הגיבור שהיה לנבל

חמישה עשורים לאחר מותו, רוחו של ג'יי אדגר הובר עדיין רודפת את ה-FBI. כהונתו כמנהל הבולשת הפדרלית, שנמשכה כמעט 48 שנה, מ-1924 ועד 1972, הפכה לסמל לסכנות האורבות לחברה פתוחה מצדה של סוכנות שיטור ומודיעין חשאית הפועלת בתוך גבולות המדינה. כיום, רבים רואים בהובר אוטוקרט שהשתמש במעקבים חשאיים ובאמצעים בלתי חוקיים אחרים כדי לשלוט בפוליטיקאים ולחדור לקבוצות פוליטיות אמריקניות, ולשבש את פעולתן – בשירות תפישת העולם השמרנית שלו. אין מבצע שמאשר זאת באורח ברור יותר מהשימוש הרחב של ה-FBI במעקב אלקטרוני אחר מרטין לותר קינג הבן, ששיאו היה מכתב איום לקינג שלווה בהקלטות של הרפתקאותיו הרומנטיות – מאמץ שמטרתו הייתה להרחיק את קינג מהתנועה לזכויות האזרח ולדחוף אותו להתאבד.

הובר אמנם עולה מהביוגרפיה כדמות פגומה, אך גם כמי שהיה הרבה יותר איש של עבודת צוות מאשר נבל ששיחק לבד על המגרש. הוא הבין שהצלחתו תלויה בכך שהציבור יסכים לדרכו, והיה מיומן בבנייתה של הסכמה ציבורית כזאת

בביוגרפיה המופתית שלה של הובר, המתפרשת על פני 732 עמודים, "G-Man: J. Edgar Hoover and the Making of the American Century", ההיסטוריונית בוורלי גייג' (Gage) מאוניברסיטת ייל מתעדת בקפידה את כל הפרות החוק העיקריות שבוצעו על ידי ה-FBI  של הובר. היא גם מראה שהדימוי המקובל של הובר כ"רודן חד-ממדי ותככן חשאי שהכפיף את יתר המדינה בכוח זרועו" הוא עיוות של האמת. הובר אמנם עולה מהביוגרפיה כדמות פגומה, אך גם כמי שהיה הרבה יותר איש של עבודת צוות מאשר נבל ששיחק לבד על המגרש. הוא הבין שהצלחתו תלויה בכך שהציבור יסכים לדרכו, והיה מיומן בבנייתה של הסכמה ציבורית כזאת. מכרעת באותה המידה הייתה תמיכתם של הדרגים הגבוהים בפעילויות (החשאיות והגלויות כאחת), הן תחת ממשלים ליברליים והן תחת ממשלים שמרניים, תמיכה שהובר פעל ללא לאות כדי להבטיח לעצמו. הפרגמטיזם של הובר סייע, בצמתים עיקריים מסוימים, למתן את הדוגמטיות שלו ואת הטקטיקות הקיצוניות שאפיינו אותו.

גייג' גם מצינת שהובר זכה לסיוע משמעותי בזכות הסכמה שהתגבשה באמצע המאה ה-20, הסכמה שהוא חיזק, בדבר הצורך להתמודד עם איומים נגד המדינה – בעיקר מצידם של נאצים, קומוניסטים וגנגסטרים. כשהובר המזדקן פנה לפעול נגד פעילי זכויות האזרח, נגד מי שמחו נגד מלחמת וייטנאם ונגד רדיקלים אחרים בשנות השישים, הוא מצא את עצמו פועל במגרש פוליטי הרבה יותר שנוי במחלוקת. פנייה לעקרונות שהיו מוסכמים על שני הצדדים במפה הפוליטית האמריקנית כבר לא יכלה להצדיק את מעשיו, בעיקר לאחר שהשיטות החשאיות של הסוכנות, שהיו לא פעם נתעבות, החלו לדלוף לציבור. שנים מעטות לאחר מותו של הובר, ב-1972, התפוגגה ההילה הפוליטית שלו, שמו הטוב הוכתם ללא הכר והאמון בארגון שלו היה מרוסק כליל.

