תפסיקו להקשיב ללב שלכם

אם המחקר החדש בפסיכולוגיה צודק, אנחנו נולדים עם חוש מוסרי. מדוע אם כן יש סכסוכים בעולם? התשובה אינה אינטואיטיבית כלל וכלל
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

בשנת 1999 חלף במוחו של ג'ושוע גרין – אז סטודנט לפילוסופיה וכיום מרצה בהרווארד – רעיון יצירתי ביותר. הוא לקח ניסוי מחשבתי פילוסופי מוכר למדי ושילב אותו עם טכנולוגיה בצורה שהפכה אותו לניסוי פילוסופי מוכר מאוד – ככל הנראה התרגיל המחשבתי הידוע והמדובר ביותר של תקופתנו. התרגיל מעלה ספקות משמעותיים לגבי מידת הרציונליות בשיפוט המוסרי של בני האדם. הניסוי המחשבתי – בעיית הקרונית – זכה לתשומת לב רבה בשנים האחרונות וכבר כמעט שאין צורך להציג אותו. ובכל זאת: קרונית איבדה שליטה והיא דוהרת במורד מסילה לעבר חמישה אנשים שללא ספק ימותו אלא אם תמשכו במנוף שיסיט אותה למסלול אחר, שם היא תהרוג אדם אחד. האם תמשכו בידית? האם זה המעשה הראוי?

דימוי מהאתר של גרין

דימוי מהאתר של גרין

עכשיו חזרו אחורה והניחו שאתם מסוגלים למנוע את חמש המיתות לא על-ידי משיכה במנוף, אלא בכך שתדחפו אדם גדול מאוד מגשר. הוא ייפול על המסילה, וגופתו תאט את הקרונית. כולם יינצלו – חוץ ממנו, כמובן. האם תעשו את זה? ואם עניתם תשובה חיובית בפעם הראשונה ולא בשנייה (כפי שעושים אנשים רבים), מה הרציונל שלכם? הרי מדובר באחד תמורת חמישה בכל מקרה, לא? אם נסתכל על ממצאיו של גרין בצורה כללית – ה"רציונל" האנושי קשור לעתים לתחושות בטן יותר מאשר להיגיון – אפשר לסווגם כחלק מגל מחקרי במדעי ההתנהגות שמעלה בשנים האחרונות ספקות לגבי האמון של בני האדם במוחם. רשימות רבי המכר כללו ספרים כגון "לא רציונלי ולא במקרה", מאת הפסיכולוג דן אריאלי מאוניברסיטת דיוק, ו"לחשוב מהר, לחשוב לאט" מאת הפסיכולוג מפרינסטון וחתן פרס נובל, דניאל כהנמן, שבו הוא מכסה מחקרים רבים בנושא הפגמים הלוגיים של האנושות.

אבל יש הבדל בין הספרים האלה לעבודתו של גרין. אריאלי וכהנמן חלק ניכר מספריהם להחלטות פיננסיות ויומיומיות אחרות, בעוד שגרין עוסק בענייני מוסר. יש הבדל בין אמירה כגון, "נכון שזה מטורף לנסוע עשרה קילומטרים כדי לחסוך 50 דולר על קנייה של 100 דולר, אבל לא כדי לחסוך 50 דולר על קנייה של 500 דולר?", לבין אמירה כגון, "נכון שזה מטורף שאתם מוכנים להרוג בחור במשיכת מנוף אבל מסרבים מתוך עיקרון לתת לו דחיפה קטנה שתוביל לאותה תוצאה?" השאלה הראשונה עוסקת בעזרה לעצמנו. השאלה השנייה עוסקת במשהו גדול יותר.

גרין. צילום: אוניברסיטת הרווארד

גרין. צילום: אוניברסיטת הרווארד

עד כמה גדול יותר? הרבה, הרבה יותר, אם לשפוט לפי ספרו החדש של גרין. הספר נקרא Moral Tribes: Emotion, Reason, and the Gap Between Us and Them – ובמקרה שהכותרת עצמה לא משכנעת אתכם בחשיבות העניין, גרין כותב שספרו עוסק ב"טרגדיה המרכזית של החיים המודרניים." הוא אינו היחיד שחושב שאלה עניינים כבדי משקל. פול בלום, פסיכולוג מאוניברסיטת ייל, שחוקר גם כן את הבסיס הביולוגי של המוסר, כתב ספר חדש בשם Just Babies שעוסק בהיווצרותן של נטיות מוסריות אצל תינוקות ופעוטות. הוא בחר בכותרת המשנה The Origins of Good and Evil.

לרוב יש לי תגובה חיסונית איתנה ליח"צ של ספרים, אבל במקרה הזה היא נשארה רדומה. הכישרון האנושי הידוע לגזענות, עימותים וזוועות קשור ככל הנראה למוח האנושי, וחלקים רלוונטיים במוח אכן מתבהרים – לא רק תודות למהפכה בסריקות מוח, או אפילו פיתוחים רחבים יותר במדעי המוח, אך גם תודות לניסויים פסיכולוגיים מחוכמים והבנה טובה יותר של הכוחות האבולוציוניים שעיצבו את טבע האדם. אולי אנחנו מתקרבים לנקודה שבה נוכל לרתום את הידע הזה לטובתנו, להתקדם משמעותית באופן שבו אנחנו מתייחסים זה לזה, ולהפוך למין שראוי לשם "האדם הנבון".

אך גם בלום וגם גרין חוששים לגבי המצב האנושי; שני הסופרים רוצים לעשות משהו בעניין; ולשניהם יש רעיונות לגבי הדבר שיש לעשות. אבל רק ספרו של גרין מעורר תחושה משיחית. הדאגה שלו אמפתית, הניתוח מדויק ותוכנית הפעולה שלו מאוד, מאוד שאפתנית. ישועת המין האנושי אפשרית, אבל היא תדרוש מאמץ מתוכנן. גרין מציע לקוראים "את המוטיבציה וההזדמנות לאחד כוחות עם אחרים כמוכם," את האפשרות לתמוך במה שהוא מכנה "מטא-מוסר". כשהמטא-מוסר הזה יתפשט, נצליח לפתור בעיות בחזיתות פנימיות ובינלאומיות, להחדיר היגיון לדיונים בנושא הפלות וזכויות חד-מיניים; להרגיע מתחים בין הודו לפקיסטן, ישראל ופלסטין; וכולי.

העולם המודרני דוחס קבוצות יחד, ולקבוצות אלה אף יש ערכים שונים. גרין כותב: ישנם יהודים שמאמינים שיהודים הם 'העם הנבחר' של אלוהים ושיש להם זכות אלוהית על ארץ ישראל

אני אוהב שאפתנות! ואין לי בעיה עם קצת משיחיות, כי השבטיות העזה הקיימת כיום בזירה המקומית והבינלאומית רומזת על כך שאנו מתקרבים לנקודה של סכנה עולמית אמיתית. אני מסכים עם גרין שהמצב דורש פעולה דרמטית – פעולה בקנה מידה שתחולל שינוי בתודעה האנושית. אבל אני חושב שהשינוי שגרין מעוניין בו אינו דחוף באמת, אף על פי שהוא מפתה. אני חושב שהאבחנה שלו לא מקדישה תשומת לב מספיקה לפסיכולוגיה האנושית שמדרדרת אותנו יותר מכל דבר אחר לעימותים.

אך אל ייאוש. בתוך הספר העשיר ורחב היריעה של גרין שוכנים מרכיביה של אבחנה חלופית שלדעתי היא מדויקת ומבטיחה יותר. ייתכן שהישועה אינה בהישג היד, אך אפשר כבר לזהות את הדרך המובילה אליה, גם אם צריך לצמצם את המבט.
האבחנה של גרין, ביסודה, היא דרוויניסטית: הדחפים והנטיות שמעצבים את השיח המוסרי הם בעיקרם ירושה של הברירה הטבעית, והם מושרשים בגנים שלנו. רבים מהם נמצאים איתנו כיום מכיוון שהם עזרו לאבותינו להפיק תועלת משיתוף פעולה. כתוצאה מכך, אנשים כיום מסתדרים זה עם זה לא רע, ויודעים גם להקפיד על כללי המוסר הבסיסיים שעליהם מושתתות חברות אנושיות.

כל מי שמפקפק בכך שהדחפים המוסריים הבסיסיים הם מולדים, יצטרך להתווכח עם פול בלום. הוא עורך סינתזה של מחקרים – רובם שלו ושל אשתו, קרן וין – המראים שמערך של נטיות הקשורות למוסר מתגלה בתינוקות ופעוטות. רשימת הירושות המוסריות הטבעיות שלו כוללת "יכולת מסוימת להבחין בין אדיבות לאכזריות," וכן "אמפתיה וחמלה – לכאוב את כאבם של האנשים שסביבנו ולקוות שהכאב הזה יפוג." עבודתו של בלום מתעדת גם "חוש צדק יסודי – רצון לראות פעולות טובות זוכות לשבחים ופעולות רעות לעונש."

אז אם אנחנו חיות מוסריות כל כך, למה יש כל כך הרבה סכסוכים? תשובתו של ג'ושוע גרין פשוטה להפליא. לדבריו, הבעיה היא שאנחנו מעוצבים בצורה המאפשרת לנו להסתדר זה עם זה בהקשר מסוים – חברות ציידים-לקטים קטנות יחסית. לכן המוחות שלנו מקבלים את הקבוצות שאנחנו משתייכים אליהם, אך הם פחות טובים ביצירת פשרות בין קבוצות. "המוסר לא התפתח כדי לייצר שיתוף פעולה אוניברסלי," הוא כותב.

