300 שנה להולדתו של מוחמד ואפילו קדמה ב-1200 שנה לראשיתה של הרפובליקה הרומית.  אבל התרבות העירונית במזרח התיכון כבר הייתה בת כ-1800 שנה. ומשום שאנשים, ראו עצמם תמיד כמודרניים, ובצדק, גימיל-נינקאראק בוודאי לא חשב על התרבות שלו כעל פרימיטיבית או קדומה.

אוכלוסיית תבל באותה עת מנתה קמצוץ מגודלה הנוכחי, אבל אנשים כבר חיו בכל היבשות מלבד באנטרקטיקה. הם דיברו מספר רב מאוד של שפות, וקיימו את עצמם בדרכים רבות, ובכלל זה באמצעות חקלאות, ליקוט, רעיית צאן, דיג ומסחר. גימיל-נינקאראק חי במה שהיה אחד מן האזורים העירוניים וצפופי-האוכלוסייה ביותר בעולם, אזור שנודע מאוחר יותר בשם מסופוטמיה (עיראק וסוריה של היום), ובו ערים וממלכות שכנו בעמק הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל. הערים הגדולות היו ענקיות, אוכלוסייתן מנתה עשרות אלפי בני אדם והיו בהן ארמונות רחבי ידיים, חומות נישאות ומקדשים רמים. תרקה, שהייתה עיר גדולה למדי, הייתה ביתו של האל המקומי, האל דגן, ש[כפי שמעיד שמו] דאג לגידולי הדגנים.

"תבליט Burney", מסביבות 1800 לפנה"ס, מראה דמות של אישתר, אולי של לילית, מלכת הלילה, המוזיאון הבריטי, לונדון. תצלום: Manuel Parada López de Corselas, ויקיפדיה

במהלך חייו של גימיל-נינקאראק, הכוח העיקרי במסופוטמיה היה ממלכת בבל. אתם בוודאי מכירים את בבל מן התנ״ך, כשמלכהּ היה נבוכדנצר השני, אבל הסיפור שלו התרחש יותר מאלף ומאה שנה מאוחר יותר. תקופתו של גימיל-נינקאראק הייתה התקופה המכונה תקופת בבל הקדומה, אז העיר בבל רק החלה את כ-1500 שנות שלטונה באזור שהוא היום עיראק. האימפריה הבבלית הקדומה הוקמה על ידי המלך חמורבי, וגימיל-נינקאראק כנראה נולד לקראת סוף תקופת שלטונו של זה. לתרקה הייתה שושלת מלכים משלה, אבל הם היו כנראה כפופים בדרך כלשהי לבבל, שהייתה בעלת השפעה רבה באזור.

נהר הפרת, שנתיבו חלף על פני העיר, נהר רחב ובוצי, דמה כנראה במאה ה-18 לפני הספירה מאוד לנהר של היום. שדות השעורה הירוקים שהקיפו את העיר היו גם הם דומים – מחולקים למלבנים צרים וארוכים, מופרדים בתעלות, ונפרשים על פני עמק הנהר השטוח. מרחוק נראו אז, כהיום, הגבעות צרובות השמש של כרי המרעה של הכבשים והעזים.

חשבתי על האנשים שצעדו בדרך הזו אלפי שנים לפני כן, ותהיתי איך נראו חייהם: מה היו שמותיהם? איך בילו את ימיהם? עם אילו קשיים הם התמודדו?

ארכאולוגים טרם מצאו את שרידי מקדשו של דגן, אבל הם גילו אזורים רבים בעיר העתיקה שהם מעניינים לא פחות – ואחד מאלה הוא שכונה שארכאולוגים מכנה בשם ״אזור C״. כאן הם גילו את הלוחות מארכיונו של גימיל-נינקאראק. החלק שנחפר כולל את היסודות והקירות של שלושה או ארבעה בתים עתיקים שניצבו לאורך חלק קצר מכביש צר, המסתיים בכיכר ציבורית, ומקדש קטן לאלת ריפוי בשם נינקאראק. אני זוכרת שעמדתי שם זמן קצר לאחר שהגעתי לתרקה, וחשבתי על האנשים שצעדו בדרך הזו אלפי שנים לפני כן, ותהיתי איך נראו חייהם: מה היו שמותיהם? איך בילו את ימיהם? עם אילו קשיים הם התמודדו?

