אל הילד, דרך הלב

הריני סבור כי בעיקר חייב המחנך לדעת: לסלוח לחלוטין לכל אחד ובכל מקרה. להבין הכל – פירושו לסלוח להכל. (קורצ'אק, 1978, ע' 253)

אם אוהב אתה את הילד הטוב תתחיל, בסופו של דבר, לאהוב גם את הילד הרע. איך קורה הדבר? אין אני יודע, זה בא מאליו, אין לכך הסבר. (שם, ע' 302)

מה משמעותה של האהבה בחינוך והוראה? האם היא חשובה? באילו נסיבות? כיצד ניתן להבין את הקשר בין שני מושגים טעונים אלו: "חינוך" "ואהבה"? והאם כמחנכים אנו יכולים ליצור דרך התפתחותית של העצמת איכות האהבה בעבודתנו?

בניסיון לבחון את הנושא ממספר נקודות מבט, אתבונן תחילה במושג האהבה דרך משנתו ההומניסטית של אריך פרום' לאחר מכן אעמיק במושג "חינוך" ואז אנסה לחבר בין השניים. לסיום אשרטט מספר אפשרויות מעשיות יותר עבור עבודתם היומיומית של מחנכים בהקשר של אהבה בעבודתם.

בסיומן של רבות מהשיחות וההרצאות שבהן אני משתתף עולות הטענות כי "בסופו של דבר השיטה החינוכית, מתודות ההוראה וכל הקשור לפילוסופיה של החינוך חשובים הרבה פחות ממחנכות ומחנכים אוהבי ילדים"; "לא השיטה החינוכית חשובה, אלא הקשר החם והאוהב בין המחנכות והילדות"; "אני בוחרת את בית הספר עבור ילדיי לפי המחנכים ולא לפי האידיאולוגיה".

המקומות שבהם אני רואה חינוך איכותי, אותנטי ובעל משמעות הם המקומות שבהם הצליחו לייסד קשר עמוק, חם ואוהב בין המבוגרים והילדים

אני מסכים לגמרי עם טענות אלו. כבר שנים שאני מלמד, מלווה ומרצה על זרמים שונים בחינוך האלטרנטיבי ואכן המקומות שבהם אני רואה חינוך איכותי, אותנטי ובעל משמעות הם המקומות שבהם הצליחו לייסד קשר עמוק, חם ואוהב בין המבוגרים והילדים. אלה המקומות שבהם הילדים עטופים, מלווים, ונראים על ידי מחנכיהם, ללא קשר לאידיאולוגיה החינוכית. במילותיו של יאנוש קורצ'אק: "אין לתת לילד מורה האוהב את הספר ואינו אוהב את האדם".

ויחד עם זאת, הדרך החינוכית, האידיאולוגיה, המחשבות המונחות בבסיס המעשה החינוכי, ולא פחות מכך מתודות ההוראה ומסגרת החינוך על סדריה השונים, חשובות ביותר גם לשאלה זו של אהבה בחינוך.

עניין של אהבה ונאמנות: אנדרטה ליאנוש קורצ'ק בוורשה, במקום שבו היה "בית הילדים" שלו. תצלום: ולדיסלב ליטבינוב

על מושג האהבה לאור משנתו של אריך פרום

אריך פרום, בספרו ״אמנות האהבה״, מייצג עבורי את השקפת העולם ההומניסטית בצורה היפה והמזוקקת ביותר. הוא מפתח מושג מקורי, מלא חיים וחשוב ביותר של אהבה, אשר מתקשר ישירות לחינוך ולעבודתם של אנשים המלווים ילדים.

פרום רואה את בעיית היסוד של האדם המודרני בניתוק: ניתוק מעצמו, אך לא פחות ניתוק מאנשים אחרים, ניתוק מהטבע, ממסורות ומתבניות עבר. כך נוצרת חוויה יסודית של בדידות (כאן בתרגום דפנה לוי):"הצורך העמוק ביותר של האדם הוא הצורך להתגבר על נפרדותו, לצאת מכלא בדידותו... ". מכאן שהמודעות לחוויית יסוד זו של בדידות וניכור היא המקור לתחושות נפשיות קשות ולרבות ממחלות הנפש: "המודעות לנפרדות האנושית, בלי איחוד מחדש באמצעות האהבה, היא מקור הבושה, אשמה וחרדה..."