נראה שגרין חושב שזו לא היתה בעיה גדולה כל כך לו עדיין היינו חיים בתקופת האבן, כשהאוכלוסייה היתה דלילה וקבוצות שונות לא באו במגע תכוף זו עם זו – וכשתושבי הכפר השכן חלקו אתכם, ככל הנראה, שפה ותרבות, וחלקם אף היו קרובי משפחתכם. אבל העולם המודרני דוחס קבוצות יחד, ולקבוצות אלה אף יש ערכים שונים. גרין כותב: מוסלמים רבים מאמינים שאף אחד – בין שהוא מוסלמי ובין שאינו מוסלמי – לא אמור לייצר דימויים חזותיים של הנביא מוחמד. ישנם יהודים שמאמינים שיהודים הם 'העם הנבחר' של אלוהים ושיש להם זכות אלוהית על ארץ ישראל. נוצרים אמריקאים רבים מאמינים שיש להציג את עשרת הדיברות על בניינים ציבוריים ושכל האמריקאים צריכים להישבע אמונים ל'אומה אחת תחת האל.'

את העובדה שקבוצות שונות תופסות את החיים "מנקודות מבט מוסריות שונות", גרין מכנה "הטרגדיה של הגישה המוסרית המקובלת." הוא פותח את ספרו עם משל שבו שבטים שונים בעלי ערכים שונים לא מסתדרים, ואומר, "הם לא רבים כי הם אנוכיים בבסיסם, אלא כי יש להם תפיסות שונות לגבי מוסר"

את העובדה הזו – שקבוצות שונות תופסות את החיים "מנקודות מבט מוסריות שונות" – גרין מכנה "הטרגדיה של הגישה המוסרית המקובלת." הוא פותח את ספרו עם משל שבו שבטים שונים בעלי ערכים שונים לא מסתדרים, ואומר, "הם לא רבים כי הם אנוכיים בבסיסם, אלא כי יש להם תפיסות שונות לגבי מוסר בחברה."
אם הגיוון בקודים המוסריים הוא אכן בעיה גדולה, עולה הפתרון הבא: להיפטר מהגיוון. אנחנו צריכים "מטבע משותף, מערכת מאוחדת לבחינת ערכים," כותב גרין. "מה שחסר לנו, אני חושב, הוא גישה מוסרית עולמית ברורה, כזו שתפתור מחלוקות בין שבטים מוסריים מתחרים." הוא מציע, למעשה, את המקבילה המוסרית לאספרנטו.

הנה שאלה אחת שעומדת בפני תומכיה של גישה מוסרית עולמית יחידה: באיזו גישה עלינו לבחור? גרין מציע בענווה את זו שלו. למעשה, זה לא הוגן מצדי. נכון שגרין הוא תועלתן – הוא מאמין (אם לפשט מעט) שדבר מוסרי הוא דבר שממקסם את סך כל האושר האנושי. ונכון שתועלתנות היא המועמדת שלו לתפקיד המטא-מוסר העולמי. אבל הוא לא בחר אותה באימפולסיביות, והטיעון לטובתה לא רע.
ראשית, צריך לזכור את סריקות המוח שנעשו בהקשר לבעיית הקרונית. זכרו שהחלקים הרגשיים של המוח השפיעו פחות על האנשים שבחרו בפתרון תועלתני מאשר על אלה שהתנגדו לו. האם לא יהיה נכון לומר שרגש הוא משהו שבאופן כללי אנחנו מנסים להתחמק ממנו כשקבוצות מסוכסכות מנסות להגיע להבנה שהן מסוגלות לחיות איתה?

זה לא נובע אך ורק מכך שרגשות נוטים להתלהט. אם קבוצות רוצות ללבן את חילוקי הדעות שלהן, הן צריכות להיות מסוגלות, ובכן, לדבר עליהם. ואם הבסיס לאינטואיציה המוסרית הוא רגש, אין על מה לדבר. את הנקודה הזו ביסס הפסיכולוג ג'ונתן היידט (Haidt) במאמר משפיע משנת 2001 הנקרא "The Emotional Dog and Its Rational Tail" (שבו הוא מצטט מספרו הטרי של גרין ומתייחס אליו בחיוב). היידט טוען שהאמונות המוסריות שלנו מעוגנות ברגש יותר מאשר בהיגיון, ומתעד מקרים של "אלם מוסרי" – הקושי של אנשים להסביר מדוע הם מאמינים, למשל, שהומוסקסואליות היא דבר רע.

אם כולם יהיו תועלתנים, לא תהיה בעיה של אלם. אף אחד יאמר דברים כמו, "אני לא יודע, שני גברים ששוכבים אחד עם השני, זה פשוט נראה לי... איכסה!" לחילופין, השבטים השונים יתווכחו על ההסדרים המוסריים שייצרו את האושר הרב ביותר. נכון, הטיעונים ייעשו מסובכים, אבל לפחות הם יישענו ביסודו של דבר על הערך האחד שבעיני כולם הוא בעל-ערך: אושר. אולי תשאלו: איך משכנעים נוצרים, יהודים ומוסלמים לזנוח את מערכות הערכים מבוססות הדת שלהם? ואולי תפקפקו בכך שספר של מרצה בהרווארד יצליח במשימה. אבל גרין מבין שזה לא פרויקט לחופשת הקיץ, ובכל מקרה, אני לא חושב שמעשיות היא הבעיה העיקרית בתוכניתו. אני חושב שהבעיה הגדולה מתגלה בשלב מוקדם יותר, בשלב האבחנה. זו בעיה נפוצה בניתוח העימותים בעולם: הערכה מופרזת של חשיבותם של פערי הערכים.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בבסיסו עימות בין שני עמים שטוענים לבעלותם על אותה אדמה. כשהם מתווכחים על זה, הם לא מציגים, לרוב, עקרונות מוסר שונים של בעלות על קרקע. הם מציגים גרסאות שונות של ההיסטוריה

נביט באחת הדוגמאות של גרין, שהוזכרה לעיל. נכון שיש יהודים המאמינים שאלוהים נתן להם את הגדה המערבית. אבל גם נכון שאמונה זו – ואמונה דתית בכלל – לא השפיעה רבות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הציונות היתה בעיקרה תנועה חילונית בלי יותר מדי דיבורים על אלוהים, וההתנגדות הערבית לציונות לא היתה דתית במיוחד גם כן. לאחר שהפלסטיני סירחאן סירחאן התנקש ברוברט פ. קנדי לאחר שזה נשבע לשלוח נשק לישראל, הוא אמר שהוא עשה את זה "למען ארצי," ולא "למען דתי." ובכל מקרה, הדת שלו הייתה גם דתו של קנדי: נצרות.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בבסיסו עימות בין שני עמים שטוענים לבעלותם על אותה אדמה. כשהם מתווכחים על זה, הם לא מציגים, לרוב, עקרונות מוסר שונים של בעלות על קרקע; הם מציגים גרסאות שונות של ההיסטוריה – מה היה מספר הערבים שחיו בפלסטין לפני 1948, איזה צד התחיל את הלחימה שהובילה לכך שערבים רבים עזבו את האזור, איזה הצד היה הראשון שעשה לאחר דברים נוראיים, וכולי. לא ברור מדוע הוויכוחים האלה על עובדות ישתנו אם שתי הקבוצות יהיו תועלתניות ונטולות דת.

למעשה, גרין בעצמו אומר שהם לא ישתנו. למרות הטיעון המרכזי של הספר, הוא כולל ראיות רבות לכך שלעתים קרובות, מקור העימות בין בני אדם אינו מערכות מוסר שונות, אלא מעין נקודת מבט בעלת חוסר איזון בסיסי. הוא מצטט מחקר שבו ישראלים וערבים צפו באותו סיקור תקשורתי של הטבח בבירות 1982, ושתי הקבוצות סיכמו שהסיקור היה מוטה נגד הצד שלהן. כל חשד לכך שהסתירה הזו מעוגנת בערכים ייחודיים ליהודים או ערבים או מוסלמים מופרך על-ידי ממצא אחר שהוא מצטט, ממחקר קלאסי משנת 1954. במחקר זה צפו סטודנטים מפרינסטון ודרטמות' במשחק פוטבול קשוח במיוחד בין נבחרותיהם והגיעו למסקנות שונות בתכלית כשנשאלו איזה מהצדדים שיחק מלוכלך יותר. האם הבעיה כאן היתה פער גדול בין מערכות הערכים הנפוצות בפרינסטון ודרטמות' בשנות בחמישים?

לא, הבעיה היא ששתי הקבוצות הורכבו מבני אדם. ככאלה, הם סבלו מהטיה עמוקה – נטייה להעריך יתר על המידה את כישורי הקבוצה שלהם, להעצים את תלונותיהם ולעשות את ההיפך ביחס ליריביהם. נראה שההטיה הזו הושרשה במין שלנו על-ידי הברירה הטבעית – על זה מסכימים פסיכולוגים אבולוציוניים, בכל אופן.