חמורבי, מלך בבל ומראשוני המחוקקים, מקבל את סמכותו מידי אל השמש. מוזיאון הלובר, פריס. תצלום: Mbzt, ויקיפדיה

אילו אנשי האזור לא היו כותבים על לוחות חמר, הייתי מוצאת רק תשובות מעטות לשאלותיי. היינו יודעים רק את מה שניתן להסיק מן החפצים והמבנים. אך למרבה המזל, הרשמים בעיר תרקה אכן כתבו בחמר, ובני הקהילה המקומית השליכו את מסמכי הבית שלהם ממש ליד כדי האחסון השבורים שלהם. הלוחות שלהם מספקים לנו שמות, וגם פרטים רבים על אודות הקשרים ביניהם, מקצועותיהם והמוסדות שלהם. במקרה של תרקה, אנחנו יודעים יותר על היחידים הללו מכפי שאנו יודעים על המלכים ששלטו באזור.

הלוחות לא כללו דבר שנועד להרשים. לא היו שם כתובות מלכותיות או יצירות ספרות. התוכן שלהם היה פרוזאי בהרבה: מכתבים אישיים, חוזים, תרגילים מבית הספר, רשימת שמות של אנשים שעבדו ביחד – בדוק מה שניתן למצוא בין מסמכיו של אדם גם בימינו

יותר ממאה לוחות מתרקה פורסמו, ורובם כנראה הושלכו או פשוט נשכחו על ידי בעליהם, פוזרו (לעתים בחלקים) על רצפות החול וכוסו על ידי לבנים שנפלו, חול, ומאוחר יותר על ידי קומות נוספות. הלוחות לא כללו דבר שנועד להרשים. לא היו שם כתובות מלכותיות או יצירות ספרות. התוכן שלהם היה פרוזאי בהרבה: מכתבים אישיים, חוזים, תרגילים מבית הספר, רשימת שמות של אנשים שעבדו ביחד – בדיוק מה שניתן למצוא בין מסמכיו של אדם גם בימינו.

במסמכים מופיעים שמות רבים. כשהתחלתי לחקור את הלוחות הללו, השמות כולם לא היו מוכרים, מעין צבר מטושטש, אבל ככל שחקרתי אותם, כך קמה הקהילה ונעורה לחיים. מאות גברים ומספר נשים מוזכרים שם, ולרוב כל אחד מהם מזוהה על פי מקצוע או שם האב. רבים מהם הופיעו שוב ושוב במסמכים. הם שימשו זה לזה כעדים לחוזים, הם נרשמו כבעלים של שדות ובתים סמוכים, הם כתבו אלה לאלה מכתבים, והם קנו זה מזה ומכרו זה לזה רכוש. ניתחתי את מקומם של השמות בטקסט כדי לשחזר את הרשתות החברתיות שלהם – מי מופיעים יחד ברשימת עדים? מי גרים בשכנות? אילו קשרים היו בין אחים? הבנתי שהשכונה הייתה ביתם של בעלי בתים קטנים רבים, והיו בה חמש משפחות דומיננטיות. אפילו הצלחתי לשחזר חלקית עצי משפחה של כל אחת מהן.

במובן מה, הטקסטים הללו הם יומיומיים אך גם מדהימים, כי הם מספקים חלון מואר לחייהם של אנשים שחיו בסביבות ״אזור C״. כך אנו מכנים את המקום, אבל חוזה למכירת בית מספר לנו שהכיכר הציבורית שבה הבית הזה ניצב נקראה ״רבּיט מאטים״, או ״כיכר הארץ״.

גימיל-נינקאראק בולט בקרב קהילת האזור. הוא היה אישיות מרכזית שיתכן כי היה מעורב מאוד במקדש לנינקאראר. על פי המקומות שבהם נמצאו הלוחות שהוא מוזכר בהם, הוא כנראה התגורר בבית סמוך למקדש. כמו אחדים משכניו, גימיל-נינקאראק היה בעליו של שדה אחד לפחות – שמכירתו תועדה בחוזה שנמצאו ממנו חלקים. הטקסט המתוארך המוקדם ביותר שמזכיר אותו הוא חוזה אחר המתעד את מכירת השדה, אף שהוא לא היה אז הקונה או המוכר ושמו מופיע ברשימת העדים.

רישומים של מכירות קרקע ובתים נשמרו לעתים קרובות למשך זמן ארוך, לעתים מאות בשנים, כהוכחת בעלות למקרה של מחלוקת. מדי פעם נמצאים שטרות בעלות כאלה בכדים, שנשמרו יחד בקפידה. אם היה מי שאכן ערער על מכירה, הצדדים המתדיינים צריכים היו למצוא את החוזה הרלוונטי, לאסוף כמה מן האנשים שהיו עדים לחתימתו ושמותיהם הופיעו בלוח, וללכת לבית המשפט

