עוד ניפגש

כלוגיקן הבולט במאה ה-20, קורט גֶדֶל ידוע ברבים תודות למשפטי האי-שלמות שלו ולתרומות שלו לתורת הקבוצות, ששינו את מסלולם של המתמטיקה, הלוגיקה ומדעי המחשב. כשהוענק לו פרס איינשטיין כהכרה בהישגים הללו, ב-1951, המתמטיקאי ג'ון פון ניומן נשא נאום שבו הוא תיאר את ההישגים של גדל בלוגיקה ובמתמטיקה כאדירים עד כדי כך שהם עתידים "להיראות הרחק במרחב ובזמן". לעומת זאת, הדעות הפילוסופיות והדתיות שלו נותרו במידה רבה סמויות מעין. גדל שמר אותן לעצמו, ולא פרסם דבר בנושאים הללו במהלך חייו. ובעוד שמלומדים התמודדו עם ההוכחה האונטולוגית שלו לקיום האל, שאותה הוא הפיץ בין חברים קרוב לסוף ימיו, עקרונות אחרים של מערכת האמונה שלו לא זכו לדיון משמעותי. אחד מאלה הוא אמונתו של גדל שאנו חיים לאחר המוות.

מדוע הוא האמין בחיים שלאחר המוות? איזו טיעון היה משכנע מבחינתו?

מדוע הוא האמין בחיים שלאחר המוות? איזו טיעון היה משכנע מבחינתו? מסתבר שתשובה מלאה למדי על השאלות הללו טמונה בעומקם של ארבעה מכתבים ארוכים שהוא כתב לאמו, מריאן גדל, בשנת 1961, ובהם הוא טוען בפניה שהם עתידים לשוב ולהיפגש בעולם הבא.

לפני שאבחן את הדעות של גדל על החיים שלאחר המוות, ברצוני להעניק לאמו את הכבוד המגיע לה כגיבורה הדוממת של הסיפור. על אף שרוב המכתבים של גדל נגישים לציבור באמצעות הארכיונים הדיגיטליים של הספרייה העירונית של וינה, אף אחד ממכתביה של אמו לא שרד, ככל הידוע לנו. יש בידינו רק הצד שלו בשיחה שלהם, ועלינו להסיק את דברי אמו מתוך התשובות שלו. הדבר יוצר מידה של מסתורין כשאנו קוראים את מכתביו, כאילו הציבו בפנינו דיאלוג אפלטוני שהוסרו ממנו כל השורות פרט למה שאמר סוקרטס. על אף שאין בידינו המילים שלה עצמה, יש לנו חוב של תודה למריאן גדל. ללא הסקרנות ועצמאות המחשבה שלה, היה בידינו מקור אחד פחות להבנת הפילוסופיה של בנה המפורסם.

גדל רצה שהמכתבים הללו יהיו מובנים ויספקו תשובה סופית לשאלה כנה. וכיוון שההתכתבות הייתה פרטית, הוא לא חש צורך להסיר את דעותיו האמיתיות, מה שהוא אולי היה עושה בסביבה אקדמית רשמית יותר ובין עמיתיו ב-IAS

תודות לשאלה הישירה של מריאן על אודות האמונה של גדל בחיים שלאחר המוות, אנו זוכים לקבל את דעותיו הבשלות על הנושא. היא שאלה אותו על כך בשנת 1961, כשהוא היה בשיא כושרו האינטלקטואלי וחשב רבות על נושאים פילוסופיים במכון ללימודים מתקדמים (IAS) בפרינסטון, ניו ג'רזי, שם כיהן כפרופסור מן המניין משנת 1953, והיה איש סגל קבוע משנת 1946. מהות חילופי הדברים הכריחה את גדל לפרט את דעותיו באופן יסודי ונגיש. כתוצאה, יש לנו (לאחר השלמות מסוימות) משהו שהוא בגדר הטיעון המלא של גדל לאמונה בחיים שלאחר המוות, שעוצב באורח מכוון במטרה לספק מענה מלא לשאלות של אימו, שמופיעות בסדרה של מכתבים למריאן מיולי ועד אוקטובר 1961. בעוד שהמחברות הפילוסופיות של גדל, שלא ראו אור, מציגות מרחב שבו הוא פיתח דעות באורח פעיל וערך ניסיונות באמצעות אפוריזמים והערות שלא פעם היו סתומים, גדל רצה שהמכתבים הללו יהיו מובנים ויספקו תשובה סופית לשאלה כנה. וכיוון שההתכתבות הייתה פרטית, הוא לא חש צורך להסיר את דעותיו האמיתיות, מה שהוא אולי היה עושה בסביבה אקדמית רשמית יותר ובין עמיתיו ב-IAS.

