איך אהיה כשכבר לא אהיה

מבוא: מהו הרצון להשאיר חותם

מדי פעם כשאני משוחח עם אמנים או אקדמאים, אני שומע מהם, בין בגלוי או בהיחבא, על רצונם להאדיר את שמם, להשאיר חותם בתחום עיסוקם. יתר על כן, אם האזנתם אי פעם לנאומי הפוליטיקאים, בוודאי הבחנתם שהם מצדיקים ומחזקים את גישתם הפוליטית בכך שהם רואים עצמם כממשיכי דרכם ומורשתם של פוליטיקאים גדולים קודמים, וכך כשותפים להערכה שאלה זכו בה.

ברור שאנשים מדברים כאן על מורשת כעל השפעה מתמשכת מעבר לזמן, מעבר לחיי האדם עצמו. אולם לסוג ההשפעה יש חשיבות אדירה. הכוונה היא בדרך כלל להשפעה חיובית המטיבה עם העם, עם האנושות. מעטים יחשבו שלהיטלר ישנה מורשת, כי השפעתו המיטה אסון וחורבן נוראיים על מיליונים. מורשתו, אולי יותר מהכל, אינה אלא הלקח האכזרי על מה שבתנאים מסוימים בני אדם עלולים להיות ולעשות, על מה שיש להימנע ממנו בכל מחיר. במאמר הנוכחי לא אתייחס לסוג השלילי של השארת החותם, אלא לסוג החיובי המטיב עם הממשיכים לחיות, מורשת העולה מיצירות אומנות, פיתוחים מדעיים, שיפורים במערכת הכלכלית והחברתית וכדומה.

גם האדם הקטן בחיי יומיום, על אף טרדות החיים, מהרהר מדי פעם בין לבין במוות, בעובדה הפשוטה שבני אדם מתים וכעבור דור אחד או שניים איש אינו זוכר אותם

גם האדם הקטן בחיי יומיום, על אף טרדות החיים, מהרהר מדי פעם בין לבין במוות, בעובדה הפשוטה שבני אדם מתים וכעבור דור אחד או שניים איש אינו זוכר אותם. יש מי שהפחד מהמוות ומפני ההימחקות המוחלטת מהזיכרון הקולקטיבי מטרידה אותם. יתר על כן, אנשים שומעים או קוראים על תגליות ארכיאולוגיות מדהימות החושפות תרבויות שלמות ששגשגו לפני אלפי שנים, הוכחדו ונעלמו לחלוטין, ואלמלא התגלו, לעיתים קרובות במקרה, איש לא היה יודע על קיומן. בני אדם גם מבינים שאת הפירמידות במצרים או במקסיקו בנו אלפי אנשים במשך שנים, אלפי אנשים שכל אחד מהם היה אישיות בפני עצמה, עבד בפרך, מת ונשכח כמו לא היה קיים מעולם. קשה על כן להימנע מן השאלה המטרידה: האם גם גורלי יהיה כגורל כל אלה? חייתי, עמלתי, סבלתי ולאחר מותי לא יישאר ממני זכר, כמו לא הייתי מעולם. וכאן עולה בלב האדם הרצון לנתץ מצב זה ולשנותו. איך? להשאיר מורשת, להשאיר חותם.

בשחור לבן או בצבע, כך איננו מותירים מורשת. בתצלום: עולי רגל בפסטיבל הינדי בעיר צ'נאי. תצלום: Keerthivasan Rajamani

השאלה הראשונה שאדון בה היא, האם הרצון להשאיר חותם אחרי המוות הוא צורך או דחף מולד בדומה לרעב, צמא, כאב או הצורך ביחסי מין? תשובתי היא שלילית. אני מציע את ההשערה שלפיה הרצון למורשת, להשארת חותם הוא רצון נלמד, חלק ממה שהחברה בונה בנו. זוהי השערה הדורשת דיון עמוק ונרחב, שלא אוכל לערוך כאן ואתייחס אליה לקראת סוף המאמר. כרגע אציע מספר רעיונות המפריכים את ההשערה שהרצון למורשת הוא צורך או דחף, רעיונות המראים שמושג המורשת אינו מקיים אפיונים מקובלים של מושג הדחף או הצורך.

