בטרם

"והרבה הרבה לפני שנפקחו עיניו כבר למד להכיר באמצעות מגע, טעם וריח את אמו – מקור של חמימות, ורכות, ומזון נוזלי. הייתה לה לשון עדינה ומלטפת,  שהרגיעה אותו כאשר החליקה על גופו הקטן והרך, והזמינה אותו להידחק אליה, להתרפק עליה ולנמנם. [...] האור בעולמו היה עמום, אבל עיניו לא היו צריכות להסתגל לאור שונה מזה. עולמו היה קטן מאד. גבולותיו היו קירות המאורה; אך מכיוון שלא הכיר את העולם הרחב שבחוץ, מעולם לא הרגיש כבול בגבולות הצרים של קיומו.

בשלב מוקדם למדי של חייו גילה שקיר אחד של עולמו היה שונה מכל השאר. היה זה פתח המערה, ומקור האור. הרבה לפני שהיו לו מחשבות משלו, או רצונות מודעים, כבר גילה שהקיר הזה שונה מהאחרים. הקיר היווה מקור משיכה מפתה עוד לפני שנפקחו עיניו להביט בו. האור שבקע ממנו הלם בעפעפיו שהיו אטומים עדיין, ועיניו ועצבי הראייה שבהן הבזיקו בניצוצות זעירים, חמימי גוון, שהיו מענגים באופן מוזר. החיים שבגופו, בכל נים שבגופו, החיים שהיו עצם מהות גופו והיו נבדלים ממנו עצמו, השתוקקו אל האור הזה, ומשכו אותו כלפיו". (פנג הלבן, מאת: ג׳ק לונדון, בתרגום יעל ענבר).

הערגה אל טרם-זיכרון, טרם זמן ותודעה, קיימת בנו מקדמת דנא וניתן לראות בה עיקר קיומי. אך בחירתו של ג'ק לונדון בחוויית הראשית של גור זאבים כשיקוף לערגה זו מרחיקה זאת אל שלב מוקדם של האבולוציה, אל טרם חברה ותרבות, אל השורש המשותף לאדם עם החי הפראי שבטבע. מנעד ייחודי זה, מן הסתם, מרתק את לונדון, נוכח העובדה שב"פנג הלבן" מדובר בזאב שהתביית וקשר את גורלו עם האדם, בעוד שבספרו "קול קדומים" מדובר בכלב שהתפרא וחזר אל להקתו.

מגע, טעם וריח הם החושים הראשוניים, והם המגלמים את הקשר הסימביוטי עם האם. חושים אלה, גם בחיינו הבוגרים, מפנים עורף להבחנה בין אני ועולם, קוראים להתכנסות, להיטמעות באחדות ההוויה

מגע, טעם וריח הם החושים הראשוניים, והם המגלמים את הקשר הסימביוטי עם האם. חושים אלה, גם בחיינו הבוגרים, מפנים עורף להבחנה בין אני ועולם, קוראים להתכנסות, להיטמעות באחדות ההוויה. בכך מנוגדים הם לחוש הראייה, המעמיד הפרדה בין אובייקט וסובייקט, גם אם אינה מודעת בשנים הראשונות לחיינו. הפרדה זו היא מקור ההתמודדות המרכזית והמורכבת בחיינו.

ג'ק לונדון בגיל תשע, עם כלבו רולו (1885). תצלום: ויקיפדיה

באורח מופלא "ראה" פנג את האור טרם נפקחו עיניו, ובכך מוענקת לאור איכות מטפיזית, ועל כך בהמשך הדברים. ההבחנה ב"קיר אחד" של המערה כמקור האור שבאורח פרדוקסלי אינו אלא הפתח אל מחוץ למערה תומכת בכך. ההשתוקקות אל האור קודמת, אם כן, לכל הבחנה. היא המהווה את הצורך לחרוג אל מעבר למרחב הסימביוטי. תשוקה זו, גם טרם היותה מודעת, משקפת את היסוד הדיאלקטי, הבא לידי ביטוי במשפט מופלא זה: "החיים שהיו עצם מהות גופו והיו נבדלים ממנו עצמו, השתוקקו אל האור הזה, ומשכו אותו כלפיו".