הרפורמות שהונהגו בסוכנות לאחר מותו של הובר – שהפכו אותה לעצמאית מגורמים פוליטיים, מחויבת יותר לחוק וגם מפוקחת חוקית, וגם שקופה יותר – ביקשו להסיר את הכתם שדבק בהובר ולהשיב לסוכנות את אמון הציבור

הרפורמות שהונהגו בסוכנות לאחר מכן – שהפכו אותה לעצמאית מגורמים פוליטיים, מחויבת יותר לחוק וגם מפוקחת חוקית, וגם שקופה יותר – ביקשו להסיר את הכתם שדבק בהובר ולהשיב לסוכנות את אמון הציבור. יחד עם זאת, ה-FBI  בתקופת טראמפ (שטרם הסתיימה) הוקע כמוטה פוליטית לעתים קרובות עד כדי כך שהתעוררה דאגה שמא הסוכנות מצויה במשבר בכל הנוגע לעצם הלגיטימיות שלה. ראשית, עלו האשמות מדהימות כלפי הסוכנות מצד חלקים שונים של ארה"ב כשהמנהל שלה, ג'יימס קומיי, הודיע על החלטתו לא להמליץ להגיש כתבי אישום בפרשת הילרי קלינטון והודעות הדוא"ל שלה, לאחר מכן הודיע על החלטתו לפתוח מחדש את החקירה, 11 יום בלבד לפני הבחירות לנשיאות ב-2016, ולאחר מכן הכריז כי החליט לנקות את קלינטון מחשד יומיים לפני הבחירות. לאחר מכן, היינו עדים לתגובות פוליטיות חריפות משני צדי המתרס כלפי חקירות ה-FBI של שפע הפעילויות עוקפות החוק ושוברות הנורמות של טראמפ.

התיאור החודר של גייג' את הקריירה של הובר, בעיקר את ההצלחות הרבות שלו, שצללים העיבו עליהן, מעניקה לנו פרספקטיבה צלולה ומתוזמנת היטב בימים שבהם עוד מוסד בארצנו המפוצלת נאבק כדי לשמר את האמון בו. הובר עבד קשה, ובהצלחה, במשך עשרות שנים, כדי לבנות סוכנות שנתפשה בציבור כמגלמת ערנות שומרת החוק שאינה מוטה פוליטית. מדובר בהישג שה-FBI המודרני והנתון בקשיים עשוי להתקנא בו.

ביולי 1919, הפרקליט הראשי איי. מיטשל פלמר מינה את הובר, שהיה אז בן 24, ועבד במשרד המשפטים משנת 1917, להוביל את המחלקה שעסקה ברדיקלים במחלקה במשרד המשפטים שכונתה אז the Bureau of Investigation, כלומר "לשכת החקירות". במחלקה הזאת, הובר השתמש בכישרונו באיסוף ובקיטלוג של כמויות מידע עצומות, כדי להכין תיקים נגד מי שנחשדו כי הם אנרכיסטים, סוציאליסטים וקומוניסטים. הוא גם מילא תפקיד מרכזי במעצר הידוע לשמצה, שבוצע בימי שלום, של אלפי קומוניסטים שנולדו מחוץ לארצות הברית, מעצר שבוצע ב-2 בינואר 1920. הפרשה הייתה "הטעות הגדולה ביותר של הובר הצעיר", כותבת גייג'. הובר התעלם מהצורך בהליך משפטי ראוי, ומערכת התיוק שלו כשלה: בנוסף למקרים של טעות בזיהוי, התגלה שרק מעטים מהרדיקלים שנעצרו היוו איום ממשי.

הפרקליט הראשי ישר הדרך של הנשיא קלווין קולידג', הרלן פ. סטון, מינה את הובר למנהל בפועל של לשכת החקירות, והורה לו להפוך את הארגון למקצועי, להקפיד הקפדה מוחלטת על קיום החוק, ולשים קץ למעקבים פוליטיים