רישומים של מכירות קרקע ובתים נשמרו לעתים קרובות למשך זמן ארוך, לעתים מאות בשנים, כהוכחת בעלות למקרה של מחלוקת. מדי פעם נמצאים שטרות בעלות כאלה בכדים, שנשמרו יחד בקפידה. שני כדים כאלה של חוזי קרקעות נמצאו באזור אחר בתרקה. אם היה מי שאכן ערער על מכירה, הצדדים המתדיינים צריכים היו למצוא את החוזה הרלוונטי, לאסוף כמה מן האנשים שהיו עדים לחתימתו ושמותיהם הופיעו בלוח, וללכת לבית המשפט. אם היה מתברר שמישהו הפר את תנאי החוזה, העונש שנקבע לכך היה חמור – במרבית המקרים, הוא נאלץ לשלם לארמון קנס של חמישה קילוגרמים של כסף וזפת חמה הייתה נמרחת על ראשו. ממקרים שנידונו בבתי משפט באזורים אחרים עולה כי קנסות כבדים כאלה הוטלו לעתים רחוקות בלבד, אבל נראה ששימשו כהרתעה עזה: חמישה קילוגרמים של כסף היו סכום שאדם הרוויח בכל חייו, כמעט בכל מקצוע.

בשלב כלשהו, גימיל-נינקאראק כנראה עבד עבור המלך המקומי, קָשטיליאשו. אנחנו יודעים מעט מאוד על המלך הזה או האזור בשליטתו, או על מספר האנשים שבהם שלט או עד לאן הגיעה ממלכתו. בעצם, אנחנו אפילו לא יודעים מה היה שמה של ממלכתו, כי לא נמצאו כל כתובת או מסמכים מחצרו. מאוחר יותר, הממלכה באזור זה נקראה ח'אנה ויתכן שכך נקראה עוד קודם, אבל עדיין לא נמצאו ראיות לכך. יתכן אפילו שקשטיליאשו היה זר שהגיע מאזור אחר (שמו אינו מקומי). במשך עשרות שנים, חוקרים העלו השערות בנוגע למלך זה – למשל שהוא היה מראשוני המשפחה המלכותית שלאחר מכן השתלטה על בבל – אבל איני משוכנעת. רק קומץ של התייחסויות אליו שרדו ופשוט אין די ראיות שמהן ניתן להסיק מסקנות רבות לגביו. עם זאת, סביר להניח שהארמון שלו שכן בתרקה, העיר הגדולה באזור.

אנו יודעים על קשריו של המלך עם גימיל-נינקאראק משום שלגימיל-נינקאראק היה חותם גלילי יפה עם כתובת המתארת אותו כמשרתו של קשטיליאשו. כל מי שהיה חשוב פחות מן המלך – כלומר כל האנשים האחרים בממלכה – נחשבו לנתיני המלך, אבל רק אנשים שעבדו עמו ישירות זכו שעל החותם שלהם ייכתב כי הם משרתי המלך. חותם גלילי שימש באותו אופן שבו אנו משתמשים בחתימות; חותם גלילי שגולגל על מסמך חמר העיד על מעורבות של האיש או האישה שהוא היה שייך להם. גימיל-נינקאראק גלגל את החותם שלו על לוחות ועל פיסות חמר ששימשו כדי לחתום דלתות או כדים. ברור מן החותמות שקצוות החותם היו מחופים בכיפות זהב מפוארות ומעוטרים בדוגמאות משולשים העשויות כדוריות זהב קטנות בטכניקת גרנולציה. נראה כי החותם ניתן לו כמתנה מן המלך קשטיליאשו.

חותם גלילי שנמצא בתרקה. מוזיאון הלובר, פריס. תצלום: המאמר המקורי.

אתם בוודאי תוהים מה עשה גימיל-נינקאראק עבור המלך? מאז שנות העשרים [של המאה העשרים] כשאחדים מן הלוחות הללו פורסמו לראשונה, ידענו את מקצועו: הוא היה ״הספר הראשי״. כך זוהה גם בלוחות אחרים ששמר – שבר של חצי חוזה העסקת פועל בשדותיו, אדם בשל אידין-סין. החוזה מציין כי גימיל-נינקאראק הבטיח לשלם לאידין-סין את שכרו בשעורה והבטיח לו עשרה ימי חופשה במהלך השנה. אנחנו יודעים מחוזים אחרים, דומים, שאידין-סין קיבל צמר לביגוד, וגם סנדלים חדשים וכד שמן, וכי בעת שנשכר לעבודה הוא קיבל מקדמה ששולמה בשעורה. אילו גימיל-נינקאראק לא היה נותן לו את אלה, אידין-סין יכולה היה לתבוע אותו למשפט, ולהשתמש בחוזה כראייה.