המאמץ להתגבר על חווית בדידות זו, הרצון להתחבר שוב, אל עצמי, אל מכריי ואל עולם הטבע הוא הצורך הבסיסי ביותר של כל אדם: "התשוקה להתמזגות בין-אישית היא הכוח החזק ביותר המפעם באדם. זו התשוקה הבסיסית ביותר, הכוח המלכד את המין האנושי, את השבט, את המשפחה ואת החברה". לדעת פרום, המקום שבו איחוד זה מתרחש הוא האהבה: "האהבה הבשלה היא איחוד המותנה בשימור שלמותו של האדם, שימור האינדיבידואליות שלו. האהבה היא כוח פעיל באדם, כוח המפיל מחיצות המפרידות בין אדם לחברו, המאחד אותו עם אחרים...״

מבחינת פרום האהבה אינה מותרות ואינה רק רומנטיקה או עניין לרגשות עזים אלא פתרון לבעיית היסוד של האדם: חיבור מחדש והתמזגות עם שלמות אנושית, טבעית וקוסמית

מבחינת פרום האהבה אינה מותרות ואינה רק רומנטיקה או עניין לרגשות עזים אלא פתרון לבעיית היסוד של האדם: חיבור מחדש והתמזגות עם שלמות אנושית, טבעית וקוסמית. היא נושאת עמה תשובה לכיסופי הנפש העמוקים ביותר ולכן כאשר אינה מתממשת חווה האדם תסכול, ניכור ובדידות העשויים להתפתח למחלות נפש.

את האהבה רואה פרום ככוח אקטיבי שיש לעורר אותו ולעבוד עליו ללא הרף כדי שיהיה נוכח: "הצעד הראשון יהיה להכיר בכך שאהבה היא אמנות, ממש כשם שהחיים הם אמנות: אם ברצוננו ללמוד איך לאהוב, עלינו לנקוט אותה דרך שהיינו נוקטים אם היינו רוצים ללמוד כל אמנות אחרת", הוא כותב. שם הספר מבטא את מהות המסר: אהבה זקוקה לפעילות מתמדת, לאימון, להכשרה. מכאן ההשוואה לאומנות: מוזיקאית, ציירת, רקדנית או אמנית קרקס זקוקה לשעות אימון רבות, התמדה, מאמצים מתמשכים, לעיתים במשך שנים, כדי להתמקצע. כך גם יש לעבוד, להתאמן ולהשקיע באמנות האהבה.

אריך פרום (1974), תצלום: Müller-May / Rainer Funk, ויקיפדיה

על דרך השלילה מראה זאת פרום כאשר הוא מציין שלושה כשלים בדרך אל האהבה כפי שהוא תופש אותה. כשלים אלו, כפי שנראה מיד, קשורים לתפישה של האהבה כפסיבית, כאילו היא קורית לנו ללא שליטה, כמשהו חיצוני.

כאשר אנו מבקשים אהבה אנו תלויים באחרים, אנו שמים את עצמנו בידיהם. כאשר אנו עושים מאמץ לאהוב אני מתמקדים בעצמנו ואנו חופשיים

הכשל הראשון קשור לכך שאנו רוצים להיות נאהבים ולא אוהבים. אנו רוצים שיאהבו אותנו ומבקשים אהבה מסובבינו בצורות שונות. כאמור, זהו לפי פרום הצורך העמוק ביותר של כל אחת ואחד מאתנו: "רוב בני האדם רואים את בעיית האהבה בעיקר כבעיית היותם נאהבים ולא כבעיית היותם אוהבים". פרום מבקש להפוך את הכיוון לאקטיבי: במקום לבקש אהבה עלינו לאהוב. כאשר אנו מבקשים אהבה אנו תלויים באחרים, אנו שמים את עצמנו בידיהם. כאשר אנו עושים מאמץ לאהוב אני מתמקדים בעצמנו ואנו חופשיים. אהבה היא כוח אקטיבי-פנימי ולא חיצוני-פסיבי.

