אין מוסך לנפש

גם אחרי שעוד ועוד מפורסמים וספורטאים החלו מדברים על ההתמודדויות שלהם עם מצוקות נפש, והסטיגמה הולכת וקטנה, עדיין מרחף מעלינו משבר בתחום בריאות הנפש – בעיקר בארצות הברית. יותר מ-45 מיליון מבוגרים – אחד מכל חמישה – חווה מחלת נפש, ואחד מכל 25 מאובחן כסובל ממחלת נפש קשה. בריאות הנפש של ילדים אמריקנים מעולם לא הייתה גרועה יותר, ושיעורי ההתאבדויות והשימוש בסמים עולים, ותורמים לירידה המתמשכת ביותר בתוחלת החיים מזה יותר ממאה שנה.

השימוש בנוגדי דיכאון לבדו עלה ב-64 אחוז בין 1999 ל-2014. העלייה הזו כה תלולה, שעל פי ההערכה 13 אחוז מאוכלוסיית ארה״ב צורכת כעת תרופות כאלה

לעומת משבר בריאות הנפש, הכותרות בתקשורת מהללות את יתרונות הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותי (CBT), וממליצות עליו במפורש כעל טיפול ״מבוסס ראיות״ שלכאורה פועל במהירות, בעיקר בשילוב של תרופות כמו נוגדי דיכאון או כדורי הרגעה. גרסאות שונות של CBT מתאימות למגוון אבחנות: טיפול התנהגותי דיאלקטי (DBT) להפרעת אישיות; טיפול עיבוד קוגניטיבי (CPT) למצבי דחק פוסט טראומתיים; פסיכותרפיה בינאישית (IPT) להפרעה אפקטיבית. הרשימה מתמשכת: 50 אחוז מהמטפלים מגדירים את עצמם כעת כחלק מחטיבת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, לעומת המצב לפני חמישים שנה, אז איש מהם לא הוגדר כך. נדמה כי אנשים סופגים את המסרים הללו, ורבים מאי פעם מטופלים בתרופות. השימוש בנוגדי דיכאון לבדו עלה ב-64 אחוז בין 1999 ל-2014. העלייה הזו כה תלולה, שעל פי ההערכה 13 אחוז מאוכלוסיית ארה״ב צורכת כעת תרופות כאלה.

"אימפרוביזציה 29" (1917), וסילי קנדינסקי. תצלום: ויקיפדיה

מה לא בסדר בתמונה הזו? למה טיפולים מודרניים ״מבוססי ראיות״ אינם מצליחים להפיק תוצאות טובות יותר? ולמה נדמה כי המצב מחמיר, וישנה עלייה במצוקות שונות ואפילו בשיעור ההתאבדויות?

האם ״תיקון מהיר״ הוא באמת מה שנדרש בהתמודדות עם בעיות מורכבות בחיים?

המסקנה שלי היא: המודל הביו-רפואי (החביב על הפסיכיאטריה) ומודלים של טיפול קצר מועד (המועדפים על הפסיכולוגיה) אינם פועלים טוב מספיק. טיפולים אלה נדמים קלים לביצוע, אבל האם ״תיקון מהיר״ הוא באמת מה שנדרש בהתמודדות עם בעיות מורכבות בחיים? האם יתכן כי סוג אחד של טיפול – CBT ונגזרותיו – יכול לשמש בהצלחה כמעט כל אדם וכל בעיה?