ישעיהו שפיגל, בשחזור ילדותו בספר "מדרגות אל השמים" (משנת 1970, בתרגום  מיידיש של א"ד שפיר) מעמיד את האור כטמון במגע האימהי הראשוני:

"מישהו מאחורי מרימני בידיים לבנות, חמות, גבוה גבוה מעל הרצפה. אין אני רואה לא את הידיים, לא את האצבעות ולא שום פנים. מאחור בא הכול – ממש כבשעה זו [הדגשה שלי צ.ל.], שבה צפות ועולות המחשבות מתוך רַחַק כחלחל זורם. חומן של הידים מלהט את בתי שֶׁחְיִי... כאילו שם, מאחור, נתלהטה השמש עצמה... היא השמש, היא השולחת עתה מתוך לבה הנסתר הנכלם סיעות רבות ומרובות אלה של צפרי-אש לבנות מרחפות. זרמים חמים מתנחשלים מטלטלים על גבם את גופי, גוף-התינוק הזערורי. שפיעה זוהרת של שמחה ראשונה, ארצית, בעולמי הקטן מלא האימים״.

אותו "אחור" משותף הן לסיטואציה הילדית ההיולית של המספר, והן לרגע הנוכח של הופעת הזיכרון והעלאתו בכתב. "אחור" זה מעמיד מעין פרספקטיבה במבנה של ציור – נקודת מגוז בלתי נראית שממנה בוקע כל הנראה והמוחש. נוסף על כך מהווה ה"אחור" גם את מקורה העלום של יצירה, שממנו נובע "ממש כבשעה זו" אותו "רַחַק כחלחל זורם" של מה שעומד להתגלם במילים. ביטולו של מרחק הזמן בין "אז" ו"בשעה זו" מעניק ל"אחור" את מעמדו האבסולוטי של  הנעלם. ומה מופלאה השתלבות זו בחום גופה החובק של האם. אכן, בו, במגע גוף האם מצויה השמש, וממנה ריבוי "ציפורי-אש", אינסוף התופעות של אור, חום ותנועה כאחד: "שפעתה של שמחה ראשונה, ארצית". האם היא ראשית הממשות.

*

האור המוּכר, שנוכחותו כרוכה בהכרח בניגודו – החושך, הוא היוצר את הכמיהה ההיולית אל האור הגנוז, מן התופעה אל מקורה הנעלם

קטעים אלה מביאים אותי להנחה, שהדיאלקטיקה המרכזית בחיינו היא זו שבין הדיאלקטי כשלעצמו לבין האחד המוחלט. סיפור הבריאה המקראי משקף זאת דרך ההבחנה בין האור הגנוז של היום הראשון, בעוד "חושך על פני תהום", לבין בריאת המאורות ביום הרביעי. האור המוּכר, שנוכחותו כרוכה בהכרח בניגודו – החושך, הוא היוצר את הכמיהה ההיולית אל האור הגנוז, מן התופעה אל מקורה הנעלם. על פי המדרש מגלם זה האחרון את ידיעת העולם "מסופו עד סופו", בהיותו גנוז בתוכנו. ברגע לידתנו אנו ניתקים ממנו אל תופעות האור בנות החלוף, אל שבריו של זה הגנוז, ואת הערגה לשלמותו. ומתוך עושר המשמעויות האינסופי של מושג האור, ניתן לומר שייעודנו הוא להרבות את תופעות האור בבחינת חקירת העולם והנפש על מנת להתקרב אל הגנוז. שהרי כל עוד מצויים אנו במציאות הדיאלקטית, מצבה המובנה של התודעה, אין ביכולתנו להגיע עדיו. הוא מושא התשוקה.

האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע, שחשפה אותנו לשניוּת המובנית בחיינו, היא  שגזרה עלינו את חוסר הוודאות, הספק והסבל. ההכרה בכך שלעולם לא נגיע אל הידע השלם – בעוד הידע השלם, יש בו משום ביטול הידע האנושי – היא היא הנתק היסודי של חיינו.

״גן עדן ונפילת האדם״ (1615), יאן ברויגל ופיטר פול רובנס. תצלום: ויקיפדיה

ושמא האור הגנוז הוא המצפה לבואנו בשובנו אל עפר, ובו כרוכה תשוקת המוות, צירופם של ארוס ותנאטוס בלשונו של פרויד?

יש לכך סימוכין בחקירת התופעה של מוות קליני. כל אלה ששבו ממנו לחיים מדווחים על אור הקורן אליהם בקצה מנהרה חשוכה, ואליו הם הולכים, כפי שמצאתי בפסוק מן הקבלה: "אור זה יוצא מתוך החושך – חושך בראשית – עד שנחקק שביל אחד נסתר, מהאור הגנוז אל החושך שלמטה". חושך זה אף הוא בגדר המוחלט. האור הגנוז, אם כן, עוטף אותנו טרם בואנו לעולם, ובלכתנו ממנו. שתי נקודות קצה אלה של קו חיינו הליניארי משתקפות בתופעות המחזוריות, כמו היום והלילה, עונות השנה, המוות והלידה. אך בניגוד להן הן מצויות בגדר המוחלט. כל זאת אָצוּר בפסוק: "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר" (תהלים ל"ו 10).

וכפנג הלבן, זכרוני הראשון הוא אמנם קרן אור מחלון החדר היחיד של דירתנו ביפו, קרן ההולכת וזורמת ומתרחבת, עמוסה גרגרי אבק ניצתים וכבים במשב הרוח הקל

וכפנג הלבן, זכרוני הראשון הוא אמנם קרן אור מחלון החדר היחיד של דירתנו ביפו, קרן ההולכת וזורמת ומתרחבת, עמוסה גרגרי אבק ניצתים וכבים במשב הרוח הקל. (ובהקשר הנאמר למעלה, אף הרוח הממשית, כמאורות הרקיע, אינה אלא גילום חושי של האחד: " וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם ").

עזה במיוחד חווית האור הראשוני ב"זוהר" של ביאליק, כשמושג ה"צפריר" כולל נצנוץ אור ומעוף בלתי פוסק, של משב הרוח מן הסתם:

״בַּקַּיִץ הָיִיתִי יוֹדֵעַ צַפְרִירִים, / עֲדַת כְּרוּבִים קַלִּים, בְּנֵי-נֹגַהּ מַזְהִירִים. / מִשּׁוּט בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ אֶל-מַיִם וְקָמָה / יוֹם אֶחָד עַלִּיזִים עַל פָּנַי עָבָרוּ, [...] / וְעֵינַי רִאשׁוֹנָה כַּיֶּלֶד נָהָרוּ. / וָאֱהִי לָמוֹ חָבֵר וּבְסוֹדָם מְשָׁכוּנִי – / וַאֲנִי מָה-אֲהַבְתִּים וּמָה-אֲהֵבוּנִי![...] קַלּוֹתִי, זַכּוֹתִי, כְּנַף אוֹר תִּשָּׂאֵנִי, / נָטוּשָׂה, הַזַּכִּים, אֲחִיכֶם הִנֵּנִי! [...]