האפיונים החשובים של מושגי הצורך או הדחף הם אלה:

(א) צרכים הם מצבים פיזיולוגיים מולדים אצל האדם ובעלי החיים (רעב, צמא, כאב, דחף המין) ומבחינה זו הם נחשבים לאוניברסליים.

(ב) הצרכים מתעוררים ודורשים את סיפוקם על ידי צריכת גירויים (מזון משקיט רעב) או עשיית פעולות (בריחה מכאב, פעילות מינית).

לעומת זאת, קשה להבין את הרצון להשאיר חותם במובנים אלה:

(1) לא כל בני האדם, ובוודאי שלא כל בעלי החיים, נתקפים בצורך להשאיר אחריהם מורשת. קשה להניח שהאדם הקדמון, שהיה טרוד במאמצים כבירים של הישרדות, תהה על מורשתו לאחר מותו. אני מניח שכדי שאדם קדמון זה יהרהר במורשתו, בחותם שהוא עשוי להשאיר, הוא חייב היה להבין לפחות את שני הדברים הבאים הדורשים התפתחות רעיונית-תרבותית גדולה: שהוא חלק מקבוצה, שבט, עם, תרבות, שממשיכה לחיות גם אחרי פטירתו; שמורשתו אינה דבר הקשור אך ורק בעצמו, אלא במידה רבה יש לה ערך בעיני החברה שאליה הוא שייך. כלומר, הוא היה חייב להבין שהוא אינו אלא מרכיב אחד מני רבים המהווים את החברה כולה, ושערך תרומתו נמצא בידי הקהילה שלו.

מיהם אותם האנשים שבעיית מורשתם מציקה להם בתרבותנו אנו, בתקופתנו הנוכחית?

בהמשך יש לשאול אם כן, מיהם אותם האנשים שבעיית מורשתם מציקה להם בתרבותנו אנו, בתקופתנו הנוכחית? אני סבור כי רובם הם אנשים שאינם טרודים מעל לראש בבעיות פרנסה. אלה הם, למשל, שליטים, פוליטיקאים, מיליונרים, בעלי חברות ענק משגשגות, אמנים המבקשים לחדש באמנותם, ואנשי מדע השואפים לגלות חידוש שישנה את תחום מחקריהם וירחיבו. יתר על כן, נראה לי שעד גיל עשרים ואולי יותר, מעטים מאוד אחוזים בבולמוס השארת החותם.

(2) לא נראה שניתן לעשות מניפולציות פשוטות ברצון למורשת כפי שניתן לעשות בצרכים כמו רעב וצמא. אפשר להעלות באדם רעב על ידי הרעבה, אולם קשה להעלות על הדעת מניפולציה דומה שתעלה או תפחית את הרצון להשאיר חותם. למשל, חשיפת היחיד למאורעות הקשורים במוות, עשויה להעלות ביחיד תחושות של יגון, דיכאון ולאות כבדה, תגובות המנוגדות לרצון עז להטביע חותם.

(3) קשה להניח שהרצון למורשת הוא הכללה של המניע הכללי (של האדם ובעלי החיים) לדאוג לצאצאיהם. במקרים רבים הרצון הזה סותר את הדאגה לצאצאים ועלול לפגוע בתפקוד האדם כהורה או כבעל משפחה ולהביא אותו לכדי הזנחה והקצאת משאבים למורשת ולא לרווחת המשפחה.

(4) במספר מקרים ניתן להציע פירוש לרצון במורשת המנוגד לרצון להאדרת שמו של האדם. למשל, מתברר שהפירמידות במצרים מהוות ביטוי מוחשי של השליטים לאמונתם בעולם הבא, הכנה לקראת כניסה לשלב הבא בחייהם לאחר המוות. כלומר, הפירמידות הן מבני קבורה ענקיים שנבנו לפי אמונת המצרים הקדמונים בקיומה של ארץ המתים. האם הפרעונים לא ראו בפירמידות גם אות ומופת לגדולתם? ייתכן, שהרי הם התחרו ביניהם בגודל הפירמידה.

אם נניח בהתאם שהרצון להשאיר חותם אינו צורך מולד אלא נרכש, עולה השאלה כיצד ניתן להסביר את התופעה. בהמשך אסקור תשובה אחת, הקשורה בפחד מפני המוות, מתוך מספר תשובות, הסברים שנסקרו במאמר שכותרתו "The Desire to Be Remembered: A Review and Analysis Of Legacy Motivations And Behaviors" מאת החוקרים וגונר (Waggoner), ברינג (Bering) והלברשטט (Halberstadet), ולאחר מכן אציע הסבר משלי הקשור במשמעות-החיים. אולם בטרם נדון בכך עלי לטפל בבעיה מעניינת הקשורה במורשת, שאכנה אותה "משאלת אחר-המוות".