אף שהמונוקולטורה הפסיכותרפית הזו עוטה על עצמה גלימה מדעית, הזמן חושף את הפגמים במחקר עצמו. ראשית, נדמה כי הראיות מדהימות: קיימים למעלה מ-1165 מחקרים על אודות CBT שהניבו תוצאות, וכן 270 ניתוחי-על (מחקרים של מחקרים). שטפון המחקרים הזה מסתיר את חולשתם. למשל, טיפולי CBT קצרים התבררו כ״לא מועילים עבור מרבית הסובלים מדיכאון, רוב הזמן״, לדברי הפסיכולוג האמריקני ג׳ונתן שדלר (Shedler). התועלות השונות הן קצרות מועד ואינן שורדות. רוב המטופלים נזקקים לטיפול חוזר באותן בעיות בתוך חצי שנה עד שנה. מחקרים שנערכו לאחרונה מראים גם כי יעילות ה-CBTקטנה ב-50 אחוז מכפי שסברו בתחילה, משום ש״השפעות הטיפול הולכות וקטנות בצורה לינארית ועקבית מראשיתו, כפי שעולה מדיווחים עצמיים של מטופלים, הערכות של מטפלים וקצב החזרה לטיפול״, כך אומרים חוקרים מאוניברסיטת טרומסה הנורווגית. הטיית הפרסומים (שבה מחקרים שתוצאותיהם חיוביות נוטים להתפרסם ואילו מחקרים שתוצאותיהם שליליות נדחים) תרמה אף היא להפרזה ביתרונות ה-CBT בשיעור של כ-75 אחוז.

בלחץ. תצלום: גרהם ויל

הטענות בדבר קיומו של ״תקן זהב״ ניצבות על יסודות רעועים, וניכרת בהן השפעתן של תעשיות שמטרתן רווח וכלים של יחסי ציבור – החל בחברות התרופות ועד לחברות הביטוח המחפשות פתרונות זולים. לכן אולי הגיע הזמן למעט דברי כפירה: תמיכה בערכם של טיפולי עומק ובכלל זה – בין השאר – פסיכואנליזה וטיפול הומניסטי, טיפולים ניסיוניים וטיפולי משפחה. על פי הנראטיב השולט הביו-רפואי מבוסס הראיות, שיטות טיפול שיש בהן עומק, תובנות ומערכות יחסים אינן יעילות, הן מיושנות ואינסופיות ויקרות להדהים – ובנוסף אינן נשענות על ראיות מדעיות. אולם הטיפולים הללו, שהם יותר מותאמים אישית, חסרי יעד מוגדר ומעמיקים, גם הם מבוססי ראיות.

למשל, כשגוף המחקר העצמאי Cochrane Database of Systematic Reviews ערך בשנת 2010 ניתוח-על של 23 מחקרים שנערכו בשיטת הניסוי המבוקר בהקצאה אקראית (RCT) בהשתתפות יותר מ-1400 מטופלים, הפסיכותרפית הפסיכודינמית הוכחה כמניבה תוצאות טובת לזמן קצר. כשבדקו את מצב המטופלים כעבור תשעה חודשים, לאחר תום הטיפול, השיפור ניכר עוד יותר. הדבר משמעותי, משום שמרבית המחקרים הבוחנים ״טיפולים מבוססי ראיות״ בודקים פרוטוקולים קצרי טווח, שנמשכים על פי רוב 8-10 שבועות, והתוצאה או ההשפעה של הטיפול נמדדת רק פעם אחת, ביום האחרון של המחקר.

מחקר מקיף ורחב הצביע על על השפעה ניכרת במיוחד של טיפול פסיכודינמי וגם של פסיכואנליזה, ויתרונות משמעותיים מטיפולים כאלו ניכרו גם שבע שנים לאחר תום הטיפול

באורח דומה, מחקר שנעשה באוניברסיטת הרווארד כולל טיפולים שנמשכו בממוצע 150 פגישות, במגוון רחב של אבחנות. טיפול פסיכודינמי סייע משמעותית בטיפול בתסמינים קלים ובינוניים גם יחד, ובמקרים חמורים של הפרעות אישיות. כשנמדדה שוב, שלוש וחמש שנים לאחר תום הטיפול, השפעת הטיפול נראתה משמעותית עוד יותר. מחקר נוסף, שכלל 5000 מטופלים שאובחנו במגוון אבחנות, הצביע על השפעה ניכרת במיוחד של טיפול פסיכודינמי וגם של פסיכואנליזה, ויתרונות משמעותיים ניכרו שבע שנים לאחר תום הטיפול.