אלא שהובר שרד את הכישלון ויותר מזה. ב-1924, על אף האשמות בשחיתות שפשתה ב-Bureau of Investigation, הפרקליט הראשי ישר הדרך של הנשיא קלווין קולידג', הרלן פ. סטון, מינה את הובר למנהל בפועל של לשכת החקירות, והורה לו להפוך את הארגון למקצועי, להקפיד הקפדה מוחלטת על קיום החוק, ולשים קץ למעקבים פוליטיים. (לא מוסבר מדוע סטון עצמו לא ניקה את המערכת). במשך שמונה השנים שלאחר מכן, הובר עבד כדי ליצור לעצמו דימוי של טכנוקרט מאופק שאפשר לסמוך עליו. הוא קיבל לעבודה רק עורכי דין או מנהלי חשבונות גברים. הוא גם טיפח את הדימוי שלו בתחום חירויות האזרח, וקידם את המומחיות הטכנית של הלשכה באמצעות מסלקה לטביעות אצבע לצרכים פליליים, מעבדת זיהוי פלילי מתקדמת ביותר, ומחלקה לסטטיסטיקה של הפשיעה. התפקיד הצנוע יחסית של הלשכה באכיפת החוק ברמה הפדרלית בתקופה הזאת עזר לו במשימה. הוא היה מעורב אך בקושי בבעיות הפשע המאורגן שהתעוררו בתקופת היובש. סוכני הלשכה לא הורשו לשאת נשק, והלשכה לא השתמשה בהאזנות סתר, במודיעים או בטקטיקות משטרתיות אלימות.

הובר הפך לרב-אמן בקידום ההצלחות של ה-FBI בעיתונות ובתרבות הפופולרית

גייג' מראה שהגעתו של פרנקלין ד' רוזוולט לבית הלבן ב-1933, שינתה את המציאות כליל עבור הובר והלשכה שלו. לאחר ביטול האיסור על מכירת אלכוהול באותה שנה, הנשיא איחד את כל סוכנויות הבילוש הפדרליות ומינה את הובר לעמוד בראשן. שורה של חוקים פליליים פדרליים חדשים, שנחקקו בתגובה לעלייה בפשע האלים, הרחיבו מאוד את משרעת החקירה של הלשכה (ששמה שונה ב-1935 ל-Federal Bureau of Investigation). כעת התיר הקונגרס לסוכנים לשאת נשק ולבצע מעצרים. הנשיא רוזוולט דחק בהובר "לבנות גוף של דעת קהל" כדי לתמוך בהנהגת ה-FBIבניהול "המלחמה בפשע" מטעם רוזוולט, והובר הפך לרב-אמן בקידום ההצלחות של ה-FBI בעיתונות ובתרבות הפופולרית (G-Men, מגזין צהבהב שכל גיליון שלו כלל נאום של הובר יחד עם סיפורים על "המקרים המפורסמים" שלו, היה רק התחלה). הובר הצליח, אפילו בעודו מותח ביקורת על עובדים סוציאליים ודומיהם בימי ה"ניו דיל" בהופעותיו הפומביות, להציג את עצמו ואת סוכניו כמקצועני "ניו דיל" מיומנים להפליא ונעדרי הטיות פוליטיות.

ב-1936 רוזוולט הזמין את הובר לשוב לעסקי המעקב הפוליטי – מהלך הרה גורל. במציאות של שביתות עובדים רחבות ושל מחאות חברתיות, הנשיא, שהיה מוטרד משאלות של ביטחון לאומי וגם משאלת יכולתו להיבחר מחדש לנשיאות, ביקש את ראש ה-FBI שלו לחקור בחשאי את מה שהוא כינה "פשיזם וקומוניזם". הובר קפץ על ההזדמנות. לאחר מכן, רוזוולט אישר חקירות FBI  של "חתרנים" אחרים לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. היקף המעקב והחדירה של הקבוצות הללו על ידי הובר נותר בגדר סוד. אך לאחר שגרמניה הנאצית פלשה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, הנשיא הודיע שה-FBI פועל נגד מרגלים ומחבלים. והובר אמר לקונגרס שהוא מכין "רשימות מקיפות" של אנשים וקבוצות העוסקים ב"כל פעילות שעלולות להזיק לביטחון הפנים של ארה״ב". כשה-FBI החל לעצור אנשים שתמכו בנאצים או בקומוניסטים, מבקרים ליברלים ופרוגרסיבים הוקיעו את הפעולות וטענו שהן חזרה שאין להשלים עמה לימיו האפלים של הובר בעת שעמד בראש ה-"Radical Division".