במכתב הנושא את התאריך 23 ביולי 1961, גדל כותב: "במכתבך הקודם את מציבה את השאלה המאתגרת האם אני מאמין ב-Wiedersehen". משמעות המילה "Wiedersehen" הוא "לראות שוב". המונח הזה, יותר מאשר המונחים הפילוסופיים היותר פורמליים כמו "אלמוות" או "חיים שלאחר המוות", מעניק לחילופי הדברים איכות אינטימית. לאחר שגדל היגר מאוסטריה לארצות הברית ב-1940, הוא מעולם לא שב לאירופה, ואילץ את אמו ואת אחיו ליטול יוזמה ולבקר אצלו, מה שהם עשו לראשונה ב-1958. כתוצאה מכך, אפשר לחוש פה במה שהיה בוודאי כמיהה עמוקה לאיחוד מחדש לאורך ימים מצדה של אמו, שתהתה האם אי-פעם תזכה שוב לפרק זמן משמעותי בחברתו של בנה. התשובה של גדל לשאלה שלה היא חיובית ללא סייג. הרציונל שלו לאמונה בחיים שלאחר המוות הוא זה:

"אם העולם מאורגן באורח רציונלי ויש לו משמעות, הדבר חייב להיות. כי איזה מין משמעות תהיה להביא יצור לידי קיום (היצור האנושי) עם שדה כה רחב של אפשרויות להתפתחות אישית ולמערכות יחסים עם אחרים, רק כדי לתת לו להשיג אפילו לא אלפית מכך?"

הוא מעמיק את השאלה הרטורית שמופיעה בסוף באמצעות המטפורה של אדם המניח יסודות לבית ואז מסתלק מן הפרויקט ונותן לו להתפורר ולשקוע. גדל חושב שבזבוז כזה הוא בלתי-אפשרי שכן העולם, הוא עומד על כך, נותן לנו סיבות טובות לחשוב שהוא מלא מכל עבר בסדר ובמשמעות. לכן, יצור אנושי שיכול להשיג מימוש חלקי בלבד בפרק זמן של חיים חייב לחפש אישור רציונלי לחסר הזה בעולם עתידי, עולם שבו הפוטנציאל שלנו מתבטא ומתגשם.

קורט גדל ואלברט איינשטיין ב-IAS בפרינסטון, בתצלום מאת הכלכלן אוסקר מורגנשטרן (סביבות 1948). איינשטיין הודה בפני מורגנשטרן: "העבודה שלי כבר לא הייתה בעלת משמעות רבה, באתי למכון כדי לזכות בעונג ללכת ברגל הביתה עם גדל". תצלום (במאמר המקורי): Shelby White and Leon Levy Archives Center, IAS, Princeton, NJ, USA.

בהנחה שהעולם מאורגן באורח רציונלי, החיים האנושיים – כיוון שהם חלק מן העולם – חייבים להיות בעלי אותו מבנה רציונלי. יש לנו סיבות להניח שהעולם מאורגן רציונלית. אלא שחיי האדם בנויים באורח לא רציונלי. ביסודם יש פוטנציאל גדול, אך הם לעולם אינם מבטאים את הפוטנציאל הזה באורח מלא בפרק זמן החיים של האדם. לכן, כל אחד מאיתנו צריך לממש את הפוטנציאל המלא שלו בעולם עתידי. ההיגיון דורש זאת

לפני שנתקדם, טוב לעצור ולהבין את הטיעון של גדל, בתמציתיות. בהנחה שהעולם מאורגן באורח רציונלי, החיים האנושיים – כיוון שהם חלק מן העולם – חייבים להיות בעלי אותו מבנה רציונלי. יש לנו סיבות להניח שהעולם מאורגן רציונלית. אלא שחיי האדם בנויים באורח לא רציונלי. ביסודם יש פוטנציאל גדול, אך הם לעולם אינם מבטאים את הפוטנציאל הזה באורח מלא בפרק זמן החיים של האדם. לכן, כל אחד מאיתנו צריך לממש את הפוטנציאל המלא שלו בעולם עתידי. ההיגיון דורש זאת.

בואו נתעכב על קביעה מרכזית בטיעון: הטענה שהעולם והחיים האנושיים כחלק ממנו, מציגים סדר רציונלי. אף כי אין זאת עמדה נדירה בתולדות הפילוסופיה, לעתים קרובות היא עשויה להיות קשה לנו נוכח מה שאנו עדים לו. אפילו אם אנו מין רציונלי, ההיסטוריה האנושית מקעקעת לא פעם את העובדה הזאת. המחצית הראשונה של שנת 1961 – שהייתה ספוגה כולה ברקע של המודעות של גדל – הייתה מלאה במתחים הגוברים של המלחמה הקרה, אלימות שהופנתה כלפי מפגינים לא אלימים במהלך המאבק על זכויות האזרח בארה״ב, וסבל אקראי כגון אבדן כל נבחרת ההחלקה האמנותית על הקרח האמריקנית בהתרסקות מטוס. איוולת וחוסר היגיון באירועים אנושים נראים דווקא כחוק המושל ולא כיוצא הדופן לחוק. כפי שהמלך ליר אומר לגלוסטר כשהוא מסביר "איך העולם הזה פועל" (מערכה 4, תמונה 6), נראה שהמסקנה היא: " כְּשֶׁאָנוּ נוֹלָדִים אָנוּ בּוֹכִים שֶׁבָּאנוּ אֶל בִּימַת שׁוֹטִים גְּדוֹלָה זוֹ" [תרגום: דורי פרנס].