אחד המחקרים המשמעותיים, נכון לעכשיו, הוא ניתוח העל שהעמיד זה מול זה את הטיפול הפסיכודינמי ואת אהובי הקהל, כלומר ה-CBT והטיפול התרופתי. בשנת 2017, פרופסור כריסטיאנֶה שטיינרט ועמיתיה מאוניברסיטת גיסֶן בגרמניה, ערכו ניתוח-על של 23 מחקרי RCT, 21 מהם השוו טיפול פסיכודינמי עם CBT, ושניים השווה טיפול פסיכודינמי עם טיפול תרופתי. שטיינרט רצתה להשתמש במחקר מסוג RCT כדי שמצדדי המחקרים ״מבוססי הראיות״ יוכלו לקבל את ממצאיה. המטופלים שנבדקו אובחנו בשלל אבחנות, ובכלל זה דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה, הפרעות אישיות והפרעות התמכרות לחומרים – כך שמדובר היה בקבוצת נבדקים המתאימה למצב במציאות. חשוב לציין כי שטיינרט ניסתה לנטרל את הטיית הנאמנות של החוקרים באמצעות הרכבת צוות מחקר הכולל מצדדים ב-CBT ומצדדים בטיפול פסיכודינמי (כן, גם חוקרים משתייכים למחנות משלהם!). יש לציין כי הטיית נאמנות של חוקרים, שעלולה בקלות להוביל להטיית האישוש, היא בעיה משמעותית בתחום, והיא אחת הבעיות המטרידות בקרב נאמני ה-CBT הטוענים להתבססות על ראיות. למעשה, היא עלולה ״להשפיע מאוד על התוצאות... ורוב מחקרי ה-CBT נמצאים בסיכון גבוה להטיה כזו״, כפי שטוענים מחברי המאמר משנת 2018, הקורא לגיוון בתחום הפסיכותרפיה.

צלילי צחוק (1929), וסילי קנדינסקי, גלריה בוש-רייזינגר, אוניברסיטת הרווארד. תצלום: ויקיפדיה

המחקר המצוין של שטיינרט גילה באורח חד משמעי כי טיפול פסיכודינמי הוא יעיל לא פחות מ-CBT ו/או טיפול תרופתי. כשהציגה את מחקרה, שזכה בשנת 2017 בפרס המאמר המדעי מטעם האגודה האמריקנית לפסיכואנליזה, שטיינרט סיימה את המצגת בהכרזה: ״מרוץ הסוסים תם!״ והתכוונה לתחרות עתיקת היומין בין מחנות שונים של חוקרים, המנסים להוכיח את עליונות הטיפול המועדף עליהם. שטיינרט והצוות הרב-מחני שלה הראו כי תחרויות כאלה הן חסרות טעם, והגיעה העת שכולם ישלימו עם העובדה הברורה כי הטיפול הפסיכודינמי יעיל לא פחות. חוקרים צריכים להפסיק להתחרות, ולטפל בבעיות חשובות יותר, כמו השאלה לאילו חולים יועיל כל טיפול ובאילו נסיבות. שטיינרט הוסיפה כי חוקר המוטה לטובת CBT אמר לה כי לא אכפת לו אילו תוצאות עולות בעצם ממחקרה, ואין לו כוונות להאמין לה! עם כל הכבוד לניטרליות המדעית, הערותיו מדגימות את עומק הרגשות והסובייקטיביות הנפוצים בתחום, מאפילים על המחקר ומגדירים את הנראטיב הגלוי.