את הכשל השני מאפיין פרום שוב כהתייחסות חיצונית לתהליכי קשר ואהבה. אנו נוטים לראות את האהבה עצמה כאיכות פשוטה וקלה להשגה, אבל את מושאי האהבה, את שותפינו לחיים, כקשים להשגה. במילים אחרות אנו מחפשים את האהבה בחוץ ולא בפנים: "אנשים חושבים שאהבה היא בעיה של מושא ולא של כושר. בני האדם חושבים שלאהוב זה עניין פשוט, אבל למצוא את המושא הנכון לאהבה, או לזכות באהבתו, הוא הדבר הקשה". למעשה אנו הופכים את האהבה למוצר, כאילו אם נשקיע מספיק משאבים, מאמץ וזמן נמצא את האדם שאותו נאהב, כמו שאנו אמורים להשיג כל מוצר אחר. גם כאן פרום מכוון אותנו פנימה: האהבה היא כושר, יכולת שאפשר לפתחה והיא תלויה אך ורק בנו.

הכשל השלישי הוא הבלבול שאנו מבלבלים בין התאהבות ואהבה. אנו רואים מול עינינו את אותו רגע ראשוני וקסום שבו אנו פוגשים את אהובינו כאהבה, ומצפים שחוויה זו תימשך לעד ללא כל מאמץ מצידנו: "(זהו) בלבול בין החוויה הראשונית של "התאהבות" לבין המצב המתמיד של "להיות מאוהב", כותב פרום אשר מכוון גם כאן למאמץ הפנימי, לעבודה הפנימית של תחזוקת האהבה, שימורה וטיפוחה.

מחשבות אלו מביאות את פרום לראות באהבה את אחת האיכויות החשובות ביותר, אם לא החשובה מכל לחיי כל אדם והוא מזהה אותה עם מאמץ מתמשך של עבודה פנימית, כפעילות של התפתחות פנימית: "הספר מתכוון לשכנע את קוראו שכל מאמצי האהבה שלו סופם להיכשל, אלא אם כן ישתדל בכל כוחו לפתח את כלל אישיותו..." הוא כותב. כלומר, כמו בכל מעשה אמנותי אחר יש לעבוד על האהבה, להתאמן בה ולהקדיש לה זמן ומשאבים.

את אותה השקפת עולם מביע באופן אמנותי המדבר אל הרגש והדמיון, אנטואן דה סנט אקזופרי בספרו ״הנסיך הקטן״, כשהוא כותב על  מפגש בין הנסיך הקטן לבין שועל (כאן בתרגום אילנה המרמן). הדיאלוג ביניהם, שאותו אני מביא כאן בקיצורים והשמטות, מתאר להערכתי בדיוק את האיכות שאותה מחפש פרום בקשר אוהב:

״שָׁלוֹם! – אָמַר הַשּׁוּעָל.

שָׁלוֹם! – הֵשִׁיב הַנָּסִיךְ הַקָּטָן וְהִפְנָה אֶת רֹאשׁוֹ, אַךְ לֹא רָאָה דָבָר.

אֲנִי כָּאן, – אָמַר הַקּוֹל – תַּחַת עֵץ הַתַּפּוּחַ…

מִי אַתָּה? – שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן – אַתָּה חָמוּד!

אֲנִי שׁוּעָל – עָנָה הַשּׁוּעָל.

בֹּא לְשַׂחֵק עִמִּי, – בִּקֵּשׁ הַנָּסִיךְ הַקָּטָן – אֲנִי עָצוּב כָּל כָּךְ…

לֹא אוּכַל לְשַׂחֵק אִתְּךָ, – אָמַר הַשּׁוּעָל – כִּי אֵינֶנִּי מְאֻלָּף.

