האדם מוצא משמעות

טולסטוי וקאמי: קווי דמיון

בשנת 1869 פורסם הרומן הענק של טולסטוי "מלחמה ושלום" וב-1877 פורסם הרומן הגדול שלו "אנה קארנינה". טולסטוי היה אז בשיא תהילתו הספרותית וגם חיי משפחתו וניהול האחוזה שלו, יסנאיה פוליאנה, התנהלו היטב. אך ב-1882 הוא ניסה לפרסם את ה"ווידוי" שלו, (הכנסייה אסרה את פרסום ה"ווידוי" והוא ראה אור בז'נבה ב-1884 וברוסיה ב-1906), שבו הוא כתב שמשמעות החיים אבדה לו וכל מה שהשיג עד כה בחייו נראה לו חסר ערך לחלוטין. אם כך, עבור מה לחיות? כעבור כמה שנים, ב-1886, פורסמה הנובלה "מותו של איוון איליץ'" המתארת את גיבור הסיפור, איוון, כאדם שמשמעות חייו אבדה לו וכתוצאה מכך עובר ייסורים קשים ביותר.

מה הביא את טולסטוי למשבר אמצע החיים? מתברר שהמשבר נעוץ במחשבה שאין לחיים משמעות משום שאלוהים אינו קיים והמוות הקרב הוא הדבר היחידי הוודאי

מה הביא את טולסטוי למצב אומלל זה, למשבר אמצע החיים? מתברר שהמשבר נעוץ במחשבה שאין לחיים משמעות משום שאלוהים אינו קיים והמוות הקרב הוא הדבר היחידי הוודאי. מחשבה זו באה לידי ביטוי חריף ב״וידוי״ שלו, שבדפיו הראשונים מופיע המשל הבא המרמז על חייו של טולסטוי עצמו: אדם נופל לתוך באר. בתחתית הבאר פוער את פיו דרקון אכזרי. תוך כדי נפילה תופס האדם שיח הצומח מהקיר וכך מציל את חייו. אבל, אבוי, שני עכברים, אחד לבן ואחד שחור, מכרסמים את השיח, והאדם מבין שקצו קרב כי השיח ייקרע והוא ייפול למלתעות הדרקון. לפתע מבחין האדם שעל פרחי השיח מופיעות טיפות דבש והוא מלקק אותן.

ובכן, מה קרה לטולסטוי? לפי המשל הוא נקלע למצב שבו הנאות החיים (הדבש) פגו, והדבר הבטוח היחיד היה המוות ההולך ומתקרב (העכברים מכרסמים את השיח ובסופו של דבר ייפול האדם, טולסטוי, אל מותו, לפיו של הדרקון). טולסטוי לא יכול היה להתנחם באמונה באלוהים, משום שאותה איבד מזמן.

טולסטוי באחוזת יסנאיה פוליאנה (1908), הדפס ליטוגרפי מאת סרגי פרקודוין-גורסקי. תצלום: ויקיפדיה

וכך כותב טולסטוי ב״וידוי״ (כאן בתרגומה של דינה מרקון): "השאלה שלי – זאת שבגיל 50 הביאה אותי אל סף ההתאבדות – הייתה השאלה הפשוטה ביותר הטמונה בנשמתו של כל אדם, החל בילד חסר דעת וכלה בזקן החכם ביותר – אותה שאלה שבלעדיה לא ייתכנו חיים. כפי שנוכחתי לדעת על בשרי. עיקר השאלה הוא: 'מה יֵצא ממה שאני עושה כעת, ממה שאעשה מחר – מה יצא מכל חיי?' בניסוח אחר, השאלה תיראה כך: 'לשם מה עלי לחיות, לשם מה עלי לרצות משהו, לשם מה עלי לעשות משהו?' דרך נוספת לבטא את השאלה היא: 'האם יש בחיי משמעות, שהמוות המצפה לי באופן בלתי נמנע לא ימחה אותה?'".