״אָז נִפֹּל בַּכִּכָּר, בְּטַל-אוֹרוֹת נִתְבּוֹסֵס – / הַכָּר הִזְהִיר פִּתְאֹם בְּאַלְפֵי נְגֹהוֹת / וַיִּקְרַן הַדֶּשֶׁא בְּאוֹרִים רִבֹּאוֹת/ וּבְשֶׁבַע עֵינַיִם כָּל-בַּרְקָן הִתְנוֹסֵס. / עַל-כָּל-קוֹץ וָקוֹץ תִּרְעַד אֶבֶן בָּרֶקֶת, [...] / אָנֹכִי כְּלִיל זֹהַר כְּצִפּוֹר אֶחֱרָדָה, / וּכְצִפּוֹר בְּרֶשֶׁת אוֹר נַפְשִׁי נִלְכָּדָה, / כְּמוֹ חוּטֵי-פָז דַּקִּים עֲנֻגִּים וְרַכִּים / שׂוֹכְכוּנִי, וַיְתַפְּשׂוּ בִּיצוּרַי הַזַּכִּים. [...] מִמַּגַּע קַרְנַיִם, מִגִּיל וּמִנֹּגַהּ / אֶקְרָנָה, אֶנְהָרָה, אֵבוֹשָׁה, אֶמּוֹגָה."

הדובר מנסה לשחזר את החוויה הילדית הנשכחת: אי-הנפרדות של אני-עולם, או לפחות העדר מודעות להפרדה זו. הצפרירים, פרודות של "אור-רוח", הן חלקיקי האור הגנוז. "הַכָּר הִזְהִיר פִּתְאֹם בְּאַלְפֵי נְגֹהוֹת / וַיִּקְרַן הַדֶּשֶׁא בְּאוֹרִים רִבֹּאוֹת" – צמצום הזמן ל"פתאום" תוך התרבות אינסופית משקף, פרדוקסלית, את האחד, שהילד נמוג אל תוכו תוך שמחה לאין שיעור.

נקודת הקצה הנגדית מופיעה אף היא לקראת סוף הפואמה:

״פִּתְאֹם אֶרְאֶה מִן-הַבְּרֵכָה [...] / עָלְתָה חוֹצֵץ שׁוּרָה זַכָּה / שֶׁל-צַפְרִירִים קְטַנִּים.

[...] / וְעוֹד מִתּוֹך עֵינֵיהֶם יָצִיץ / זֹהַר עֶלְיוֹן, זִיו הַשכִינָה, [...]״

וזה דברם אל הילד:

״אֵלֵינוּ, הַיֶּלֶד! / אֵלֵינוּ, הַיָּפֶה! / הַצָּמֵא לַנֹּגַהּ – / עַד-פָּנָה הַיּוֹם.

 ... נִטְבָּלְךָ בַּזֹּהַר, / נוֹרִידְךָ נְבִיאֶךָ / אֶל-מַטְמוֹן אוֹר גָּנוּז / בְּמַעֲמַקֵּי תְהוֹם״.

הצפרירים נובעים הפעם מלמטה, ממעמקי הבריכה. אין הם עוד בגדר השתקפות. מקורם באופל, מצידו השני של מסלול חיינו. פנייתם אל הילד דומה לזו של הפלג בשיר האחרון שבמחזור "הטוחנת היפה", הקורא להלֶך להיטמע במוות. שם, לדבריהם, מצפה לו הווית האחד.

את ההתבוננות בהשתקפות על פני הבריכה ניתן לראות כמפגש עם היסוד הדיאלקטי שאינו מתיר מפלט מן הערגה אל המוחלט. האור גנוז בתהום בראשית, ומשתקף בעולם הממשי בשקיעתה של השמש: "הַצָּמֵא לַנֹּגַהּ – / עַד-פָּנָה הַיּוֹם". תשוקת האחד מתגלמת בתשוקת המוות, וזו יכולה להיות מודעת רק מתוך הפרספקטיבה של האמן העורג אל אותה חוויית בראשית.