אלא שתהיה זו טעות לחשוב שגדל היה תמים בהתעקשותו על כך שהעולם רציונלי. בסופו של מכתב הנושא את התאריך 6 בינואר 1956, הוא קובע ש"זהו עולם מוזר". והדיונים שלו בהתכתבות עם אמו מראים שהוא היה מעודכן ביחס לנושאים פוליטיים ולהתרחשויות בעולם. בכל המכתבים שלו, דעותיו מבוססות על ידע, הן ביקורתיות, גם אם הן ספוגות אופטימיות.

מה שמרתק, אולי יחיד במינו, בטיעון שלו לטובת חיים שלאחר המוות הוא העובדה שהדבר למעשה תלוי באירציונליות הבלתי נמנעת של החיים האנושיים בתוך עולם שמכל בחינה אחרת הוא ספוג ברציונליות. דווקא הסבל האנושי המצוי בכל מקום ודווקא הכישלונות הבלתי נמנעים שלנו מעניקים לגדל ודאות שהעולם הזה אינו יכול להיות סופנו. כפי שהוא מסכם באלגנטיות במכתב הרביעי לאמו:

"מה שאני מכנה Weltanschauung [תפישת עולם] תאולוגית הוא הדעה שהעולם וכל מה שבו הם בעלי משמעות וסיבה, ואכן משמעות טובה שאין להטיל בה ספק. מכאן נובע מיידית שהקיום שלנו בעולם הזה – שכן כשלעצמו יש לו לכל היותר משמעות המוטלת בספק רב – יכול להיות אמצעי למטרה לקיום אחר".

בדיוק בשל העובדה שחיינו הם פוטנציאל שאינו ממומש או מקולקל, גדל בטוח שהחיים הללו אינם אלא שלב הכנה למה שיבוא. אך שוב, הדבר כך רק אם העולם בנוי רציונלית.

"המלך ליר" (1788), בנג'מין ווסט, המוזיאון לאמנות בבוסטון. תצלום: ויקיפדיה

אם האנושות וההיסטוריה שלה אינן מראות סדר רציונלי, מדוע שנאמין שהעולם רציונלי? הסיבות שהוא מביא בפני אימו במכתבים מציגות את הנטיות הרציונליסטיות הטבעיות שלו ואת אמונתו שמדע הטבע מניח מראש שהאפשרות להבין היא מהותית למציאות. כפי שהוא כותב במכתבו מ-23 ביולי 1961:

"האם יש לנו סיבה להניח שהעולם מאורגן באורח רציונלי? אני חושב כך. שכן הוא לחלוטין אינו כאוטי או אקראי, אלא – כפי שמדע הטבע מראה – בכל הדברים מושלים הסדירות והסדר המובהקים ביותר. סדר הוא אכן צורה של רציונליות".

גדל חושב שרציונליות ניכרת בעולם דרך המבנה העמוק של המציאות. המדע כשיטה מראה זאת באמצעות ההנחה שלו, הזוכה לאישור, שסדר ניתן להבנה הוא דבר שאפשר לגלותו בעולם

גדל חושב שרציונליות ניכרת בעולם דרך המבנה העמוק של המציאות. המדע כשיטה מראה זאת באמצעות ההנחה שלו, הזוכה לאישור, שסדר ניתן להבנה הוא דבר שאפשר לגלותו בעולם, שעובדות ניתנות לאישוש על ידי ניסויים שאפשר לחזור עליהם, ותאוריות מופקות בתחומים השונים שלהן ללא קשר לשאלה היכן או מתי אנו בודקים אותן.