בסופו של דבר יצא טולסטוי ממשבר זה כאיש מאמין, אולם אמונתו אינה עולה בקנה אחד עם האמונה הנוצרית-פרבוסלבית על שלל טקסיה שרווחו בימי חייו (טולסטוי דחה טקסים אלה וכמה טיעונים ורעיונות אחרים באמונה זו). הוא הטיף (ממש כך) לחיים מעשיים פשוטים בנוסח המוּז'יקים (האיכרים) ברוסיה משום שרק כך מתבצע רצון האל והחיים מקבלים משמעות. לדעתו, חיי המעשה הפשוטים הם שמביאים לגאולה הדתית, לאמונה באל שבאה מתוך הקרביים, מהאמוציות, מעצם חיי המעשה והעמל, כמו אצל הפשוטים שבפשוטי העם. לדעתו, רק מחיי עמל תמימים עולה האמונה באל, אמונה שבלעדיה אין משמעות חיים. שינוי זה בדרך החיים הביא אותו בהכרח לקונפליקטים קשים לא רק עם הכנסייה הפרבוסלבית, אלא גם עם משפחתו ובמיוחד עם אשתו, ואלה קרעו את המשפחה בריב בלתי מתפשר. בסופו של דבר, בזקנתו, בשנת 1910, ברח טולסטוי מביתו, התקרר מאוד בנסיעה ברכבת ומת באחת התחנות.

קאמי קובע כי 'בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות'. מדוע התאבדות? כי זו תגובה לחוסר המשמעות בחיים, לכך שהחיים הם אבסורד, משום שאנו חפצים להסביר עולם שאינו ניתן להבנה ומשום שבין כה וכה סופנו למות

גם אלבר קאמי, פילוסוף (אקזיסטנציאליסט) וסופר צרפתי  חתן פרס נובל לספרות, היה מוטרד בשאלת משמעות החיים, ההתאבדות, וגם הוא כתב יצירה ספרותית, "הזר", ומסה פילוסופית, "המיתוס של סיזיפוס" העוסקות בכך. בספרו זה, "המיתוס של סיזיפוס" (בתרגום צבי ארד) קובע קאמי: "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות". מדוע התאבדות? כי זו תגובה לחוסר המשמעות בחיים, לכך שהחיים הם אבסורד, משום שאנו חפצים להסביר עולם שאינו ניתן להבנה ומשום שבין כה וכה סופנו למות. לפי "המיתוס של סיזיפוס" האבסורד שבא לידי ביטוי בחייו של סיזיפוס, אשר דחף אבן גדולה לראש ההר וזו נשמטה והתגלגלה לתחתיתו – שוב ושוב עד אינסוף, הוא תחום החיים של האדם – אנחנו חיים בעולם שמעצם מהותו הוא אבסורדי. האבסורד הוא התנסות ראשונית, חווייתית, של העולם הבלתי מובן. ולכן הופך העולם לזר, מנוכר, מפחיד ומאיים, וההווה נעשה חסר ערך כשהאדם חי בציפייה לעתיד שאינו ברור כלל. מה מחכה לנו בעתיד? רק דבר אחד ודאי – המוות שהופך למרכיב חשוב ביצירת האבסורד ובתחושה שאין כל היגיון בחיים ומוטב לסיים את הפארסה חסרת ההיגיון הזו בהתאבדות. קאמי מדגים זאת בצורה ספרותית ברומן "הזר": מעשיו של מֶרסו, גיבור הרומן, יחסו למות אמו והרצח שביצע אינם מתיישבים עם ההיגיון, הם אבסורדיים; וכך גם התנהלות משפטו באשמת רצח – זוהי התנהלות משונה, אבסורדית. אולם ברומן "הדֶבֶר" ובמסה הפילוסופית "האדם המורד" תופס קאמי את מושג האבסורד בצורה שונה. אין זה מושג בסיסי, אבן ראשה, המתאר את מצבו הקיומי של האדם – חיים באבסורד (חיים שהם בבחינת מרד באבסורד), אלא נקודת פתיחה להבנת מצבו של האדם. בדומה לשיטת הטלת הספק של דקארט, שבעזרתה מבסס הפילוסוף הצרפתי את הידע בנקודת ודאות: אני חושב משמע אני קיים, משתמש קאמי באבסורד כדי להגיע בסופו של דבר לתפישת האדם כמרכיב בחברה ולהבנת האחריות והסולידריות בין בני האדם.