אַהּ, סְלִיחָה! – אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, הִרְהֵר רֶגַע וְשָׁאַל:

מַה זֶּה “מְאֻלָּף”? ...

זֶהוּ עִנְיָן שֶׁהִזְנִיחוּהוּ יֶתֶר עַל הַמִּדָּה, – הִסְבִּיר הַשּׁוּעָל – וּפֵרוּשׁוֹ: לִקְשֹׁר קְשָׁרִים…

לִקְשֹׁר קְשָׁרִים?

אֱמֶת, נָכוֹן הַדָּבָר, – עָנָה הַשׁוּעָל – בְּעֵינַי הִנְּךָ עֲדַיִן נַעַר קָטָן, שֶׁאֵינוֹ שׁוֹנֶה מִמֵּאָה אֶלֶף נְעָרִים קְטַנִּים אֲחֵרִים; אֵין לִי צֹרֶךְ בְּךָ. אַף אַתָּה אֵינְךָ זָקוּק לִי: בְּעֵינֶיךָ אַתָּה אֵינֶנִּי אֶלָּא שׁוּעָל הַדּוֹמֶה לְמֵאָה אֶלֶף שׁוּעָלִים אֲחֵרִים. אַךְ אִם תְּאַלְּפֵנִי נִהְיֶה זְקוּקִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ: אַתָּה תִּהְיֶה בִּשְׁבִילִי אֶחָד וְיָחִיד בָּעוֹלָם, וְאַף אֲנִי אֶהְיֶה בְּעֵינֶיךָ אֶחָד וְיָחִיד בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ…״

בהמשך מוצא הנסיך מקבילות לאופן שבו השושנה אילפה אותו, ולומד מן השועל כי טיפוחה של אהבה מצריך השקעה מתמדת.

הנסיך הקטן ממשיך להשרות אהבה ולחנך באהבה (כאן, באי מדיירה). תצלום: Ignacio Ferre Pérez

על מושג החינוך

סיפור הודי קדום מספר על ילד קטן שנהג לבקר גורו זקן. באחד מביקוריו ישב הגורו הזקן והתבונן בדבר שהחזיק בידו. הילד ניגש, הסתכל ושאל את הגורו "מה זה?". "זהו גולם", השיב הגורו, "בתוך הגולם נמצא פרפר, בקרוב הגולם יבקע והפרפר יצא". "האם אוכל לקבל אותו?" שאל הילד. "כן", השיב הגורו, "אבל עליך להבטיח לי שכאשר הגולם יבקע והפרפר יתחיל לצאת ויכה בכנפיו כדי להשתחרר מהקליפה אתה לא תעזור לו. חלילה לך לסייע לפרפר לצאת, עליך להניח לו לעשות זאת בעצמו". הילד הבטיח, לקח את הגולם והלך לביתו. בבית ישב והמשיך להתבונן בגולם. לאחר זמן ממושך ראה שהגולם נע ורועד, והנה בקע בקצהו. בפנים היה פרפר עדין ויפה שניסה להיחלץ מתוך קליפת הגולם, והוא מכה בכנפיו כנגדו. תנועותיו היו חלשות ולא נראה שכוח הכנפיים יוכל לבצע את המלאכה הזו.

הילד הקטן רצה נואשות לעזור לפרפר הסובל להיחלץ ולעוף. כשלא יכל לשאת עוד את המתח הסיט הילד את שני חצאי קליפת הגולם לצדדים ועזר לפרפר להיחלץ. משיצא הפרפר החל לעוף באוויר, ולפתע נפל מטה אל הארץ ונשאר שוכב חסר תנועה. הילד הרים את הפרפר בזהירות וראה שהפרפר מת. שטוף דמעות הלך לביתו של הגורו והראה לו את הפרפר המת שבידו. "אתה רואה, ילד", אמר הגורו, "מיהרת לשבור לו את קליפת הגולם, האין זאת?". "כן", אמר הילד, "זאת עשיתי". והגורו אמר: "אינך מבין, לא יכולת לדעת מה עוללת. כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם הדרך היחידה שלו לחזק את כנפיו היא בכך שהוא מכה בהן לעבר הקליפה שוב ושוב. כאשר אתה עשית זאת במקומו, מנעת ממנו לגדול ולהתחזק. זו הסיבה שהפרפר נפל לארץ ומת".