למה שאדם הנושא את התואר ״סַפָּר ראשי״ יהיה בעל שדות וישכור פועלים לעבוד בהם? במכתב, גימיל-נינקאראק אפילו הורה למישהו לקנות לו בהמות משא, אולי כדי לגרור את המחרשה או הכרכרה. אלמלא חותמו הגלילי והתואר המקצועי שלו, אפשר היה להסיק מן החוזים שלו שהוא התפרנס מחקלאות. אבל לפני 3700 שנה במסופוטמיה, כמעט לכולם היה קשר לחקלאות. פקידי ממשל קיבלו מן המלך זכות להשתמש בקרקע כסוג של שכר, והיא לא עובדה על ידי הפקידים עצמם אלא על ידי חקלאים שהתגוררו במקום ושילמו תמורת הזכות לעבד את הקרקע, פועלים שכירים או יזמים. חיילים קיבלו חלקות קרקע קטנות והם עיבדו אותם כאשר שלא יצאו לקרב. לכן גימיל-נינקאראק היה בעליה של אדמה ראויה לעיבוד והרוויח מיבוליה, בעודו מקדיש את עצמו למקצועו כספר ראשי.

כדי ללמוד יותר על הקריירה של גימיל-נינקאראק, הרחבתי את החיפוש שלי אחר מסמכים. בעלי מקצוע רבים באותה עת היו מאורגנים בגילדות, ולכל אחת מאלה היה מִנהלן שפיקח על חבריה. גילדת ספּרים מוזכרת בלוח חמר מהעיר הסמוכה מארי, שבה ״החברים בגילדת הספרים תופסים את מקומם לצד בעלי מקצוע (אחרים) ומניחים את סכיני הגילוח שלהם בפני (האלה) אישתר״. גימיל-נינקאראק כנראה עמד בראש גילדת הספרים בתרקה.

בלוח מן העיר מארי, הפעם מכתב, כתב גבר על כך שהוא נלקח אל הספר בגלל כאב בכף רגלו: 'כף רגלי כאבה כולה, ולא יכולתי לדרוך על הקרקע. והם נשאו אותי אל ביתו של הספר על מיטה'. תפקידו של גימיל-נינקאראק כמרפא מסוג כזה עשוי להסביר את מיקום ביתו, ממש לצד מקדש אלת ההחלמה, נינקאראק

סכין הגילוח שספר השתמש בו נקרא בשפה המקומית – האכדית – נאגלָאבוּ. זה היה להב חד שלעתים קרובות הוא מוזכר גם בהקשר של ניתוחים, שגם אותם יכלו הספרים לבצע. בלוח אחר מן העיר מארי, הפעם מכתב, כתב גבר על כך שהוא נלקח אל הספר בגלל כאב בכף רגלו: ״כף רגלי כאבה כולה, ולא יכולתי לדרוך על הקרקע. והם נשאו אותי אל ביתו של הספר על מיטה״. תפקידו של גימיל-נינקאראק כמרפא מסוג כזה עשוי להסביר את מיקום ביתו, ממש לצד מקדש אלת ההחלמה, נינקאראק. יתכן אפילו שהיה לו תפקיד בכת שלה. רשימה של שמות, שכנראה מתעדת קורבנות שהועלו לאלה, נמצאה על רצפת מקדשהּ. גימיל-נינקאראק מופיע ברשימה במקום הרביעי, אחרי האלה עצמה, המלך ואדם נוסף.

על פי החותם הגלילי, אפשר להניח כי גימיל-נינקאראק שרת גם את המלך, אולי כאחד מספּריו האישיים. חשבו על כך: לפנינו אדם שנהג להצמיד באופן קבוע להב חד לגרונו של המלך. אם כך, המלך כנראה בטח בו לחלוטין. כתוצאה מכך, יתכן כי גימיל-נינקאראק נתבקש למלא תפקידם נוספים – כאלה שלא היו קשורים לגילוח ולתספורת או לניתוחים – שנדרש עבורם אדם שהמלך יכול היה לבטוח בו ביטחון מלא. בערך באותה עת, ספר ראשי נוסף נשא באחריות המפתיעה לפיקוח על החיילים במבצר צבאי. הוא מילא תפקיד זה לצד וזיר ומספר מפקדי צבא. התואר ספר ראשי היה, כנראה, בסופו של דבר, מטעה: יתכן כי גימיל-נינקאראק בילה יותר זמן בסיוע לניהול הממלכה המקומית מכפי שהקדיש לפטפוטים עם לקוחות בעודו גוזז את זקנם.