נראה שהטיה כזו נובעת חלקית מכל משחקי הסכום-אפס ששוחקו לאורך האבולוציה האנושית: שני שבטים הנלחמים על משאב סופי כלשהו, שני אנשים המתחרים על אותו בן זוג או מעמד חברתי. באופן אירוני, משמעות הדבר היא שהטיות אנוכיות מסוימות נובעות ממה שבעיניו של גרין הוא היבט חיובי של עברנו האבולוציוני: שאנשים עוצבו על-ידי הברירה הטבעית כך שיוכלו להפיק תועלת משיתוף פעולה – להיות טובים במשחקי סכום אפס – עם אנשים אחרים. אחרי ככלות הכול, אפילו במשחקי לא-סכום-אפס רבים יש רכיב סכום-אפס. כן, מוטב שאתם ושלושת חבריכם הציידים-לקטים תשתפו פעולה בציד, או בהריגת חיה שלא תצליחו להרוג לבד. אך כשמגיע הרגע לחלק את הבשר, עדיף לקבל 30 אחוז מאשר 25. אז יש לנו כישרון טבעי להתמקחות – ואת הכישרון לשלוף עובדות שתומכות בעמדה שלנו (ולא עובדות אחרות); נראה שאנו מתוכנתים להאמין שמגיע לנו. במחקר אחד, משתפי פעולה בכתיבת מאמרים אקדמיים נשאלו לאיזה אחוז מהישג הקבוצה הם אחראים.

בקבוצות בנות ארבעה אנשים, חברי הקבוצה טענו בממוצע לסכום של 140 אחוז.
הסיבה לכך שקשה לנו למצוא דוגמאות מהחיים האמיתיים להטיה האנוכית שלנו, היא שאמור להיות לנו קשה למצוא אותן; הרי אנחנו לא מודעים למידע שההטיה חוסמת. לדוגמה, הנה עובדה שהאמריקאי הממוצע אינו מודע לה: בשנת 1953, ארצות הברית הפיקה מהפכה באיראן, הדיחה ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות והעלתה במקומה משטר מדכא ואכזר ששלט במשך עשרות שנים. האיראנים, מצדם, מודעים מאוד לדבר הזה, מה שעוזר להסביר מדוע, עד היום, רבים מהם חשדנים מאוד כלפי הכוונות האמריקאיות. עובדה זו עוזרת להסביר גם את ההשתלטות על שגרירות ארצות הברית בטהראן בשנת 1979 – אירוע שאמריקאים רבים מייחסים עד היום לקנאות דתית בלתי נתפסת. זה האופן שבו המוח עובד: אנחנו שוכחים את חטאינו (ואולי כלל לא מכירים בהם) וזוכרים את קובלנותינו.

על כן, אנטגוניזם המופנה כלפינו עלול להיראות לנו מסתורי, ואולי נתפתה לייחס אותו למערכת ערכים זרה. הפיתוי הזה עשוי להיות בעצמו חלק מהציוד הטבעי שלנו להפרכת עמדות יריבינו. בכל אופן, התפיסה של גרין, ושל רבים אחרים, לפיה ערכים  גורמים לסכסוכים, היא בעצמה דבר אנושי מאוד. והיא גם דבר מצער, מכיוון שהתפיסה הזו מפריעה לנו שוב ושוב לטפל בסוגיות האמיתיות שבבסיסם של סכסוכים.

ישנו גבול דק בין מחקר המוקדש לפסיכולוגיה של המוסר לבין מחקר המוקדש פשוט לפסיכולוגיה. חלק גדול מאותן הטיות אנוכיות נכנסות לרובריקה רחבה יותר של "הטיית אישור" – נטייה לשים לב לעובדות שתומכות בתזה שלנו ולהתעלם מעובדות שסותרות אותה. הטיית אישור נקראת לרוב הטיה קוגניטיבית, ולא הטיה מוסרית, והיא נדונה בספרו של כהנמן לצד המוזרויות האינטלקטואליות המצחיקות האחרות שלנו. אבל להטיות קוגניטיביות עלולות להיות גם השלכות מוסריות, בדיוק כמו לאינטואיציות שלנו לגבי קרוניות.

מה שמוסיף להטיות האלה כובד משקל מוסרי רב, הוא האופן שבו הן משפיעות על מאפיין פסיכולוגי בעל היבט מוסרי ברור יותר. קרי: חוש הצדק – האינטואיציה שמעשים טובים ראויים לשבח ומעשים רעים לעונש. חוש צדק נשמע כמו דבר מצוין. אם נתגמל התנהגות טובה נגדיל את תכיפותה, ואיום העונש מניא אנשים מהתנהגות רעה. אבל יש פה הנחה בסיסית של שיפוט חסר פניות – שהעונש יינתן למי שעשה דברים רעים והשבחים למי שעשה דברים טובים. וכפי שכבר ראינו, השיפוט שלנו מתוכנת לא להיות חסר פניות.

קבוצות ההוטו והטוטסי מרואנדה, תודות לאנושיות המשותפת שלהן, האמינו שתיהן שלאנשים רעים מגיע לסבול; הקבוצות פשוט לא הסכימו – תודות לאנושיות המשותפת שלהן – מי מהן היא הרעה

כשאנו משלבים שיפוט מוטה מיסודו עם האמונה שיש להעניש אנשים שפגעו באחרים, אנו מוצאים את עצמנו במצבים שבהם שני אנשים מאמינים כל אחד שלאחר מגיע לסבול. או שתי קבוצות החושבות כך. וההמשך ידוע. קבוצות ההוטו והטוטסי מרואנדה, תודות לאנושיות המשותפת שלהן, האמינו שתיהן שלאנשים רעים מגיע לסבול; הקבוצות פשוט לא הסכימו – תודות לאנושיות המשותפת שלהן – מי מהן היא הרעה.

הצד האפל של הטבע

מפגינה מושיטה פרח לשוטר בהפגנה בארה"לֹ, אוקטובר 1969. צילום: צבא ארה"ב

מפגינה מושיטה פרח לשוטר בהפגנה בארה"לֹ, אוקטובר 1969. צילום: צבא ארה"ב

גרין ובלום, וחוקרים רבים אחרים, מאמינים שחוש צדק הוא מורשת של הברירה הטבעית, והלוגיקה הזו ברורה למדי. ראשית, אף על פי שהפקת תועלת משיתוף פעולה דורשת, למשל, לפנות לאדם אחר ולהציע עזרה (מכיוון שאולי האדם הזה יעזור לכם בעתיד), משמעותה היא גם בררנות – להשיב למי שעזר כגמולו, אך לא לעזור למי שלא עזר לכם. ואולי משמעותה היא אף להעניש מי שניצל את אמונכם, זייף חברות וזנח אתכם ברגע שהוא מיצה את רוחב לבכם. אז הדחפים המושלים בשיתוף הפעולה נעים מהכרת תודה המבססת חברויות למעין התמרמרות המובילה לאלימות. ייתכן שהקוטביות הזו הולידה את מה שהתגלגל והתפתח לחוש צדק, הניכר באנשים מגיל צעיר. בלום מראה לנו תינוקות בני שנה המרגישים שיש להעניש בובה שלא מתנהגת יפה לבובות האחרות, ולוקחים את הפינוקים שלה. זה נשמע חמוד, בהקשר הזה – קשה להאמין שאותו דחף, כשמלבים אותו בעזרת הטיה קוגניטיבית טבעית, עלול להוביל לרצח עם.

גרין לא זונח את הדחפים וההטיות האלה. הוא אף מסביר את הצד האפל של מנגנון שיתוף הפעולה שלנו ושל הטבע האנושי בכלל. כל זה מתיישב עם האמונה שלו כי "המוחות שלנו מחווטים לשבטיות." אך לא נראה שהוא מהרהר בחשיבות האמירה הזו. אם אנו אכן מחווטים לשבטיות אז אולי חלק גדול מהבעיה לא תלוי בתפיסות המוסריות הנבדלות שלנו, אלא פשוט בכך שהשבט שלי הוא השבט שלי והשבט שלך הוא השבט שלך. גם גרין וגם בלום מצטטים מחקרים שבהם אנשים חולקו אקראי לשתי קבוצות ומיד העדיפו את חברי קבוצתם בחלוקת המשאבים – גם כשהם ידעו שהמשימה אקראית.

כמובן, שכדי להגיע להידרדרות אכזרית דרוש יותר מאשר קיומן של שתי קבוצות. התוסף הנפיץ ביותר הוא התפיסה שמערכות יחסים בין קבוצות הן משחק סכום-אפס – ניצחונה של קבוצה אחת הוא הפסדה של האחרת. במחקר קלאסי משנות החמישים המוזכר בספרו של בלום (מחקר שאי אפשר לעשות היום, בהינתן המגבלות המוסריות הרווחות), החוקרים יצרו סביבה עוינת ביותר בין שתי קבוצות של בנים במחנה קיץ בכך שהציבו אותן זו נגד זו בסדרה של משחקי סכום-אפס. הקרע אוחה כשהבנים הוצבו במצבים שאינם סכום-אפס – אתגר משותף כגון שיבוש אספקת המים, שהם התמודדו איתו טוב יותר בעזרת שיתוף פעולה.