הובר טיפח מערכות יחסים עם מנהיגי ה-ACLU (הארגון האמריקני האמון על חירויות האזרח) וה-NAACP (הארגון העיקרי שייצג את השחורים) ונשבע אמונים לעקרונות שלהם בתחום זכויות האזרח. הוא התנגד למעצר של יפנים-אמריקנים במחנות, בחוף המערבי, וחקר לבנים מהדרום שביצעו מעשי לינץ'

הדאגה הציבורית לחירויות האזרח החלה לסגת לאחר הפלישה הגרמנית לצרפת ביוני 1940. ואילו הובר, שלמד את הלקח שלו ב-1920, עבד קשה כדי להעניק לגיטימציה לפעולות שלו בימי המלחמה. הוא טיפח מערכות יחסים עם מנהיגי ה-ACLU (הארגון האמריקני האמון על חירויות האזרח) וה-NAACP (הארגון העיקרי שייצג את השחורים) ונשבע אמונים לעקרונות שלהם בתחום זכויות האזרח. הוא התנגד למעצר של יפנים-אמריקנים במחנות, בחוף המערבי, וחקר לבנים מהדרום שביצעו מעשי לינץ'. הוא עצר מתנגדי משטר מעטים בלבד. גייג' כותבת שבחודשים האחרונים של המלחמה הובר היה "יקירו של ממסד ה'ניו דיל', נודע כמגן חירויות האזרח וכמי שמבער נאצים, חבלנים ומחרחרי שנאה גזעית".

ההערכה הציבורית הזאת שיקפה את השליטה החזקה של הובר על מה שהעולם ידע על הפעילויות של ה-FBI. הוא הקפיד לשמור בסוד את פעולות המעקב והריגול נגד ה-ACLU וה-NAACP, שהתנהלו אפילו בעוד הוא עצמו עסוק בחנופה כלפיהם. רק קומץ אנשי ממשל ידעו על דו"חות החקירה של ה-FBI, שנכתבו לבקשת רוזוולט, על אודות המנהגים המיניים של בעלי תפקידים בממשל וכן על מבקרי הנשיא ויריביו במהלך המלחמה (כולל נגד מי שדגלו במדיניות של בידוד מהעולם, ראשי איגודים מקצועיים ופעילי זכויות האזרח). הציבור גם לא ידע שה-FBI, שבשלב הזה היה כבר מפלצתי בממדיו, נהנה מיכולות מעקב שהוא עתיד להמשיך להפעיל גם בעתות שלום.

לאחר המלחמה, האובססיה העיקרית של הובר הייתה האיום מצד הקומוניזם. גייג' מראה שבשנות הארבעים והחמישים, החדירה הסובייטית לתוך הממשל האמריקני והחברה האזרחית הייתה ממשית ורצינית. הובר נשא קולו ברמה נגד "מזימות שטניות" של המפלגה הקומוניסטית. יחד עם זאת, האתגר שהוא התמודד איתו כדי להבטיח את תמיכת הציבור לגישה של ה-FBI היה מסובך הרבה יותר. בתחילה, ליברלים ופרוגרסיבים רבים האשימו אותו בניפוח "הסכנה האדומה". הובר ידע הרבה יותר מהציבור על ממדי הבעיה, כיוון שהייתה לו גישה לתוכניות מודיעין סודיות ביותר שגילו רמזים על זהותם של מרגלים רוסיים וכן פרטים על מערכת היחסים של מוסקבה עם המפלגה הקומוניסטית האמריקנית. הצורך להגן על תוכניות המודיעין הללו מנע לעתים מהובר להרשיע מרגלים סובייטיים ולבסס את האזהרות שהוא השמיע בציבור בדבר "הסכנה האדומה".

מקרתי רצה שה-FBI יחשוף סודות על אודות קומוניסטים גם אם הדבר היה כרוך בחשיפות מקורות ושיטות עבודה של הסוכנות. כשהובר התנגד בטענה שהמידע ישמש 'להכפשתם של חפים מפשע' ויעודד ציד מכשפות, ליברלים ופרוגרסיבים שיבחו את המקצועיות ואת שיקול הדעת שלו