בחינה קפדנית של המסמכים מאפשרת לנו לדמיין מי בדיוק היה האיש: הוא חי בשכונה שלא הייתה שכונת פאר, והיו בבעלותו אדמות. היה לו בן וכנראה גם רעייה (אף שאיננו יודעים עליה דבר), הוא היה פעיל בקהילתו, ועשוי היה להיות האיש רב ההשפעה ביותר מבין שכניו, שפיקח על הספּרים המקומיים ועבד עבור המלך.

אבל אחד המסמכים מארכיונו מכיל הפתעה מרעישה.

'גימיל-נינקאראק, בן ארשי-אהוּם, קנה אותה במחיר מלא משאמהו ובלטאני, אביה ואמה. הוא ישלם 5/6 מנה של כסף'. אף שבשום מקום בחוזה לא נאמרת המילה 'שפחה', גוואטום בוודאי נמכרה לעבדות. גימיל-נינקאראק קנה אותה מהוריה

החוזה מתחיל בשמה של הילדה. היא הייתה ״גוואטוּם, בתם של שאמהוּ ושל בֶּלטאני״. למה היא הייתה נושא החוזה? הכתוב ממשיך: ״גימיל-נינקאראק, בן ארשי-אהוּם, קנה אותה במחיר מלא משאמהו ובלטאני, אביה ואמה. הוא ישלם 5/6 מנה של כסף". אף שבשום מקום בחוזה לא נאמרת המילה ״שפחה״, גוואטום בוודאי נמכרה לעבדות. גימיל-נינקאראק קנה אותה מהוריה.

לוח מתוך חוזה הרכישה של הילדה גוואטום מידי הוריה, מתוך ארכיון גימיל-נינקאראק, בתרקה. מוזיאון הלובר, פריס. תצלום: המאמר המקורי.

הלוח הזה הוא יוצא דופן לזמנו. חוזי מכירות של עבדים במסופוטמיה של המאות ה-18 וה-17 לפני הספירה ציינו לרוב כי העבדים הגיעו ממקום מרוחק ולא שהם נקנו מהוריהם. מדי פעם צוין בחוזה שהצעירה נרכשה מהוריה על ידי זוג כדי לשמש אישה שנייה לבעל ושפחה לאישה. אף שפוליגמיה הייתה נדירה, נישואים כאלה היו מותרים במקרים שבהם הזוג היה עקר ועשויים היו להתרחש כאשר להורים לא היו אמצעים להבטיח לבתם נדוניה. אבל בחוזה של גוואטום אין מדובר בנישואים.

מה עלול היה לקרות בחייהם של בלטאני ושאמהו שהביא אותם להחלטה הנוראה למכור את בתם? במאה ה-18 לפני הספירה, לא היו כנראה שווקי עבדים, אבל שפחות בית עבדו בחלק ממשקי הבית. חלקן נולדו אל תוך העבדות ואחרות הובאו ממדינות רחוקות, היו שהועברו בירושה ואחרים נרכשו מסוחרים והיו אפילו מי שנמכרו (כמו במקרה זה) על ידי הוריהן

אם נעזוב לרגע עולם של בעלות על קרקעות ותפקידים רשמיים שבו חי גימיל-נינקאראק, מה אנו יכולים ללמוד על האנשים העניים יותר בחברה, אנשים כמו משפחתם של בלטאני, שאמהו וגוואטום? הרשמים כתבו עליהם לעתים נדירות יותר ובמרבית המקרים הם לא שמרו ארכיון. מה עלול היה לקרות בחייהם של בלטאני ושאמהו שהביא אותם להחלטה הנוראה למכור את בתם? במאה ה-18 לפני הספירה, לא היו כנראה שווקי עבדים, אבל שפחות בית עבדו בחלק ממשקי הבית. חלקן נולדו אל תוך העבדות ואחרות הובאו ממדינות רחוקות, היו שהועברו בירושה ואחרים נרכשו מסוחרים והיו אפילו מי שנמכרו (כמו במקרה זה) על ידי הוריהן. מכירת ילדה ייצגה כנראה כמעט תמיד מעשה אחרון ונואש בזמן של קשיים כלכליים בלתי אפשריים שחוותה המשפחה. יתכן שעבור הוריה של גוואטום מכירת הבת הייתה האפשרות היחידה להבטיח שיהיה לילדה מזון והיא תוכל לשרוד.

לרוב, משפחות מורחבות היו נרתמות לעזרה בזמנים קשים. ישנם מכתבים ששרדו מאותה עת ובהם אחים בוגרים מתחננים זה בפני זה לסיוע כלכלי. רשת הביטחון הלא רשמית הזו עשויה הייתה להיות מצילת חיים. אבל לעתים בני משפחה לא יכלו לעזור, כפי שאולי קרה להוריה של גוואטום.