התמונה שמצטיירת מתיאורים קצרים אלה של טולסטוי וקאמי היא של משבר גדול במשמעות החיים ותפישתם כאבסורד, שבר המוביל את האדם לכדי הרהורים על התאבדות. תמונה זו עומדת בניגוד גדול למציאות עצמה: רוב רובם של בני האדם מוצאים משמעות חיים, בדרגות שונות, ומעטים מממשים מחשבות אובדניות ומסיימים את חייהם. מתברר שמספר המתאבדים בעולם הוא אכן נמוך ביותר. הממוצע העולמי, על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, עומד על כ-15 מתאבדים מתוך 100 אלף בני אדם (דהיינו, 0.015 אחוז), כאשר שיעור זה משתנה לפי מין האדם, גילו וארץ המוצא. כיצד ניתן להסביר עניין זה? כדי להשיב יש להציע הסבר לשתי תת-שאלות: מדוע רוב רובם של בני האדם נאחזים בחיים על אף יסוריהם הקשים, ומדוע רק מיעוט קטן מתאבד? כדי להציע הסבר מספק אשתמש במודל המשמעות, שפיתחתי בספרי על משמעות החיים (פרטים בתחתית המאמר הנוכחי). תחילה אציג בקיצור את המודל ולאחר מכן את ההסברים העולים ממנו.

אלבר קאמי: מה קרה למשמעות? איפה היא? תצלום: אלברטו מרין סגוביה

מודל משמעות החיים – הכרתיות ומשמעותיות

מודל המשמעות מבחין בין שלושה סוגים של משמעויות חיים: משמעות מולדת, משמעות נרכשת רגילה (משמעות רגילה) ומשמעות נרכשת קיצונית (משמעות קיצונית). ההכרתיות (consciousness) היא תנאי הכרחי לשלוש משמעויות אלו, לתפישתן ולהבנתן. כשאדם אינו מצוי בהכרתיות (לדרגותיה השונות) הוא אינו נמצא במצב של תפישת משמעות חייו, כלומר, ללא הכרתיות אין משמעות והבנה.

משום שהאדם שרוי כל ימי חייו במידה זו או אחרת של חוויה תחושתית הכרתית, אין הוא שם לב לכך שהוא מצוי כל הזמן במצב של משמעות היות-חי

תחילה אתאר את המשמעות המולדת. המודל מניח שבני אדם נולדים עם יכולת לקלוט ולחוות גירויים תחושתיים באופן הכרתי. חוויות חושיות אלו מהוות את המשמעות הבסיסית של החיים – את תחושת "היות-חי". במילים אחרות, משמעות יסוד זו, החַיוּת, מושרית על ידי ההכרתיות על החוויה התחושתית שנוצרת באמצעות גירויים תחושתיים, כגון ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש, תנוחת הגוף (proprioception), תנועה, לחץ, חום, קור, כאב ועונג (מגע, אוכל, מין). תחושות הכרתיות אלו, אפוא, הן המשמעות המולדת והיסודית של החיים – התחושה וההבנה של חַיוּת, של עצם התחושה/תפישה: אני חי.

כאמור, ההכרתיות היא תנאי הכרחי למשמעות ולהבנה; ללא ההכרתית אין לאדם יכולת להבין לא דברים ולא את משמעותם. מדוע רק תנאי הכרחי? משום שכדי שההכרתיות תרעיף משמעותיות והבנה לאשר היחיד תופש צריכים להתממש תנאים נוספים, כמו למשל תפקודו הנורמלי של המוח. ומשום שהאדם שרוי כל ימי חייו במידה זו או אחרת של חוויה תחושתית הכרתית, אין הוא שם לב לכך שהוא מצוי כל הזמן במצב של משמעות היות-חי. אולם כאשר הוא נמצא בשעת משבר הפוגעת בחוויה החושית, כמו למשל עיוורון, משמעות חייו הבסיסית נפגעת ושאלות קיומיות מתחילות להדהד בראשו. אף על פי שאני מניח שהכרתיות לגירויים תחושתיים בתנאים נורמליים משרה אוטומטית משמעות חיים של היות-חי, תנאי זה מוגבל בתחום מסוים של גירויים תחושתיים. שינויים קיצוניים בדרגות של החוויה החושית הכרתית עשויים להיות מלווים בשינוי בדרגות המשמעויות ובאיכותן, ממשמעויות נעימות וחיוביות למשמעויות בלתי נעימות, בלתי נסבלות, שליליות.