במובן העמוק רק אני עצמי יכול לחנך את עצמי, אך מורה, מדריך או מבוגר יכול לסייע מבחוץ למלאכת החינוך והלימוד, ולעיתים זו חובתו, אך עליו לעשות זאת בעדינות, בהקשבה ובהתערבות מועטה ככל האפשר, אחרת גדולה הסכנה שיחבל במלאכת הצמיחה והגדילה המופלאה של הישות האנושית

שני דברים עיקריים אנו יכולים ללמוד ממשל יפה זה: הראשון הוא שבמובן העמוק רק אני עצמי יכול לחנך את עצמי ואילו השני הוא, שמורה, מדריך או מבוגר יכול לסייע מבחוץ למלאכת החינוך והלימוד, ולעיתים זו חובתו, אך עליו לעשות זאת בעדינות, בהקשבה ובהתערבות מעטה ככל האפשר, אחרת גדולה הסכנה שיחבל במלאכת הצמיחה והגדילה המופלאה של האדם הלומד ממנו.

החינוך משמעותו ליווי של ילדים לבגרות, חופש ועצמאות, כך שהזרעים הטמונים בהם יתממשו, יתפתחו ויצאו לאור. איננו יכולים להכניס מאומה לילדים מבחוץ, כל מה שלגמרי חיצוני להם לא ישפיע עליהם ויעלם או חלילה ידכא, ידחיק ויאיין את כישרונותיהם, יכולותיהם וסגולותיהם הפנימיות. הפסיכולוג וההומניסט הגדול אברהם מסלאו ביטא זאת כך: "מעצם טבעו שואף האדם בכיוון של הגברת ה'היות' שלו כמידת האפשר, בכיוון של מימוש מושלם יותר של אנושיותו". על החינוך אמר מאסלו: ״אֵם או תרבות אינן יוצרות יצור אנושי. אין הן טומנות בחובו של האדם את זרע של היכולת להתאהב, להסתקרן, להתפלסף, להגות סמלים או ליצור, אלא מתירות, או מקדמות או עוזרות או מעודדות למה שקיים בעובר להתאמת ולהתממש [...] התרבות היא שמש ומים. היא אינה הזרע״ (מובא אצל אלוני, 2005, ע' 188)

יינשאו הזרעים ברוח, לכל מקום. תצלום: וולפגנג הסלמן

מטרת החינוך היא מימוש של אותו זרע, הפוטנציאל האנושי, הכשרים והיכולות, הצבעים והגוונים הקיימים בכל ילדה וילד. אם נעשה שימוש במודל הביולוגי הרי שעלינו ליצור סביבה, תנאים ואווירה שבהם יכולה נפש אנושית להתפתח ולגלות את עצמה.

החיבור למושג האהבה כפי שהוא בא לידי ביטוי אצל פרום ברור: האהבה, יותר מכל סגולה אנושית אחרת, היא כוח מעורר, מגשים ומפתח. היא שמש נפשית-רוחנית עבור הילדים. הזרעים הטמונים באדמה לעולם לא יוכלו לנבוט, לצמוח ולפרוח ללא קרני השמש וחומה – כך גם סגולותיהם העמוקות של הילדים ללא כוח האהבה. אמצעי ההוראה והחינוך החכמים ביותר, מתודות ההוראה המתוחכמות ביותר, אמצעים מתודיים ועזרי הוראה, טכנולוגיה חינוכית, ספרי לימוד וכל מה שעוטף את עולם החינוך וההוראה לא יספיקו ולא ישאירו רושם עמוק ומשמעותי ללא קשר אנושי חם ואוהב. זהו לב החינוך.