לעתים רחוקות בלבד אנו זוכים לראות מעט ממה שיכול היה להביא הורה למכור את בתו. אסופה של חוזים מתקופה מאוחרת יותר – מן המאה ה-13 לפני הספירה – מתעדת משבר אסוני של משפחה שהוביל לתוצאה דומה. המסמכים נמצאו בחפירות באֶמַר, עיר על גדות החידקל מצפון מערב לתרקה. בעת שנכתבו, הגיעה לסיומה תקופה ארוכה של שלום ושגשוג. העיר אמר סבלה מרעב וממתקפות מחוץ, והרשומות שם התייחסו ל״שנת הרעב״ או ל״שנת המצוקה והמלחמה״.

תבליט בבלי ועליו זוג מחובק, 2000-1700 לפנה"ס, מעט לפני זמנו של גימיל-נינקראק, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: המאמר המקורי

החופרים גילו באמר יותר משמונה מאות לוחות בכתב יתדות וכן חלקים של כתבים. בין אלה היו אחדים שעסקו בזוג צעיר בשם קו׳אֶה וזדאמה, שלא היו מילידי העיר. יכול להיות שמאחר שהם גרו הרחק מעיר המוצא שלהם, לא הייתה להם רשת ביטחון של בני משפחה שיכלו לתמוך בהם, ואולי משפחתם המורחבת כולה סבלה. מספר חוקרים דנו בחייהם של בני משפחה אלה מאז נמצאו במסמכים, ובכלל זה החוקר האיטקלי קרלו זאקניני (Zaccagnini) בשנת 1994 והחוקרת הפולנייה לנה פיאלקובסקה (Fijałkowska) בשנת 2014. מן התגליות של מומחים אלה ומניתוחי שלי את הלוחות, יכולתי ללמוד יותר על הסיבות לכך שזוג מסופוטמי עשוי היה למכור צאצא.

מעניין לציין כי הצהרה בגוף ראשון מאת האם קו׳אה, שרדה, ובה היא מסבירה במילותיה שלה את מה שקרה לה ולילדיה. היא אמרה:

"בעלי נסע. הילדים שלנו היו כולם תינוקות. ולא היה לי איש שיוכל להאכיל אותם. לכן מכרתי את בתי בא׳לה-ביה להיות בתה של ענת-אוּמי... וכך יכולתי להאכיל את הילדים הקטנים האחרים שלי במהלך שנת הרעב״.

נראה כי לקו׳אה היו בת קטנה ותאומים – שני תינוקות זכרים, בעלה נעדר והיא הייתה נואשת. לא נאמר שם דבר על עבדות, והילדה הקטנה בא׳לה-ביה אמורה הייתה להיות בתהּ של האישה ששילמה עבורה, ויתכן כי ההסדר ביניהן מייצג סוג של אימוץ בתשלום

נראה כי לקו׳אה היו בת קטנה ותאומים – שני תינוקות זכרים, בעלה נעדר והיא הייתה נואשת. לא נאמר שם דבר על עבדות, והילדה הקטנה בא׳לה-ביה אמורה הייתה להיות בתהּ של האישה ששילמה עבורה, ויתכן כי ההסדר ביניהן מייצג סוג של אימוץ בתשלום. ענת-אוּמי הציעה 30 שקלי כסף עבור הילדה, סכום גדול, ויתכן כי קו׳אה דמיינה שבתה לא תחיה כשפחה ואילו לעצמה דמיינה עתיד שבו תוכל לכלכל את בניה.

לא כך היה. ענת-אומי לא שילמה, וכך בא׳לה-ביה הקטנה נותרה אצל אמהּ. אבל אז בעלה של קו׳אה חזר, וקו׳אה ילדה תינוקת נוספת, והנסיבות הקשות – מלחמה ורעב – ללא ספק החמירו את המצב. יכול להיות שכולם היו בסכנת רעב. ההורים החליטו לבסוף שהם חייבים לעשות את הנורא מכול.

חוזה נוסף מן העיר אמר מספר את סיפורם:

״זאדאמה וקו׳אה, אשתו, מכרו את שני בניהם ושתי בנותיהן בא׳לה-ביה, בא׳לה-בלו, אישמה׳דגן ובא׳לה-אומי, בת יונקת, לעבדות תמורת 60 שקלי כסף, במחיר מלא, לבא׳לו-מאליק, חוזה העתידות״.

כל ארבעת ילדיהם נמכרו לאיש עשיר, אחד ממנהיגי העיר. איזה מין חיים היו להם? אין לנו אפשרות לדעת. מותר (וטראגי) להניח כי הם לא שבו והתאחדו עם הוריהם, כי החוזה ממשיך: ״אם מישהו תובע בדרישה לקבל בחזרה את ארבעת הילדים של זאדאמה, הוא חייב לתת עשרה בני אדם אחרים כפיצוי לבא׳לו-מאליק״. קו׳אה וזאדאמה לא היו יכולים להרשות לעצמם למצוא אי פעם עשרה עבדים כאלה תמורת ילדיהם.