התמזגות זו של אני ועולם, שאליה אנו כמהים (וזוכים בה לפרקים) משתקפת גם בספר זיכרונותיה של וירג'יניה וולף Moments of being (בתרגומה של דורית פלג, שטרם ראה אור):

"אם החיים הם מיכל המתמלא עוד ועוד, המיכל שלי עומד על בסיס זיכרון זה: לשכב חצי ערה חצי ישנה בחדר התינוקות בסנט אייבס, לשמוע את הגלים נשברים אחת, שתיים, אחת, שתיים ומשלחים אדוות על החוף, ואז נשברים אחת שתיים, אחת שתיים מעבר לפרגוד הצהוב; לשמוע את הפרגוד מטיל את הבלוט הקטן שלו על הרצפה, כשמשב הרוח הודף החוצה את הפרגוד; לשכב ולשמוע אדווה זו ולראות את האור, ולחוש, זה כמעט בלתי אפשרי שאהיה כאן; לחוש את התרוממות הנפש הזכה ביותר שיכולתי להגות״.

מצב של חצי שנה חצי ערות, כבהייה, מבטא ריחוף תודעתי, שחרור-מה מחלופיות הזמן. החוש האחד המוזכר בקטע הוא השמיעה, המאפשרת התפוגגות של ההפרדה בין אני לעולם. החוויה המתוארת מעמידה מחד מהלך סיבתי: קול השתברותן של אדוות הים מבעד פרגוד החלון, ו"הבלוט הקטן", כתגובה למשב הרוח מקיש על הרצפה ונפתח אל האור, "מקור התרוממות הנפש הזכה ביותר" שחוותה הדוברת מימיה. מאידך, מהלך זה מעגלי הוא – המקצב "אחת שתים", פעימת הבלוט, משב הרוח הקצבי ותנועת הפרגוד – חזרה מתמדת היוצרת חווית-אחד.

באורח זה נטמעת הזהות הפרטית בהוויה, כפי שמציינת וולף בהמשך: "[...] הזיכרונות נוטשים את בעליהם. הסיבה לכך היא הקושי הבלתי נתפש לתאר את ההוויה האנושית. לא המאורעות הזכורים הם החשובים אלא קניינם של מי הם. מי הייתי אז?"

התהייה נצורה בשלמותה בקטע שכתבה תלמידה צעירה שלי תוך העלאת זיכרון ילדות: 'כשהייתי ילדה. הייתי? ילדה?'

תהייה זו נצורה בשלמותה בקטע שכתבה תלמידה צעירה שלי תוך העלאת זיכרון ילדות: "כשהייתי ילדה. הייתי? ילדה?"

גם פייר הקטן ב"ספר הזיכרונות לידידי" מאת אנטול פראנס (כאן בתרגום יעקוב קופלביץ) מעלה חוויה דומה לזו של וולף ולזו של פנג הלבן: "וילאות החלונות מורדים. [...] רק דלת אחת פתוחה למחצה, שם מן העבר ההוא, ... תפנינה עיני בעל-כרחן. אור צנוע יוצא משם; נשימות שוות ורכות באות משם [...]". ואף הוא, המספר, מדמה "כי הדעת, שבה חונן האדם להעלות את העבר, מפליאה ממש כמו רוח ראית הנולד ועוד עולה עליה״.

עצם התמלול של חוויה זו מעמיד פיצול מובנה לא רק בין המספר המאוחר לילדותו, לא רק בין זמן הסיפור לזמן הסיפר, אלא בין המסופר לבין עצמו, שהרי מושג ה"טרם" הוא מעבר למילים משום שלמותו הבלתי מושגת.

עד כה הבאתי ניסיונות שחזור של חווית הטרם במרחב הפרטי. עתה אעיין בניסיון הקרוב ברוחו לאפוס קדום על בריאת העולם.

"הבריאה" (1896-1902), ג'יימס טיסו. תצלום: ויקיפדיה

DEGA

"במרחק שנות אור מקצה היקום, בין קרעי הזמן והמרחב, סובב לו עולם. בין אינסוף גרגרי חולותיו זורמים נחלי מאורות בוהקים, ומעל כל אלה מרחפת ישות מוזיקלית המורכבת מארבעה צלילים: רה מי סול לה. DEGA. "דגה".