נפוליאון: גדולתו וגדולת צרפת הותכו יחד למורשת אחת, אישית [תצלום: נפוליאון לאחר טיפול באלגוריתם של בינה מלאכותית]

משאלת אחר-המוות

יתכן כי הדרך הפשוטה ביותר להציג את משאלת אחר-המוות היא בעזרת הסיפור הבא. דויד הוא סופר העסוק בכתיבת רומנים. יום אחד הופיע אצלו מלאך משמיים והכריח אותו לבחור באחת משתי האפשרויות הבאות:

• עוד בחייו יזכה דויד להכרה כסופר גדול, אולם עם מותו הוא יישכח לחלוטין.
• דויד יישאר סופר נשכח ולא ידוע בחייו, אולם עם מותו הוא יזכה להכרה כסופר גדול.

במה יבחר דויד? נניח שדויד בחר באפשרות הראשונה –  איך ניתן להבין בחירה זו? אפשר לשער שדויד סבור שאין שום ערך ל"חיי" הנפטר, משום שהכול מסתיים עם המוות. ולכן, עבור המת אין המשך של חיים מכול סוג שהוא כולל מודעותו להערכה גדולה עתידית של יצירותיו. מדוע? משום שעבור המת עצמו, החסר חיים ותודעה, אין קיום להערכה הגדולה שאנשים ירעיפו על יצירותיו – הוא כבר אינו יכול ליהנות ממנה.

נניח שדויד בחר באפשרות השנייה – איך ניתן להבין בחירה זו? ניתן לשער שדויד סבור שיש ערך לאדם גם אחרי מותו. אמנם הערך אינו קיים בלב המת עצמו (בהנחה שדויד אינו מאמין בהישארות הנפש) אולם הוא מקנן בלב הממשיכים לחיות, בעיני החיים. ברור לו שהוא עצמו לא יוכל ליהנות מההערכה הגדולה אחרי מותו, אולם כבר בחייו הוא נהנה מאוד לדמיין כיצד לאחר פטירתו יזכה בהוקרה גדולה למפעלו הספרותי, והעולם ידבר בהתפעלות על כך שבחייו היה סופר נשכח ונידח, אך לאחר מותו, התגלתה תרומתו הענקית לספרות.

לא ברור מדוע אמור להיות לנו אכפת איך יראו אחרים אותנו או את מפעל חיינו אחרי שהתודעה שלנו תתפוגג. ועם זאת, התשוקה והמניע להותיר מורשת, אפילו בקרב מי שאינם מאמינים בחיים שלאחר המוות, משפיעה באורח רב מאוד על חיינו

מאמרם של וגונר, ברינג והלברשטט נפתח במילים: ״באורח מסקרן ביותר, המורשת מתמקדת במוניטין של העצמי לאחר המוות... לא ברור מדוע אמור להיות לנו אכפת איך יראו אחרים אותנו או את מפעל חיינו אחרי שהתודעה שלנו תתפוגג. ועם זאת, התשוקה והמניע להותיר מורשת, אפילו בקרב מי שאינם מאמינים בחיים שלאחר המוות, משפיעה באורח רב מאוד על חיינו״.

כאן אולי כדאי להרחיב מעט את הדיון בעניין. ראשית, יש להדגיש (כמובן מאליו) שהבחירה של דויד מתרחשת רק כאשר הוא חי. ושנית, כאדם חי מתרוצצים בראשו שני נימוקים מעניינים הקשורים במשאלת אחר-המוות.

השיקול הרציונאלי: כאדם חי הוא עשוי לבחור באפשרות הראשונה משום שהוא מאמין שאחרי המוות אין-חיים כפי שהוא מכיר אותם כיצור חי. ולכן, כאדם חי, הוא סבור שלמת אין שום חשיבות לתדמיתו הוא בעיני "עצמו" וגם לא בעיני מי שנותרים בחיים.