בסוף החוזה, הרשם מציין: 'וכעת זאדאמה, אביהם, וקו׳אה, אמם, הטביעו את כפות רגליהם בחמר'. קשה להאמין, אך ארכאולוגים מצאו את טביעות הרגליים הזעירות של שלושה מן הילדים המוזכרים כאן בחמר

בסוף החוזה, הרשם מציין: ״וכעת זאדאמה, אביהם, וקו׳אה, אמם, הטביעו את כפות רגליהם בחמר״. קשה להאמין, אך ארכאולוגים מצאו את טביעות הרגליים הזעירות של שלושה מן הילדים המוזכרים כאן בחמר. כל אחת לוותה בחותם ועדות כמו מסמך חוקי רגיל, והכתב והחותמות הוטבעו סביב טביעות הרגליים הזעירות. אומללות ההורים וטביעות החותם נראים ברורים כל כך כשמתבוננים בהם. ביום שבו הוריהם עזרו להם לדרוך על חתיכות החמר הללו, לילדים בוודאי לא היה מושג כי חייהם עתידים להשתנות מקצה לקצה. יתכן שסיפור טראגי דומה עומד מאחורי ההחלטה של הוריה של גוואטום למכור אותה לגימיל-נינקאראק.

איור של טביעות הרגליים של הילדים בחמר, מאת אמנדה ה' פודני

המנהג למכור ילדים לא היה מקובל בעיר אמר, הוא נתפש כקיצוני ותבע הצדקה. וכך כנראה גם במקומות אחרים. למרבה המזל, התרבות המסופוטמית הציעה דרכים אחרות שבהן יחיד או משפחה יכלו להשתקם ממשבר כלכלי. מי שהתקשה ולא הצליח לכלכל את עצמו יכול היה לבקש הלוואה של כסף או שעורה מאדם עשיר או מן המקדש. מסמך הלוואה נמצא בבית שמעבר לרחוב, מול ביתו של גימיל-נינקאראק בתרקה. מצוין בו כי בעל הבית, איש בשם פוזורום, לווה חמישה וחצי שקלי כסף מהמקדש של האל שָמש, והבטיח להחזיר את ההלוואה עם ריבית ״כשיהיה בריא ויתאפשר לו כלכלית״. הלוח הקטן פוצל באמצעו לאורך בזהירות, דבר העשוי להעיד על כך שההלוואה כבר שולמה. הרשם לא ציין את גובה הריבית, אבל אנו יודעים מחוזים אחרים שלעתים קרובות מדובר היה בריבית גבוהה. מלך בבל חמורבי ניסה להסדיר זאת בחוקיו. הוא הורה על שיעור ריבית מדהים של 33 אחוזים על שעורה ו-20 אחוזים על כסף. אני בטוחה כי פוזורום חש הקלה גדולה כשהצליח לשלם את חובו למקדש. הוא בוודאי שמר בביתו את הלוח שעליו נרשמה ההלוואה ששולמה, ולו למקרה של ספק.

חקלאי עשוי היה ללוות שעורה כדי לזרוע בשדות ואז לגלות שמכל מיני סיבות, השדות באותה שנה לא הניבו די יבול כדי להחזיר את ההלוואה בתוספת ריבית. אם לחקלאי לא הייתה משפחה מורחבת עשירה מספיק כדי לעזור לו בתשלומים, הוא מצא את עצמו עומד בפני ברירה קשה: הוא (או בן משפחה) יכלו להפוך לצמיתים או אפילו לעבדים של המלווה לתקופה קבועה מראש, ולעבוד תמורת החוב

כפי שאתם בוודאי משערים, כששיעור הריבית היה גבוה כל כך, רבים מצאו את עצמם במצב קשה עוד יותר מזה של פוזורום. חקלאי עשוי היה ללוות שעורה כדי לזרוע בשדות ואז לגלות שמכל מיני סיבות, השדות באותה שנה לא הניבו די יבול כדי להחזיר את ההלוואה בתוספת ריבית. אם לחקלאי לא הייתה משפחה מורחבת עשירה מספיק כדי לעזור לו בתשלומים, הוא מצא את עצמו עומד בפני ברירה קשה: הוא (או בן משפחה) יכלו להפוך לצמיתים או אפילו לעבדים של המלווה לתקופה קבועה מראש, ולעבוד תמורת החוב. אבל עבדי חובות לפחות לא ניתן היה למכור ולקנות, ומרגע שהסתיימה התקופה שהוגדרה מראש, הם שוחררו. על פי אחד מחוקי חמורבי, השחרור הזה צריך היה להתרחש אחרי שלושה שנים של עבדות, אך לא תמיד נשמעו לחוקים. המלכים באותה עת הוציאו לעתים קרובות בראשית שלטונם גם צווים כלליים, ובהם שמטו חובות לאוכלוסיות שלמות, דבר שהביא לשחרור המוני של עבדי חובות. זה היה, ללא ספק, צעד פופולארי. אם מכירתה של גוואטום נבעה מחובותיהם של הוריה, אולי גם היא שוחררה בהזדמנות כזו.