ישות זו חובקת ליבה שכולה אור. רהמי וסולה עוטפים את הליבה, והיא מרווח של ששה צלילים. האנרגיה בליבה גדולה מכל השמשות ביקום, והיא נראית מקצהו ועד קצהו כרצד נגוהות לבן.

בבערת הרקיע ניצת הבוקר הקפוא. דֶּגָה מקיצה מתוך אינסוף גרגרי החולות ומפעמת כגחלילית על פני הנחלים.

חולפות דקותיים.

צהרי היום מלהטים את הזמן והמרחב בעולמה של דגה. חולות הזהב והנחלים המוארים מתערבלים זה בזה ומתפזרים בתוהו ובוהו זורח.

חולפות דקותיים.

שעת דמדומים. דגה, בכח צליליה, אוספת את החולות והנחלים המעורבלים ויוצרת תרכובות של מערכות צלילים סימטריות.

חולפות דקותיים.

שעת ערב. יחסי הגומלין בין דגה למערכות הצלילים שיצרה הולכים ומתהדקים; כוח הליבה האדיר שבה יונק את הצלילים והיא מחיה אותם באור ישותה. המוזיקה שנוצרת כה טעונה עד שהיא מתפרקת מתוכה כמפץ מסנוור ומתפזרת בין קרעי הזמן והמרחב.

חולפות דקותיים.

לילה. החולות והנחלים הנותרים שוקעים תחתיהם. דגה ואורה הבהיר נעלמים בלילה הקפוא לתוך הדממה למשך דקותיים עד לבוקר השירה החדש.

עם בוא האביב, פריחת הפרגים צובעת בסומק את הגבעות הרחוקות. עלוות עצים צעירה ספוגת מטר מרצדת בין קרני שמש ככוכבים. עם בקיעת הפרפרים מגולמם, מבליח לאוויר העולם ילד שהגיע מן האור. ילד אור".

(טל סמנון De Ga הוצאת ספרי ניב 2019)

המשפט הראשון "במרחק שנות אור מקצה היקום, בין קרעי הזמן והמרחב, סובב לו עולם", מערער כל אפשרות הדמיה של היקום, ואולי בכך מהדהד את הפיזיקה המודרנית. עצם הביטוי "שנות אור", למרות היותו מונח מדעי, מהווה מטפורה, ובכך יוצר אחדות של זמן ומקום שמחוץ לתפישה, אך מנגד מתגלם כ"קרעים", המבטלים כל תחושה של חוקיות. העולם, אם כן, סובב בתוך תוהו.  כישות היולית הוא מהווה אינסוף גרגרי חול ונהרות אור.

זהותו הנעלמה של היסוד הבורא מתגלמת במוזיקה, כרוכה בשני יסודות חושיים, אך בלתי  גשמיים: צליל ודופק

מכאן מתחיל להיווצר סדר: מעל העולם – ובכך באה לידי ביטוי ההפרדה הראשונה בין מעלה ומטה – מרחפת, כרוח אלוהים, ישות טמירה, האוצרת בתוכה "ליבה של אור". הן הליבה, והן המעטפת שלה מוגדרות על פי סולם צלילים. זהותו הנעלמה של היסוד הבורא, אם כן, מתגלמת במוזיקה, כרוכה בשני יסודות חושיים, אך בלתי  גשמיים: צליל ודופק. המופיעים, כזכור, בזיכרונה של וולף.

ציון הצלילים מעמיד את חוקי האקוסטיקה הטונאלית כחוקיות ראשונית, שאותה גילה בשעתו הפילוסוף הפרה-סוקרטי פיתגורס. הטונאליות, לרבות הסטיות הפונקציונליות ממנה, מאפשרת תהליכים ביצירה המוסיקלית, בניגוד ליצירה המודרניסטית שבהפניית עורף לחוקיות הטונלית מעמידה מעין ריחוף, היוצר אמנם הלך נפש כלשהו אך נעדר תהליך. הטונליות מהווה חלק מחוקי הפיזיקה הקוסמית, בדיוק כמו כוח המשיכה, שבינו לבין תופעת הצומח העולה מן האדמה מצוי יסוד של דיאלוג (כלומר, מהלך דיאלקטי); תהליך, הווה אומר: משמעות.