במשחק סכום-אפס, כשאתם מזלזלים בקבוצה היריבה, אתם עלולים לזלזל גם בכל ערך הנראה שונה משלכם. בה בעת, אתם תשימו דגש על הערכים הייחודיים, העליונים בבירור, של השבט שלכם כדי לחזק את הסולידריות שלו. ולכן אנשים מבחוץ עלולים להניח שיש ויכוח גדול על ערכים. אבל זה לא אומר שערכים הם שורש הבעיה. שאלת תפקידם של מערכות ערכים שונות בסכסוכים בין בני אדם מרחפת מעל כמה מהעימותים הבולטים בעולם. אמריקאים רבים תופסים טרוריסטים מוסלמים כאנשים המונעים על-ידי אידיאולוגיית "ג'יהאד" זרה המחייבת מיליטנטים להרוג כופרים או להעביר אותם לצד המוסלמי. אבל מה שאותם "ג'יהאדיסטים" אומרים כשהם מצדיקים את התקפותיהם לא קשור כלל וכלל להחלת השריעה על ארצות הברית, אלא לתפיסה שארצות הברית הכריזה מלחמה על האסלאם.

הבעיה אינה, לדבריו של גרין, העדר "שפה מוסרית שחברי כל השבטים יכולים לדבר בה." גמול, לטוב ולרע, הוא שפה מוסרית מדוברת בכל העולם – אבל היא מצטרפת להטיה עקשנית וקטלנית לגבי הצד הראוי לעונש

ראו את הטרוריסטים הידועים ביותר שפגעו או ניסו לפגוע במטרות בארצות הברית מאז הפיגוע במגדלי התאומים: המחבלים במרתון בבוסטון, "מחבל התחתונים" שנכשל, המחבל שהציב מכונית תופת בטיימס סקוור, המחבל שתכנן פיגוע ברכבת התחתית בניו יורק. כולם אמרו במפורש שהמוטיבציה שלהם היא אחת מהבאות: המלחמות בעיראק ואפגניסטאן, תקיפות המל"טים במדינות מוסלמיות שונות והתמיכה האמריקאית במדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים.

אין פה פער מוסרי גדול. אמריקאים ו"ג'יהאדיסטים" מסכימים שאם מתקיפים אותך, יש הצדקה לתגובה (המשך טבעי לחוש הצדק ותפיסה שאפשר לבסס, בלית ברירה, על רציונל תועלתני מתקבל על הדעת). המחלוקת נסובה על העובדות – האם אמריקה הכריזה מלחמה על האסלאם. וכך הדבר בכל עימות חריף. הבעיה אינה, לדבריו של גרין, העדר "שפה מוסרית שחברי כל השבטים יכולים לדבר בה." גמול, לטוב ולרע, הוא שפה מוסרית מדוברת בכל העולם – אבל היא מצטרפת להטיה עקשנית וקטלנית לגבי הצד הראוי לעונש.

אני לא מתכוון לומר שאין סכסוכים הנסובים על ערכים, או לומר שסכסוכים אלה לא חשובים. אין ספק שהפוליטיקה המקומית כוללת דיונים שעוסקים בפירוש בערכים, וייתכן שבארצות הברית – ממלכת ההפלות וזכויות החד-מיניים – טיעונו של גרין תקף יותר. אני בטוח שהייתה פחות הומופוביה לו אנשים היו פועלים לפי היגיון טהור – לא רק כי הם היו מתעלמים מאיסורים דתיים, אלא כי הם היו מתעלים על תחושות הבטן שלהם נגד צורות של יחסי מין שלא מפתות אותם. אבל אפילו בזירה המקומית, העובדה שאנשים רבים על ערכים לא אומרת שערכים הם המניע העיקרי לריב. עימותים עשויים להיות קשורים לא פחות למתיחויות תוך-שבטיות קודמות – כולל תחושה שהקבוצה שלך מאוימת על-ידי אחרת, כך שהמשחק הוא סכום-אפס. לפני שני עשורים, סגן הנשיא דאז, דן קווייל, העביר ביקורת על הפלות והורות חד-מינית, ובאותה נשימה הזהיר את האנשים לגבי "האליטה התרבותית" הכופה את הערכים האלה על האמריקאי הממוצע. זה היה חכם, כי ברגע שאנשים משוכנעים שקבוצה יריבה בזה לערכיהם, הם יהיו נכונים מתמיד להילחם על אותם ערכים.

אבל הם לא יבחלו באמצעים אפילו אם – כמו בעולמו האידאלי של גרין – הם יהיו מוגבלים לטיעון התועלתני. יש לציין שדיונים ציבוריים לגבי דברים כמו זכויות חד-מיניים הם תועלתניים למדי גם ככה (האם הורים חד-מיניים טובים לילד?) אך עדיין קשה להכריע בדיון – בין השאר כי הטיעון התועלתני עשוי להיות היפותטי ויצירתי כל כך (האם הלוגיקה שבבסיס נישואים חד-מיניים תוביל לקבלת פוליגמיה – ומה תהיה השפעת הדבר על האושר האנושי?). זה לבדו אמור לעורר בכם תהיות לגבי יכולתה של לינגואה פרנקה מוסרית למנוע סכסוכים.

המשימה המיסיונרית של גרין, כמו משימות מיסיונריות רבות, מבוססת על תפיסה לא מחמיאה במיוחד של טבע האדם. קרי: כמה מהאינטואיציות המוסריות העמוקות שלנו הן תחושות בטן שאינן קיימות מסיבה נעלה כלשהי, אלא מכיוון שהן עזרו לאבותינו להגן על עצמם ולהפיץ את הגנים שלהם. גם הרתיעה הרגשית מהענשת הבחור על מסילת הקרונית (סלידה עמוקה כל כך עד שגם תועלתנים מתגברים עליה בקושי רב) אינה קיימת כי הברירה הטבעית העדיפה שלא לגזור דין מוות על אנשים. גרין משער, לחילופין, שאנו נרתעים מפגיעה גלויה באנשים כי בסביבת הציידים-לקטים של האבולוציה שלנו, פגיעה כזו גררה בעקבותיה נקמה מצד קרוביו או חבריו של הקורבן. הריגה מרחוק, במשיכת מנוף, אינו מרתיעה אותנו באותה מידה כמו תקיפה ישירה.

במובן מסוים, אם כן, אנשים שמצייתים לאינטואיציות המוסריות שלהם ונמנעים מדחיפת האיש למותו, בוחרים בחמש מיתות שאינן באשמתם על פני מיתה אחת שכן באשמתם. לא בדיוק מופת של אומץ מוסרי! אז אפשר לראות למה גרין רוצה לגייס אותנו לגישה מוסרית שלא נשענת על אינטואיציות רגשיות. גישתו נושאת את התקווה שנוכל להתעלות מעל האג'נדה הלא מוסרית של הברירה הטבעית.
אך אף על פי שאת משימתו זו מנחה תפיסה קודרת מאוד של טבע האדם, חוששני שהיא לא קודרת מספיק. אם גרין חושב שברגע שאנשים ינסחו את טיעוניהם המוסריים בלשון רציונלית הם עצמם ייעשו רציונליים, נדמה לי שהוא לא מעריך כשורה את התחכום והאכזריות שבהן החיות הפנימיות שלנו חותרות ליישום האג'נדה של הברירה הטבעית. נראה שאנו מתוכנתים לעוות את השיח המוסרי – תהיה אשר תהיה הלשון שבה הוא ימוסגר – למטרות אנוכיות או שבטיות ולהעלים עין מהעיוות.

ההטיות שלנו הן כל כך מתוחכמות, מפתות ועקשניות, ולכן נדרשת עבודה רבה כדי לקחת גל של ספק עצמי ולהפכו לתבונה שתישאר איתנו

אז אולי הצעד הראשון לישועה הוא מודעות עצמית רבה יותר. גרין בהחלט חושב שזה יעזור. בנוסף לשבחים שהוא מרעיף על המטא-מוסר העולמי שלו, הוא קורא לנו לטפח "מעין מיומנות מטא-קוגניטיבית." זה יהיה תלוי ב"הבנת האופן שבו המוחות שלנו פועלים" ויוכל לעזור לנו "לקבל החלטות נבונות יותר" – לכאורה, לא רק כי נבין את סגולותיה הנעלות של התועלתנות, אלא כי נהיה מודעים יותר להטיות שמשפיעות דרך קבע על כושר השיפוט שלנו. אבל לדעתי הוא לא מבין בדיוק עד כמה מהותי תפקידה של המטא-קוגניציה בפרויקט הזה – וכמה היא מסוגלת לתרום בזכות עצמה, עם או בלי גישה מוסרית גלובלית.

מה שמוביל אותי לשאלה הבאה: אהם, איך בדיוק מייצרים מטא-קוגניציה? ובכן, אפשר להתחיל בכך שנהרהר בכל הראיות לכך שהמוח שלנו הוא מכשיר המוליך אותנו שולל. ספק עצמי הוא הצעד הראשון לשיפור מוסרי. אבל ההטיות שלנו הן כל כך מתוחכמות, מפתות ועקשניות, ולכן נדרשת עבודה רבה כדי לקחת גל של ספק עצמי ולהפכו לתבונה שתישאר איתנו. המקרים המרשימים ביותר שאני מכיר לנטרול הטיה התרחשו אצל אנשים שבילו כמויות זמן בלתי נתפסות – כמה שעות ביום במשך שנים רבות – בתרגילים מדיטטיביים שעושים אותם מודעים יותר לפעולת המוח שלהם. נדמה שהאנשים האלה מונעים פחות על-ידי רגש, כרוכים פחות בעצמם ושיפוטיים פחות (ממני, בכל אופן), וסריקות מוח של מומחי המדיטציה האלה מגלות רמות נמוכות של פעילות ברשתות מוחיות המיוחסות לחשיבה אנוכית.