האדם מפנים רעיונות ומחשבות, מטרות וכוונות, ערכים ונורמות התנהגות, כלומר מאורעות מופשטים, שעליהם מרעיפה ההכרתיות תחושה של משמעות – משמעות נרכשת

המשמעות הרגילה והמשמעות הקיצונית הן משמעויות המוקנות לאדם על ידי החברה שאליה הוא משתייך. האדם מפנים רעיונות ומחשבות, מטרות וכוונות, ערכים ונורמות התנהגות, כלומר מאורעות מופשטים, שעליהם מרעיפה ההכרתיות תחושה של משמעות – משמעות נרכשת (רגילה או קיצונית). ברוב המקרים דרגת המשמעות של המאורעות המופשטים היא נמוכה, אך היא עשויה להפוך לדרך חיים, למשמעות חיים גדולה וחזקה, במצב הבא: כשהרעיונות המופשטים עוברים העצמה אמוציונלית במשך זמן ארוך (מהילדות ואילך), ובמיוחד כאשר הם עוברים תהליך של הנחלת דעות, עמדות, אמונות או השקפות עולם בצורה אינטנסיבית קיצונית, כלומר כשהיחיד עובר תהליך של אינדוקטרינציה, למשל דתית, אידיאולוגית או פוליטית.

מה יקרה למתארגף הצעיר קסיוס קליי שיהפוך אותו למוחמד עלי? תפישת עולם? הכרה פנימית? אינדוקטרינציה? משבר? תצלום (1962): סטנלי ווסטון, צ'רלי וו. קרל

בשעת משבר גדול עלולה המשמעות הנרכשת, במיוחד הקיצונית, כמו אמונה דתית ואידיאולוגיה, להיעלם מחייו של אדם, אולם המשמעות המולדת אינה ניזוקה ונשארת עם היחיד כקו הגנה אחרון מפני פגעי החיים

בשעת משבר גדול עלולה המשמעות הנרכשת, במיוחד הקיצונית, כמו אמונה דתית ואידיאולוגיה, להיעלם מחייו של אדם, אולם המשמעות המולדת אינה ניזוקה ונשארת עם היחיד כקו הגנה אחרון מפני פגעי החיים (פרט למקרים קיצוניים ביותר כמו מחלות קשות חסרות תקווה). משמעות קיצונית עלולה להיהרס בשעת משבר, כמו במקרים של התפכחות מאידיאולוגיה או המרה דתית. עם זאת, יש להדגיש שהעובדה שאנשים מסוגלים לעבור מדרך חיים אחת לאחרת, למשל מפשיזם לדמוקרטיה, מאמונה באל לחילוניות וההפך, מראה שהמשמעות המולדת נשמרת ברמה סבירה המאפשרת ליחיד להמשיך לחיות ולחפש דרך חיים חדשה.

יישום מודל המשמעות

לאור כל זאת, אנסה עתה לטפל בשאלה שהעליתי קודם לכן: איך ניתן להסביר את העובדה שרוב בני האדם מוצאים משמעות בחייהם, דרך חיים שלאורה הם הולכים, ורק מעטים מאוד מתייאשים מהחיים? הסיבה היסודית היא שמשמעות מולדת נתונה לאדם מרגע לידתו ומשום שהיא מוּלדת, עבור רובנו השאלה של טולסטוי וקאמי על אודות ההתאבדות אינה כה טורדנית. זאת מפני שההכרתיות-משמעותיות של הגירויים התחושתיים אופפת את היחיד כל הזמן, ללא הרף, כשעצם הימצאותו במצב של הכרתיות היא המשמעות הגדולה של החיים: היות-חי.

בנוסף לכך, כאמור, בני אדם מפתחים משמעויות רגילות ומשמעויות קיצוניות. משמעויות אלו מוקנות לאדם על ידי החברה, הן בצורת ידע כללי ומדעי (יש חשיבות גדולה לכך שהיחיד ידע איך להתנהג בחברה אליה הוא שייך) והן בצורת אמונה שהיחיד מתחייב לה באופן קוגניטיבי-אמוציונלי. פיתוח משמעויות אלו מתחיל בינקות ונמשך לאורך כל החיים, כאשר בגילים מתקדמים יותר (למשל, מגיל ההתבגרות ואילך) מתחיל היחיד להגיב באופן עצמאי למשמעויות רגילות ולמשמעויות קיצוניות (אמונה דתית, חילוניות, אידיאולוגיה פוליטית וכדומה).

