בעקבות הזמן העגול

הקיום שלנו מלווה במקצב קוסמי, שמלווה אותנו לאורך כל חיינו, כמו גם את כל החי, הצומח ואף הדומם. אלה הן פעימות הטבע המחזוריות, כמו דופק הלב, עונות השנה, צמיחה וקמילה, מחזור יום ולילה, מחזורי מופע השמש והירח, תנועת הכוכבים המחזורית במסילתם, גאות ושפל, מחזור נקיפת כדור הארץ (Precession) ועוד.

אך לצד הנראה לעין, אנו מתנהלים באופן שכמעט אינו מודע בתוך תופעות זמן מחזורי שחורגות מגבולות הטבע, שהן הסכמות חברתיות שרירותיות כמו: זמן-שעון ביממה (למשל, 14:30) ובלוח השנה (כמו "15 ביוני 2020" / "י'ד תשרי"), שבעת ימי השבוע, השבת, החגים, ימי זיכרון ושמחה ועוד. כל אלה נולדו בהסכמה שרירותית, ללא כל קשר לתופעות הטבע, אף שמיוחסות להם תכונות ואיכויות שונות כיד הדמיון האנושי.

אחרי תקופות זמן מסוימות, הדברים שהתרחשו פעם, יתרחשו שוב, כך ששום דבר אינו חדש לגמרי

בהמשך להסכמות שרירותיות אלה, נמצא תפישה אנושית של זמן מחזורי (Periodic Time) שמוכר גם בכינוי זמן מעגלי (Circular Time). תפישת הזמן המחזורי היא חצייה מרחיקת לכת של גבולות הרציונל והאינטואיציה, שכן בה העולם ותכולתו חוזרים על עצמם שוב ושוב.

בלב התפישה של הזמן המחזורי עומד עולם שנברא, מתקיים ונגוז באופן מחזורי, כשבסוף המחזור צצה התחלה מחדש, מעין אתחול קוסמי, כך שעולם חדש מגיח שוב וחוזר חלילה על פי שעון קוסמי מחזורי.

איור של לוח שנה שמשי של האצטקים, בספר על לוחות שנה באמריקה המרכזית, 1790.תצלום: אנטוניו דה לאון אי גאמה, ויקיפדיה

יש הסבורים שביקום כל מה שמשתנה בזמן ימצא את עצמו חוזר לאותה נקודה, או באופן מאד דומה למה שהיה שוב ושוב. אך הזרם המרכזי בתפישות אלה דוגל בחזרה בזמן מרוככת יותר: לא מדובר בחזרה של אנשים מעשים ואירועים שהיו ונמוגו, אלא בסדרת עידנים בעלי איכות רוחנית-חומרית משתנה, שחוזרים על עצמם באופן סדור וקבוע, והעולם מתנהל על פיהם.

במגוון התרבויות האנושיות נמצא התייחסויות מעמיקות ומפורטות, כמו גם אגביות, לתפישת זמן מחזורי: "אחרי תקופות זמן מסוימות, הדברים שהתרחשו פעם, יתרחשו שוב, כך ששום דבר אינו חדש לגמרי", כותב פיתגורס במאה השישית לפני הספירה, אך לא רק הוא. נמצא זאת גם בתרבות המצרית הקדומה, בלוח הזמנים של בני המאיה במרכז אמריקה, בהגות פילוסופית ישנה וחדשה, בהגות תאולוגית כמו בהינדואיזם ואף בזרם אזוטרי ראדיקלי בקבלה היהודית הקדומה. אפרט בהמשך בנוגע לשני האחרונים.

ניתן לתהות לשם מה הצורך בתפישות כאלה, שאין להן כל השפעה ישירה על החיים הנוכחיים, שכן מחזוריות הזמן בהגות שחלקה מתוארת כאן, כמו גם במדע, משתרעת על פני זמני מחזור ארוכים בהרבה מאורך חייו של בן אנוש. מאמר זה מנסה בין השאר לתת תשובה גם לכך.

תפישת הזמן המחזורי בעידן המודרני

בעידן המודרני נמצא עיסוק בזמן מחזורי בהיבט פילוסופי-מיסטי ובהיבט מדעי קוסמולוגי.

הפילוסופיה וההגות המערבית עוסקות בזמן מחזורי, על הגבול העמום שבין מטפיזיקה לפילוסופיה. נציין את הבולטים שבין ההוגים האירופאים, מיסטיקנים -פילוסופיים שהיו ידועים מאוד בזמנם, וחלקם העמידו תלמידים ועד היום יש חסידים לתורותיהם.

הפילוסוף-רופא-סופר הסקוטי תומס בראון בן המאה ה-17, שעסק גם באזוטריה מיסטית, מפליג לאורך ציר הזמן שאינו לינארי ואינו סיבתי, וכך הוא מתאר (בספרו Religio Medici [and] Its Sequel Christian Morals) כיצד הוא מופיע ונעלם בזמנים שונים: "....ובמובן זה, אני אומר, העולם היה קיים לפני הבריאה, בסופה לפני תחילתה; וכך הייתי מת לפני שהייתי חי, למרות שהקבר שלי באנגליה, המקום בו גוועתי היה בגן עדן, וחוה הפילה אותי לפני שנולדתי, לפני שהרתה את קין...."

הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, כתב על אודות " תורת החזרה הנצחית" כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה אינסוף פעמים במחזורי זמן גדולים, כשכל מחזור הוא העתק כמעט מדויק של הקודם, כולל המאורעות ההיסטוריים והדמויות הפועלות בו. הוא טען למשל, שיכול להיות שיוולד אחריו אדם מסוים בעל אותן יכולות ואופני חשיבה כשלו או של כל אדם אחר.