במכתב מיום 6 באוקטובר 1961, גדל מפרט את עמדתו: "הרעיון שלכל דבר בעולם יש משמעות, הוא, דרך אגב, האנלוגיה המדויקת לעיקרון שלכל דבר יש סיבה, שעליו מבוסס כל המדע". גדל – בדיוק כמו גוטפריד וילהלם לייבניץ, שהוא העריץ – האמין שלכל דבר יש סיבה להיותו כך ולא אחרת (בז'רגון פילוסופי: כל דבר מתאים לעיקרון הסיבה המספקת). כפי שלייבניץ מנסח זאת באורח פואטי ב"עקרונות הטבע והחסד, על בסיס השכל" (משנת 1714): "ההווה הרה בעתיד; העתיד ניתן לקריאה בעבר; הרחוק מבוטא בקרוב". כשאנו מחפשים משמעות, אנו מגלים שהעולם קריא לנו. וכשאנו שמים לב, אנו מגלים תבניות של סדירות שמאפשרות לנו לחזות את העתיד. עבור גדל, השכל ניכר בעולם כיוון שאפשר לגלות סדר.

אף כי הדבר אינו מוזכר, אמונתו בחיים שלאחר המוות שלובה גם בתוצאות של משפטי האי-שלמות שלו וקשורה למחשבות על יסודות המתמטיקה

אף כי הדבר אינו מוזכר, אמונתו בחיים שלאחר המוות שלובה גם בתוצאות של משפטי האי-שלמות שלו וקשורה למחשבות על יסודות המתמטיקה. גדל האמין שהמבנה העמוק, הרציונלי של העולם והקיום של הנפש לאחר המוות תלויים במופרכות של המטריאליזם – העמדה הפילוסופית שלפיה כל אמת נקבעת בהכרח על ידי עובדות פיזיות. במאמר שהוא לא פרסם, מסביבות שנת 1961, גדל קובע ש"המטריאליזם נוטה לראות את העולם כערמה של אטומים שאינה סדורה ולכן היא גם חסרת משמעות". מהמטריאליזם נובע גם שכל דבר שאינו מעוגן בעובדות פיזיות חייב להיות חסר משמעות וממשות. לכן, נפש שאינה חומרית לא תוכל להיחשב כבעלת משמעות ממשית כלשהי. גדל ממשיך: "בנוסף, המוות נראה ל[מטריאליזם] ככליה סופית ומוחלטת". וכך המטריאליזם סותר הן את הקביעה שהמציאות מכוננת על ידי מערכת כוללת של משמעות, והן את קיומה של נפש שאי-אפשר לעשות לה רדוקציה לחומר פיזי. על אף שגדל חי בעידן מטריאליסטי, הוא היה משוכנע שהמטריאליזם שקרי, ויתרה מכך – הוא חשב שמשפטי האי-שלמות שלו מראים שהמטריאליזם מאוד בלתי סביר.

פרט מתוך ״המוות והילד״ מאת ג׳יימס אנסור, 1888. באדיבות Playing Futures

משפטי אי-השלמות של גדל הוכיחו (בקווים כלליים) שלכל מערכת פורמלית עקבית (למשל, מערכת מתמטית ולוגית) יהיו אמיתות שאי-אפשר להוכיח אותן מתוך המערכת באמצעות האקסימות וכללי ההיסק של המערכת עצמה. מכאן שכל מערכת עקבית תהיה, באורח בלתי נמנע, לא שלמה. תמיד תהיינה אמיתות מסוימות במערכת שדורשות, כפי שגדל אמר, "איזשהן שיטות הוכחה שהן מעבר למערכת". באמצעות ההוכחה שלו, הוא קבע סטנדרטים מתמטיים בלתי ניתנים לערעור שלפיהם המתמטיקה עצמה היא אינסופית ותגליות חדשות תמיד תהיינה אפשריות. בתוצאה הזו הוא טלטל את הקהילה המתמטית טלטלה עמוקה ביותר.

באבחה אחת, הדבר חיסל את המטרה המרכזית של מתמטיקאים רבים במאה ה-20, ששאבו השראה מדייויד הילברט, אשר ביקש לקבוע את העקביות של כל אמת מתמטית דרך מערכת סופית של הוכחה. גדל הראה ששום מערכת מתמטית פורמלית לא תוכל לעשות כן אי פעם או להוכיח באורח סופי, באמצעות הסטנדרטים שלה עצמה, שהיא חופשיה מסתירות. ותובנות שהתגלו בנוגע למערכות הללו – למשל, שבעיות מסוימות אכן אינן ניתנות להוכחה מתוך המערכות הללו – מתגלות לנו באמצעות חשיבה, שימוש בשכל. מכאן, גדל הגיע למסקנה שהשכל האנושי חורג מכל מערכת פורמלית סופית של אקסיומות וכללי היסק.