תקופת הילדות מנקודת ראות זו היא תהליך של התנתקות מעולם אחד מצד אחד, וחיבור לעולם שני מצד שני. ניתוק לשם בניית תודעה עצמית, אינדיבידואלית ועצמאית. ניתוק שהוא הכרחי כדי שנוכל להסתדר בעולם סביבנו על שלל אתגריו

מדוע? פרום ראה את האהבה כאמצעי שדרכו מתחבר האדם חזרה לעצמו, לידידיו ולעולם הטבע. את הניתוק מכל אלה ראה פרום כבעיית היסוד של האדם, כמקור לכל הבעיות הנפשיות. הילדים מעצם מהותם, ולפחות עד גיל מסוים, נושאים איתם עוד את החיבור לעצמם ולעולם, נושאים שלמות וקשר לכוחות הבוראים. מנקודת ראות זו, תקופת הילדות היא תהליך של התנתקות מעולם אחד מצד אחד וחיבור לעולם שני מצד שני. ניתוק לשם בניית תודעה עצמית, אישית ועצמאית. ניתוק שהוא הכרחי כדי שנוכל להסתדר בעולם סביבנו על שלל אתגריו.

תהליכי הניתוק, הבדידות והעצמאות שעוברת כל ילדה הם הכרחיים. יחד עם זה, הם עלולים להתרחש במהירות, בכוחנות וללא התחשבות בנפשה והם יכולים להתרחש בקצב הנכון לה, מתוך התחשבות, ברוך ובסביבה נפשית עוטפת. במקרה הראשון הם ייצרו נתק שקשה מאוד להתגבר עליו גם בבגרות ומחסום בפני כוחות הילדות הטבעיים, הלא הם פתיחות, אותנטיות, גמישות ויצירתיות. במקרה השני יישמר משהו מהקשר אל כוחות הילדות ויהיה קל יותר לחזור אליהם עם תודעה חדשה . האהבה היא האיכות התומכת ביותר בליווי ילדים לעבר בגרותם, כך שתהליך ההתבגרות וההתחזקות הפנימית יתרחשו עם חום, אכפתיות והתחשבות.

כיצד ניתן לחבר אהבה וחינוך?

כיצד ניתן ליצור, באורח מעשי, תהליכים חינוכיים שבמסגרתם האהבה מתגברת ואינה נחלשת? כיצד מגבירים את איכות כוח האהבה ועוצמתה בעבודת המחנכת? האם אפשר ליצור תהליך של עבודה פנימית המשפר את איכות האהבה?

מורות ומורים עובדים באחת העבודות היפות, המתגמלות והמשמעותיות ביותר, ויחד עם זאת זוהי אחת העבודות הקשות, המתישות והעושקות ביותר. ליווי של עשרות ילדים במשך שעות ארוכות מידי יום, הוראה של תחומי ידע שאינם תמיד בראש מעיניהם של התלמידים, סיוע לבני הנוער במצוקותיהם הנפשיות, שיח ושיג עם הורים, עבודה משותפת עם עמיתים בתחומים שונים וכל זאת בתנאי עבודה פיזיים ונפשיים שאינם ראויים, יוצרים מציאות מאתגרת במיוחד. לא פעם, הדבר מוביל לשחיקה ולעזיבת המקצוע.

אנשי חינוך באו לעבודת ההוראה עם תשוקה ואידיאלים ובראשם מפגש חי, חם ומלא חיים עם ילדים וליוויים לבגרותם. כאשר מפגש כזה מתרחש אנו מתמלאים בכוחות חיים, כאשר הוא נמנע אנו נשחקים

ללא דרך ומתודה לצמיחה והתפתחות פנימית, ללא טיפוח של כוחות האהבה – הכלה, אמפטיה, קבלה וחום  – קשה וכמעט בלתי אפשרי להמשיך. האיכויות הללו, שנותנות משמעות הן גם המייאשות ביותר אם אינן במסלול של התפתחות וצמיחה אלא של דעיכה. אנשי חינוך באו לעבודת ההוראה עם תשוקה ואידיאלים ובראשם מפגש חי, חם ומלא חיים עם ילדים וליוויים לבגרותם. כאשר מפגש כזה מתרחש אנו מתמלאים בכוחות חיים, כאשר הוא נמנע אנו נשחקים.