תורת החזרה הנצחית של ניטשה לא קיבלה מעמד מרכזי בפילוסופיה המערבית המודרנית, אף שזכתה, בגלל חשיבות הגותו של ניטשה והשפעתה, לסנגורים מקרב פילוסופים ידועים, שניסו לתת פירושים שונים לרעיון. אך נראה שתורה זו של ניטשה, שנשמעת ונראית כמו הדהוד של תפישות הינדואיסטיות שהזינו זרמים הגותיים מטפיזיים בימי חייו באירופה (במחצית השנייה של המאה ה-19), הייתה בלון ניסוי אינטלקטואלי שלא היה בשל דיו להישרדות בשדה העיון המודרני.

המיסטיקנית הלנה בלווצקי, ידוענית-על בתקופתה וגם שנים רבות אחרי מותה, שהייתה בין מקימיה של "האגודה התיאוסופית", כתבה בשנת 1888 בספרה "הדוקטרינה הסודית- סינתזת המדע, דת ופילוסופיה" אודות מחזוריות הזמן, שהיא חלק מרכזי בתפישה התיאוסופית. בחלק הראשון בספרה – Cosmogenesis – נמצא תיאור פעילותו של אלוהים מתחילת תקופה אחת של יצירה אוניברסלית עד סופה, תהליך מחזורי המתמשך שוב ושוב ללא הגבלה. בפרק זה היא מתארת כיצד נולד היקום הנוכחי, שממנו הוא נובע, איזה כוחות מעצבים אותו, לאן הוא מתקדם, ומה המשמעות של תהליך זה. כל היצירה הקוסמית שלאחר מכן, עוברת דרך שבעה "מחזורי אבולוציה", לתחילת מעגל גדול חדש, בדומה אגב, לשבע שמיטות (מחזורים) שהם חלק מרכזי "בתורת השמיטות" במיסטיקה האזוטרית היהודית, שתפורט בהמשך.

המיסטיקן גיאורג איבאנוביץ' גורדייף , שהשפעתו ניכרת עד היום בקרב חסידים ממשיכי דרכו, שאב השראה בין השאר מהמחזוריות ההינדית: "תבנית חייו של האדם תתאכלס על ידי האדם שיוולד אחריו. בחיים המחזוריים, ההצגה חייבת להמשך. השחקנים נעלמים, אך התסריט קיים והמחזה יתאכלס בשחקנים טריים, המשחקים את אותם התפקידים^" )מתוך הספר "החיפוש אחר המופלא", שכתב תלמידו ממשיך דרכו, הפילוסוף פטר דמיינוביץ' אוספנסקי).

עדנה חדשה לתפישת מחזוריות הזמן נמצא בשחר הפיזיקה המודרנית בשלהי המאה ה-19, והיא נמשכת בתאוריות קוסמולוגיות-פיזיקאליות מורכבות המקובלות בימינו.

משפט החזרה הנצחית: עוד בשלהי המאה ה- 19 צץ ועלה רעיון "החזרה הנצחית" בפיזיקה הסטטיסטית, העוסקת בהתנהגות צֶבֶר עצום של חלקיקים. מתמטיקאים מן השורה הראשונה אז, הראו במשפטים מתמטיים מוכחים ("משפט החזרה של פואנקרה" ומאוחר יותר "פרדוכס החזרה" של המתמטיקאי זרמלו) שצבר חלקיקים עצום, כמו סך החלקיקים הקיימים ביקום, ישוב בהכרח לכל סידור במחזוריות אין סופית, אם נחכה מספיק, כלומר במשך זמן שגדול בהרבה (10¹⁰⁰ שניות) מכל משך קיום היקום הידוע לנו (10¹⁸ שניות). למרות אי הסבירות המעשית לאירוע כזה, ההוכחות המתמטיות-תאורטיות שאין להן מענה שסותר אותן, קידמו מאד את התובנות והידע המדעי, ופתחו שער רחב לסוגיות חדשות, שחלקן טרם נפתרו.

מטוטלת פוקו הגדולה ביותר בעולם, במרכז הוועידות בפורטלנד, אורגון. תצלום: Mr. Nixter

יקום מחזורי: השערה מתמטית-פיזיקאלית זו הועלתה כבר במחצית הראשונה של המאה ה-20, ואף אלברט איינשטיין מוזכר בהקשרה, והיא מתעדכנת מאז ועד היום על ידי מדענים שמחפשים פתרונות קיצוניים לסוגיות יסוד על אודות מהות היקום ותכולתו. קיימות מספר גרסאות לתאוריה של "יקום מחזורי" cyclic) model) / "יקום פועם" (oscillating model) שמתחיל במפץ גדול, מתפשט, מתכווץ וחוזר חלילה, כשכל מחזור נמשך כאלף מיליארד (10¹²) שנים . אומדן עצום כזה למשך מחזוריות היקום, נמצא בכתבים הינדיים עתיקים, שנעסוק בהם בהמשך.