או שאנו מקבלים שהשכל האנושי (אפילו בתחום המתמטיקה הטהורה) עולה באורח אינסופי על כוחה של כל מכונה סופית, ומכאן נובע שהשכל האנושי אינו ניתן לצמצום למוח, שעל פי כל מה שנראה הוא מכונה סופית בעלת מספר סופי של חלקים, כלומר נוירונים והחיבורים ביניהם. או שאנו מניחים שיש בעיות מתמטיות מסוימות מהסוג המשמש במשפטים של גדל שהן אינן ניתנות לפתרון, באורח מוחלט. אם זה כך, אפשר לטעון שהדבר יפריך את התפישה שהמתמטיקה היא בסך הכול יצירה שלנו

באשר להשלכות הפילוסופיות של משפטי האי-שלמות, גדל חשב שהתוצאות מציבות דילמה של או/או (שנוסחה בהרצאת גיבס שלו משנת 1951). או שאנו מקבלים ש"השכל האנושי (אפילו בתחום המתמטיקה הטהורה) עולה באורח אינסופי על כוחה של כל מכונה סופית", ומכאן נובע שהשכל האנושי אינו ניתן לצמצום למוח, ש"על פי כל מה שנראה הוא מכונה סופית בעלת מספר סופי של חלקים, כלומר נוירונים והחיבורים ביניהם". או שאנו מניחים שיש בעיות מתמטיות מסוימות מהסוג המשמש במשפטים של גדל שהן "אינן ניתנות לפתרון, באורח מוחלט". אם זה כך, אפשר לטעון שהדבר "יפריך את התפישה שהמתמטיקה היא בסך הכול יצירה שלנו". כתוצאה מכך, לאובייקטים מתמטיים יהיה קיום ממשי אובייקטיבי משלהם, עצמאי מעולם העובדות הפיזיות, הפיזיקליות "שאיננו יכולים ליצור או לשנות, אלא רק לתפוש ולתאר". הדבר הזה מכונה פלטוניזם ביחס לממשות של אמיתות מתמטיות. אם כך, למרבה הצער של המטריאליסט, שתי ההשלכות של הדילמה "מנוגדות באורח מובהק ביותר לפילוסופיה המטריאליסטית". ועוד יותר גרוע מבחינת המטריאליסט, גדל מציין ששני ענפי האפשרות אינם מוציאים זה את זה. יתכן ששתי המסקנות נכונות בעת ובעונה אחת.

כיצד מתקשר הדבר לדעה שהעולם הוא רציונלי ושהנפש מתקיימת לאחר המוות? משפטי אי-השלמות וההשלכות הפילוסופיות שלהם אינם מוכיחים או מראים בשום דרך שהנפש ממשיכה להתקיים לאחר המוות באורח ישיר. יחד עם זאת, גדל חשב שהתוצאות של המשפטים הן מכה אנושה לראיית העולם המטריאליסטית. אם לא ניתן לעשות רדוקציה לשכל לחלקים הפיזיים של המוח, והמתמטיקה מגלה מבנה שאפשר לגשת אליו רציונלית מעבר לתופעות פיזיות, הרי שיש לחפש ראיית עולם חלופית, כזו שתהיה יותר רציונליסטית ופתוחה לאמיתות שאינן ניתנות לבחינה על ידי החושים. פרספקטיבה כזו צריכה לתמוך בעולם המאורגן באורח רציונלי ולהיות פתוחה לאפשרות של חיים לאחר המוות.

נניח שאנו – אף שאנו ציניים – מסכימים שהעולם, במובנו העמוק, הוא רציונלי. מדוע אנו מתיימרים לחשוב שלבני האדם מגיע משהו מעבר למה שהם מקבלים בחיים האלו? אפשר להניח ששאלה דומה הטרידה את אמו. גדל אומר בקטע התאולוגי של מכתבו הבא: "כשאת כותבת שאת מתפללת לבריאה, את כנראה מתכוונת שהעולם יפה כולו במקום שבני אדם אינם יכולים להגיע אליו וכו'". כאן, יתכן שמריאן טענה שדברים רבים בבריאה נראים מסודרים, אך ערערה על ההנחה שכל המציאות מסודרת כך, במיוחד כשמדובר בבני אדם. האם כל העולם כולו צריך להיות רציונלי? או שמא יתכן שבני האדם הם סטיות אירציונליות מגבולותיו של סדר שמכל בחינה אחרת הוא רציונלי?

"ניסיון לראות את ההיגיון בכל", סרגיי איסופוב, קרמיקה. מוזיאון פורטלנד לאמנות.

התשובה של גדל חושפת דרגות נוספות של עידון ודיוק בעמדה שלו. במכתב הראשון גדל התייחס באורח רופף בלבד ל"שדה רחב של אפשרויות" שאינן מפותחות אך הדורשות השלמה. במכתבים שלאחר מכן הוא מפרט מה באנושיות דורש מהקיום להימשך – כלומר מה מהותי לאנושות.