לא קל להיות מורה, משום בחינה. תצלום: שרון הינצ'ליף

אנו חשים בכוחות חיים של בריאות ושמחה כשיש למעשינו משמעות, כשאנו חשים שאנחנו עושים משהו חשוב, משנים, יוצרים ומביאים את עצמנו לידי ביטוי. המפתח לרגשות אלו הוא מפגש אנושי משמעותי, מפגש שדרכו גם הילדים וגם אנו צומחים, מפגש שיסודו באהבה.

ברצוני להביא מספר דוגמאות לטיפוח כוחה של אהבה בליווי והוראה בבתי ספר. הדוגמאות לקוחות מהיכרותי רבת השנים עם בתי ספר אלטרנטיביים שונים, במיוחד בתי ספר אנתרופוסופיים, הפועלים בשיטת ולדורף.

התפתחות פנימית, ידיעה עצמית ומדיטציה

כמו כל תחום אחר שבו המפגש האנושי ניצב במרכז, כך גם בעבודת החינוך יש ליצור מסגרת תומכת ומלווה עבור המורים. מה שמובן מאליו בכל תחומי הטיפול הנפשי חייב להיות מובן מאליו גם כאן. אם אנו רוצים שמורינו יקשיבו לתלמידיהם, יכילו אותם וילוו אותם, עלינו לוודא שיש מי שמקשיבים, מכילים ומלווים גם אותם. אפשר לעשות זאת בליווי פסיכולוגי של כל מורה בזמן בית ספר ובמימונו, אפשר ליצור מעגלי הקשבה ותמיכה בין המורים לבין עצמם, כך שבפגישות המורים תהיה עבודה קבוצתית בזוגות, קבוצות קטנות או בצוותי עבודה במדיום של הקשבה, סיוע הדדי, הכלה ותמיכה.

תמיכה מעמיקה וחשובה יכולה לבוא גם מתרגול קבוע של מדיטציה על-ידי המורים ולא פחות ביצירה אומנותית משותפת. בסופו של דבר, ככל שאדם מכיר, אוהב, מעריך את עצמו ושלם עם עצמו, כך הוא יוכל גם לאהוב יותר.

ליווי אישי של תלמידים

נהוג לחשוב שמורים עוסקים בהוראה, בלימוד חומרי לימוד בלבד, וככל שהם עושים זאת היטב כך הם מורים טובים יותר. זהו אכן חלק חשוב בעבודת המורה, אבל הוא בוודאי אינו החשוב ביותר. התנאי הבסיסי לליווי אנשים בכלל וילדים בפרט הוא זמן שיחה. קשר אנושי טוב והקשבה, עצה מאדם בוגר ונשיאה פנימית של הילדים הכרחיים הן עבור הילדים והן עבור המחנך. לשם כך יש ליצור בסדר היום החינוכי זמן לשיחות אישיות, לשיחה קבוצתית ולשיחה בין המורים לבין עצמם.

בבתי ספר בשיטת ולדורף נהוג, למשל, לקיים פגישה אישית קצרה, לחיצת יד, מבט ושיחה קצרה בכל תחילת יום ובסופו בין מחנכת הכיתה לבין כל תלמיד ותלמידה. בכיתות גבוהות נהוג לקיים שיחות קבוצתיות בתחילת כל יום ושיחות אישיות בין המחנכת לכל אחד מתלמידיה פעמים מספר בשנה.