השיקול החברתי: דויד כאדם חי אינו יכול שלא לחשוב על תדמיתו בעיני אחרים. עצם מהות האדם החי מעוצבת באופן חברתי – האדם הוא בריאה הנבנית על ידי הסביבה החברתית שלה הוא משתייך. אדם נולד וחי כשהוא מוקף בחברה אנושית, והיא מחזקת את חשיבות המורשה על ידי הזכרת המת בצורות שונות. החברה בונה טקסי אבלות ומנציחה את המת בבית הקברות במצבה שעליה פרטי הנפטר. החברה גם מרכישה לחבריה ידע חשוב על אודות אנשים שתרמו לה תרומה גדולה בתחומים שונים, מספרות ופילוסופיה ועד מדע ומדינאות. מכאן היחיד מבין שחיי האדם עצמו וסביבתו החברתית מוגדרים על ידי העבר וטבעי שגם הוא יבקש להיזכר כחלק חשוב בתרבות שאליה הוא משתייך.

וינסטון צ'רצ'יל: פעל בעולם בעודו מעצב את מורשתו, כותב אותה לדורות הבאים במציאות הציבורית ובספריו. תצלום: zaphad1

שני הסברים למורשת ולרצון להשאיר חותם: הפחד מהמוות, ומשמעות-חיים

הפחד מהמוות: וגונר, ברינג והלברשטט דנים במורשת כאמצעי שבעזרתו מנסה היחיד להתגבר על פחד המוות. אפשר להציע שפחד זה קיים באופן אוניברסלי, כי אין אדם שלא נתקל בעובדה הברורה שחיי האדם (ובעלי חיים) מסתיימים במוות. כל הדיון עד כה שזור, כמובן, בעובדה זו. יתר על כן, המדע מספר לנו שגם כוכבים וגלקסיות נולדים, ממשיכים לפעול במשך זמן ארוך ביותר, ולבסוף פעולתם מסתיימת בצורה זו או אחרת, כלומר, הם מתים. הטענה היסודית היא שהשארת חותם היא דרך, סמלית, המפחיתה במידה מסוימת פחד זה. אחרי המוות האדם ממשיך להתקיים בדרך סמלית בתודעתם של הממשיכים לחיות ולכן מותו אינו מוחלט וסופי. וכך כותבים החוקרים:

״בעיקרון, פירושו שאלמוות סמלי מסוים הוא המנגנון היחיד המאפשר למתן את פחד המוות. על ידי אלמוות סמלי, הנרכש באמצעות הותרת מורשת, היחידים הללו שואבים תחושה כי הם כמו ממשיכים לחיות ללא הגבלה באמצעות דמותם הייחודית או הישגיהם".

עבור המאמין, אם כן, האמונה בהישארות הנפש היא נחמה גדולה המסירה ממנו את ההרהורים המדכדכים על אודות אפסות האדם ומעשיו

עד התקופה המודרנית, שבה חלק נכבד מבני האדם הפכו לאתאיסטים, טיפלו הדתות המונותאיסטיות בפחד מהמוות על ידי פיתוח האמונה שנפש האדם היא נצחית והיא אינה מתה עם מותו של הגוף (אפשר למצוא שורשים לאמונה זו כבר אצל אפלטון שטען כי שאיפת הנפש היא להגיע לעולם הרוחני התבוני, לעולם האידאות). יתר על כן, חלק מהדתות אף פיתחו פרוצדורה שלפיה בעולם הבא ייתן היחיד דין לפני בורא עולם על מעשיו בעולם הזה. עבור המאמין, אם כן, האמונה בהישארות הנפש היא נחמה גדולה המסירה ממנו את ההרהורים המדכדכים על אודות אפסות האדם ומעשיו.

השאלה היא כמובן, כיצד נפתרה/נחלשה בעיית הפחד מהמוות עבור מי שאינם מאמינים? כאמור, אחד הפתרונות הוא הותרת חותם, הנצחיות הסמלית, שמבוססת על כך שמעשי היחיד ושמו נזכרים על ידי אלה הממשיכים לחיות (צאצאיו, בני שבטו, בני עמו, האנושות בכללותה). האם הסבר זה מצליח להציע הבנה מושלמת?