עבדתי שנים עם מטפלת, נוכחות יציבה ומזינה, שחלקה את שאלותיי, פחדיי, כאבי ואושרי. במהלך עבודתנו המשותפת, בניתי את סיפור חיי ואט אט התחלתי לחוש ביטחון חדש בעצמי

אני חוויתי את היתרונות בעצמי. אף שתמיד הייתי סטודנטית מצטיינת, התקשיתי להתבגר ולהפוך לעצמאית. לא הרגשתי שאני להוטה ללכת בעקבות אבי ולהפוך לפסיכיאטרית כמוהו, ולא ממש ידעתי למה, ולכן נסחפתי אל עולם העסקים. הצלחתי שם, ואהבתי לעבוד בחו״ל ובשפה אחרת. עם השנים, התחושה המציקה כי איני באמת שייכת לשם ואיני מנצלת את מלוא הפוטנציאל שלי הלכה וגברה, עד שלבסוף לא יכולתי יותר שלא לברר את הנושאים הללו, את הבחירות שלי ואת מהותי. עבדתי שנים עם מטפלת, נוכחות יציבה ומזינה, שחלקה את שאלותיי, פחדיי, כאבי ואושרי. במהלך עבודתנו המשותפת, בניתי את סיפור חיי ואט אט התחלתי לחוש ביטחון חדש בעצמי. כתוצאה מהטיפול, החלטתי לשנות קריירה, חזרתי ללימודים בגיל 40, וחשתי לפתע רצון עמוק לעסוק במקצועו של אבי. פגשתי גם את בן זוגי – אמן מעורר השראה, אוהב ומבריק. זיגמונד פרויד אמר כי עבודה ואהבה הן אבני הפינה של חיינו ושל אנושיותינו, והשינויים בעבודה ובאהבה שיכולתי להשיג הם, לדברי פרויד, בדיוק מטרתו של טיפול טוב הכולל עומק, תובנות ומערכת יחסים.

זיגמונד פרויד: עוד יש לו עתיד. תצלום: אלן טורקוס

אחד הקשיים הראשונים הניצבים בדרכו של טיפול עומק הוא המיתוס הקובע כי מחלת נפש היא תמיד תוצאה של חוסר איזון כימי. קייטי (זה אינו שמה האמיתי) הגיעה אלי בשנות העשרים המוקדמות לחייה, אחרי שנטלה תרופות שונות מאז גיל 15. היא לא מצאה תרופה שהתאימה לה, והתמודדה עם מגוון תופעות לוואי. היא לא ממש ידעה למה היא מרגישה רע כל כך וסובלת מתנודות במצבי רוח שהיו לכאורה בלתי מוסברות, אבל היא הרגישה שיש לה חוסר איזון כימי. שהוא מקור בעיותיה, אם כי שנים של ניסיונות איזון כימיים לא עזרו לה.

במהלך עבודתנו ביחד, קייטי הצליחה להבין את עצמה ואת רגשותיה. במקום לחשוש ממה שאחרים כינו בשם ״שינויים פתאומיים במצבי רוח״, היא הבינה כי יש הצדקה לרגשותיה והם תגובות הגיוניות להתרחשויות בחייה. במשך כל השנים שבהן טופלה בתרופות ובטיפול שהתמקד בתסמינים, היא אמרה שלמדה כישורי התמודדות – לדבריה, זה לא היה קשה, אבל היא לא הבינה מדוע אינה משתמשת בהם. כעת היא יודעת מה מפריע לה, וכיצד לעזור לעצמה להרגיש טוב יותר ולהתמודד. היא לא נטלה כדור כבר יותר משנה, ואפילו לא הבחינה בשינוי גדול מאז שהפסיקה ליטול התרופות.

כשחותם ה״טיפול מבוסס הראיות״ נמכר לציבור בקלות רב מדי, אנשים כמו קייטי והוריה אינם מבינים כי למרות עשרות שנים של מחקר, שום טיפול יחיד לא התברר ודאית כמוצלח מאחרים. למעשה, הגורמים המשותפים הם שמספקים את היתרונות המשמעותיים בטיפולים השונים. אלה מתרכזים במערכת היחסים עם המטפלים, וכוללים את התהליך שעובר המטופל כדי לבטא את רגשותיו, לעבור תהליך מתקן ולזכות בתובנות. מטופלים אינם מבינים כי הטיפול יכול להיות יעיל לא רק בהפחתת תסמינים, אלא גם בסיוע להתבגרותם של בני אדם, העמקת מערכות היחסים שלהם ובניית חיים טובים יותר.