ראשית, חשוב להסביר למה התכוון גדל בכך שתכונה היא "מהותית". יש לנו, כמובן, תכונות רבות. למשל, אחת התכונות שלי היא מערכת היחסים המתמדת שלי עם הזהות העצמית שלי (אני איני אתה), או התכונה שאני אזרח ארה״ב, ושאני נהנה מסרטי אימה. אף כי לא קיימת אחידות דעים בדבר האופן המדויק שעל פיו יש להבין את השימוש של גדל ב"מהותי", ההוכחה האונטולוגית שלו לקיום האל כוללת הגדרה של כוונתו באומרו ״תכונה מהותית״. לפי אותה הגדרה, תכונה היא מהותית למשהו אם היא בקשר ישיר עם שאר התכונות שלו, כך שאם לדבר יש התכונה האמורה הרי שבהכרח יש לו כל יתר התכונות שלו. מכאן נובע שלכל אינדיבידואל יש מהות מובחנת, או כפי שגדל מציין בטיוטה בכתב יד של ההוכחה: "כל שתי מהויות של X הן בהכרח שקולות". גדל, כמו לייבניץ, האמין שלכל אינדיבידואל יש מהות ייחודית שניתן להגדירה, לקבוע אותה.

בה בעת, גם אם מהות מוגדרת כספציפית לאינדיבידואל בהוכחה, יש ראיות לכך שגדל חשב שכל המהויות יכולות גם להיות ספציפיות לסוג. הוא חשב שכל בני האדם מיועדים לחיים שלאחר המוות שכן הם כולם חולקים תכונה מכוח היותם אנושיים. יש קבוצות של תכונות הכרחיות שמתקבצות יחד ושהן קשורות זו לזו על פני אינדיבידואלים, כך שלהיות בעל הקבוצה הזאת פירושו שמשהו הוא סוג הדבר שהוא. בהוכחה האונטולוגית שלו, למשל, הוא מגדיר יצור "דמוי-אל" ככזה שחייב בהכרח להיות בעל כל תכונה חיובית. באשר ליצורי אנוש, אני יצור אנוש מכוח העובדה שיש לי קבוצה ספציפית-לסוג של תכונות שיש לכל בני האדם בהכרח ושלפחות חלק מהן ייחודיות לנו (בדיוק כפי שיצור דמוי-אל יכול להיות בעל התכונה שיש לו כל תכוונה חיובית).

'לא זו בלבד שאיננו יודעים אפילו מנין ומדוע אנו כאן, אלא שגם איננו יודעים מה אנו (כלומר באורח מהותי ונראה מבפנים)' - קורט גדל

במכתב של גדל מ-12 באוגוסט 1961, הוא מצביע על השאלה הקריטית, שלעתים קרובות מדי מתעלמים ממנה: "לא זו בלבד שאיננו יודעים אפילו מנין ומדוע אנו כאן, אלא שגם איננו יודעים מה אנו (כלומר באורח מהותי ונראה מבפנים)". גדל מעיר אז שאילו היינו מסוגלים להבחין באמצעות "שיטות מדעיות של התבוננות-עצמית", היינו מגלים שלכל אחד מאיתנו יש "תכונות מוגדרות באורח מלא". באותו מכתב, גדל מעיר על דרך המשחק שרוב האנשים מאמינים בהיפך הגמור: "לפי התפישה המקובלת, השאלה 'מה אני' תזכה לתשובה לפיה אני משהו שאין לו כלל תכונות בפני עצמו, משהו שדומה למתלה מעילים שעליו אפשר לתלות כל מה שרוצים". כלומר, רוב האנשים מניחים שאין כל דבר מהותי ביצור האנושי ושאפשר לייחס למין האנושי כל תכונה שהיא לפי רצוננו. אלא שעבור גדל, תפישה כזאת היא תמונה המעוותת את המציאות – שכן אם אין לנו שום תכונות מהותיות ספציפיות לסוג, על איזה יסוד יכול להתחיל כלל משהו כמו קטגוריזציה או קביעה של דבר  בתור משהו?

"אלקיביאדס מקבל שיעור מסוקרטס" (1776), פרנסואה-אנדרה ונסן, מוזיאון Fabre. תצלום: ויקיפדיה

אם כך, איזו תכונה אנושית מהותית מצביעה לעבר גורל שמעבר לעולם הזה? התשובה של גדל: היכולת האנושית ללמוד, וספציפית היכולת ללמוד מהשגיאות שלנו באופן שמעניק לחיים משמעות רבה יותר. עבור גדל, התכונה הזאת מקובצת ביחד בהכרח עם התכונה של להיות רציונאלי. בעוד שהוא מודה שבעלי חיים וצמחים יכולים ללמוד בניסוי וטעיה כדי לגלות אמצעים טובים יותר להשגת מטרה, יש הבדל איכותי בין בעלי חיים ובני אדם, שעבורם לימוד יכול לרומם אדם למישור גבוה יותר של משמעות. זה לבו של הרציונל של גדל בבואו לייחס אלמותיות לבני האדם. במכתב מ-14 באוגוסט 1961, הוא כותב:

"רק האדם יכול להגיע לקיום טוב יותר באמצעות לימוד, כלומר להעניק לחייו עוד משמעות. דרך אחת, ולעתים קרובות הדרך היחידה ללמוד, עולה מעשייה של דבר לא נכון בפעם הראשונה. והדבר קורה כמובן בעולם הזה בשפע".