רוב בני האדם אינם מוצאים את החיים אבסורדיים משום שחייהם מעוגנים במשמעויות חיים לסוגיהן ולדרגותיהן השונות. רוב בני האדם אינם מתאבדים, כי לחייהם יש משמעויות רבות

כללו של דבר, לפי מודל המשמעות, היחיד מוקף בכל שנייה ושנייה בהכרתיות ובמשמעויות שונות, בין שהן מולדות או נרכשות רגילות ובין שהן נרכשות קיצוניות. אותו הסבר יינתן גם לשאלת האבסורד: רוב בני האדם אינם מוצאים את החיים אבסורדיים משום שחייהם מעוגנים במשמעויות חיים לסוגיהן ולדרגותיהן השונות. רוב בני האדם אינם מתאבדים, כי לחייהם יש משמעויות רבות. הבעיה שנשארה, לפי המודל הנוכחי, היא להסביר את המקרים המועטים שבהם היחיד מאבד את משמעות החיים, תופש את העולם כאבסורד ומנסה להתאבד. אני סבור שהמשמעויות המולדת והנלמדת (רגילה, קיצונית) עלולות להיעלם במצבים של משברים קשים ביותר. מתוך התבוננות בחיים אני יכול לומר שישנם מצבים כאלה והם קשורים במחלות קשות, מלאות כאבים וייסורים, מחלות חשוכת מרפא. במקרים אלה משמעות החיים הופכת לשלילית ואדם מבקש את נפשו למות – פשוט אין בכוחו לסבול עוד. אני מכיר מקרים של אנשים (בעיקר זקנים) שחלו בסרטן שגרם להם ייסורים קשים ואיבוד שליטה על תפקודי הגוף, וכתוצאה מכך הם ייחלו למותם. איך זה קורה מבחינה פסיכולוגית-קוגניטיבית? הנה ההסבר שאני מציע.

"מותו של קסאחמאס" (1901), פבלו פיקאסו. תצלום: Wikiart.org

במקרים קשים כאלה עוסקת המערכת הקוגניטיבית רק במצבים מנטליים הקשורים בכאב ובייסורים, מצבים שמשמעותם שלילית. תחילה מגייסת המערכת את כל משאביה כדי להפחית את הכאב והייסורים, וגיוס זה מביא להפחתה ולצמצום של קליטת גירויים תחושתיים ומימוש של התחייבויות חברתיות היוצרים משמעות חיובית (למשל, בני אדם ממעטים לצאת מחדרם, ממעטים לאכול, אינם קוראים ספרות, סולדים מצפייה בטלוויזיה ומהאזנה לרדיו, נוטים להתבודד, מעדיפים אפלולית על פני אור וכדומה). לאחר זמן-מה עוסקת המערכת אך ורק בגירויים ובמחשבות השליליות, כשייצוגו של העולם הרחב הולך ונעלם ומצטמצם לכדי ההתמקדות בכאב ובייסורים המתמשכים. אני סבור שבמקרים קוגניטיביים-מנטליים כאלה מאבד היחיד במהירות את טעם החיים ומתחיל לראות בהמשך קיומו אבסורד – מה הטעם בהמשך המצב הנורא הזה שבו אני מצוי? הרהורים על התאבדות כמוצא מהמצב הקשה להחריד מתחילים לפעפע בראשו של האחוז בייסורים.

בסופו של דבר מגיעה גאולתו של איוון: ברגעים האחרונים לחייו, כשהוא מתייחס באופן אנושי לבנו הצעיר החומל עליו מעומק לבו ומבין את נקודת הראות שלו, הוא מרגיש אמפתיה וחמלה כלפי בנו וגם כלפי אשתו. ואז נעלמת חרדתו הגדולה מפני המוות והוא מרגיש שמחה, שלאחריה הוא הולך לעולמו בשלווה