רצף חינוכי

ליווי הילדים הוא משימה הדורשת זמן ממושך. בעולם הכאוטי שבו חיים רבים מן הילדים יש משמעות מיוחדת לקשר חינוכי יציב, ארוך ומשמעותי בין ילדים למבוגרים. לשם כך רצוי להאריך את התקופה שבה מלווה מחנכת את כיתתה, במיוחד בבתי ספר יסודיים. קשר חינוכי יציב לאורך שנים עשוי לתמוך בהתפתחות הילדים וגם להעניק למחנכים משמעות ועומק. בדיוק מסיבות אלו, נהוג בבתי ספר בשיטת ולדורף שמחנכים מלווים כיתה מכיתה א' ועד כיתה ו׳ או אפילו עד כיתה ח' .

כמו כן, רצוי לראות בתקופת בית הספר שלמות אחת, מכיתה א׳ ועד כיתה י׳ב, כנהוג ברוב בתי הספר האלטרנטיביים, כך שאם ישנם מעברים מבית ספר לבית ספר או ממקום למקום הדבר נעשה בשיקול דעת ובליווי ותוך שמירה על קשר הדוק בין המוסדות השונים.

התבוננות בילדים

היכולת לאהוב, לתמוך ולהכיל קשורה ליכולת להבין את הילדים, להכירם ולראותם מעבר לפני השטח. קיימות שיטות וטכניקות מגוונות של התבוננות בילדים, המערבות את כל המורים שמלמדים כיתה או קבוצה מסוימת. המאמץ להבין ילדה, להכירה לעומק, יוצר מעצמו כוחות של חום ואהבה.

ישיבות מורים כאפשרות להתפתחות וצמיחה

ישיבות מורים עלולות להיות טכניות ומשמימות, אך אם יוצרים תנאים מתאימים לכך, הן יכולות גם לחזק ולתת משמעות לעבודה החינוכית. ישנם בתי ספר שבהם המורים נפגשים קצרות לפני תחילת יום העבודה ולאחר סיום יום העבודה, כמעין הכנה והתכוונות לפעילות היום וכסיכום ועיבוד של חוויות היום. בישיבות מורים אפשר לחלוק חוויות ולתרגל הקשבה, ליצור ביחד בתחומי אמנות שונים, לעבד יחדיו טקסטים חינוכיים ועוד. עבודה משותפת בין המורים, יחסי צוות טובים וחום מן הגורמים המחזקים ביותר בעבודת החינוך.

רשימת מקורות:

איגן, ק. (2009). חינוך להבנה – שלבים בהתפתחות ההבנה האנושית. תל אביב: פועלים.זקס, ש. (1984). טיפוח הגרעין התקין של הילד. תל-אביב: פפירוס.גולדשמידט, ג. (2008). עולמה של הילדות – ליווי וחינוך הילד לאור השקפת העולם של חינוך ולדורף. הרדוף: הרדוף.יובל, י. (2001). מה זאת אהבה. תל אביב: קשת.כהן, א. (1983). ספר ושמו אדם, עיונים במחשבת החינוך ההומניסטי. חיפה: אוניברסיטת חיפה. (פרק על שטיינר וחינוך ולדורף)כהן, א. (2017). ספר האהבה הגדול: היבטים פסיכולוגיים, ספרותיים, פילוסופיים וטיפוליים. אבן יהודה: אמציה הוצאת ספרים.שטיינר, ר. (1987). חינוך הילד לאור מדע הרוח. תל-אביב: מיכאל.

Elkind, D. (2007). The Hurried Child – Growing Up Too Fast Too Soon. Cambridge: Da Capo Press.Zajonc, A. (2006). Love and knowledge: Recovering the heart of learning through contemplation. The Teachers College Record, 108(9), 1742-1759.

ד"ר גלעד גולדשמידט הוא מחנך ומורה בבית הספר ולדורף הרדוף, מרצה במכללות: דוד ילין, אורנים ותל חי, מחבר ספרי עיון וספרי ילדים.

תמונה ראשית: מתוך ציור ילדים במוזיאון DuPage (מס' 212), נאפרוויל, אילינוי. תצלום: מייקל קאפל