איני סבור כך. נראה שצמצום הפחד מהכיליון על ידי חתירה להשארת חותם אינה יכולה להסביר את כל המקרים האפשריים הקשורים בנושא. אני מניח שלא אטעה אם אומר שמספר רב של אנשים חרדים מהמוות, ועם זאת רעיון המורשת רחוק מאוד מלבם. כלומר, לא ניתן לראות בפחד המוות תנאי מספיק לרצון להטביע חותם. מדוע? כי הפחד מהמוות עלול לעורר באדם תגובות שונות שאינן עולות בקנה אחד עם הרצון להשאיר חותם. למשל, הפחד עלול לגרום לדיכאון, לשיתוק הרצון, לפרנויה, לשימוש בסמים ובאלכוהוליזם וכדומה.

יש מי שמוטרדים מאוד משאלת המורשת ללא קשר לפחד מהמוות. למשל, האמן חומד החיים עשוי לשאול את עצמו אם האמנות שבה הוא משקיע את כל מאודו אכן תשאיר חותם בתחום אמנותו

בנוסף לכך, יש מי שמוטרדים מאוד משאלת המורשת ללא קשר לפחד מהמוות. למשל, האמן חומד החיים עשוי לשאול את עצמו אם האמנות שבה הוא משקיע את כל מאודו אכן תשאיר חותם בתחום אמנותו, והסופרת שפחד המוות רחוק מליבה, עשויה לשאול את עצמה אם יעלה בידה לכתוב את הרומן הגדול של תקופתה כדי להשאיר חותם. כלומר, לא ניתן לומר שהפחד מהמוות הוא תנאי הכרחי לרצון להשאיר חותם. ישנן סיבות רבות נוספות, שאינן קשורות לאימת המוות, לכך שבאדם עולה הרצון להשאיר חותם, למשל, אדם מאוהב עשוי לרצות להרשים את אהובתו ביצירה יוצאת דופן. נראה אם כן, שההסבר על ידי החרדה מהמוות אינו בחזקת תיאוריה שלמה המסבירה את כל המקרים.

לורנצו ברניני: גאון דורסני שהיה מודע לגדולתו, ועבד על מורשתו כל ימיו בעודו מכוון אל הנצח: דיוקן מ-1623. תצלום: ויקיפדיה

אפשר לטעון שאדם העסוק בנסיון הקשה להשאיר חותם, לאמיתו של דבר בחר לו דרך חיים, עיסוק המהווה את משמעות חייו. למרות זאת, מורשת ומשמעות-חיים אינם חופפים תמיד

משמעות-חיים: הרצון להשאיר מורשת קשור בקשר הדוק לשאלת משמעות-חיים. אפשר לטעון שאדם העסוק בנסיון הקשה להשאיר חותם, לאמיתו של דבר בחר לו דרך חיים, עיסוק המהווה את משמעות חייו. למרות זאת, אעלה כאן את ההשערה ששני מושגים אלה, מורשת ומשמעות-חיים, אינם חופפים תמיד. טענתי היא שמורשת נכללת במשמעות-חיים והיא צורה חלקית שלה. כלומר, משמעות-חיים הוא מושג רחב הכולל גם את מושג המורשת. ישנן צורות שונות של משמעות-חיים שאינן בחזקת מורשת, השארת חותם. אולם כל מורשת היא דרך חיים, משמעות-חיים. טענה זו תלויה כמובן בדרך שבה אנשים תופשים את המושג משמעות-חיים. במאמר הנוכחי אתייחס לתיאורית ה"משמעות" שפתחתי בספרי "Understanding Human Conduct: The Innate And Acquired Meaning Of Life".

תאוריית "המשמעות" מבוססת על שני סוגים של משמעות-חיים: מולדת ונרכשת. המשמעות המולדת עולה מתפישה חושית, כמו ראייה, שמיעה, חישה, וגם מאמוציות חזקות כגון, דחף המין, כאב, פחד, עונג וכדומה. ברגע שהיחיד תופש במבטו, למשל, נוף מרהיב, עולה בו גם תחושת החיים, תחושת היותו-חי. ללא תפישה הכרתית, לא עולה באדם תחושת החיות, היותו-חי. אין פרושו של דבר, שבכל רגע ורגע האדם אומר לעצמו: אני בהכרה, משמע שאני חי. אולם תחושת החיות עולה עם התפישה הסנסורית.