כאמור, קיימים קווי דמיון מעניינים בין קאמי לטולסטוי. קאמי כתב את הרומן "הזר" ולאחר מכן את המסה הפילוסופית "המיתוס של סיזיפוס", שמסבירה את משבר משמעות החיים ואת האבסורד שבחיים שבאו לידי ביטוי ב"הזר". הוא מצא לבסוף גאולה בסולידריות האנושית שבאה לידי ביטוי ברומן "הדֶבֶר" ובמסה הפילוסופית "האדם המורד". טולסטוי לעומתו כתב תחילה את "וידוי" המתאר ומסביר את משבר משמעות החיים ואת האבסורד שבחייו שלו ולאחר מכן את הנובלה "מותו של איוון איליץ'", המביא לידי ביטוי ספרותי את משבר החיים של הסופר. איוון איליץ' היה שופט מצליח, אגואיסט שביקש לעצמו חיים קלים ונוחים ושהתייחס לבני משפחתו כאל מטרד נסבל ללא כל אמפתיה. הוא חלה לפתע בחולי מוזר שהחל בכאב קל בצד הגוף והתפתח לכדי מחלה שהביאה לסופו. לנוכח המוות המתקרב, עובר גיבור הרומן משבר משמעות חיים שבו כל חייו הקודמים נראים לו חסרי כל ערך, ללא כל משמעות (בדומה לטולסטוי ב״וידוי״). בסופו של דבר מגיעה גאולתו של איוון: ברגעים האחרונים לחייו, כשהוא מתייחס באופן אנושי לבנו הצעיר החומל עליו מעומק לבו ומבין את נקודת הראות שלו, הוא מרגיש אמפתיה וחמלה כלפי בנו וגם כלפי אשתו. ואז נעלמת חרדתו הגדולה מפני המוות והוא מרגיש שמחה, שלאחריה הוא הולך לעולמו בשלווה. בדומה לקאמי, שמצא גאולה באחווה האנושית , מצא איוון איליץ' שלווה בזכות תפישת משמעותם הגדולה של בני משפחתו, שקודם לכן היו חסרי כל חשיבות עבורו.

לאור תיאורים קצרים אלה של שתי יצירותיו של טולסטוי, אני חוזר ומדגיש את ההשערה שברוב המקרים בהם עובר אדם משבר קשה, מתמוטטת המשמעות הנרכשת (הרגילה או הקיצונית), אולם המשמעות המולדת אינה מתחסלת והיא מאפשרת את המשך חייו. בהשערה זו תומכת העובדה הפשוטה שטולסטוי עצמו מודה בה: הוא המשיך בחייו על אף האבסורד שבהם. וכך הוא כותב ב"ווידוי": "כל הנימוקים האלה לא יכלו לשכנע אותי עד כדי כך, שאעשה את מה שנבע מטיעוני, כלומר, אשלח יד בנפשי. הייתי אומר דבר שקר, אילו אמרתי שהגעתי למה שהגעתי בעזרת התבונה, ולא הייתי שולח יד בנפשי. התבונה פעלה את פעולתה, אך פעל גם משהו נוסף, שאיני יכול לכנותו אלא "תודעת החיים" (ההדגשה שלי והיא באה להבליט את קו הדמיון בין תודעת החיים לבין משמעות חיים מולדת). יתר על כן, טולסטוי עצמו מצא לעצמו משמעות חיים קיצונית חדשה שהביאה לו דרגה מסוימת של שלווה פנימית – הוא הפך לאדם דתי, כמעט נזירי, וחי חיים פשוטים כמו מוז'יק רוסי. בגלל דרך חיים חדשה זו הוא שאף לחלק את רכושו בין פשוטי העם, דבר שכאמור הביא לידי קרע נורא בינו לבין אשתו סופיה אנדרייבנה ולמריבות קשות במשפחתו.

המשבר של טולסטוי מעלה מספר תמיהות. ראשית, טולסטוי הפסיק להאמין באלוהים בגיל צעיר למדי, כשהיה בן 18. אם כך, מדוע אי-אמונה זו החלה להטריד אותו דווקא בשנות ה-50 לחייו? מה קרה בגיל זה, מהו אותו גורם שאליו הצטרפה אי-האמונה ויחד הביאו את טולסטוי לידי משבר משמעות החיים?

שנית, טולסטוי יצא ממשבר חייו במין התגלות של אמונה נוצרית ודרך חיים המבוססת על חייהם הפשוטים של המוּז'יקים באחוזתו. ושוב עולה שאלת הזמן: טולסטוי חי במשך מרבית חייו בסביבתם של מוז'יקים והיה עד לחייהם הקשים ולעוניים המרוד. אם כך, מדוע עמד על פשטות חיים אלה לפתע פתאום רק בגיל 50?