לא רק גברים, כמו פוזורום, צברו חובות. גם נשים עשויות היו לקחת הלוואות תחת שמן שלהן. לוחות עם כתבי יתדות מאותה תקופה מראים כי אף שנשים לא היו בעלות מעמד שווה לזה של גברים, הן יכלו להיות בעלות רכוש (ולהורישו לילדיהן), לייצג את עצמן בבית המשפט, להיות בעלות מקצוע ולקבל תשלום עבור עבודתן. נשים מעטות מוזכרות בשמן בלוחות הללו משכונת ״ראביט מאטים״, אבל קטע מחוזה אחר מביתו של פוזורום מונה שלוש נשים ברשימת העדים למכירה. הראשונה הייתה האמישטַרטוּם, אחריה טוּפּי, המתוארת כבתו של גבר בשם מֶפטוּ, והאחרונה היא אחאת-קוּבּי, הבת של בינה-חאמי. כשנשים שימשו עדות לחוזה, זה קרה לרוב בגלל שאחד (או יותר) מן הצדדים העיקריים לעסקה היה גם הוא אישה. אף שחלק זה בחוזה אבד במקרה שלפנינו, יתכן שאישה הייתה הקונה או אולי המוכרת של רכוש, וחברותיה או בני משפחתה – האמישטרטום, טופי ואחאת-קובי – הסכימו לשמש עדות לעסקה. הן הסכימו, אם כך, להגיע לבית המשפט אם בעתיד תתעורר מחלוקת בנושא.

אני סבורה שהם היו נדהמים לדעת, שלמעלה מ-3700 שנה לאחר מכן, לוחות החמר שהותירו מאחור מאפשרים לנו לחשוף את מערכות היחסים שלהם ולנתח את ההחלטות שקיבלו, ושהחיים שלהם עוזרים לנו להבין את התרבות שלהם, שאבדה מזמן

נשים וגברים נהגו להתערבב כשהחוזה נכתב ואין סימן לכך שמנשים נמנעה האפשרות להשתתף באירועים בעיר או בחברה. האישה הקונה או המוכרת הייתה בוודאי בת משפחתו של פולוזרום, משום שהחוזה התגלה בביתו לצד מסמכים אחרים, וכמעט אין ספק שהעדות טופי ואחאת-קובי הכירו את גימיל-נינקאראק. אנו יודעים זאת כי (בטקסט מארכיונו של גימיל-נינקאראק) אביה של אחאת-קובי ובנו של גימיל-נינקאראק מופיעם ברשומות כמי שבבעלותם שדות סמוכים, ואחיה של טופי היה עד כשאחד מן השדות הללו נמכר.

המשפחות שבבעלותן היו קרקעות בשכונת רביט מאטים בתרקה, כמו משפחותיהם של גימיל-נינקאראק ושל פוזורום, גרו ועבדו לצד בני המשפחות שהתקשו להתפרנס. אני סבורה שהם היו נדהמים לדעת, שלמעלה מ-3700 שנה לאחר מכן, לוחות החמר שהותירו מאחור מאפשרים לנו לחשוף את מערכות היחסים שלהם ולנתח את ההחלטות שקיבלו, ושהחיים שלהם עוזרים לנו להבין את התרבות שלהם, שאבדה מזמן. ארכיוני כתב יתדות כאלה מראים לנו בו זמנית כי המזרח התיכון הקדום היה מאוכלס בנשים, גברים וילדים שעבדו וניהלו מגעים חברתיים, אהבו את משפחותיהם וחבריהם, נאבקו במי שהיו עוינים להם, והיו אמיתיים ואנושיים כמונו.

אמנדה ה. פודני (Podany) היא פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטה הפוליטכנית של קליפורניה בפונומה. ספרה האחרון Weavers, Scribes, and Kings: A New History of the Ancient Near East ראה אור בשנת 2022.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: אנדרטה לכבוד חמורבי, המאה ה-18 לפני הספירה. תצלום: Marie-Lan Nguyen, ויקיפדיה