למרבה שמחתם של אנשים שלא מסוגלים להתפנות לכמה שעות מדי יום, אפשר להתקדם בצורה צנועה יותר על-ידי תרגול "מדיטציית המודעות" הזו במינונים קטנים יותר. ותרגול זה מבוסס על אסטרטגיה נפוצה של משימות מיסיונריות מצליחות: להשתמש בעזרה עצמית כפיתיון. אם נרפה את האחיזה ברגשות שלנו נהיה שמחים יותר, וזה דבר שמושך אנשים רבים למדיטציה. נראה שיש לזה גם תופעת לוואי נוספת, ההשתחררות משיפוטים מוסריים המבוססים על רגש ועל צורת חשיבה אנוכית.

גילוי נאות: גם אני עוסק (במתינות) במדיטציה כזו, אז הפסקה הקודמת היתה דרשה מהשבט שלי. אבל לשבטים אחרים יש דרכים משלהם להתעלות על הטיות אנוכיות. אני לא מתכוון רק למסורות המדיטטיביות העשירות הקיימות בכל הדתות הגדולות, או לפסוקים עתיקים מאוד שאומרים דברים כגון "ולמה זה תראה את-הקיסם בעין אחיך ואל-הקורה אשר בעינך לא תביט". אני מתכוון גם לכך שבתוך סוגים שונים של שבטים – דתות, לאומים, מפלגות פוליטיות – ישנם אנשים הדוחקים בבני שבטם לראות את הדברים מנקודת מבט פחות שבטית, להיכנס לנעליו של מישהו אחר, לחקור אפשרות שאינה משחק סכום-אפס, אפשרות המכונה פיוס. הקולות האלה מסוגלים לגבור על אחרים גם ללא המלצתו של גרין למהפך כולל במערכות הערכים השבטיות, ואם הם אכן יישמעו, הערכים השבטיים הייחודים שמעוררים כיום מחלוקות רבות כל כך, יתחילו להיראות נוראים פחות.

סיכויי ההצלחה של מהפכה מטא-קוגניטיבית עולמית מעין זו, אפילו עם הסיוע שמעניק לה המדע, קלושים, ואין ספק שהמסע יהיה ארוך וקשה. אבל עדיף להשקות את זרעי הנאורות הקיימים באופן טבעי אצל כל שבטי העולם מאשר לנסות להמיר את כולם לתועלתנות; יש למאמץ הזה סיכוי רב יותר להצליח, ואם הוא אכן יצליח, הוא יהיה יעיל יותר. אל תבינו אותי לא נכון: כמה מחבריי הטובים ביותר הם תועלתנים. למעשה, אני משתייך גם לשבט התועלתני. פעם אחת אפילו הקדשתי פרק שלם בספר להגנה על תועלתנות וטענתי שהיא הגישה המוסרית הטובה ביותר הזמינה לנו. אני פשוט לא חושב שהיא המפתח לישועה. מפתה בשבילנו, התועלתנים, להביט סביב באנשים עם מערכות ערכים הנטועות בעיקר ברגש ולחשוב שתפיסות העולם הפרימיטיביות האלה הן מכשול בדרך לקדמה. אבל אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מהפסיכולוגיה, הוא שעלינו לחשוד באינטואיציה שאומרת לנו כי הבעיה היא האחרים, לא אנחנו.

רוברט רייט הוא פילוסוף. הוא מחבר הספר The Evolution of God, אשר זכה השנה למועמדות לפרס פוליצר.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רוברט רייט, Atlantic .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

21 תגובות על תפסיקו להקשיב ללב שלכם

    02
    aranse

    אהוד,מה שכתבת במאמר שהפנית אליו הוא נורא,אתה בעצם מחזיר אותנו לימים הכי אפלים של מלחמת העולם הראשונה,לתפישות פשיסטיות שהיום אפילו חלק מאנשי הרפואה הצליחו להתנער מהן סוף סוף.

    ואתה גם מאוד טועה ומאוד מטעה כי דווקא ואפילו המסקנות של הדרג הרפואי המקצועי של צבא ארצות הברית ושל חלק גדול מהגנרלים שלו מבטאות תפישה שמתנערת לחלוטין מהתפישות הכחניות והמיושנות והנורא מזיקות שהבאת במאמר.

    בסרט שגדנולפיני עשה על הלם קרב אומר האדם שמונה לטפל בעניין בצבא ארצות הברית שבדיוק כמו שלא יעלה על דעתו של אף אחד לשלוח אדם שנפצע פיזית ישר בחזרה לפעולה כך אין לעשות גם במקרה של הלם קרב ,ולכן מי שמציע את מה שמציע כאן,שזה גם היה היחס המקובל במלחמת העולם הראשונה,הוא אדם שתומך בתועבה נוראה ובהתנהלות שאין מחרידה ממנה כלפי האנשים שסובלים את הדברים הכי נוראיים.

    ודווקא מהניתוח שעשית עולה שהלם קרב נובע מפגיעה במוסריות ובאנושיות של האדם,אז איך החזרה של אדם למצב חסר מוסר וחסר אנושיות יעזור לרפא אותו ?

    03
    אהוד אמיר

    arsane, אני מתבסס על מחקרים שנעשו על לוקים בהלם קרב. אשמח לקבל סימוכין מדעיים לטענותיך ולשנות את מסקנותי בהתאם, אם יהיה די בהם כדי לעשות כך.

04
מאיר ג.

על הניסוי המחשבתי של חמישה כנגד אחד, לאחר מחשבה של כעשר דקות, הגעתי לכך שתשובתי תהיה גם לא אסיט את המנוף וגם לא אדחוף את האיש אל מותו!
ונניח לספק ביעילות עצירת הקרונית על ידי הנדרס כנגד הוודאות בהסטת המנוף.
ל"תשובה" שלי היו שתי סיבות:
הראשונה מוסרית: מי אני שאחליט מי יחיה ומי ימות. אינני אלוהים (אני מגדיר עצמי כאתיאיסט...)
הסיבה השניה תועלתנית: מה אני יודע על איכות החמישה בהשוואה לאיכות האיש היחיד? אולי היחיד ימציא תרופה או דבר מה אחר שיציל מיליונים בעוד החמישה הם פושעים המרצים את עונשם בעבודות פרך במסילה?
ומה הייתי עושה לו אין לי עשר דקות למחשבה? שאלה טובה, ותשובה אין!
מאיר

    05
    דטרמיניסט

    מאיר, אתה אלוהים (כלומר מקבל החלטה) גם אם אתה לא מסיט את המנוף ודן את כולם למוות.
    ממילא אין לך רצון חופשי בעניין.
    מה שמעניין זה מה הייתה התשובה הראשונה שלך לפני שחשבת על זה לעומק. זה מראה את הנטיה הטבעית שלך. גם אנשים שאמרו שהיו דוחפים את האיש השמן מסכימים בדרך כלל שההחלטה כאן היא הרבה יותר קשה מאשר להסיט את המנוף.

06
בתיה אבן

הכותב הפילוסוף נופל לאותה מלכודת ממנה הוא מזהיר, ומתוך רצונו לחזק את טיעוניו הוא מתעלם מהעובדות האמיתיות.
טענתו העיקרית כאילו "אין צודק ולא צודק" , אלא לכל צד יש את "האמת שלו" היא שקרית.
טענת הנאציזם המוסלמי והערבי כאילו הפיגועים באו "כנקמה" או "כהגנה עצמית", הם שקר תעמולתי למטרות יחסי ציבור עם המערב. בתוכם פנימה הם רואים זאת כצעד להאדרת מוחמד ומורשת חיסול "הכופרים". כך גם לגבי דרישת הערבים להקים מדינה נקיה מיהודים גם בצד המערבי של נהר הירדן, היא משתמשת בנימוקים רציונליים רק כלפי חוץ. בתוכם פנימה הם משמיעים את התביעה לחסל את היהודים כי הם "צאצאי הכלבים והחזירים".
בעולם יש מקרים רבים של עימותים עם רקע רציונאלי המושפעים גם משבטיות ואגואיזם. אך יש גם רוע לשמו. רוע שאינו נובע מרצון להיטיב עם בני שבטך ותועלתם, אלא רוע מתוך סאדיזם ואכזריות והנאה מהכאבה לזולת.
זו האמת העומדת מאחורי הנאציזם, הגרמני דאז, והמוסלמי כיום.