טולסטוי בלבוש של מוז'יק רוסי (1901), איליה רפין. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

שלישית, אם פשוטי העם, הבורים שאינם יודעים קרוא וכתוב, מבינים את האמת על אודות אלוהים, כיצד ייתכן שטולסטוי האינטליגנטי והמשכיל לא הבין דבר כה פשוט וברור? האם השכלתו ויהירותו סימאו את עיניו והוא התפכח רק בגיל 50?

רביעית, אדם משכיל ואינטליגנטי כמו טולסטוי היה צריך להבין שדורות קודמים של פשוטי העם ברוסיה ובעולם האמינו בכל מיני אמונות, השונות לחלוטין מהנצרות הפרבוסלבית (ומהנצרות בכללה על כל גווניה השונים); האם כל פשוטי העם האלה לדורותיהם הבינו את האמת האלוהית שעליה דיבר טולסטוי? התשובה השלילית ברורה, ולכן ברור שאמונתם של פשוטי העם אינה מעידה דבר על האמת האלוהית. אם כך, מה גרם לטולסטוי להתעלם משיקול דעת זה?

הפתרון שמצא טולסטוי למשבר חייו היה בבחירת דרך חיים המנוגדת לזו שניהל עד למשבר: הוא הפך להיות דתי, קיים אורך חיים כמעט נזירי כשל איכר רוסי, דחה את יצירתו הספרותית הקודמת והחל לכתוב ספרות המגויסת לרעיונותיו החדשים

את התשובה לשאלות הצעתי במאמר שכתבתי על הרומן של טולסטוי "אנה קארנינה" (וראה אור ב״עיתון 77״ בשנת 2016) ובו העליתי השערה על אודות משבר משמעות החיים של הסופר, שמצאתי לה תמיכות בספרות המקצועית הדנה בטולסטוי, אך לא ב"ווידוי" – שם לא מצאתי התייחסות לכתיבת שני הרומנים הריאליסטיים הגדולים שלו, הנחשבים עד היום לפסגת הפרוזה, "מלחמה ושלום" ו"אנה קארנינה". הצעתי כי לאחר כתיבתם של שני רומנים אלה, מיצה טולסטוי את כל מקורות הכתיבה שלו, שהיו מבוססים על חייו הוא. מה עוד הוא יכול היה לכתוב שלא כתב בהרחבה בשניהם? כדי לכתוב רומן ריאליסטי רחב יריעה חייב הסופר להישען על מאגר עצום של זיכרונות שממנו יוכל לדלות בקלות רבה חומרי גלם כדי לעצב גיבורים ועלילה (כך גם נכתבו הרומנים הנפלאים של צ'רלס דיקנס ושל ג'ק לונדון, רומנים שניזונו מאוסף עצום של זיכרונות העבר של יוצריהם). אולם לאחר כתיבת שני הרומנים האלה התייבשו מקורות הכתיבה של טולסטוי וכוח כתיבתו הריאליסטי נדם. הוא היה חייב למצוא מקור חדש שממנו ישאב חיים ליצירתו החדשה, ועקב כך נקלע למשבר יצירתי שערער אותו לחלוטין. למשבר זה הצטרפו שני גורמים נוספים, אי-האמונה הדתית וחייהם הקשים של המוּז'יקים (שאליהם הצטרף כנראה גם רגש אשם של הרוזן טולסטוי שחי על חשבון עמלם). הפתרון שמצא טולסטוי למשבר חייו היה בבחירת דרך חיים המנוגדת לזו שניהל עד למשבר: הוא הפך להיות דתי, קיים אורך חיים כמעט נזירי כשל איכר רוסי, דחה את יצירתו הספרותית הקודמת והחל לכתוב ספרות המגויסת לרעיונותיו החדשים.