חוסר ההיגיון לכאורה של העולם הוא מצע אידיאלי כדי ללמוד ולפתח את השכל שלנו באמצעות התבוננות בפגמינו ובכשלינו, ברגעי הסבל שלנו ובנטיות האנושיות כל כך שלנו להיכנע לנטיות שפלות יותר

האיוולת של בני האדם שהוזכרה לעיל בהחלט עולה בקנה אחד עם האמונה ברציונליות של העולם. למעשה, חוסר ההיגיון לכאורה של העולם הוא מצע אידיאלי כדי ללמוד ולפתח את השכל שלנו באמצעות התבוננות בפגמינו ובכשלינו, ברגעי הסבל שלנו ובנטיות האנושיות כל כך שלנו להיכנע לנטיות שפלות יותר. ללמוד, במובן שגדל מדבר עליו, אין פירושו ללמוד במובן הנוגע ליכולתנו לשפר את האמצעים הטכניים כדי להשיג מטרות מסוימות. תפישת הלימוד הספציפית הזאת, לעומת זאת, היא היכולת של המין האנושי להפוך לחכם יותר. למשל, אני עשוי ללמוד להיות חבר טוב יותר לאחר שאיבדתי חבר בשל התנהגות אנוכית, ואני יכול ללמוד טכניקות לחשיבה יצירתית על אודות גישה תאורטית לאחר שסבלתי מכישלונות חוזרים במהלך ניסויים. במילים אחרות, תכונה מהותית של היותנו אנושיים היא הנטייה לפתח את שכלנו באמצעות לימוד מהסוג הרלוונטי. איננו לומדים רק דרכים חדשות לעשות דברים, אלא רוכשים משמעות רבה יותר בחיינו בה בעת באמצעות רפלקציה על אודות הלקחים העמוקים יותר שהתגלו לנו באמצעות הטעויות שלנו.

מכל זה אנו עשויים להסיק שגדל האמין בתחיית המתים. אך מחשבה כזו תהיה נמהרת מדי, לפחות לפי תפישות סטנדרטיות מסוימות של הנושא. מאפיין מסקרן של ראיית העולם התאולוגית של גדל היא האמונה שלו שהצמיחה שלנו להיות יצורים רציונליים באורח מלא מתרחשת לא כגלגולים חדשים בעולם הזה, אלא בעולם עתידי מובחן:

"בפרט, עלינו לדמיין שה'לימוד' מתרחש במידה רבה ראשית בעולם הבא, כלומר בכך שאנו זוכרים את החוויות שלנו מן העולם הזה ומגיעים למצב של הבנה אמיתית ראשונה ביחס אליהן, כך שהחוויות שלנו של העולם הזה הן, אם לומר זאת כך, רק חומר גלם ללימוד".

והוא מפרט עוד:

"יתרה מכך, עלינו כמובן להניח שההבנה שלנו שם תהיה טובה באורח משמעותי מאשר כאן, כך שנוכל לזהות כל דבר בעל חשיבות באותה ודאות שאינה כושלת לעולם כמו ש-2x2=4, עניין שבו הטעיה היא בלתי אפשרית אובייקטיבית".

אם כך, העולם הבא חייב להיות עולם שמשחרר אותנו מהמגבלות הנוכחיות שלנו, המגבלות הארציות. במקום להישען לאחור אל תוך עוד גוף ארצי, עלינו להפוך ליצורים שיש להם היכולת ללמוד מהזיכרונות שלהם שבאים איתם, סמויים, אל עתידם, אל מצב גבוה יותר של קיום.

תוך שהוא משתמש במטפורה של יבול, פאולוס מציין שזרעים שנזרעו חייבים לעבור הרס כדי לצמוח לצמחים שהם אמורים מטבעם להיות. כך יהיה גם ביחס אלינו, אומר פאולוס. חיינו וגופנו בחיים הנוכחיים הם רק זרעים הממתינים להריסתם, ולאחר מכן נצמח למצב הקיום הסופי שלנו