עצם ההגדרה של ״טיפול מבוסס ראיות״ הלכה והושחתה, והדבר מסבך את הנושא עוד יותר. המושג המקורי של נגזר מתחום הרפואה, וכולל שלושה מעגלים חופפים שנועדו לקבוע באיזה טיפול לנקוט – מחקר מדעי רלוונטי, שיפוט קליני של המטפלים, והערכים וההעדפות של המטופלים. התחום הפסיכולוגי, המנסה ללא הרף להשתוות לרפואה, אימץ את מודל הפעולה על סמך ראיות. לרוע המזל, בדיוק אז ניטלו מהמודל שני שלישים ממרכיביו העיקריים, והשליש הנותר הוגבל מאוד: תחומי השיפוט הקליני של המטפלים והערכים/העדפות של המטופלים נדחקו הצידה, והמרכיב השלישי, המחקר המדעי הרלוונטי, צומצם לכדי התייחסות לנתונים ממחקרי RCT בלבד. צורות ניסוי אחרות – כמו מחקרים נטורליסטיים, ניסיוניים לכאורה ותצפיות – כבר אינן נחשבות ראויות.

במקום להרכיב רשימות של טיפולים מבוססי ראיות ולשווק אותן לציבור, למטפלים ולחברות ביטוח, עלינו להסביר כי בעיות רבות הן מורכבות – ולעתים הן תוצר של דורות – וטיפולים שמביאים תועלת ארוכת טווח אורכים לעתים זמן רב

במקום להרכיב רשימות של טיפולים מבוססי ראיות ולשווק אותן לציבור, למטפלים ולחברות ביטוח, עלינו להסביר כי בעיות רבות הן מורכבות – ולעתים הן תוצר של דורות – וטיפולים שמביאים תועלת ארוכת טווח אורכים לעתים זמן רב. למשל, במחקר מקיף של עשרת אלפים איש, 75 אחוז נזקקו ל-40 מפגשים עד שניכר שיפור קליני משמעותי. ממחקרים אחרים עולהכי המטופל הממוצע זקוק לפחות ל-50-75 מפגשים. אם אנשים לא יבינו כי נדרש זמן כדי לפתור רבות מן הבעיות המורכבות, הם יחושו שנכשלו אם יוסיפו לסבול גם אחרי 8-10 שבועות של טיפול.

כל אחד מאיתנו סיפור עדין של עבר, חלומות והשתקפויות, של עומק, דמיון ותקוות. תצלום: עומיד ארמין

אני חושבת על מייק (זה אינו שמו האמיתי), שאותו פגשתי כשהוא היה בשנות השלושים המוקדמות לחייו. אני הייתי המטפלת ה-21, או אולי ה-23? הוא כבר לא ספר, ולמרבה הטרגדיה, חלקם גם לא ממש ספרו אותו, כי מצבו לא ממש השתפר. הוריו הכניסו אותו לטיפול כבר בגיל שנתיים. הוא אובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז היפראקטיבית (ADHA) וטופל בתרופות. במהלך השנים, הוא זכה לעוד אבחנות ועוד תרופות ועוד טיפולים, שכולם לא הניבו הצלחה רבה. התברר לי כי ברגע שנקבעה אבחנה, הוריו – ולאחר מכן גם הוא – היו מתנקים קשר עם המטפל הנוכחי וממהרים לחפש את המומחה לאותה אבחנה. מייק, בסופו של דבר, חזר על הטיפול של 3-6 החודשים הראשונים שוב ושוב, לכוד במעגל של נסיגה וחזרה, מרדף אחר אבחנה ותסמינים, ללא כל הבנה. כשהגיע אליי, נדהמתי מכך שהוא עדיין קיווה שטיפול יועיל לו.