שתי תכונות של מודל המשמעות

המודל הנוכחי אינו מציין באופן ספציפי מהי משמעות החיים המצויה או הרצויה, כמו למשל שמשמעות החיים נמצאת באמונה באל, בהגשמתו העצמית של היחיד, בהקמת משפחה, בצבירת עושר, ברדיפה אחרי האושר, בשמירה על הבריאות, בעצם ההתקדמות לקראת הגשמת מטרה, בהגשמת המטרה, במיצוי כל רגע בחיים, ברדיפה אחר תענוגות, בהתבודדות המלווה בהרהורים לגילוי עצמי וכו'. במילים אחרות, מודל המשמעות אינו מתאר תנאי מסוים האומר את הדבר הבא: כל המתנהל בהתאם לדרך החיים המומלצת, חייו הינם בעלי משמעות גדולה.

המודל, אם כן, אינו מתיימר להציע מענה ספציפי לשאלה: מהי משמעות החיים הנאותה? מדוע? התשובה היא זו: משום שמודל המשמעות הוא תבנית כללית שניתן להציב בה ערכים ומטרות ספציפיות שונות. ראשית, כל חברה מציעה לחבריה משמעויות חיים שונות, בגלל סיבות והצדקות העולות מתרבותה וממצבה החברתי, הפוליטי, הכלכלי או הצבאי. שנית, גם המשמעות המולדת אינה אלא בחזקת תבנית כללית, אם כי תבנית זו מוגבלת לתחום הגירויים התחושתיים.

"האדם אינו אלא מה שהוא עושה מעצמו", ז'אן פול סארטר. תצלום: תיירי ארמאן

לא כל משמעויות החיים נתונות לבחירתו של האדם עצמו, משום שחלק נכבד מהן הוא מולד. גם המשמעות הנרכשת אינה ביסודו של דבר פרי יצירתו הפרטית והבלעדית של כל אדם ואדם, אלא משמעות הנוצרת על ידי קהילה של בני אדם

מכך עולה שמודל המשמעות אינו מציע שמשמעותם של הדברים היא אובייקטיבית וקיימת בהם כמו תכונות פיזיות וכימיות. במידה רבה המשמעות היא עניינו הסובייקטיבי של כל אדם. אם כך, מהו ההבדל בין המודל הנוכחי לבין גישות סובייקטיביות אחרות המניחות שחיים משמעותיים תלויים ברצונו של האדם, בהגשמת המטרות שקבע לעצמו ובהישגים שנראים לו בעלי חשיבות רבה?

לפי סארטר, היחיד הוא הקובע את משמעות חייו. וכך הוא כותב בספרו ״האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם״ (בתרגום ד״ר עירן דורפמן): "האדם אינו רק כפי שהוא משיג את עצמו, אלא כפי שהוא רוצה להיות. מכיוון שהאדם משיג את עצמו רק לאחר קיומו, ומכיוון שהוא רוצה להיות רק לאחר קפיצתו לעבר הקיום – הרי שאין הוא מאומה מלבד מה שהוא עושה מעצמו. זהו העיקרון הראשון של האקזיסטנציאליזם".

מודל המשמעות טוען שהאדם אכן קובע את משמעות חייו, אבל לא בכוליות, בטוטאליות הזו שאליה מתכוון סארטר. ראשית, לא כל משמעויות החיים נתונות לבחירתו של האדם עצמו, משום שחלק נכבד מהן הוא מולד – זו המשמעות התחושתית של היות-חי הניתנת לנו באופן אוטומטי על ידי הטבע. שנית, גם המשמעות הנרכשת (רגילה או קיצונית) אינה ביסודו של דבר פרי יצירתו הפרטית והבלעדית של כל אדם ואדם. זוהי משמעות הנוצרת על ידי קהילה של בני אדם (העם ומנהיגיו), והיא מועברת ליחיד, שלומד אותה ומפנים אותה כדרך חייו.

סם ש. רקובר הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לפסיכולוגיה אוניברסיטת חיפה. הוא כתב ספרים ומאמרים רבים בתחומי התענינותו: למידת בעלי חיים, היכר פרצופים ופילוסופיה של המדע והתודעה. רקובר פרסם ספרות יפה, רומנים, סיפורים קצרים ומאמרים על ספרות.

המאמר מבוסס על ספרו של המחבר:

Sam S. Rakover (2021). Understanding human conduct: The innate and acquired meaning of life. Lanham: Lexington Books.

תמונה ראשית: משמעות בפנים, משמעות בחוץ. תצלום: שרה סרוונטס, unsplash.com

Photo by Sarah Cervantes on Unsplash