    07
    אלי זיו

    בתיה היקרה
    הפלסטינים הם שבט שרוצה הגדרה עצמית
    ושטח מחיה .הם במאבק מתמיד עם מתנחלים פורעי חוק
    אשר רוצים להשתלט על אדמותיהם ושרפים עצי זית אשר אסורים על פי דין תורה. הם רוצים לבנות ולהתקיים
    כזהות עצמאית בלי שב"כ וצהל אצלם בסלון הבית.
    הם ניהול שליטה פלסטינית.אנחנו כבר לא חיים בתקופת יהושע בן נון.יש פה עם נוסף שרוצה לחיות בחופש וכבוד בלי שזכתיהם לבניה ,מקורות מים ינזקו ע"י המדינה ושליחה (המנהל האזרחי)
    בברכה זיו אלי

08
aranse

כמה רדוד,מדהים למצוא בטחון כה רב בניתוחים כה שטחיים ,לא שזה מפתיע לשמוע שטויות מפסיכולוגים אבל כאן ממש נחצו אפילו גבולות הטמטון המקובל באקדמיה

10
אשר לוי

ולבתיה אבן,
הכותבת נופלת לאותה מלכודת ממנה היא מזהירה, ומתוך רצונה לחזק את טיעוניה היא מתעלמת מהעובדות האמיתיות.
טענתה העיקרית כאילו יש אמת אחת, צדק אחד, והם כמובן שלה היא טענה שקרית.
טענת היהדות המתנחלת (יש גם אחרות) כאילו האלימות והרצח הנוראים שלהם באו "כנקמה" או "כהגנה עצמית", היא שקר תעמולתי למטרות יחסי ציבור עם המערב. בתוכה פנימה היא רואה זאת כצעד להאדרת ה"אתה בחרתנו" של האל שלה ומורשת "כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו-לו".
כך גם לגבי דרישת היהודים להקים מדינה נקיה מערבים גם בצד המזרחי של נהר הירדן, היא משתמשת בנימוקים רציונליים רק כלפי חוץ. בתוכה פנימה היא משמיעה את התביעה לחסל או לפחות לגרש את כל הערבים.
בעולם יש מקרים רבים של עימותים עם רקע רציונאלי המושפעים גם משבטיות ואגואיזם. אך יש גם רוע לשמו. רוע שאינו נובע מרצון להיטיב עם בני שבטך ותועלתם, אלא רוע מתוך סאדיזם ואכזריות והנאה מהכאבה לזולת.
זו האמת העומדת מאחורי היהדות המתנחלת מאז, ועד היום.

    11
    עודד

    נהנתי מהמאמר ובמיוחד מהתגובות.
    הנטייה המטופשת לדעתי של אנשים ללאומיות היא מכשול גדול מאוד בתפיסה של המציאות.
    איך אנשים יכולים להיות בטוחים שהם צודקים בסכסוכים בין מדינות כשהם יודעים בוודאות שגם הצד השני חושב שהוא צודק בוודאות, מאותה סיבה איך יכול להיות שהדת שלנו היא היחידה הנכונה כשיש עוד הרבה דתות שטוענות לבלעדיות על האמת האלוהית?

12
aranse

אשר,מה שאתה כותב מתבסס על ההנחה שיש רק אמת אחת ,שיש ערכים שהם אבסולוטים ולא יחסיים,מה שלא כל כך מתאים למה שהפסיכולוג והפילוסוף מקשקשים כאן.
יתכן ומה שקורה זה שדווקא המהלכים המתוארים כאן כגורם לבעייה הם הפתרון שלה,
כי התפתחות הפרט והחברה עוברת דרך שינוי מאפייני הקבוצה,
שבטים התפתחו למלכויות ונסיכויות שהתפתחו למדינות שהתפתחו לדמוקרטיות...
וכל שינוי כזה בקוטר הקבוצה מלווה גם בשינוי ביחסים בין הפרטים שמרכיבים אותה,
ודווקא המהלך שמצופף את הקבוצות יחדיו,בין אם פיזית בעזרת שיפור התשתיות התחבורתיות והאחרות ובין אם נפשית בעזרת שיפור טכנולוגיות התקשורת מוליד מתוכו הזדהויות קבוצתיות שחוצות את המעגלים המסורתיים ומרחיבות מתוכם מעגלים חדשים,וכך עד שהאנושות תייצב קבוצה שתאפשר מימוש אוניברסלי של צדק ואמת מוחלטת.

מה שאתה כותב מדגים איך ההתפתחות הזאת יכולה להביא אנשים כמוך,וכמוני,לזהות במתנחלים אנשים שמשתייכים זהותית דווקא לקבוצות כמו אל קאעידה והחמאס ,וזאת רק דוגמה אחת לדרך שבה קבוצות מתפצלות עם הזמן לקבוצות שכבר לא מצייתות לקווי המרחב והעם והגזע והמסורת בדיוק בגלל שהמשקל של האמיתות האוניברסליות,האבסולוטיות,עולה עם הזמן.

בניגוד למה שנכתב כאן אז יש תנועה ברורה ומובהקת אל מחוץ למעגלי השבט,יותר ויותר אנשים חשים עם הזמן צורך במעגלי הזדהות חדשים ועדכנים יותר,פסיכולוגים אבולוציונים ופילוסופים בגרוש נוטים להחמיץ דווקא את העובדה והתנועה החשובה והמהותית הזאת.

והתנועה הזאת מתבטאת גם דרך עדכון מתמיד של עצם מושג ותפישת ה"תועלת",
מה שהיה נחשב כמועיל פעם כבר לא נחשב כזה כיום,ולהפך,ומי שמחפש את הזיקה בין תועלת ומוסר יתכן ומוטב שינסה לחקור למה זה קורה ואיך זה קורה,
נסיון כזה היה מועיל ומקדם בהרבה מהגישה השטחית המוצגת כאן,
גישה המבוססת על הפרדות ארכאיות בין הפרקטי לאתי,
גישה המבוססת על תפישות "וויקטוריאניות" עבשות שהציגו את כל מה שנובע מהרגש והיצר והגוף כנחות ולא רציונלי לעומת המחשבה הטהורה והנקייה,
מדהים ומאכזב לקרוא שוב ושוב עד כמה הפרדיגמה הרקובה הזאת עדיין שולטת לחלוטין ואפילו מגדירה את מה שנחשב כתפישה אקדמית,
ולכן יש לקוות שכנראה עם הזמן גם הקבוצה הזאת מתפוררת כדי לאפשר גישות קצת יותר הגיוניות ורעננות.

הרגשות הן לא הבסיס לאלימות ולרוע,להפך,אפשר לטעון שהרוע והטמטום האנושי נובע מחוסר יכולתם של האנשים להרגיש,לגלות רגש גם כלפי מי שמחוץ לקבוצה שלהם.
נראה שהבעייה נובעת לא מהרגש או מהאינטלקט אלא מכך שמבנה הקבוצות האנושיות השונות עדיין מבוסס על הפרדה נוקשה בין הרגש למחשבה
ולכן גם הניתוח שמתיימר להציג כאן פתרון לבעייה מגלם בעצם בדיוק את השורש לקיומה.

13
אהוד אמיר

arsane, אני מתבסס על מחקרים שנעשו על לוקים בהלם קרב. אשמח לקבל סימוכין מדעיים לטענותיך ולשנות את מסקנותי בהתאם, אם יהיה די בהם כדי לעשות כך.

14
ענבר ענבר

גרין מניח שאושר הוא שאיפה אוניברסלית, אך גם הבחירה באושר כמטרת האדם הפרטי או הקבוצה היא בחירה ערכית שאינה משותפת לכל הקבוצות.

15
אשר לוי

arsane אם הבנתי נכון מה שאת כותבת (וזה לא היה קל, מדי פעם הסכמתי עימך ומיד בפסקה הבאה התנגדתי) הרי לא צריכים להיות ניגודים בינינו. למרות אמירות חד משמעיות שלך על ההיסטוריה הפוליטית של בני האדם ועל הדמוקרטיה כחזות הכל הנשאפת. אני ודאי אינני חושב שיש אמת אחת מוחלטת ואם כך הבנת אותי הרי כשלתי בהסבר. בעיקרון כל שאני מבקש לומר הוא שאנחנו אמורים לראות שיש בני אדם נוספים בסביבה, גם להם שאיפות, אהבות וחלומות וראויים להגשמתם בדיוק כפי שאני ואת ראויים לכך. אם שאיפות אלה מתנגשות עם שאיפות אחרות יש להיפגש ולמצוא דרך שבה לא יצא איש חסר מדי. אך שוב מה שחשוב יש עוד אנשים ראויים כמוך וכמוני.

16
aranse

אשר,מה שאולי בלבל אותך זה שגם אם השתמע משום מה להפך אז לא טענתי שאני או מישהו אחר יודע או אי פעם ידע את האמת המוחלטת
מה שטענתי זה שעצם תנועת ההיסטוריה,הפוליטית והאחרת,מהווה אינדיקציה נחרצת לקיומה של אמת מוחלטת וערכים מוחלטים,
והנסיון ללמוד ממהלכה משהו על טבע הערך המוחלט הוא שמאפשר ראיה יותר טובה ומתחשבת בשאיפות של האחר,
כי הרי זה לא שאתה אמור להתחשב תמיד בכל שאיפה של האחר,
עצם הנסיון לראות ולהתחשב בשאיפה ואהבה והחלום של האחר מפעיל אצלך איזה שהוא שיפוט,איזה שהוא סולם ערכי,כל התנגשות של שאיפות וכיוונים דורשת הכרעה בין טוב לרע,
נדמה לי שאדם כמוך לא יתחשב בשאיפות ובחלומות של המתנחל,הגזען,הלאומן\ הפשיסט או של הנאצי,אני צודק ?
ואם לא אז למה לא ?
יתכן שאפשר לחפש את התשובה לשאלה זו בקיומו הנחשף והולך של מוסר אובייקטיבי,גם ברמה הכי גופנית ואבולוציונית,שהוא זה שגם משנה עם הזמן את גבולות הקבוצה.