מייק כעס עליי כאשר ניסיתי לחקור ולקרוא תגר על ההתמקדות שלו באבחנה, והתקשה לוותר על הדחף למצוא מטפלת אחרת כעבור חצי שנה. במקום לעזוב אותי, הוא הסכים לבחור בכיוון אחר ולהיפגש לעתים קרובות יותר מדי שבוע. הוא החל להבין כי היחס שלו אל עצמו כאל אבחנה, תווית, הוא שיקוף של האופן שהוריו ראו אותו, להרגשתו, אשר הפך לדפוס יחסיו עם אחרים. אין פלא שהוא חש בודד וריק. לראשונה, אחרי יותר משלושים שנה, ואחרי יותר מעשרים מטפלים, מייק מבין את עצמו ורואה אפשרות לצאת מתוך מעמקי הריקנות והייאוש ולחיות בצורה חדשה.

לרוע המזל, טיפול עומק כזה, הכולל תובנות ומערכת יחסים, שעזר למייק לשנות את חייו ולהעניק להם משמעות ולכידות, אינו נחשב בעיני ״ענף״ הפסיכולוגיה כלגיטימי, מבוסס ראיות, ויעיל

אני בוודאי איני המטפלת היחידה שיכלה לעזור למייק. אני פשוט זו שבמקרה סייעה לו. לרוע המזל, טיפול עומק כזה, הכולל תובנות ומערכת יחסים, שעזר למייק לשנות את חייו ולהעניק להם משמעות ולכידות, אינו נחשב בעיני ״ענף״ הפסיכולוגיה כלגיטימי, מבוסס ראיות, ויעיל, אף שמקרים רבים וגם מחקרים רבים מוכיחים שהוא כזה.

איננו זקוקים לכדור בדולח כדי לחזות את הנזק שאנו מחוללים כשאנו מגבילים את הטיפול. כשהקווים המנחים הראשונים לאבחון וטיפול בהפרעה פוסט טראומתית, הוכנו על ידי האגודה הפסיכולוגית האמריקנית (APA), פסיכולוגים רבים מחו וטענו כי טיפולים רבי עוצמה ויעילים, וצורות רבות אחרות של ראיות מלבד אלה שעלו ממחקרי RCT, לא נכללו בהם. האגודה המשיכה למרות זאת בדרכה, והפיקה מסמך גדוש טעויות גורליות, והתעלמה מקולותיהם של יותר מ-57 אלף מטפלים ומטופלים, שהביעו את התנגדותם. אפילו העומדים בראש הוועדה שניסחה את ההנחיות, ואשר נבחרו בשל מומחיותם בטיפול בטראומה, כתבו בסופו של דבר על אודות החוויות המטרידות שחוו, כשנדחקו הצידה וזכו להתעלמות לטובת ״אורתודוקסיית ההנחיות״, כשהצביעו על מגבלות וחסרונות משמעותיים.

אם לא תדעו כי מנהל מטעם חברת  Optum/United Behavioral Health – שהיא חלק מקבוצת UnitedHealth, שהכנסותיה מכתירות אותה בתואר חברת שירותי הבריאות הגדולה בעולם – ישב בוועדה המייעצת לפיתוח ההנחיות לטיפול, אולי תתקשו להבין למה האגודה בחרה במסלול שבחרה, והמליצה על טיפולים אלה, המגובים בניסויים מסוג RCT, אבל השפעתם מוגבלת בזמן. טיפולים קצרים ומוגבלים כאלה, מעצם הגדרתם, עולים פחות בטווח הקצר. וברור שאלה טיפולים שחברות ביטוח מעדיפות. אבל למה חברות ביטוח מסייעות בכלל בכתיבת הנחיות האמורות להתבסס על מחקר מדעי?