הופעתו של הסנטור ג'וזף מקרתי על הבימה האנטי-קומוניסטית בראשית 1950, כשהוא טוען ש-205 קומוניסטים חברי מפלגה עובדים במחלקת המדינה, התגלתה כמתנה בלתי צפויה מבחינתו של הובר. הוא עסק במעקב נמרץ וחשאי אחר קומוניסטים, אך הוא ראה במקרתי, שהפריח טענות ללא תימוכין בדבר חדירה קומוניסטית, "איום בלי נשלט על המאבק נגד הקומוניזם", כך על פי דבריה של גייג'. בין השאר, מקרתי רצה שה-FBI יחשוף סודות על אודות קומוניסטים גם אם הדבר היה כרוך בחשיפות מקורות ושיטות עבודה של הסוכנות. כשהובר התנגד בטענה שהמידע ישמש "להכפשתם של חפים מפשע" ויעודד ציד מכשפות, ליברלים ופרוגרסיבים שיבחו את המקצועיות ואת שיקול הדעת שלו. דווייט ד. אייזנהאוור פעל בהתאם כדי להרוס את מקרתי ב-1954 על ידי כך שהוא העמיד את הובר כאלטרנטיבה האנטי-קומוניסטית הראויה לאמון. "באחד ממופעי ההתעמתות הפוליטיים העזים בהיסטוריה האמריקנית", כך כותבת גייג', "גדולתו של הובר הזדהרה כנקודת הקונצנזוס האחת והיחידה".

הקריסה של מקרתי הייתה רגע השיא במאמץ בן שלושים השנה של הובר להציב את ה-FBI כארגון שעומד מעל לפוליטיקה, ארגון שהציבור יכול לסמוך עליו שיפעל באחריות ובחשאי כדי לשמור על ביטחון האומה. גייג' מדגישה את היכולת האדירה שנדרשה כדי לשמור על התדמית הזו ועל התמיכה בה משני צדי המתרס הפוליטי. היא גם מצביעה על "רמה מפתיעה של מיומנות עדינה ויצירתיות" שהובר גילה בתגובה לאתגרים המשתנים בתחום אכיפת החוק והביטחון הלאומי. הוא הקפיד שהסוכנים שלו יהיו ללא דופי והסוכנות שלו ניצבה בחזית מדעי המודיעין וחקר הפשיעה. הוא ניהל ברוב פיקחות מערכות של בריתות עם נשיאים ועם הקונגרס, וכן עם העיתונות. הוא ניחן ביכולת לאיפוק סלקטיבי – הוא סירב לנקוט פעולות שהיו עלולות לסכן את התמיכה הפוליטית שלו, והוא אמר "לא" כשהוא סבר שבקשות של נשיאים למודיעין פוליטי הרחיקו לכת מעבר לרצוי. לא פחות חשוב מכך: הוא דאג שדמויות בולטות בממשל ובקונגרס ידעו באופן כללי על המבצעים הפולשניים שלו (אם כי הוא גם הקפיד שהם לא ידעו יותר מדי על הטקטיקות שלו שהיו מפוקפקות מבחינה חוקית), בעודו מונע את המידע מהציבור שעל אמונו הוא נסמך לצורך הצלחתו.

בשנות השישים, "הקונצנזוס האמריקני שבעבר תמך" בהובר התפורר "בעוד המדינה נחלקת סביב נושאים של גזע, זכויות האזרח, 'חוק וסדר' והמלחמה בווייטנאם", כותבת גייג'. היא מראה שהיחסים בתחום הגזע, היו המלכודת העיקרית שהובר נפל בה. הובר היה גזען כל חייו, ועם זאת החל בשנות הארבעים ועד שנות השישים הוא "ארגן מבצעים רחבי ממדים נגד הגורמים הקיצוניים ביותר של הדרום התומך בהפרדה בין הגזעים, בעיקר נגד הקו-קלוקס-קלאן". הובר שנא הפרת חוק ואי-סדר, כך היא מסכמת, יותר ממה שהוא אהב הפרדה בין הגזעים. בה בעת, היא מפנה את תשומת הלב למבצעים הרחבים בהרבה של הובר נגד מנהיגים ופעילים במחנה זכויות האזרח.

הובר התמקד במיוחד במרטין לותר קינג הבן, שהוא ראה בו "סוטה" וצבוע. היו לו ראיות מוצקות (אך לא כאלה שהוא היה יכול לחשוף) לכך שיועץ קרוב של קינג, סטנלי לוויזון (Levison), וכן האיש שניהל את המשרד של התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית של קינג בניו יורק, ג'ק או'דל (O’Dell) היו בעלי קשרים חשאיים עם המפלגה הקומוניסטית. ביולי 1962, לאחר שהובר הפיץ בקרב עיתונים בדרום טקסט חשאי על אודות העבר הקומוניסטי של או'דל, קינג הציג מצג שווא בניסיון להפחית מחשיבות התפקיד של או'דל בהתאחדות ולהפחית בחשיבות הידיעה שלו עצמו בנוגע לנטיות הקומוניסטיות של או'דל. בשנה שלאחר מכן, הובר שכנע את הנשיא ג'ון פ. קנדי ואת הפרקליט הראשי רוברט קנדי להזהיר את קינג מפני שני האישים הללו. אך בהיעדר ראיות, קינג התנגד.