הפסיכולוג המוזכר במאמר חוזר על השטות המקובעת והמקבעת שמתארת את הפרט והקבוצה כישויות שאינן משתנות לעולם,לפי הפסיכולוגיה האבולוציונית אין דבר כזה אבולוציה בכלל(הפרדוקס הזה הוא רק אחד מההוכחות לטמטום האבסולוטי שמאפיין את כל התחום הזה ואת כל האנשים העוסקים בו) ולכן הזהות השבטית מקובעת באדם,
מה שאני טוען וזה גם ניכר מתגובתך זה שיחס הפרט והכלל משתנים כל הזמן,ובצורה שאין מובהקת ממך,צורתה של קבוצת ההזדהות לובשת ופושטת צורה,וההיסטוריה מספרת לנו משהו על תבנית הטרנספורמציה הזאת,שבין היתר מביאה למצב שבו למשל אני ואתה ואחרים כמונו לא מסוגלים להזדהות עם מה שנחשב השבט שלנו בגלל שהשבט שלנו מפר בגסות עקרונות אנושיים אוניברסלים.

קיומה של האמת האחד והמוחלטת הוא הפתרון לבעייה המוצגת כאן,הנסיון לזהות אותה דרך שינוי יחסי הפרט עם הקבוצה,דרך ההיסטוריה של הרעיונות,דרך ההשפעה של המדע והטכנולוגיה... הוא שמאפשר דיוק רב יותר בצמתי ההחלטה שהחיים כופים עלינו כל הזמן.

ומה שהנסיון ההיסטורי מספר,לדעתי כמובן ואין לי שום בעייה עם אנשים שלא מסכימים איתי,הוא מגמה מובהקת וברורה לשיוויון,להדדיות,לצדק כישום אוניברסלי של אמיתות מוחלטות לכולם ובכל מקום ובצורה זהה לחלוטין.
ברור שהמהלך הזה גם מעורר התנגדות כי אדאפטציה,גם אדאפטציה מוסרית,חושפת ואפילו מאפשרת מהלכים שמבטאים את הנסיון לשמר תבניות מסורתיות,
כל שינוי מעורר גם התנגדות לשינוי
מה שמתבטא כנאציזם רצחני וקפיטליזם חזירי ומתנחליזם גזעני...
אבל בפרספקטיבה היסטורית הדברים האלה ודברים כאלה הם רק עוויתות פסיכוטיות,
כאלה שהגוף האנושי והכלל אנושי מתיישר ומתנער מהם עם הזמן,
ודווקא או לפחות גם דרך העווית והתגובה אליה אפשר לראות את מובהקות התנועה לחברה שהיא הרבה יותר שיוויונית ושטוחה ושקופה ואוהבת
כי למשל הנסיון לדבוק בפונדמנטליזם רצחני גם הוא לא יותר מתגובה לפחד מאבדן הזהות לכאורה שנובע מההתרחבות המתמדת בגבולות הקבוצה

אני חושב שתסכים איתי שלא כל שאיפה ראוייה להגשמה וחלק לא מבוטל מהחלומות הוא פשוט סיוטים,השאלה שעולה כל הזמן ועלתה גם כאן היא איך נדע להבחין בין הטוב והרע,איך נדע במי להתחשב ובמי לא
הפתרונות שהוצעו כאן הם מגוכחים ושטחיים ברמה ממש מעליבה
מה שמעלה בעייה מטרידה נוספת
שהיא הרמה הנמוכה להחריד של העיסוק האקדמי במדעי החברה והפסיכולוגיה האנושית

17
אברם

הנחות יסוד שגויות:
א. אפשר לשנות חברות אנושיות בשיטת top-down (כלומר באופן מבוקר) - עיין ערך ברה"מ.
ב. הפרטים בחברה אנושית מסוימת פועלים למען אינטרסים של הקבוצה (למעשה שכבת השלטון כמעט תמיד תמצא עצמה עם אינטרסים מתנגשים לזו של השכבה הנשלטת).
ג. ששיטת השינוי מתחיל מבפנים - או לכו תעשו מדיטציה - כדרך להצלת העולם היא באמת ריאלית (היא לא כי היא אינדיוודיואליסטת מעיקרה ולכן לכל היותר אחוז קטן של אנשים יכלו לאמצה - הרוב הגדול ימשיך לחפש מרגוע ושקט ובטחון מדומים בתוך המולת ההמון).

ניתוח קבוצות או חברות אנושיות כהומגניות הוא לא מספיק מדויק.
חברה אנושית (כל חברה מאז השבטים של ציירי המערות ועד היום) מחולקת לשכבה שולטת ולשכבה נשלטת (כן, תפיסת המעמדות של מרקס).
עבור השכבה השולטת השאיפה הדרוויניסטית היא שימור הכוח - על מנת לעשות כן מאוד עוזר לשמור על טיפוח השנאה והפחד של רוב הפרטים ממי שאינו בשבט "שלנו". המוסר הרווח בשכבה זו הוא מקיוואליסטי/דריווניסטי/נשי (סטיב נש - תורת המשחקים) מעיקרו - שימור מצב המלחמה עם השבט הסמוך הוא אחת הדרכים הכי טובות להישאר בשלטון כי אין דבר שמאחד את העם יותר מאויב משותף.

תמיד ימצאו "אנשים טובים" שמאמינים שאם רק יעשו טוב למען החברה וירצו טוב למען החברה אז גם יהיה טוב - למרבה הצער בכל חברה אנושית יש מי שיגיד על זה "כל יום נולד פריאר חדש".

כאשר אדם שם את הקבוצה ואת החברה שלו כבעלי ערך גבוה (ואפילו אינו פשיסט במובן הקלאסי) הוא גם משתעבד למי ששולט (לרוב בכוח) באותה חברה.
ישראל דוגמא קלאסית - מדינה שהוקמה מתוך ערכים וחזון ואפילו עם מוסר ומאז נחטפה על ידי שכבה של ברונים שכיום אזרחי ישראל עובדים בעבורם ובעבור האינטרסים שלהם שבין השאר כוללים את שימור מצב הסכסוך והמלחמה שהחברה הישראלית נמצאת בה (תעשיות ביטחוניות, מעגל הפטרו-דולרים האמריקאי סעודי - כולם זקוקים לסכסוך בשביל שהכסף ימשיך לזרום).

נדמה לי שכל הכותבים והמגיבים כאן רואים את חוליי החברה האנושית ואולי חלק גם מעיזים לראות את הקריסה הבלתי נמנעת של המסלול הנוכחי שלנו - השאלה היא רק האם ברצון העז שלנו לשנות ולעשות טוב - אנחנו לא חוטאים בדיסוננס קוגניטיבי פרוע של התעלמות מהמצוי ותליית תקוות גדולות (מדי) ברצוי - קרי בניסיון לשנות ולשלוט את מה שכלל איננו בתחום היכולות האנושיות.

18
aranse

אברם,בדברים שאתה כותב יש אמת,מסויימת,אלא שלמזלנו יש גם הרבה נתונים אחרים,גם כאלה שלגמרי מגובים בתצפית,שאינך מתייחס אליהם או שאינך נותן להם את המשקל הראוי.
ראשית,אם המגיבים כאן והרבה מאוד אנשים אחרים מודעים בדומה לך למצב העניינים אז זה אומר שנטייתם לשתף איתו פעולה מתערערעת,חברה מורכבת מיחידים,אין מצב ששינוי התודעה המתרחש אצלם לא ישפיע על צורתה.
ואמנם,מהתהליך ההיסטורי עולה מגמה מובהקת של "השטחה",של התמרת תבניות היררכיות-כחניות בנטייה ויכולת לקיום הדדי המאוזן סביב האופקי במקום סביב האנכי והאנוכי,לכן גם בניגוד למה שקושקש כאן גם צורת הקבוצה עצמה משתנה,הופכת לגלובלית יותר,גבולות שהיו אטומים ושימשו כתשתית להתכתשות אלימה שמשרתת רק את המנהיגים הפסיכופאטים,הופכים לשקופים ותקשורתיים.
ניתוח היסטורי_סוציולוגי_פסיכולוגי שמתעלם מהדרך הכל כך משמעותית שבה תבניות החברה משתנות עם הזמן הוא פשוט לא מדוייק ולא מציאותי
השינוי לא מתרחש רק אצל האינדבדואל או רק בחברה,השינוי מתרחש גם בזיקה שבין הפרט לכלל,ולכן 2 הישויות האלה משתנות ומשנות במקביל,הבעייה שכיוון שאנחנו חיים עדיין בחברה שהיא היררכית ממהותה האלמנט הדיאלוגי של המציאות,שהוא גם זה שהכי חשוב,הוא עדיין שקוף וכמעט לא זוכה להתיחסות,גם באקדמיה שבניגוד ליומרתה להתעלות על תחלואי השיגרה היא משקפת אותה בדייקנות וצייתנות שאף עולה על זאת של האדם מהשורה,
והנה,גם כאן יש התפתחות בדמות ובזכות שיח חופשי ושיוויוני שמתפתח מחוץ לכתלי המימסדים האינטרסנטים במרחב הבלוגים והציוצים והתגובות והפורומים,מרחב שמאפשר למקוריות וליצירתיות של האדם הפשוט,החף מפוליטיקה כחנית,להתממש כקול מוחשי ואף להשפיע במידה שגם היא גדלה על תנועת המשקלים והסימטריות שעומדים ביסוד הקיום החברתי והאחר.
דברים משתנים,אפילו מאוד מהותית,אלא שלגורמים שמסורתית מזוהים עם היכולת להוביל ולזהות שינוי,כמו מנהיגות פוליטית ואקדמית אין מטבע הדברים אינטרס אמיתי בשינויים האלה ולכן הם שוקדים על מראית פנים של יציבות.
ומכאן שכובד האחריות ושמחת היצירתית מתרחשת באמת דווקא במקומות שאליהם אף אחד לא מסתכל.
אבל גם זאת תבנית שלא התחילה אתמול אלא שמשקלה,כיכולתו של היחיד לשנות,גם הוא הוא משתנה ומשנה לטובה.