האמונה שלפיה מהותנו היא להפוך לדבר מה נעלה ממה שאנו כאן מסבירה מדוע גדל נמשך לקטע מסוים באיגרת הראשונה של פאולוס לקורינתים, עניין שגיליתי כשעיינתי בספרייה האישית שלו בארכיוני ה-IAS. במהדורת כיס של הברית החדשה בלטינית, גדל שרבט בראש עמוד הכותרת, בעיפרון חלש: "p. 374". לאחר ההפניה הזאת, הקורא מובל לפרק 15 של האיגרת של פאולוס, שבו גדל סימן את פסוקים 33-49 בסוגריים מרובעים, וגם צייר חץ לפסוק אחד במיוחד. בפסוקים שבין הסוגריים המרובעים, פאולוס מתאר את קימתנו הגופנית מן המתים. תוך שהוא משתמש במטפורה של יבול, פאולוס מציין שזרעים שנזרעו חייבים לעבור הרס כדי לצמוח לצמחים שהם אמורים מטבעם להיות. כך יהיה גם ביחס אלינו, אומר פאולוס. חיינו וגופנו בחיים הנוכחיים הם רק זרעים הממתינים להריסתם, ולאחר מכן נצמח למצב הקיום הסופי שלנו. גדל צייר חץ שמצביע לעבר פסוק 44, כדי להדגיש אותו: "יִזָּרַע גּוּף נַפְשִׁי וְיָקוּם גּוּף רוּחָנִי אִם־יֵשׁ גּוּף נַפְשִׁי גַּם יֵשׁ גּוּף רוּחָנִי" [תרגום הברית החדשה לעברית מאת פרנץ דליטש]. מבחינת גדל, נראה שפאולוס הגיע למסקנה הנכונה, גם אם דרך חזון נבואי בניגוד לטיעון רציונלי.

גם הוא ידע: "השליח פאולוס", רמברנדט, National Gallery, וושינגטון. תצלום: ויקיפדיה

לנו, הנותרים עדיין עם שתי הרגליים בעולם הזה, הטיעון של גדל מציג גישה מרתקת באשר לסיבות שבגללה אנו עשויים להמשיך להתקיים לאחר תום ימינו בעולם הזה

במידה רבה, אנו נותרים תוהים באשר לתגובה של מריאן לדעות של בנה על החיים שלאחר המוות, אם כי אין ספק שהיא נותרה תוהה. במכתב מ-12 בספטמבר 1961, גדל מבטיח לאמו שהבלבול שלה ביחס לעמדה שלו אינו קשור כלל לגילה אלא בעיקר להסברים המצומצמים שלו. במכתב האחרון, מ-6 באוקטובר 1961, גדל מתנגד לטענתה שהדעות שלו דומות ל"אוקולטיזם". להפך, הוא עומד על כך שאין דבר משותף בין הדעות שלו ודעותיהם של מי שהיו רק מצטטים את פאולוס או קולטים מסרים ישירות ממלאכים. הוא מודה כמובן שהדעות שלו עלולות להיראות "לא סבירות" במבט ראשון, אך מתעקש שהן בהחלט "אפשריות ורציונליות". אכן, הוא הגיע לעמדה שלו באמצעות שיקול רציונלי בלבד, והוא חושב שהדברים שהוא מאמין בהם יתגלו להיות "תואמים באורח עמוק ומקיף עם כל העובדות הידועות". בהקשר הזה הוא מציג הגנה על הדת, מזהה בה ליבה רציונלית, שהוא טוען שלעתים קרובות זוכה ליחס שלילי מצדם של פילוסופים ומקועקעת על ידי מוסדות דתיים גרועים:

"שימי לב: תוכנית הלימוד הנוכחית בפילוסופיה אינה מסייעת במיוחד להבנת שאלות כאלו שכן 90 אחוז מהפילוסופים בני זמננו רואים את מטרתם העיקרית כסילוק הדת מראשיהם של בני האדם, ולכן פועלים כמו אותן כנסיות רעות".

לא נותר לנו אלא לנחש אם הדברים הללו שכנעו את מריאן או לא.

לנו, הנותרים עדיין עם שתי הרגליים בעולם הזה, הטיעון של גדל מציג גישה מרתקת באשר לסיבות שבגללה אנו עשויים להמשיך להתקיים לאחר תום ימינו בעולם הזה. אכן, הטיעון שלו זוהר באופטימיות שלפיה החיים העתידיים שלנו, על פי השכל וההיגיון, חייבים להיות חיים שבהם נביא למקסימום תכונות אנושיות מסוימות שנותרות במצב עלוב למדי בעולם הזה. ה"אני" העתידי שלנו יהיה רציונלי יותר, ואיכשהו יהיה מסוגל למצוא היגיון ומשמעות בחומר הגלם של הסבל שאנו חווים בחיים האלו. האם אנחנו יכולים להניח שקורט ומריאן נמצאים כעת שוב ביחד? נקווה שאכן כן.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: פרס אלברט איינשטיין להישגים במדעי הטבע מוענק, בשנתו הראשונה, 1951, לקורט גדל (שני מימין), במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון. תצלום: בקמן, אימג'בנק / גטי ישראל