הובר ראה במרטין לותר קינג 'סוטה' וצבוע: 'אני רואה בקינג את השקרן הנודע לשמצה ביותר במדינה'. עוזרו המזועזע דחק בו להפוך את האמירה ללא רשמית, אך הובר עודד את העיתונאיות לפרסם את הדברים. הוא חיפש מריבה, והוא חשב שיש לו סיבה לעלות לזירה

הובר המתין עד לבחירתו של לינדון ג'ונסון לנשיאות, ב-1964, כדי להוקיע את קינג, ועשה זאת חודש לאחר שקינג קיבל פרס נובל לשלום. הובר אמר בבוטות לענף הנשי של מועדון העיתונות הלאומי: "אני רואה בקינג את השקרן הנודע לשמצה ביותר במדינה". עוזרו המזועזע דחק בו להפוך את האמירה ללא רשמית, אך הובר עודד את העיתונאיות לפרסם את הדברים. הוא חיפש מריבה, והוא חשב שיש לו סיבה לעלות לזירה. אלא שההערה שלו הסתברה כטעות הפומבית הגדולה ביותר שלו מאז ימיו ב-Radical Division, ופרצה בעקבותיה סערה ציבורית אדירה. (ימים אחדים לאחר מכן, ה-FBI פתח שמבצע הסחיטה החשאית והפצת השמועות נגד קינג, שכמובן, היה גורם להתקלחות אילו נודע בציבור).

התנועה לזכויות האזרח – שהמחלוקות בה גברו והלכו - השמאל החדש, המוחים נגד מלחמת וייטנאם, הלאומנים השחורים: לכל אלו היו קשרים רופפים, אם בכלל, עם ברית המועצות, וה"חתרנים" הללו זכו לתמיכה ציבורית רחבה יותר מאשר מתנגדי השלטון שהובר רדף אחריהם בראשית דרכו. אך עם התערערות הסדר הציבורי, הובר יצא נגד כולם ופעל נגדם, כשהוא מחלק מכות פומביות וגם מפעיל מבצעים חשאיים. בנייה של קונצנזוס פוליטי בהקשר הזה הייתה הרבה יותר קשה לאחר שהדעות שלו בדבר האיומים שראויים להתייחסות התבררו כרחוקות הרבה יותר מהמיינסטרים. כשהצד הסודי והמפוקפק של שיטות הפעולה של ה-FBI החל לדלוף, דרכו האופיינית להפיס את דעתם של בעלי ברית פשוט לא הייתה אפקטיבית.

היקף המעקב האלקטרוני שהובר הפעיל החל להתברר לציבור ב-1966. הפעולה הפוליטית שלו נחשפה ב-1971, עם פרסום מסמכים שנגנבו ממשרד של ה-FBI. המסמכים חשפו לראשונה שה-FBI עוקב, משבש ומנטרל אקטיביסטים מהצד השמאלי של המפה

היקף המעקב האלקטרוני שהובר הפעיל החל להתברר לציבור ב-1966. הפעולה הפוליטית שלו נחשפה ב-1971, עם פרסום מסמכים שנגנבו ממשרד של ה-FBI במדיה, פנסילבניה. המסמכים חשפו לראשונה שה-FBI עוקב, משבש ומנטרל אקטיביסטים מהצד השמאלי של המפה. עבור "ליברלים ושמאלנים", כותבת גייג', הדבר "סימן את הסוף של מה שעוד נותר משמו הטוב של הובר כדמות המייצגת מדינה בעלת בלמים וממשל טוב, הדמות שהם פעם אימצו והעריצו". לאחר שהובר מת בפתאומיות ב-2 במאי 1972, הוא זכה ל"מופע גדול של הוקרה משני צדי המתרס הפוליטי", כפי שגייג' מנסחת זאת, בעיקר על הצלחותיו בראשית ימיו ועל שירותו הארוך. אך לאחר הגילויים המזעזעים של ועדת צ'רץ' מ-1975, שעסקה בחקירת ההתנהלות של ארה״ב בתחום מודיעין הפנים, הוא "התגלה כאחד הרשעים הגדולים בהיסטוריה, אולי הדמות הפוליטית המוקעת באורח הרחב ביותר במאה ה-20".