19
אברם

ערן,
לצערי איני שותף לתקוות שאתה תולה במרחב הבלוגים והציוצים והתגובות והפורומים. לצד עליית גורמים טכנולוגים משחררים קמו ועלו גורמים טכנלוגים משעבדים שלהערכתי מאפילים על הגומרים החיוביים - בעיקר אני מתכוון למדיית המונים ולפסיכולוגיה. בעקרון את מה שגבלס עשה בשנות ה-30 בגרמניה באצדיוני ענק ובשירות הפשיזם עושים היום כל מיני רני רהבים למיניהם על גבי מאות ערוצי טלוויזיה ורדיו בצורה משוכללת לאין שיעור ולמען הקפיטליזם המודרני שהולך והופך (וכבר הינו) דספוטי וטיראני - מספיק להתסכל על גרף חלוקת העושר ב-40 השנה האחרונות כדי לראות שלא כל המבנים עוברים השטחה אנטי היררכית ובטח שזו לא מגמה לינארית (בקנ"מ גדול אתה צודק ויש השטחה אך צריך להסתכל לאורך מאות רבות של שנים אם לא אלפים על מנת לראות אותה - בקנה המידה המקומי יש עליות וירידות כל הזמן).
כיום אנו בתקופת נסיגה מתמשכת - לאחר מלחמת העולם השנייה ולפחות ב-30 השנים הראשונות של המלחמה הקרה חלו תמורות של השטחה - אין ספק. בני אדם החלו להשתחרר מכבלים מחשבתיים רבים ושגשוג וצמיחה אפשרו לחברות שטוחות יחסית להתקיים (וישראל ביניהן ). השיא היה אי שם בסוף שנות ה-60 ולאחר מכן החלה דעיכה עם ריסוקה של תנועת ההיפים והשלום בארה"ב ועם תחילת קריסתה פנימה של בריה"מ שהיוותה גורם מאזן לקפיטליזם הדורסני (תהליך שהיה בלתי נראה לרוב הציבור עד 20 שנה מאוחר יותר אבל בכל זאת החל להיות מורגש כבר אז).
כיום לקפיטליזם אין גורמים מאזנים והוא הופך למעשה לסוג של פשיזם - ע"ע ה-NSA שעוקב אחרי כולם (ולא מסיבות לאומיות - מסיבות כלכליות).
בנוסף לכך הוא הופך גלובלי וכאן אני רוצה לקשור שוב את דיון הקבוצות - לטעמי הקבוצה שהפכה דומיננטית היא שכבת ה"אצולה" הקפיטליסטית והיא בלבד רואה את עצמה כקבוצה גלובלית ואינה מוגבלת בתבניות הקבוצה הישנות של לאום, דת וגזע. מנגד 99 אחוז מהאוכולוסיה שבויים ברעיונות אלו - נסה לדבר עם חברים שלך על הרעיון שמדינת הלאום פשט את הרגל - חלק יסכימו. אם תגיד שישראל כמדינה פשטה רגל תיתקל בהתנגדות קולנית ורגשית בעיקרה. כלומר ההתמרה שהתרחשה היא שקבוצה אחת הפכה גלובלית והיא הקבוצה השלטת בעוד שאר הקבוצות נשארו מקומיות ושבויות בתבניות הישנות - קצת מזכיר את האינטרנט שהוא אוסף של רשתות מקומיות שמנוהל על ידי פרוטוקול על אחד.
בקיצור כיום אנו חיים בחברה בה יש אליתא סופר עשירה ששולטת (שליטה רכה אמנם) על המשאבים, מנגונני הלאום (צבא, משטרה, חינוך וכו') המשפט והפולטיקה כך שלמעשה לאדם מהשורה מנגוננים אלו שאמורים לשמור ולהגן עליו - כבר אינם נגישים.
בשורה התחתונה אני רואה נסיגה ב-40 השנים האחרונות ואיני שותף להשקפה הסייבר אוטופית בדבר השפעתו המטהרת של האינטרנט - לדעתי גם מהפכות העולם הערבי היו מושפעות הרבה יותר מגורמי כוח וותיקים ומקיוואליסטים מאשר מהפייסבוק.
תוסיף למגמה הזו את העובדה שהזמן אינו בלתי מוגבל והעולם מתחמם ומכלה את משאביו ומתקבלת תמונה לא אופטימית בעליל של הכיוון אליו אנו צועדים.
הייתי שמח להרחיב אך אני חייב לצאת לעבוד את אל הקפיטליזם.
בברכה.

20
אשר לוי

שלום חברים,
אתם צודקים ובכל זאת טועים. יש להבהיר דברים מסוימים ולא האמנתי שאני אמצא בעמדה אותה אציג בפניכם כעת.
המצב באמת רע. הדיכוי רב, ויותר אנשים מפרנסים אנשים שלא ראויים לכך. אך המצב טוב יותר מאשר היה בעבר (אף לפני 50 שנה, שלא לדבר על יותר). ההתקדמות במודעות של יותר אנשים למצב הדיכוי והעוול מובילה לשינוי המצב בעיקרון לשחרור יתר ולהבנה והצטרפות למאבק כנגד המדכאים.
מצב הידכוי אינו מופיע מעצמו ולכל אורך הדורות הוא נובע מהמוכנות של בני אדם לוותר על חירותם ועל מצב שוויון כלכלי שלהם בתמורה ל'ביטחון' ולשמירה על קניין קטן שבכל זאת ידעו המדכאים להותיר. ללא שיתוף הפעולה של כלל בני האדם לא היה הדיכוי מתאפשר והיה מרד. המרידות והמהפכות למיניהן הן בדיוק המצב בו אנשים אינם מוכנים יותר להיות אסקופה נדרסת בעקבי השולטים. חיסלנו את שליטי העל היחידאים, אח"כ את הפיאודליזם, עכשיו אנו בהתמודדות עם הקפיטליזם ובת בריתו המדינה הקמודרטית 'כלב השמירה של הקפיטליזם'.
אני כן רואה סימנים חיוביים בכך שלמעצמה הגדולה בעולם נבחר אדם השואף לסיים עימותים בדרכים לא כוחניות העומד מול הרוב בעמו כדי לספק שירותים ציבוריים (כעת מדובר על בריאות) על חשבון הכלל והוא עצמו מייצג עולם אנטי גזעני טהור.
אני גם רואה את האביב הערבי כברכה והצלה גדולה. אי אפשר יותר יהיה לחזור לעידן של עריצים אבסולוטיים. כל הנהגה בעולם הערבי תאלץ להתחשב ברצונות בני האדם שאינם מקבלים יותר את סמכותה בקלות. וגם אם העולם המוסלמי שיש חושבים שיש בו מימדים של עריצות נכנס למאבק, הרי זהו מאבק לגיטימי ואם רוב הערבים ירצו באיסלאם אז עולמם יהיה מוסלמי. סוריה ומצרים מוכיחות שאין הדבכ כך ובימים אלה גם טורקיה מתחילה להבין את המסר.
כפי שאמרתי קשה לי אם ראיית המצב כאופטימיסט
אך אני באמת חושב שבני אדם יוצרים את עולמם ואם ביניהם כאלה שמפריעים, הם מצליחים בכך מפני שלא כולם הגיעו למסקנות הנדרש, ייקח זמן אך ההליכה (לא שעטה) היא בדרך הנכונה.

21
aranse

אשר,לדעתי העמדה שלך יותר קרובה למציאות מזאת של אברם,גם בגלל שבלי להיכנס לאבחנות היסטוריות_סוציולוגיות_פסיכולוגיות עמוקות אני מתקשה להיכנס לחרדה מטיעון שנשען על הפופולריות של אדם כמו רני רהב שאיכשהו מגלם בדיוק את הפרדוקס שמאיץ את הקקפיטליזם לקריסה שתהיה הרבה יותר רעשנית ומפתיעה אפילו מזו של ברית המועצות,אדם שמוצג כמומחה הכי גדול בארץ ליחסי ציבור ואף מתוגמל ככזה ובו זמנית נחשב ליצור שאין מאוס ממנו על ידי רוב שכבות הציבור חושף בעצם דמותו את כל מה שחלול בשיטה שנראית מוצקה רק לאנשים שטחיים שלא מצליחים לשאול את עצמם אפילו את השאלות הכי פשוטות,מי שבונה את עתידות על התמיכה של אנשים מטומטמים לא ישרוד הרבה,איך יכול להיות שעצם העובדה שאדם הנחשב כאשף היצוג הפך לסמל הכיעור הציבורי והאישי לא מעוררת שאלות אצל אף אחד באשר לעצם יכולתה של השיטה שהוא מייצג לשרוד .

השליטה של הקפיטליזם על הרשת היא אשלייה,כל טרנספורמציה מתאפיינת בשלב,בדרך כלל קצר,שבה התבניות הישנות מנצלות לרעה את היכולות החדשות,אבל בגלל שהיכולות האלה לא תואמת מהותית לתפישת העולם הדיקטטורית של הקפיטליזם הוא יעלם מעצמו.