פיתגורס כותב בספר בעוד נער מגיש לו איור של לירה (כינור קדום) ומשולש קדוש של 10 נקודות [מתוך ״האסכולה של אתונה״, פרסקו של רפאל, 1511]. תצלום: ויקיפדיה

תומכת בכך החזרה על הצירוף "חולפות דקותיים", המעמידה את הזמן כקטגוריה הכרחית, שהרי הזמן הוא המרחב היחיד של המוזיקה. ואמנם, בלשון פיוטית עשירה מתואר מחזור של יום: בוקר קפוא, בו דֶּגָה, הישות המוזיקלית המרחפת ממעל, "מפעמת כגחלילית", ביטוי הכורך דופק ואור להוויה אחת; צהרים מלאי חיות היוצרים "תוהו ובוהו זורח", ודמדומי ערב בו יוצרת דגה את הסדר הקוסמי: "אוספת את החולות והנחלים המעורבלים ויוצרת תרכובות של מערכות צלילים סימטריות". ובסופו של יום, בערב, מתרחש אירוע זה: "המוזיקה שנוצרת כה טעונה עד שהיא מתפרקת מתוכה כמפץ מסנוור ומתפזרת בין קרעי הזמן והמרחב". תיאור זה מהדהד את מושג המפץ הגדול. מתוך תיאור זה הן התוהו, הן רגע הבריאה והן המערכות הסימטריות כביטוי לסדרי עולם מתרחשים ללא הרף. יש בכך ראייה עמוקה של חיי הנפש ושל היסוד היוצר של האמן.

לקראת סוף הקטע מתרחשת במקביל גם מחזוריות העונות. לראשונה מופיע מרחב ראייה ובו התופעות הממשיות על צבעיהן, כעלוות עצים "ספוגת מטר", שריצודיה משקפים את מאורות השמים על פני האדמה. כאן, בעונה המגלמת את ההתחדשות, כפי שמגלם זאת הבוקר בכל יום, מתרחשת הלידה: "עם בקיעת הפרפרים מגולמם, מבליח לאוויר העולם ילד שהגיע מן האור. ילד אור". הרי זו בקיעתו של האור שגנוז היה בליבת הישות הבוראת.

בהמשך יצירתו זו של טל סמנון מתואר תהליך חייו של ילד האור, העצמי המזוכך והחד-פעמי, המהווה שיקוף סמלי לסיפורה הפרטי של הדמות, אך אין הוא נוגע לנושא הנדון.

פסוק שירי זה מתוך פיוט של יהודה הלוי אוצר בתוכו, לראות עיניי, את הנאמר עד כה:

יְדַעְתַּנִי בְּטֶרֶם תִּצְּרֵנִי
וְכָל עוֹד רוּחֲךָ בִי תִּצְּרֵנִי

תודה לדורית פלג על תרגום הקטע מתוך זיכרונותיה של וירג׳יניה וולף

תודה לקרוליין עומרד

צביה ליטבסקי פרסמה עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד), זכה בפרס אקו"ם ע"ש נתן יונתן לכתב יד בעילום שם. כן הוציאה ספר מסות, "הכול מלא אלים" (רסלינג), העוסק במושג המטמורפוזה. ספר מסות נוסף מפרי עטה, "מגופו של עולם" (כרמל), עוסק בתהליכי היפוך והיוודעות ביצירות ספרות שונות.

תמונה ראשית: מתוך "ילדים בחוף הים בוולנסיה" (1899), חואקין סורויה. תצלום: אנחל פליסיסימו