לולאות זמן: בעקרון מדובר ביקום שבו כל מה שנע בזמן, ימצא עצמו חוזר לאותה נקודה בהיסטוריה של היקום שוב ושוב. שון קרול, פיזיקאי תיאורטי בן זמננו, שמתמחה בסוגיות היסוד של תאוריות מבנה היקום, מרכז בספרו "מעולם ועד עתה – החיפוש אחר התאוריה המקיפה של הזמן" את הידע המדעי העדכני בכל הקשור לאופן השפעת הזמן. הוא מציין שחוקי תורת היחסות הכללית אינם אוסרים קיום של "לולאות זמן סגורות", ומראה כיצד מתמטיקאים-פיזיקאים בולטים במחצית הראשונה של המאה ה-20, הדגימו כיצד בסיטואציות שונות, שנובעות מתורת היחסות הכללית, "לולאת זמן" עשויה להתרחש. למרות המבוכה הקוגניטיבית שחש כל מי שנתקל במושג זה, כולל הפיזיקאים שפִתחו אותו, לולאות זמן סגורות מהוות כיום מרכיב בניסיונות הגיבוש של תאוריות קוסמולוגיות עדכניות, כמו תורת המיתרים על רבדיה, שעדיין רחוקות מאד משלמות רצויה ומהסכמה גורפת.

סובב הולך ובא בהינדואיזם

הזמן ההינדי

התפישה ההינדית הקלאסית של מחזוריות הזמן המתוארת כאן מופיעה בכתבים הינדיים עתיקים מוכרים מקדמת דנא. משך העידנים השונים בשנים ארציות שבזמן ההינדי המחזורי, עודכן על ידי אחד מגדולי המתמטיקאים בכל הזמנים, אריאבהאטה, שעסק גם באסטרונומיה. גרסה זו של משך מחזורי הזמן, היא המקובלת ביותר כיום, גם אם נמצא חלופות שונות מעט בקרב מיעוט הגוּתי תאולוגי הינדי.

משמעות המושג זמן – קַאלָה בסנסקריט (השפה שבה נכתבו מרבית הכתבים העתיקים ההינדיים) –  היא גם מוות. סופיות מוחלטת היא ביטוי נרדף לזמן, שהוא המאפיין הבסיסי של העולם החומרי על תכולתו, ובכלל זה אנו, כמובן.

הזמן ההינדי מורכב מפעימה קוסמית של בריאה, שהייה וסוף, שבתוכה חוזרים על עצמם עידנים ותתי עידנים שונים בתוך המחזור הראשי, כפי שאנו חווים זמן מחזורי, בשנה, חודשים, שבועות, ימים שעות וכדומה.

משך פעימה קוסמית בין בריאה להכחדה מוחלטת של היקום, נמדד ביחידות  קאלפה ( (Kalpa, שהיא "יממה שלמה של ברהמה", בעוד 360 יממות הן שנה אחת. היקום כולו קיים במשך מָהאַקַאלְפָּה  (הידועה גם כ-Para) – משך 100 שנים של ברהמה.

חלוקת הזמן בתוך פעימת קיום אחת של היקום היא מאד מגוונת ומורכבת, מזמן פעימה שלם של היקום, עד ליחידת הזמן הקטנה ביותר – זמן עפעוף עין אחד (טְרוּטִי – שבהתמרה ליחידות זמן מערביות, הוא כ-35 מיקרו-שניה ארצית).

זהו פירוט משך מחזורי זמן העיקריים בזמן ההינדי. ניתן למצוא אותם במספר גרסאות שונות מעט. הגרסה הזו היא המקובלת והמוסכמת על רוב העוסקים בנושא מהצד התאולוגי ההינדי.

בפרספקטיבה של היום, לצד כיליון זמני בכל רדת לילה של בראהמה, צפוי היקום הנוכחי להיכחד לגמרי בעוד זמן רב, שעבורנו הוא כנצח. על פי פרשנות מקובלת, עד כה עבר היקום הנוכחי רק את מחצית מחזור חייו: בשנת 2017 שלנו, אנו בשנה ה-51 של ברהמה (מתוך 100), ביומה הראשון (מתוך 360 בשנה), באמצע היום לערך – 454 מָאַהיוּגָה (מתוך 1000 שיש להשלים באמצעותם את יום ברהמה הראשון) .

התחדשות העולם מידי "יממה"

בלב רציונל התפישה של המחזוריות ההינדית עומדים שינויים דינמיים בלתי פוסקים. העולם המוכר עובר תהפוכות לא רק בהכחדתו הטוטאלית בסוף פעימה קוסמית, אלא בכל יממה של ברהמה. בחצייה השני, הצד האפל של יממת ברהמה, יורד החושך במובן מטפורי על העולם – "ליל ברהמה". אז האל ברהמה ישן, ויחד עמו כל העולם שוקע בתרדמת. מרבית החי ביקום כולו נכחד ונבלע, בתחילה בבצורת ובחום, ואחר כך במי אוקיאנוס קדמון פלאי שעולה "מתחתית העולם", מעין מבול קוסמי עד יקיצת ברהמה ליום חדש. לאחר תקופת השינה העולם מתחדש ומתמלא מחדש בחי וצומח על ידי מאנו – האב הקדמון של כל החי, חכם-שליט שמימי , השולט בעולם, האב הקדמון של המין האנושי בכל התעוררות העולם לאחר קאלפה. גם המאנו מתחלף בכל פרק זמן, כדי לחדש, לעדכן ולרענן את אופן התנהלות העולמות בכלל והמין האנושי בפרט, גם על ידי החלפת האחראי לכך.

"אלה היודעים נכונה מהות יום ולילה, יודעים כי יומו של ברהמה נמשך אלף עידנים [מָאַהיוּגָה], כמו גם לֵילוֹ. בבוא היום, מופיעות כול הישויות הנגלות מהמצב המכונה בלתי-נגלה; ובבוא הלילה, הן שבות ונטמעות שם בתוך הבלתי-נגלה. [הקשב] בן פארתה: שוב ושוב חוזרים אותם יצורים לחיים, ונטמעים בלילה חסרי אונים, וכך [שוב] מופיעים ביום." [בהגודגיתה פרק 8, 17-19]

נמצא הקבלה מעניינת במיסטיקה האזוטרית היהודית. בספר "גליא-רזא" הקבלי) שנכתב בשנת שי"א, 1553), מתואר כמעט סוף עולם במבול עולמי, באופן שמזכיר את ההצפה הקוסמית ההינדית. ממבול זה רק הצדיקים ניצלים. נשים לב שבתאריך הנקוב בטקסט שלהלן (שנת תש"ס, 2000), לא ארע המבול המתואר וארץ ישראל נותרה יבשה.

 "ויהי המבול שר"מ 240]] שנה קודם סוף אלף הששי [הכוונה שהמבול היהודי תוכנן לקרות בתש"ס, שנת 2000] יעלו מים תחתונים יכסו כל העולם וישאר רק א"י [ארץ ישראל] כְּאִי, שטה על פני המים, וישארו רק צדיקים גמורים וכו'..."

[גליא רזא עמ' י'ד/א]

לאחר 100 שנות ברהמה, כ-311 אלף מיליארד שנים, מגיעה ההכחדה הסופית והטוטאלית. כל היקומים (ההינדואיזם יודע לספר על אינסוף יקומים), על העולמות שבכל אחד מהם, נכחדים באש, מתמוססים וחוזרים אל ה-אַיִן האינסופית שהיא הכול, והבריאה מתחילה מחדש.

אש אימתנית תצא מפיו של נחש השאול, תעלה מהעולמות התחתונים, לעולמות האמצעיים, ואל פני הארץ, ותצית את האטמוספירה. האש העצומה בוערת ברעש גדול. אפופים מכל הכיוונים במעגל האש, כל החי והדומם מושמד.   [מתוך תאור קץ כל העולמות Vishnu Purana 1.8. l8]

אחד הסמלים הייצוגיים הנפוצים של ההינדואיזם, שנמצא בכל חנות של חפצי דת ומסורת הינדים, הוא פסל או תמונה של האל שיווה – שעל פי מספר מסורות הוא אל החורבן – בדמות אנושית בעלת ארבע ידיים, מוקפת בהילת אש מכלה כל, המחוללת את ריקוד הטנדבה (Tandava), שאחד מאופניו הוא מחול הרס היקום באש, עם תום מחזור היקום.

שיווה נטאראג'ן, בגילומו כאלוהי הריקוד. פסל מטמיל נאדו, 950-1000 לספירה, מוזיאון LACMA, תצלום: ויקיפדיה

"מחזור קטן" – מהאיוּגה – ארבעה עידנים, מנשגבות רוחנית להתנוונות החברה האנושית

לארבע היוּגות (באלף מחזורים ביממה של ברהמה) החוזרות זו אחר זו, תפקיד חשוב בהתנהלות העולם ההינדי ותיקונו. העולם מידרדר באופן הדרגתי לאורך ארבעת העידנים מגן-עדן מוסרי, רוחני וחומרי לשפל אנושי, הרס מוסרי ופיזי, וחוזר חלילה. כך מתנסות הנשמות בלבוש חומרי במגוון גדול של אקלימים חברתיים, שמעמידים את הבחירה החופשית שלהן במבחן מתמיד: במה לדבוק, ממה להתרחק ומה לא לעשות.

ההתערבות האלוהית לתיקון העולם אינה בהשמדה טוטאלית של כלל החברה האנושית ושל הארץ המתמלאת חמס פרט למספר צדיקים נבחרים, אלא באמצעות חיסול ממוקד של ההנהגה האחראית על השחיתות ואי המוסריות השלטונית שמזהמת את העולם כולו. לאחר השמדת רוב מעמד השליטים (הקָשְתְּרִיָה, השנייה מתוך ארבע הכתות בחברה ההינדית) במלחמת אחים בקוּרוּקְשֵטְרָה (מתוארת בפרוט באפוס ההינדי מהאבהארטה), מסמלת הסתלקותו של האל קרישנה ופמלייתו השמימית מעל פני האדמה, את המעבר מהעידן השלישי, דְוָאפָּרָה-יוּגָה, אל העידן הנוכחי, קָאלִי-יוּגָה, עידן הברזל. בעידן הנוכחי כלל המין האנושי הופך למושחת ומידרדר להרס עצמי, שרק ילך ויגבר. רק בעוד 427,000 שנה יקיץ הקץ על העולם שהושחת, על אנשיו מלאי החמס, והוא יתחיל מחזור מחודש, בעידן וחברה מוסריים לעילא, עידן הזהב – קְרִיטָה-יוּגָה.  אירועים אלה חוזרים על עצמם בעקרון בכל מחזור מהאיוּגָה.

ההידרדרות הפיזית והרוחנית של האנושות מתרחשת בהדרגה מעידן לעידן, עד התפרקות החברה האנושית וחורבן חלקי של הסביבה. בכל עידן האקלים ותנאי המחיה משתנים כמו גם אורך חיי האדם: החל מעידן הזהב (100,000 שנה) עד העידן הנוכחי, עידן הקאלי - 100 שנה וככל שיחלוף הזמן, אף פחות מכך.

כך הנומן (אחד מהיצורים השמימיים המוכר היטב בפולחן ובאתוסים ההינדים) מתאר (במהאברטה, ספר שלישי, חלק 148) את שלושת העידנים הראשונים:

"עידן קריטה [זהב] מכונה כך, כי קיימת רק דת אחת, וכל האנשים קדושים. לכן הם לא נדרשו לקיים פולחנים דתיים (...) אנשים לא קונים או מוכרים; אין עני ואין עשיר. לאדם אין צורך לעבוד, כי את כל צרכיו הוא משיג כרצונו. בעידן הקריטה אין מחלות, אין סימני זקנה עם השנים; אין שנאה או יהירות או רוע כלשהם; אין צער, אין חשש. כל האנושות זוכה לחסד וברכות אלוהיים. נשמת העולם הייתה לבנה [צבע האל היורד אל הארץ בכל יוּגָה]... זהות העצמי עם נשמת העולם הייתה הדת של העידן המושלם.

בעידן הטְרֵטָה [כסף] האנשים התחילו להקריב קורבנות, ונשמת העולם הפכה לאדומה. ערכים פחתו. האנושות מחפשת אחר אמת ומבצעת טכסים דתיים. אנשים ממלאים צרכיהם בתן-קח. בעידן דְוַוארְפָּה [ברונזה] נשמת העולם מופיעה בצהוב. הדבקות בדת פוחתת. ספר ההוראות המקודשות [הוודה- Veda] מחולק [בעידן זה] לארבע חלקים, ולמרות שישנם עוד אנשים בעלי ידע של כל הארבע חלקים, חלקם מכירים שלושה או רק של אחד. האמת מידרדרת, ומגיעים התאווה והחמדנות שלצידה המחלות והאסונות. כתוצאה מכך האנשים נענשים. זהו עידן שמתנוון והולך ככל ששכיחות החטאים גדלה."

הסמל הטנטרי של האלה קאלי, אלת ההרס ההודית. תצלום: ויליאם קלרק, ויקיפדיה

בעידן הקָאלִי (קָאלִי-יוּגָה), שאנו רק בראשיתו – הרע מכל עוד לפנינו. בעידן זה הערכים המוסריים והיכולות המנטליות יגיעו לשפל הנמוך ביותר. אורך החיים המרבי מצטמצם למאה שנה ואף פחות, ככל שההידרדרות החברתית והסביבתית נמשכת. עם ההידרדרות המוסרית, חל גם שינוי באקלים, ואסונות טבע גדולים יופיעו בתכיפות ובעוצמה גוברת, ויטילו הרס רב.

תיאור תקופת הקאלי, מתוך  שְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם, חלק 12, פרק 2:

"ערכי הדת, היושרה, נקיון כפיים, סובלנות, חמלה, אורך החיים, כח פיזי וזיכרון – כל אלה יפחתו יום אחר יום. בעידן הקאלי, רק עושר ונכסים יחשבו לערך איכותי. החוק והצדק יופעלו רק על בסיס ההשפעה וכח. (...) גבריות ונשיות יחשבו רק על בסיס המיניות שיביעו כלפי חוץ, ואדם יחשב לאיש דת רק על פי הלבוש. במעמד הרוחני של אדם יחשב בעיקר על פי סמלים חיצוניים, וכך יקבעו את מעמדם (...) רק אדם בעל להטטנות לשונית יחשב כמשכיל. קדוש יחשב כנחות רק כי הוא יהיה חסר אמצעים..." [פסוק 1-5] ....

האזרחים יסבלו מאד מקור, סופה, חמסין, גשם ושלג. הם יתייסרו במריבות , סכסוכים, רעב, צמא, מחלות וחרדות קשות. [פסוק 10] ....

הערים ישלטו על ידי שודדים. כתבי הקודש יזוהמו בפירושים ספקולטיביים של אי-אמונה. (...) האנשים יקנאו וישנאו בעבור קומץ מטבעות. יוותרו על יחסי חברות, יהרגו את קרוביהם, ואף יוותרו בקלות על חייהם "[פסוק 41]

על פי המסורת ההינדית המקובלת, אנו מצויים כיום  מ-5,000 שנה לאחר ראשית עידן הקאלי, שהחל ב-3102 לפני הספירה ויסתיים בעוד כ- 427,000 שנה. בכך יסתיים גם מחזור שלם של מהאיוגה, ויתחיל מחזור חדש, שייפתח בעידן הזהב, " קריטה-יוּגָה", המזכיר לנו את הטוב הרוחני שחוו אדם וחוה בגן העדן המקראי.

הזמן כגורם יחסי

בנוסף למחזוריות הזמן, הזמן ההינדי אינו מוחלט, אלא דינמי. ככל שהרוחניות גדולה יותר בסביבה החומרית, הזמן נע לאט יותר. נדגים זאת במבנה היקום ההינדי.

היקום ההינדי הפיזי, וקיימים אינסוף כאלה בו זמנית (מה שימש, אגב, השראה לתאוריות הפיזיקליות העדכניות להיום בדבר "העולמות המרובים"), מחולק לרבדים, בהם כוכבים ופלנטות: נמוך, תיכון (שאנו ביקום הנוכחי מצויים בו), גבוה, והאינסופי/ האלוהי. ככל שהעולם, לוֹקָה (הכוונה לכוכב/ פלנטה) "עליון" יותר, "קרוב" יותר לרובד הרוחני-אלוהי, החומריות בו פחותה יותר, ומכאן משך החיים של כל החי בו, ארוך בהרבה בהשוואה לחיים ברובד הנמוך ממנו. מכאן גם אורך חיי התגלמויות האל ("בני אלים"), שעבורנו הם נראים כאלים בעלי כוחות והשפעה עצומים, אך הם סופיים. למשל, חיי האל ברהמה, מתחזק ובורא עולם החומר, הם סופיים (מאה שנות ברהמה, שהם מספר אלפי מיליארד שנים כנזכר למעלה כאן).

רק "מעל" העולמות, אצל האל העליון, ה-אַיִן האינסופי, שממנו נוצרים העולמות, הזמן אינו קיים כלל.

גם הפיזיקה המודרנית מכירה בזמן יחסי, החל מתורת היחסות הפרטית והכללית. ככל שהמהירות היחסית גבוהה יותר, הזמן נע לאט יותר. כמו כן, במקום בו כוח המשיכה גדול יותר, הזמן מתארך יחסית לזמן שלנו, ובשולי חור שחור הוא אף "עוצר". אך אין משמעות בניסיון לראות בכך בסיס להשוואה ולאישוש התפישות המיסטיות העתיקות – וניתן רק להתפעל מעולם הדימויים העשיר של הגות אנושית מלפני דורות רבים.

זמן מחזורי אינו רק תקתוק שעון קוסמי מכני, אלא תקוות וידיעות שפעם היה ופעם יהיה עולם טוב בהרבה מהקיים, גם אם לא בחיים מרים וקשים הנוכחיים

זמן מחזורי בקבלה הקדומה – "תורת השמיטות"

המיסטיקה העתיקה, המיוחסת עוד לתקופות חז"ל, מרמזת כבדרך אגב על בריאה וחורבן של עולמות בזה אחר זה ללא כל פירוט. למשל, פסוק פואטי במקרא שמהדהד גם אצל מיסטיקנים מאוחרים יותר, החל מחז"ל: "כִּֽי הִנְנִ֥י בוֹרֵ֛א שָׁמַ֥יִם חֲדָשִׁ֖ים וָאָ֣רֶץ חֲדָשָׁ֑ה וְלֹ֤א תִזָּכַ֙רְנָה֙ הָרִֽאשֹׁנ֔וֹת וְלֹ֥א תַעֲלֶ֖ינָה עַל־ לֵֽב" (ישעיהו ס"ה, 17).

רובד אזוטרי זה מוזכר בספר הזֹהר המתאר תפישה שבה העולם חוזר על עצמו שבע פעמים, ובכל פעם למשך 7000 אלפים שנה:

"ר' יהודה פתח: (...) בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ברא שבעה רקיעים (...) שבע פעמים שבעת אלפים שנים שהווה העולם" [זהר, ח"ג עמ' ט/א].

רובד נוסף על תפישה זו, בכל הקשור למורכבות "זמן יהודי", נמצא ב"עקרון היחסיות" ¹ - בגורס שיש גילוי שונה של התורה בתקופות שונות. שתי תפישות אלה, שבעה עידנים עוקבים שבאים בסדר קבוע בזה אחר זה, והתנהלות רוחנית-חומרית של העולם באופן שונה בכל עידן, הורחבו בזרם קבלי קדום אזוטרי (במאה ה-14) ל"תורת השמיטות".

עיקרי תורת השמיטות

על פי תורת השמיטות, העולם מתקיים בפעימה של 50,000 שנה ארציות. פעימה זו מורכבת משבע 'שמיטות' (עידנים) עוקבות, בנות 7,000 שנה כל אחת, כנגד האיכות הרוחנית של כל אחת משבע הספירות התחתונות בעץ הספירות הקבלי, "ספירות הבניין": חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. אנו קיימים כיום בעידן השני, עידן גבורה (דין) כמפורט להלן.

הצורך בהתגלות העולם בסדרת עידנים, ולא בזמן קבוע ומתמשך לנצח, על פי תורת השמיטות, הוא הפרטה, מיתון גילוי כוחו של האל האינסופי, שהוא עוצמתי ורחב מכדי לבוא לידי ביטוי בעידן, כלומר בשמיטה אחת. בכל שמיטה העולם מתגלם בנקודת מבט, בחינה אחת של האמת, של הכוונה האלוהית. כך לאחר שבע שמיטות בא הפוטנציאל האלוהי לידי ביטוי בעולם. לשם כך העולם מתקיים בשבעה מחזורי שמיטה, שכל אחד מהם נמשך 7,000 שנה, ובסך הכול 49,000 שנים. 1,000 השנים שלאחר מכן המשלימות ל- 50,000, הן עידן "היובל הגדול", הגאולה המוחלטת, סגירת המעגל. עם סיום עידן היובל, בדומה לסוף מחזור היקום ההינדי, נאסף העולם על כל תכולתו בחזרה אל רחמה של "האם הגדולה" – ספירת הבינה, שממנה יצאו שבע ספירות הבניין.

עץ הספירות לפי הקבלה, במפתח הצבעים של "השחר הזהוב". תצלום: אריק ג'יי הברט, ויקיפדיה

לתורת השמיטות מקורות ספורים ועמומים. המקור המרכזי לתורת השמיטות הוא "ספר התמונה", ספר אזוטרי וקשה להבנה, שכותבו האנונימי הכיר את ספר הזהר או חלקים ממנו, ואולי עוד מקורות שאבדו. הספר מתאר את האותיות העבריות – אבני הבניין של העולם, השואבות את כוחן מהאל, ובאמצעותן העולם מתממש. יש בו פרוט של האלפבית העברי, בשלוש גרסאות עוקבות ('תמונה א', 'תמונה ב', 'תמונה ג') כאמצעי לתיאור תמונת האלוהות באמצעות האותיות, ככלי האלוהי באמצעותו גם העולם בא לידי ביטוי. הבסיס הרעיוני נסב סביב המספר 7 (שבעת ימי השבוע, שבע השנים בין שמיטה מקראית אחת לשנייה, שבע ספירות בסיס הקבליות) כמרכז סדרי העולם, שעל פיו מתנהל גם הזמן ב-"ז' שמיטות" (שבעה מחזורים).

לפני תיאור מפורט יותר נעיר, שתורה זו מוצגת באופן מאד לא שלם, כך שלא ניתן מענה למספר סוגיות מרכזיות כמו, האם הכוונה לחזרה אינסופית – עולם משתנה בשבע שמיטות ובסופן יובל גדול אחת ל-50,000 שנה וחוזר חלילה – כמו גם האם בכל שמיטה העולם נברא מחדש, וכיוצא באלה דברים.

שינוי איכות העולם בכל שמיטה

על פי תורת השמיטות העולם הוא התגלמות, גילוי הכוח האלוהי בהיבטיו השונים באמצעות התורה והאותיות שבהן היא כתובה, מצוותיה וההלכה שבעל פה. כך אנו מקבלים מערכת זמן מחזורי מורכבת מאד ומרתקת הגותית, חברתית ודתית. על פי התפישה, התורה היא הקוד, החוקה שעל פיה מתנהל העולם. כל עידן הוא הוצאה לפועל, ביטוי של ספירה אחת מתוך שבע ספירות הבניין הקבליות, וכך גם מופיעה התורה שבכתב ואחותה שבעל פה, באופן ייחודי בכל שמיטה. כל ספירה קבלית היא ביטוי אחר של התורה, שכן עדיין לא התפרטה על שלל האותיות והסמלים הקשורים בם ("התמונות"), אלא בהיבט ייחודי, על פי מהותה הרוחנית של הספירה המגלמת אותה באותו הזמן. כך גם חוקי הטבע והמצוי בעידן קונקרטי, כולל החי ובני האדם שבו, משתנים בהתאם לאיכות הרוחנית של הספירה המתגלמת בשמיטה המתאימה.

במקורות ובאזכורים הקבליים הספורים שבידינו בעניין, אין פרוט של ממש לכלל האיכויות הרוחניות של שבע השמיטות, אלא רק של הראשונה בין ספירות הבניין (חסד), לזו שחלפה, ולשנייה (גבורה שהיא הדין) בה אנו מצויים כעת (שנת תשע"ח, 5778 מתוך ה-7000), ותאור קצר של העידן הבא בתור, באיכות ספירת תפארת.

א. השמיטה שחלפה

השמיטה הקודמת שחלפה, העידן הראשון, הייתה מאופיינת על ידי ספירת החסד. כל מבנה העולם היה אז פשוט יותר, גלגלי העולם (שעל פי התפישה בימי ביניימית היהודית מניעים את העולם) היו פשוטים, וגם המלאכים היו פשוטים. הנבראים חיו חיים ארוכים והרמוניים יותר מהיום, ובני האדם והחיות היו כל העת במצב של דבקות רוחנית וטוהר ונדמו למלאכים בצורתם. לא היה צריך להורות לאדם לעסוק במצוות התורה, ולא הייתה  משמעות למצוות "אל תעשה". המאמין בעידן החסד, היה שלם, רוחני ועשה רק טוב. לא היה רוע, לא היה חטא. (ראו ציטוט מספר התמונה בהמשך כאן).

ב. השמיטה הנוכחית

על פי ספר התמונה, השמיטה הנוכחית שבה אנו חיים כיום (שנת 5778, תשע"ח), היא ספירת הגבורה שהיא הדין, השנייה מבין שבע השמיטות התחתונות. הדין הוא הצמצום, ההגבלה, הפיתוי והחטא. לכן כוללת התורה בעידן הדין הנוכחי מצוות ואיסורים, להימנע מהרע ולדבוק בטוב. כוח הדין מתבטא בהגבלים ואיסורים ובמצוות אל-תעשה, כי החטא הוא בן בית ("לפתח חטאת רובץ"), גזירות והיסטוריה עקובה מדם ותלאות, שכוללים גם את הגלות שבה נפוץ העם היהודי בעולם, וגזירות השמד שניחתות עליו מידי פעם.

ג. השמיטה הבאה עלינו לטובה

בעוד כ-1220 שנה תסתיים השמיטה הנוכחית, שמיטת הגבורה, הדין הקשה, ותבוא על העולם השמיטה הבאה עלינו לטובה – הספירה תפארת (שהיא השלישית בסדר השמיטות התחתונות). או אז תהיה חזרה לצורות הטהורות שמזכירות את שמיטת החסד שחלפה כבר ("כבראשונה" – ראה ציטוט מספר התמונה בהמשך). מי שיחיו בעידן העתיד לבוא, עידן התפארת, יזכו רק לטהרה ולקדושה. הקרבת הקורבנות לא תהיה גשמית, אלא תיעשה באמצעות העלאת קורבנות שטבעם רוחני בלבד. לא יהיו גלות, ולא גלגול נשמות (תיקון הנשמה החוטאת על ידי חזרתה לעולם החומרי), והרע יהיה לצד הטוב, ולא נגדו.

לפניכם קטעים קצרים מהמקור שמדגימים את הכתוב לעיל, מתוך "ספר התמונה", עם פרוש עזר בסוגריים מרובעות:

"... ועוד אמר לבנות פלטין אחר ומלכותה כבראשונה [עולם אחר טוב יותר, כמו שהיה בשמיטה הראשונה, שמיטת החסד. הכוונה כאן לשמיטה הבאה בתור, שמיטת תפארת] לעשות ולקדש וליתן ולצוות מה שבשמטה השניה [העידן הנוכחי, שמיטת הגבורה והדין] הקשה והחזקה מאוד ודרכיה חזקים וקשים ורעים ועזים והיה בונה ומחריבן..." [תמונה שלישית, הקדמה]

 "ה [האות המסמלת את הספירה החמישית בסדר העשר, ספירת הגבורה/דין] אות זה מורה בעולם השפל [הספירה בה אנו מצויים כיום], והנה נשמות בעולם [הנוכחי] מלוכלכות וגם השוכן אתם בתוך טומאתם כי נמכרנו אני ועמי למידה הקשה בהיקפה, (...) ואלו דרכי שמטה והויותיה בהקפתה וגלגולה ונתיבותיה הקשה בה' בראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים כל דבר קשה אשר מצדה מעוט הלבנה וגליות הנשמה במעוטה, ואותיות מורכבות לא פשוטין כבראשונה [הכוונה לזמן שהעולם היה בעידן ספירת החסד, הרוחנית יותר מהנוכחית] שהיה פשוטה, וגלגלים פשוטות במהלכם זכים וזהירים וכחות ומלאכים פשוטין ולא מורכבים ימינים ומעט שמאליים לצורך העולם, וחיים ארוכים לא יצה"ר [יצר הרע] ולא אכילה, אבל נהנים באותו מדרגת מלאכים סדר עבודתם והנאתן ובריאותן וחיותן וצורות פשוטה יפה ובריאה ודמות חיה ובקר כדמותן כי מפני אדם היו....[האות ה, תמונה שלישית]

מנדלה טיבטית לפי מסורת Naropa, המאה ה-19. מוזיאון רובין לאמנות. תצלום: ויקיפדיה

בין הזמן המחזורי ההינדי לזמן הקבלי היהודי

זמן מחזורי הוא עוגן קוגניטיבי רגשי אנושי עמוק, שהולם באופן גדול בהרבה מהנראה לעין, עולם שבו האיום ההישרדותי, כאוטיות שרירותית מבשרים כיליון ללא תקווה וללא התחדשות. זמן מחזורי אינו רק תקתוק שעון קוסמי מכני, אלא תקוות וידיעות שפעם היה ופעם יהיה עולם טוב בהרבה מהקיים, גם אם לא בחיים מרים וקשים הנוכחיים.

בשתי התפישות, ההינדית והיהודית, הזמן המחזורי מספק תשובות מטפיסיות להווה העגום, המייסר והאלים שבעידן הנוכחי (קָאלִי יוּגָה החמורה והמייאשת ההינדית, ושמיטת הדין הקשה היהודית), כמו גם תקווה והסבר לסבל האישי והלאומי לצד פגעי כוחות הטבע האלימים וההרסניים.

על פי ההינדים, אנו מצויים כיום בעידן הברזל, עידן הקָאַלי, הקשה והמנוון ביותר רוחנית וחומרית, ונישאר בו עוד יותר מ-400,000 שנה. על פי תורת השמיטות, אנו מצויים לקראת סוף שמיטת הגבורה, הדין הקשה, המחמיר והמגביל, לעוד כ-1220 שנה, תחת חרדת חטא ועונש, הכופה מצוות אל-תעשה, כי מצבו המוסרי של האדם, ושל ישראל בפרט כשהם בגלות (בזמן כתיבת תורת השמיטות) בשפל. עם תום עידן קשה ומייסר זה, מובטחים למאמינים, ההינדים מזה והיהודים מזה, זמנים ועולם טובים בהרבה ומאירי פנים בהרבה מאלה הקיימים כיום.

כך נמצא שלכל אדם מותר לקוות לחיים אחרים, בזמנים אחרים ובמקום אחר – חיים טובים בהרבה מהקיימים, או לפחות ישנה לו הידיעה שאי פעם התקוות תתגשמנה, והצאצאים ייהנו יותר בעולם מתוקן מוסרית וחומרית.

בשתי התפישות, המתווה של מחזור קוסמי הוא קבוע. השולט האמתי אינו הזמן, וגם לא החומר וחוקי הטבע. המחזוריות היא תולדה של האל, אותה הוויה בלתי נתפשת, אַיִן אינסופי, שמגביר את היראה הדתית, התובנה והידיעה שאין מדובר בכאוס מכניסטי, זמן שרירותי מכלה כל, אלא בסדר קוסמי מטאפיזי, שמתחשב בחיים, ולא רק מתעמר בהם.

אפשר גם לטעון, מבלי להפליג בהשערות שאינן ניתנות לאישוש על מקור משותף, שדמיון זה, בין שתי התפישות הרחוקות כל כך זמנית, גיאוגרפית ותרבותית, הוא עוד סימן לכך שסך החשיבה האנושית, הדמיון, כוחות היצירה והתובנות דומים מאד, חוצים הבדלים שעל פניהם נראים גדולים מאד, ונראה שגם מחזוריות זמן היא חלק מהותי מניסיון כלל אנושי לתת מענה לסוגיות יסוד אנושיות שמפעמות בראשו של כל אדם חושב.

ד"ר אברום רותם הוא פיזיקאי, מהנדס אלקטרוניקה ויזם הייטק. בשני העשורים האחרונים עסק בייעוץ אקדמי בשילוב טכנולוגיות בחינוך, לצד כתיבה ענפה בתחום המקצועי, ופירסם 3 רומנים.  שנים רבות עוסק באינטגרציה בין תחומי עניין וידע באתיקה, פילוסופיה, תאולוגיה (יהדות, הינדואיזם, נצרות), היסטוריה ומדעים

תמונה ראשית: "חלום בצינור", תצלום: Sarosh Rajasekher, ב-unsplash.com

Photo by Sharosh Rajasekher on Unsplash