משמעות נרכשת מתחלקת למשמעות רגילה ומשמעות קיצונית. המשמעות הרגילה כוללת את הנורמות החברתיות, את הנלמד בבית ההורים, בגן ובבתי הספר וכדומה. אלה אורחות חיים הנלמדים כדי שהיחיד יוכל לתפקד כהלכה בחברה. משמעות קיצונית כוללת דרכי חיים מיוחדות של קבוצות בחברה, דרכי חיים שלמידתן נעשית באופן רגשי, המושרשות בלב היחיד מקטנותו, כגון דתיות ודוקטרינות חברתיות ופוליטיות.

ברור מתיאור קצר זה שמורשת היא רק חלק ממשמעות-חיים, כי למשמעות מולדת אין ולא כלום עם הטיפוח החברתי של המורשת. יתר על כן, גם משמעות רגילה היא רחבה יותר ממורשת. הצורך במורשת, לפי גישה זו, אינו אלא דרך חיים ספציפית המטופחת על ידי החברה משום שטיפוחה תורם חיובית לפיתוח המערכת החברתית, למשל, על ידי תרומות כספיות גדולות למוסדות חברתיים, המצאות מדעיות המשפרות את תפקוד החברה, יצירות אמנות גדולות המאחדות את החברה סביב הישגיה המיוחדים בתחום האמנותי, הישגים גדולים בספורט ודוגמאות אישיות להתנהגות מוסרית ערכית. מכאן עולה שלא כל דרך חיים המומלצת על ידי החברה קשורה למורשת. כאמור, חלק חשוב במשמעות הרגילה קשור בהרכשת ידע שחובה על היחיד ללמוד כדי לתפקד היטב בחברתו. לא כל ידע נרכש קשור במורשת, למשל, לימוד כללי נהיגה תקינה אינו קשור ברצון להשאיר חותם לאחר המוות וכך גם למידה של התנהגות חברתית נאותה.

דברים דומים קשה לומר בקשר למשמעות קיצונית. דתות ודוקטרינות פוליטיות נוטות להצדיק את עצמן על בסיס מורשתי. הדת פיתחה את כל הקשור לעולם הבא, והדוקטרינה הפשיסטית, כמו זו של היטלר, דברה על קיום הרייך הגרמני (הקיסרות הגרמנית) באלף השנים הבאות, רייך אלף השנים. גם האסלם מחשיב מאוד מורשת דתית/פוליטית, למשל, השהיד המקריב את חייו למען האסלם יזכה ששמו יונצח והוא גם יקבל גמול גדול בעולם הבא.

אסיים מאמר זה בתיאור בחירה מאתגרת הקשורה הדוקות לנושא המורשת, "בחירת שלמה". מדען אחד בשם שלמה גילה תגלית אדירה וחשובה מאוד בתחום מחקרו. יום אחד בא אליו מלאך משמיים ואמר לו, בזכות תגליתך המהפכנית, החליט בורא עולם לאפשר לך לבחור בין שתי אפשרויות עתידיות שיתרחשו לאחר מותך:

• לאחר מותך, שמך ייזכר כמדען דגול, אולם איש לא יזכור מדוע, ומהי תגליתך הגדולה.
• לאחר מותך, תגליתך תיזכר כאחת התגליות החשובות ביותר, אולם איש לא יזכור מיהו המדען שגילה אותה.

והשאלה היא, במה יבחר שלמה? שאלה נוספת היא, במה תמליץ החברה לשלמה לבחור? (רמז: חשבו על השאלה – האם המלצת החברה תהיה זהה לבחירת שלמה?)

ביבליוגרפיה

Rakover, S. S. (2021). Understanding Human Conduct: The Innate And Acquired Meaning Of Life. Lanham: Lexington Books.   Waggoner, B., Bering, J. M. & Halberstadt, J. (2023). The Desire To Be Remembered: A Review and Analysis Of Legacy Motivations And Behaviors. New Ideas in Psychology, 69, 101005.

סם ש. רקובר הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לפסיכולוגיה אוניברסיטת חיפה. הוא כתב ספרים ומאמרים רבים בתחומי התענינותו: למידת בעלי חיים, היכר פרצופים ופילוסופיה של המדע והתודעה. רקובר פרסם ספרות יפה, רומנים, סיפורים קצרים ומאמרים על ספרות.

תמונה ראשית: הצייר מנציח את עצמו מצייר את הציור שאנו רואים: מתוך "לאס מנינאס" (1656), דייגו ולאסקס, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה