האדם המטיל

בני אדם לא היו שורדים ללא היריון ולידה. הדבר נכון לגבי כל אחד מאיתנו, וחשוב עוד יותר, גם לגבי כולנו, ביחד. האתגרים הלא נוחים, הממושכים והפלאיים הללו לא רק מובילים אותנו אל העולם, אלא גם מעצבים את התנהגותנו, את המבנה החברתי ואת מסלול ההתפתחות שלנו. החלק המפתיע הוא, שבעוד שהיריון ולידה הם מאפיינים מהותיים ובסיסיים של יונקים, הם הובילו אותנו, את בני האדם, להיות מאוד מאוד לא-יונקיים.

אנו בני האדם הננו בעלי החיים החכמים והמורכבים ביותר על פני כדור הארץ, אבל הביולוגיה שלנו רחוקה מלהיות המוצלחת מכולן, בעיקר בכל הקשור לרבייה

על פי התפישה המקובלת, הברירה הטבעית פועלת על ידי אופטימיזציה של תכונות ותהליכים מהותיים, עם כל דור חדש של המין. אבל הדבר אינו נכון תמיד. במקום לפעול ככלי לזיקוק ושיפור-עד-שלמות, האבולוציה בעולם האמיתי עסוקה בשקלול תמורות: לחיים יש מגבלות, ושינויים גדולים בתחום אחד פירושם לעתים קרובות הקרבה בתחומים אחרים. אנו בני האדם הננו בעלי החיים החכמים והמורכבים ביותר על פני כדור הארץ, אבל הביולוגיה שלנו רחוקה מלהיות המוצלחת מכולן, בעיקר בכל הקשור לרבייה.

כשאנו רואים יונקות כמותנו יולדות, כשאנו חווים את עוצמת המראה, את הריח והקולות העזים – הביולוגיה נחשפת בפנינו. מצד אחד עולה הגועל, שנובע מנטייתנו האבולוציונית להימנע מדם ונוזלי גוף של בעלי חיים אחרים – דחף חיוני בתקופות שלפני התברואה. על אף הנכונות לאמץ נקודת מבט חיובית על תפקודי הגוף, הקיבה מתקשה להסתגל באותו קצב שבו המוח עושה זאת, כשכל אדם, רופא למשל, משתמש במנגנון האבולוציוני הזה. הבושה וההימנעות שאנו חשים מול כל צורה של הפרשה גופנית הן חלק בריא ויציב מתת המודע שלנו.

לתינוק ולאם שלום, לצופים בתמונה אולי קצת פחות... תצלום: ckpicker

אולם ישנה אי נוחות עמוקה יותר שעולה מהתבוננות באחיותינו היונקות יולדות – כשמבחינים באגביות שלהן לעומת החוויה הממושכת, הכואבת והפולחנית שלנו. הפרה גועה וכורעת באי נוחות מסוימת, כאילו היא חשה תחושת מלאוּת אחרי ארוחה טובה, אבל הדבר אינו דומה לסבל הלידה של אם אנושית. העגל נולד במהירות, ממש צונח אל הקרקע אחרי דחיפה חפוזה – באופן שלא ניתן להשוות לצירי הלידה שנשים סובלות המשך יום או יותר. כדי לשרוד, ולמען האושר הבסיסי של משפחתנו, המין שלנו חייב לעמוד בכאב וסיכון. אנחנו לבד בכל זה, והדבר מטריד אותנו.

אנחנו לבד, כי אף שאנחנו יונקים כמו הפרה, וכמו הדודנים הקרובים ביותר שלנו, השימפנזים וקופים גדולים אחרים, כמעט לא קורה שאנו מתנהגים כמו יונקים

אנחנו לבד, כי אף שאנחנו יונקים כמו הפרה, וכמו הדודנים הקרובים ביותר שלנו, השימפנזים וקופים גדולים אחרים, כמעט לא קורה שאנו מתנהגים כמו יונקים. הדם שלנו חם, העור שלנו שעיר, חלקי המוח שלנו פועלים בשילוב ותיאום – אבל בכך תם הדמיון. ביחס ליונקים, אנחנו חיים זמן ממושך מדי, אנחנו חכמים מדי לגודלנו ואנחנו נאמנים מדי לבני זוגנו. המאפיינים הללו אינם הופכים אותנו ליוצאי דופן, אלא במחלקה הביולוגית שאליה אנחנו משתייכים.

בעלי החיים במחלקה אחרת, שגם החברים בה התפתחו מן הזוחלים והם בעלי דם חם ומוח גדול – קרובים רחוקים מאוד שלנו – חולקים איתנו מאפיינם רבים בהרבה מאלה ההופכים אותנו לאנושיים. כדי להבין בני אדם – ואת אופן ההתרבות שלנו – אנו צריכים להתחיל בציפורים.

ציפורי קיווי מטילות את הביצה הגדולה ביותר מכל הציפורים, ביחס לגודל גופן

ליתר דיוק, נתחיל בקיווי. הציפור הניו זילנדית יוצאת הדופן הזו היא אחת מקומץ בעלי חיים ששרדו במשפחת הציפורים הגדולות שאינן מסוגלות לעוף, והכוללת מלבד הקיווי גם את היען, האמוּ, הקזואר והריאה. הקיווי היא ציפור מעניינת ביותר, אבל מכל תכונותיה המוזרות חשובה מכל היא ההתייחסות הקיצונית מאוד שלה לביצים. ציפורי קיווי מטילות את הביצה הגדולה ביותר מכל הציפורים, ביחס לגודל גופן. לרוב הן מטילות ביצה אחת בלבד בכול עונה, וזו שוקלת כרבע ממשקל האם. לשם השוואה: הקיווי דומה בגודלה לתרנגולת פשוטה, אבל היא מטילה ביצה גדולה פי שישה. בהתאם לגודלה העצום של הביצה, גם תקופת הדגירה ארוכה להדהים. בעוד שתרנגולת דוגרת על ביציה 21 יום עד לבקיעתו של האפרוח, וברווזה נוהגת לדגור על ביציה 28-35 יום (בהתאם למין), הקיווי דוגרת זמן שיא ממוצע 85 של יום על הביצה היחידה הענקית.

איור שמראה את הגודל היחסי של הקיווי והביצה שהיא מטילה. תצלום: Internet Archive Book Images, מתוך הספר: Guide to the gallery of birds in the Department of Zoology of the British Museum (Natural History) (1905)

ציפורי הקיווי מדגימות פשרה אבולוציונית בעצם הטלת הביצים. לעומת ההיריון האנושי הממושך והלידה הכואבת, ביצים בוודאי נראות פשוטות עד קנאה. במקום היריון מתיש, ביצה ענקית אינה כרוכה בנפיחות ברגליים, צרבת וחשוב מכל – היא מהווה ״היריון״ שאותו ניתן לחלוק. כל אחד יכול לשמור על חום הביצה במשך שעות ספורות, כשהאם זקוקה להפסקה.

גור הפילים, אף שהוא ענק לעומת תינוק אנושי, קטן יותר מאמו בהשוואה לבני האדם, וחשוב עוד יותר, הוא קטן בהרבה לעומת ירכיה של אימו

אבל חשוב לזכור מה הופך את ההיריון של יונקים לאדפטציה מוצלחת כל כך – וניתן להבין זאת אם מביטים בקיווי. כשיונקת (שאינה אנושית) הרה, הזמן עומד לצידה. קחו למשל פילה, שההיריון שלה הוא הארוך ביותר מקרב היונקים ונמשך כשנתיים. גור הפילים, אף שהוא ענק לעומת תינוק אנושי, קטן יותר מאמו בהשוואה לבני האדם, וחשוב עוד יותר, הוא קטן בהרבה לעומת ירכיה של אימו. ההיריון הממושך עשוי להישמע מעיק, אבל עבור הפילה, שהלידה המצפה לה קלה יחסית, והעובר הקטן מסב לה אי נוחות מזערית, יש בהיריון יתרון עצום לעומת ביצה. ראשית, היא מסוגלת לנוע כבעבר ואינה כבולה לקן ולצאצא המנותק ממנה גופנית, שעלול לשמש פיתוי לטורף ולכן בעת סכנה יתכן שתיאלץ לנטוש אותו. יתרה מזאת, היא יכולה לגדל את צאצאה בסבלנות לגודל ובשלות כך שייוולד במצב שידרוש פחות טיפול. כל מה שהיא צריכה כדי לטפל בעובר בזמן ההיריון הוא לדאוג לעצמה, לאכול היטב ולהישאר מוגנת. היא יכולה להמשיך ״להזין״ את התינוק (באמצעות השיליה) פשוט על ידי כך שהיא אוכלת.

גור פילים: נולד בזריזות, וכבר מוכן להתנהל בעולם ולדאוג לעצמו. תצלום: הו צ׳ן

הביצה קובעת גבול ברור שאחריו האפרוח אינו יכול לגדול יותר בטרם יבקע – וזוהי מגבלה שאינה עומדת בפני יונקים

לקיווי ישנה בעיה שונה לגמרי. כשהיא מטילה ביצה היא נותנת לתינוק שלה את כל חומרי המזון שלהם הוא נזקק כדי להתפתח מעובר מופרה עד לאפרוח הבוקע מן הביצה, בבת אחת. ברגע שהביצה הוטלה, היא כוללת את כל חומרי המזון שיהיו בה אי פעם – וזהו מצב שונה לגמרי מן ההזנה המתמדת שמקבל עובר הפילים ברחם. פירוש הדבר הוא שהביצה קובעת גבול ברור שאחריו האפרוח אינו יכול לגדול יותר בטרם יבקע – וזוהי מגבלה שאינה עומדת בפני יונקים (מלבד ה-monotremes, יונקי הביב המטילים ביצים). הקיווים נמצאים ממש על קו הגבול. כשהיא מטילה ביצי ענק ודוגרת עליהם במשך זמן רב כל כך, הקווי מעניקה לצאצאיה את זמן ההתפתחות המקסימלי שהיא מסוגלת לתת לפני שיבקעו ויצטרכו להתמודד עם העולם. ויש לכך מחירים. הטלת ביצה היא מאמץ מתיש למדי עבור כל ציפור, ובמיוחד עבור הקיווי. הציפור חייבת לאכול כמעט פי שלושה מכמות המזון הרגילה שלה במשך חודש שלהם שבו הביצה מתפתחת, והחוויה כולה מחלישה אותה במידה משמעותית. יתרה מכך, גודלה של ביצת הקיווי הוא פחות או יותר הגודל המקסימלי של ביצה שציפור בגודלה מסוגלת לגדל ולהטיל – כשהיא מוכנה להטלה, הביצה תופסת נפח גדול מאוד בגופה. ועל אף כל הפשרות הללו, הקיווי נאלצת לעבור גם שלושה חודשי דגירה. הפילה, שכמעט ואינה מתפשרת, צולחת בקלות ושמחה 19 חודשי היריון נוספים.

ביצת היען קטנה יחסית מביצת הקיווי, וגם האינטליגנציה של היען מוגבלת יחסית. תצלום: ג׳סיקה סרוויי

האבולוציה מעודדת אותנו לגדל את העובר במשך זמן רב ככל האפשר. הפילה עושה את זה בצורה מושלמת, והצאצא שלה נעמד על רגליים רוטטות, ובתוך יום הוא כבר מסוגל לצעוד מאחורי אימו, לינוק כשהוא זקוק לכך ולהיזון בכוחות עצמו במזון משלים. הקיווי מצליחה להשיג תוצאה דומה מאוד

בכל מקרה, גם הטיפול בביצים וגם ההיריון הם קלים יותר עבור הקיווי והפילה מאשר עבור הנשים. האבולוציה מעודדת אותנו לגדל את העובר במשך זמן רב ככל האפשר, כדי שגידול הצאצאים עצמו יהיה פחות מפרך. הפילה עושה את זה בצורה מושלמת, והצאצא שלה נעמד על רגליים רוטטות, ובתוך יום הוא כבר מסוגל לצעוד מאחורי אימו, לינוק כשהוא זקוק לכך ולהיזון בכוחות עצמו במזון משלים. הקיווי מצליחה להשיג תוצאה דומה מאוד: שעות ספורות אחרי בקיעתם, האפרוחים כבר יכולים ללכת, להיזון בכוחות עצמם ולעקוב אחר אימם.

אך בעוד שהפילה מייצגת חוויה אופיינית ליונקים, הקיווי היא ציפור מאוד לא שגרתית. רובן הגדול של הציפורים האחרות בוקעות כשהן לגמרי לא מפותחות. בשבועות הראשונים לחייהם, האפרוחים הם קטנים, עיוורים, ורודים וכמעט חסרי נוצות, הם בקושי יכולים לנוע ואינם יכולים לעזוב את הקן במשך חודשים, בעת שהורים מטפלים בכל צרכיהם. הדבר נכון אפילו ביחס לציפורים שמטילות ביצים באותו גדול ודוגרות עליהן במשך זמן ממושך, בדיוק כמו הקיווי, כמו האלבטרוס (שאפרוחיו בוקעים כשהם מכוסים שכבה של נוצות רכות) או כאלה שאפרוחיהן בעלי יכולות מרובות קצת יותר, כמו, למשל, ציפורי שיר כמו העורב או הגדרוני.

גוזלים של אדום חזה: בהחלט חסרי אונים, תלויים לחלוטין ולא מוכנים לחיים. תצלום: מרק טורנאוקס

עבור מרבית הציפורים, הביצה מחייבת את האם לפשרה קשה: גודל גופה של הציפור מגביל את גודל ביציה; גודל הביצים מגביל את כמות המזון שהן יכולות להכיל; החומרים המזינים בתוך הביצה מגבילים את תקופת הדגירה; ומשך הדגירה מגביל את בשלות האפרוחים בעת בקיעתם. פירוש הדבר הוא שרוב הציפורים לכודות, אחרי בקיעת האפרוחים, בתקופה ארוכה ומפרכת של גידול הצאצאים, כי הללו אינם נמצאים בביצה זמן מספיק כדי להתפתח ולבקוע רק כשהם מסוגלים לדאוג לעצמם.

בעל חיים בעל מוח מפותח ומורכב מאוד זקוק לזמן ממושך יותר כדי לבנות את המוח הזה. מאחר שההתפתחות שטרם הבקיעה מוגבלת על ידי גודל הביצה, רוב תהליך ההתפתחות של המוח חייב להיעשות לאחר הבקיעה מן הביצה

נדירות הרבה יותר הן הציפורים שאפרוחיהן עוזבים את הקן זמן קצר יותר לאחר שבקעו. הן כוללות ציפורים חסרות יכולת תעופה (ratites), ברווזים ועופות מים אחרים, תרנגולות ותרנגולאים כמו הפסיון ומספר ציפורים נוספות המפוזרות בין ענפי העץ האבולוציוני. מה שמשותף לכל צאצאי הציפורים הבשלים יותר הוא שהם אינם נחשבים לציפורים אינטליגנטיות במיוחד, ואין ביניהם כלל ציפורי שיר: קבוצת הציפורים המודרנית הגדולה ביותר, המייצגת למעלה ממחצית מיני הציפורים החיים כיום. איש מהם אינו שייך לקבוצות הציפורים בעלות המוח הגדול, האינטליגנטיות ביותר כמו התוכים, העורביים והיונים, שאצל כולן כאחת הצאצאים בוקעים חסרי אונים, לא בשלים ותובעניים. יש בכך הגיון – בעל חיים בעל מוח מפותח ומורכב מאוד זקוק לזמן ממושך יותר כדי לבנות את המוח הזה, ולכן הוא זקוק לזמן התפתחות ממושך יותר. מאחר שההתפתחות שטרם הבקיעה מוגבלת על ידי גודל הביצה, רוב תהליך ההתפתחות של המוח חייב להיעשות לאחר הבקיעה מן הביצה, ופירושו גידול צאצאים שמוחם עדיין מתפתח. לא מפתיע שמדובר בעבודה קשה.

אופייני ולא מאוד אינטליגנטי: פסיון. תצלום: ג׳ק סידס

בהתחשב ביתרונות שצברו היונקים הודות להתפתחות ההיריון, למה גם אנחנו, בני האדם, איננו יולדים תינוקות באופן הדומה יותר לפילים – היריון ממושך ונוח, שבסופו נולד בקלות תינוק בעל יכולות ומשתף פעולה?

אם כל זה נשמע מוכר, זה משום שהדבר מזכיר לנו את בני האדם. גם אנו מצפים מתהליך הרבייה שלנו שיכלול ילדות ממושכת; צאצאים תובעניים; והורים שצריכים לעשות עבור צאצאיהם כמעט הכול, במשך תקופה ממושכת בה התינוק הוא חסר אונים. עם זאת, בהתחשב ביתרונות שצברו היונקים הודות להתפתחות ההיריון, למה גם אנחנו, בני האדם, איננו יולדים תינוקות באופן הדומה יותר לפילים – היריון ממושך ונוח, שבסופו נולד בקלות תינוק בעל יכולות ומשתף פעולה? האבולוציה היא תמיד משחק של פשרות, ובמהלך הבחירה ביתרון האבולוציוני העיקרי שלנו – כוח המוח שלנו – ויתרנו שלא מרצוננו על יתרונו של ההיריון, כך שנותרנו שוב עם מגבלותיהן של הביצים.

האינטליגנציה שלנו מאפשרת לנו להמציא כלים חדשים ותהליכים חדשים כדי לבנות, ליצור ולהרוס, אבל הידיים שלנו מעניקות לנו את היכולת לבצע זאת

המוח שלנו הוא ההתאמה החשובה ביותר שלנו. לא ניתן להשוות את האינטליגנציה האנושית לזו של שום בעל חיים אחר, והיא התכונה האחת שאפשרה לנו להשתלט לחלוטין על כדור הארץ ולעצב את האקולוגיה שלו כרצוננו. האינטליגנציה הזו פועלת בשיתוף פעולה עם התאמה מכרעת נוספת – הידיים שלנו. לנו (וגם לפרימאטים אחרים), יש ידיים מדויקות להפליא, כאלה שניתן להניע אותן בדייקנות רבה. האינטליגנציה שלנו מאפשרת לנו להמציא כלים חדשים ותהליכים חדשים כדי לבנות, ליצור ולהרוס, אבל הידיים שלנו מעניקות לנו את היכולת לבצע זאת. ההסתמכות שלנו על ידינו הובילה שני שינויים אבולוציוניים בבני האדם. ראשית, היא יוצרת שרשרת של התפתחויות ביחד עם המוח שלנו – ידיים קלות תנועה זקוקות לכוח מוח רב שישלוט בהן (כפי שכל מומחי הרובוטיקה יספרו לכם בעצב). עם הזמן, היכולת לדייק ולפעול ביעילות באמצעות ידינו הביאה להגדלת המוח שלנו, כדי לספק את כוח החישוב הזה. וככל שמוחנו גדל, השתמשנו בידיים בדרכים עוד יותר מתוחכמות ומורכבות – ואלה בתורן הביאו להעצמת כוח המוח. זו הייתה העשרה הדדית.

האם זה מותר האדם? איור של כפות ידיים (1474), לאונרדו דה וינצ׳י. תצלום: wikiart.org

ליציבה הזקורה כברוש שלנו היו שתי תוצאות חיוביות פחות: הראשונה היא כאבי גב, והשנייה והחשובה יותר היא שינוי זווית וגודל  הירכיים שלנו

האדפטציה האחרת הקשורה בידיים לא הביאה עמה יתרונות בלבד. מאחר שאנחנו נסמכים במידה רבה כל כך על ידינו, כיתרון אבולוציוני, עם הזמן הפסקנו להשתמש בהן כדי לסייע בהליכה, איזון ויציבות. כלומר, התפתחנו להלך הליכה זקופה. כך ידינו נותרות חופשיות ומוכנות לפעולה, להבדיל אפילו מקרובינו הקרובים ביותר, השימפנזים והקופים הגדולים האחרים, שעדיין צועדים כפופים כמו אבות אבותינו, ומשתמשים בידיהם ובזרועותיהם כדי לסייע לעצמם בהליכה, טיפוס ושיווי משקל. ליציבה הזקורה כברוש שלנו היו שתי תוצאות חיוביות פחות: הראשונה היא כאבי גב, והשנייה והחשובה יותר היא שינוי זווית וגודל  הירכיים שלנו. כשהרגליים נמצאות ממש מתחת למותניים, ולא מאחור או בצדדים, ובית החזה ממש מעל, אגן הירכיים שלנו חייב להיעשות צר יותר וגם הפתח במרכזו התכווץ. בגלל ההיצרות הזו, קיבלנו הריונות שדומים יותר להטלת ביצה.

היריון אנושי: יותר כמו הטלת ביצה. תצלום: ינקו פרליץ׳

כדי להיוולד, המוח הגדול שלנו צריך לעבור דרך מערך האגן הצר. ופירושו שאנחנו חייבים להיוולד בשלב מוקדם – מוקדם מאוד – של התפתחותנו. כלומר, לא מפותחים מספיק

יש לנו מוח גדול וירכיים צרות. כדי להיוולד, המוח הגדול שלנו צריך לעבור דרך מערך האגן הצר. ופירושו שאנחנו חייבים להיוולד בשלב מוקדם – מוקדם מאוד – של התפתחותנו. כלומר, לא מפותחים מספיק. היריון שיימשך למעלה מארבעים השבועות בערך שאורך כיום היריון אנושי, יהווה סכנת מוות לאם, לתינוק או לשניהם, משום שראש גדול מדי יצטרך לעבור דרך אגן צר מדי. למרות הפשרה הנוכחית שלנו, אנחנו עדיין סובלים משיעורים של מוות בלידה – של אימהות ותינוקות – שיונקים אחרים אינם סובלים מהם. בגלל המוח, הידיים והאגן, איננו מסוגלים לגדל ילדים כמו הפילים. משך ההיריון האנושי מוגבל מהותית בשל מבנה הגוף שלנו, ממש כמו תקופת יצירת הביצה של הציפורים. אצל הציפורים, המגבלה המכרעת היא גודל הביצה שצריכה לעבור דרך האגן, ואצל בני אדם מדובר בגודל הראש האמור לעבור שם. כך שהתינוקות שלנו הם חסרי אונים, שלא כמו אצל יונקים אחרים, אבל מאוד כמו אצל ציפורים.

אחרי הלידה, או הבקיעה מן הביצה, מגיע שלב גידול הצאצאים, וגם כאן אנחנו דומים יותר לציפורים מאשר ליונקים

אחרי הלידה, או הבקיעה מן הביצה, מגיע שלב גידול הצאצאים, וגם כאן אנחנו דומים יותר לציפורים מאשר ליונקים. ככלל, אימהות של יונקים מגדלות את צאצאיהם ללא מעורבות האב. או לפחות, ללא מעורבות עמוקה שלו. ישנם מינים, כמו אריות, שמגדלים צאצאים במעין הרמון. להקת אריות כוללת עד תריסר נקבות הקשורות בקשר משפחתי, את צאצאיהן ושניים או שלושה זכרים קבועים, שכולם מתרבים עם כולם, צדים בשיתוף פעולה, מגדלים יחד את הצאצאים ומגנים על הקבוצה. כשזכרים צעירים מגיעים לבגרות הם עוזבים את הלהקה ומקימים להקה משלהם.

פילים, ומינים שונים של לווייתנים, חיים בהרכבים דומים של נקבות המשתפות פעולה, וזכרים המשוטטים וחיים לבדם, מזדווגים עם נקבות וממשיכים הלאה. עבור יונקים אחרים, החיים הם יחידניים עוד יותר, כשהזכרים והנקבות נפגשים כדי להזדווג ואז הזכרים מותירים את הנקבה לגדל את צאצאיה לבדה, כמו למשל אצל הדובים.

הפילות מגדלות את הצאצאים ביחד, הזכרים מסתובבים באזור. תצלום: ביסאקה דאטה

אפילו גורים יונקים יותר חסרי אונים, כמו גורים אוכלי בשר או תינוקות של פרימאטים, הם בעלי מסוגלות גבוהה פי כמה מתינוקות אנושיים שאך זה נולדו

הדבר משקף את הקלות שבגידול צאצאים אצל היונקים. האם יולדת תינוק בעל יכולות רבות למדי שיכול ללכת בעקבותיה, לצעוד בכוחות עצמו ולמצוא לעצמו מזון נוסף לזה שהיא נותנת לו. אפילו גורים יונקים יותר חסרי אונים, כמו גורים אוכלי בשר או תינוקות של פרימאטים, הנולדים כשהם מפותחים הרבה פחות מאשר, למשל, גור של חיות עדר כמו פרה או גנו, הם בעלי מסוגלות גבוהה פי כמה מתינוקות אנושיים שאך זה נולדו. גידול של כל יונק אחר הוא משימה שאם יחידנית מסוגלת להתמודד איתה – וקל לה עוד יותר כשהיא עושה זאת בתוך חבורה המשתפת פעולה כמו להקת אריות, למשל.

מכאן גם שהאבולוציה ממריצה זכרים של יונקים לחפש כמה שיותר בנות זוג להזדווגות. פיל זכר אינו דרוש לגידול צאצאיו, ולכן הגנים שלנו מופצים ביעילות גדולה יותר כשהוא מזדווג עם כמה שיותר נקבות ומוליד כמה שיותר צאצאים, כשהוא משקיע מעט מאוד זמן בכל אחד מהם. כדאי לו להיות פוליגיני – כלומר להזדווג עם נקבות רבות – וכך בדיוק נוהג זכר פילים מצליח.

לא כך הדבר אצל בני האדם. מרבית בני האדם הם מונוגמיים, תרבותית וחברתית. ולעתים קרובות הם מונוגמיים גם מבחינה מינית – אף שבגידות או הזדווגויות מחוץ לזוגיות בהחלט מתרחשות, על כל מורכבותן האבולוציונית. קיומן של בגידות מיניות הוביל לטענה כי בני האדם נוטים טבעית לריבוי בני זוג מיניים – לפוליגניה או פוליאנדריה – או אפילו לפוליגינאנדריה (ריבוי הזדווגויות של שני המינים) כמו קרובינו הקרובים, השימפנזים וקופי הבונובו.

זוהי טעות. בגידה היא פשוט בגידה. מניפולציה של מצב העניינים לטובת הבוגד, והיא יכולה לשרוד באוכלוסייה של בעלי חיים מונוגמיים רק אם היא נדירה. אם היא הופכת לנפוצה, שווי המשקל מופר והמערכת מתפרקת לגמרי.

ובעצם, הם לא דומים לנו: קופי בונובו בתמונה משפחתית. הבונובו הם גם דגם למצדדים בפוליאמוריה. תצלום: Doris Meta F

הזוגיות לכל החיים נפוצה אצל סוגים רבים של ציפורים, אבל בעיקר אצל תוכים, ציפורי שיר וציפורים אינטליגנטיות נוספות. ההתנהגות שאינה מונוגמית נפוצה יותר אצל ציפורים שצאצאיהן עוזבים את הקן בשלב מוקדם, וגידולם תובע פחות מאמץ

ציפורים הן כמעט לגמרי מונוגמיות. כמו בני אדם, רבות מהן עוסקות מדי פעם בהזדווגויות שמחוץ לזוגיות, אף שמונוגמיה קשיחה נפוצה גם היא. אצל מרבית מיני הציפורים נהוגה לפחות מונוגמיה סדרתית, כלומר הישארות עם בן זוג אחד במשך מספר עונות בכל פעם, ורק אז מציאת זיווג חדש. הזוגיות לכל החיים נפוצה אצל סוגים רבים של ציפורים, אבל בעיקר אצל תוכים, ציפורי שיר וציפורים אינטליגנטיות נוספות. ההתנהגות שאינה מונוגמית נפוצה יותר אצל ציפורים שצאצאיהן עוזבים את הקן בשלב מוקדם, וגידולם תובע פחות מאמץ – ברווזים, תרנגולות, ציפורים שאינן מסוגלות לעוף וכן הלאה.

המונוגמיה נפוצה כל כך בקרב ציפורים, משום שלהבדיל מיונקים, האב יכול להגדיל משמעותית את סיכוייו להפיץ את הגנים שלו כשהוא לוקח חלק פעיל בדגירה על הביצים ובגידול האפרוחים. מנקבת הציפור ההתרבות תובעת השקעה גדולה יותר: הביצה עצמה הנוצרת בגופה לוקחת ממנה משאבים רבים. אבל ברגע שהיא מוטלת, אין הרבה הבדל אם דוגרים עליה האב או האם. בקרב חלק מן הציפורים, כמו יונת הסלע, מלאכת הדגירה מתחלקת באופן שווה: האם והאב מחלקים ביניהם את שעות היום, אחד מהם דוגר בבוקר בעת שהאחר מלקט מזון ואז הם מתחלפים אחר הצהריים. הם שומרים על החלוקה השוויונית במשך כל תקופת הדגירה וחודשים מספר לאחר מכן, כשהם מגדלים את הצאצאים חסרי האונים. אחרים, כמו הברבורים או חלק מן התוכים, מנהלים מערכת אחרת. הנקבה דוגרת על הביצים, ואילו הזכר עומד לידה על המשמר ומגרש טורפים, שומר על הקן בעת שהיא חייבת לצאת למסעות ליקוט קצרים, ואצל מינים אחרים, מביא לה מזון ומאכיל אותה. ברגע שהאפרוחים בוקעים, שני ההורים אוספים מזון ומאכילים אותם. בכול מקרה, ההורים במיני עופות אינטליגנטים יותר, נשארים יחד כדי לטפל בצאצאים. תינוקות חסרי אונים תובעים טיפול דו הורי, וטיפול דו הורי תובע שמירה על מונוגמיה.

כמונו, בני האדם בעולם המודרני: חלוקה בנטל בין ההורים, נאמנות ושמירה על הצאצאים לאורך זמן - יונת הסלע. תצלום: דייגו דלסו, ויקיפדיה

בני אדם אינם שונים. בעולם המודרני, כמובן, שילוב של טכנולוגיה, סיוע ממשלתי ומבנים חברתיים מאפשרים הורות יחידנית. בחברות פרה-מודרניות, ובעיקר בהיסטוריה האבולוציונית שלנו, ניסיון לגדל ילד כאם יחידנית היה דן את האישה לעוני קיצוני או לגורל גרוע פי כמה. תינוקות אנושיים דורשים כל כך הרבה עבודה, שישנה תאוריה אשר לפיה גיל הפסקת הווסת נועד לספק סבתות שיעזרו בגידול הצאצאים. אצל יונקים אחרים, הנקבות נותרות פוריות כמעט עד מותן – סבתא פילה אינה יכולה לשמרטף עבור גורי ביתה, משום שסביר שגם לה יש גורים משלה.

כמו אצל ציפורים, המונוגמיה האנושית היא תגובה אבולוציונית לצורך בטיפול דו הורי בצאצאים. תינוק אנושי זקוק לאב כדי שתהיה לו תמיכה הורית מספקת לאורכה של ילדות ארוכה במיוחד

כמו אצל ציפורים, המונוגמיה האנושית היא תגובה אבולוציונית לצורך בטיפול דו הורי בצאצאים. תינוק אנושי זקוק לאב כדי שתהיה לו תמיכה הורית מספקת לאורכה של ילדות ארוכה במיוחד. המונוגמיה מבטיחה שהאב יישאר בסביבה.

לכן החריגות מן המונוגמיה נפוצות פי כמה בקרב עשירים ואליטות – הכוח הכלכלי או החברתי מציע פתרונות אחרים לבעיית גידול הילדים, ובהם הרמון או נישואים פולגמיים, העסקת אומנות או עבדים. משאבים מלאכותיים אלה לסיוע בגידול ילדים, מאפשרים לעשירים ובעלי מעמד לחרוג מן הדרך הטבעית במקום שאחרים אינם יכולים לעשות זאת. מורכבותה של החברה האנושית אפשרה לנו לחרוג מן הפרקטיקות שאימצנו לאורך התפתחותנו, אבל הביולוגיה הבסיסית שלנו, והכוחות שעיצבו אותה, נותרו כשהיו. אנחנו מין מונוגמי, כמו כפילינו, הציפורים.

מאחר שההריונות שלנו הפכו דמויי-ביצים, אין זה מפתיע שההתנהגויות האחרות שלנו וגם משפחותינו הפכו דומות לאלו של הציפורים

כל זה מחזיר אותנו לרעיון הבסיסי של שקלולי תמורות באבולוציה. אין אדפטציות חינם, וכל תחום של מסוגלות יוצאת דופן מכיל בתוכו יתרונות ומגבלות. אצל הדינוזאורים התפתח היתרון של גודל ומשקל עצומים, ומבנה יציב מאוד: יתרונות עצומים, ללא ספק. אבל הם ויתרו על שניהם כשהפכו לציפורים, והמירו אותם ביתרון המנוגד, אך עדיין מהפכני – היכולת לעוף. אנו בני אדם עשינו דבר דומה בהיריון היונקי המהפכני המקורי שלנו. צאצאים מפותחים שקל לטפל בהם היו יתרון גדול עבור קדמונינו, אבל הם נאלצו לפנות את מקומם למוח הגדול משנה העולמות. השלמנו את המעגל, כשוויתרנו על היתרונות האבולוציוניים של היריון וגידול ילדים קל תמורת מערכת מגבלות על תקופת ההבשלה שלנו, הדומה לזו של הביצה. מאחר שההריונות שלנו הפכו דמויי-ביצים, אין זה מפתיע שההתנהגויות האחרות שלנו וגם משפחותינו הפכו דומות לאלו של הציפורים.

אנטון מרטיניו-טרסוול (Antone Martinho-Truswell) הוא ביולוג אבולוציוני ודיקן התארים המתקדמים בקולג׳ סנט פול של אוניברסיטת סידני, אוסטרליה. הוא כותב על תרבות וחברה אנושיות, אבולוציה והתנהגות בעלי חיים. ספרו האחרון The Parrot in the Mirror: How Evolving to Be Like Birds Made Us Human ראה אור בשנת 2022.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: ציפור קיווי חומה מהאי הצפוני של ניו זילנד. תצלום: GlobalP, אימג׳בנק / גטי ישראל