כולן דומות, וכל אחת קצת אחרת, במקום משלה. תצלום: ארול אחמט

במדינות אחרות, כבר עתה הולכת ומתפוגגת התמיכה הנוקשה בטיפולי CBT. בשוודיה, המעבר המסיבי לשיטות מבוססות ראיות, ובכלל זה טיפולים בתרופות ו-CBT, עלתה 6.7 מיליארד דולר ״וכלל לא הניבה את התוצאות המקוות״ במהלך שמונה שנים, כך מצהיר העיתון Svenska Dagbladet. סקוטלנד בחנה את התוצאות ואת הכדאיות הכלכלית של CBT בעקבות עשרה מחקרים שהניבו בעבר תוצאות חיוביות, והגיעה למסקנה כי ההשפעה החיובית נשחקה עם הזמן. באנגליה עדיין מנסים לשווקאת ה-CBT לכמה שיותר בני אדם. עשרת אלפים מטפלים הוכשרו בשיטה, ותקציב בריאות הנפש הוכפל ויותר מזה – מ-80 מיליון ליש״ט ל-170 מיליון ליש״ט. אולם הטיפולים, שלעתים אורכים רק פגישה אחת או שתיים, נתקלים ב-63 אחוזי נשירה.

אנו חייבים להפסיק להכחיש כי החלמה מבעיות חיים מורכבות תובעת זמן. אנו יודעים בלבנו ובמוחנו כי זו האמת – תיקונים מהירים מתקלקלים שוב במהירות, ואי אפשר לקצר את הדרך לחיים טובים ולשינויים מתמשכים

אין צורך לחזור על הניסויים הללו שוב. מה שאנו חייבים לעושת הוא להשלים עוד מחקרים שיתרמו לראיות הנוגעות לטיפולים שיש בהם עומק, תובנה ומערכת יחסים. אנו חייבים להפסיק להכחיש כי החלמה מבעיות חיים מורכבות תובעת זמן. אנו יודעים בלבנו ובמוחנו כי זו האמת – תיקונים מהירים מתקלקלים שוב במהירות, ואי אפשר לקצר את הדרך לחיים טובים ולשינויים מתמשכים. עלינו לעזור ליותר אנשים להשלים עם מורכבות חייהם ומצוקותיהם, להפסיק להשלות אותם כי הטיפול יכול להיות קצרצר או דורש לא יותר מהקלקה על איזו אפליקציה, ולקרוא תגר על המסר שלפיו ניהול התסמינים הוא כל מה שניתן לצפות לו.

יש לנו טיפולים שמסוגלים לשפר מערכות יחסים, להעצים את הסיפוק האישי והמקצועי, לפתח עמידות ויכולת פעולה ולמנוע מאנשים להיות נתונים לחסדי דפוסי העבר שלהם, הגוזלים מהם את האפשרות להשיג את מה שהם רוצים. ראוי שהציבור יגלה את הטיפולים הללו באותה קלות שבה הוא קורא כותרות על אודות טיפולי CBT ״מבוססי ראיות״ ועל טיפולים בתרופות. אנחנו כל כך הרבה יותר מצבר ראיות או אסופה של תסמינים שיש לנהל. מגיעים לנו טיפולים ומודלים שמציבים את האנושיות שלנו – של המטופלים ושל המטפלים גם יחד – בראש מעייניהם, ושמאפשרים הקלה מן הסבל הנפשי במונחים הכי אנושיים.

לינדה מייקלס (Michaels) היא פסיכולוגית. היא עומדת (שותפה( בראש הארגון Psychotherapy Action Network (PsiAN) והיא עמיתה בתוכנית הבינלאומית לתואר שני של מכון לָאוּדֶר של אוניברסיטת פנסילבניה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מנוע אפשר לפרק, להרכיב ולתקן די מהר. תצלום: ג'ונתן בורבה, unsplash.com