ג'יימס קומיי החזיק בשולחן הכתיבה שלו במשרד מנהל ה-FBI עותק של התזכיר בן העמוד הבודד מאוקטובר 1963, תזכיר שהובר כתב לפרקליט הראשי רוברט קנדי ובו הוא מבקש רשות לפתיחה במעקב אלקטרוני אחר מרטין לותר קינג. הסיבות שהוזכרו בתזכיר היו האמונה של קינג במרקסיזם והקשרים האפשריים שלו לגורמי השפעה קומוניסטיים. קומיי הפך את התזכיר לפריט המרכזי בסמינר למגויסים טריים ל-FBI, סמינר שעסק במערכה האכזרית של הארגון נגד קינג, והוא אף הרבה לדבר עליו עם עמיתים. " כשאנו זוכרים את הטעויות שלנו ואנו פתוחים ודוברי אמת ביחס אליהן", הסביר קומיי בספר זיכרונותיו הראשון, "אנו מפחיתים את הסיכוי לחזור עליהן".

במשך השנים, רפורמות הבטיחו שה-FBI יפעל על פי כללים מפורטים בכל הנוגע לחקירות ולמעקב אלקטרוני, והוא נתון לפיקוח מצד בתי משפט פדרליים, שומרי-סף ברשות המבצעת וכן ועדות של הקונגרס. נורמה רבת-עצמה נקבעה לפיה על הארגון לשמור על עצמאות קפדנית מהנשיא, ברמת הנראות וגם בפועל

ה-FBI של קומיי היה שונה מאוד מהארגון של הובר. במשך השנים, רפורמות הבטיחו שה-FBI יפעל על פי כללים מפורטים בכל הנוגע לחקירות ולמעקב אלקטרוני, והוא נתון לפיקוח מצד בתי משפט פדרליים, שומרי-סף ברשות המבצעת וכן ועדות של הקונגרס. הקדנציה של ראש הארגון מוגבלת לעשר שנים. נורמה רבת-עצמה נקבעה לפיה על הארגון לשמור על עצמאות קפדנית מהנשיא, ברמת הנראות וגם בפועל, כדי לשמור על האמינות של הארגון כשהחקירות שלו נוגעות באינטרסים של הממשל.

ולמרות כל אלו, ה-FBI אינו יכול לחמוק מהצל של הובר ומהחשד שהוא מפעיל כוח בלתי לגיטימי- בעיקר כשהוא חוקר דמויות פוליטיות בכירות. ה-FBI עשה טעויות בטיפול שלו בפרשת האימייל של הילרי קלינטון, וכן בהתנהגות המפוקפקת הבלתי-פוסקת של דונלד טראמפ שעלתה לארגון באמינותו. אלא שאנחנו לוקים באי-הבנה מהותית בדבר הלבטים שה-FBI ניצב בפניהם אם אנו סבורים שהחקירות הללו היו זוכות להרבה יותר אמון אילו הארגון נמנע מלעשות את הטעויות שהוא עשה.

עיניים ביקורתיות בזרוע המבצעת וכן בקונגרס, ועיתונות הרבה פחות קלה לריצוי מאשר בימיו של הובר, גורמות לכך שהרבה יותר קשה לשמור על סודיות. המוסדות הללו בוחנים כל טעות, שרבות מהן זוכות להיתפש כבעלות משמעות אדירה מעבר לסביר בדיוק כיוון שהן נבחנות במשקפיים שרואות בהובר נבל

ה-FBI המודרני אינו נהנה מהכלים של הובר לניהול הלגיטימיות של החקירות שלו. הובר שמר על הלגיטימיות הזאת, בעיקרו של דבר, על ידי בידוד הארגון משאלות מהחוץ, שאלות שהיו חושפות את החריגות שלו. הוא עשה טובות לנשיאים ולפוליטיקאים אחרים, שתמכו בו בתמורה. ה-FBI שאחרי הובר, ארגון האמון על שמירת החוק, חייב (והוא אכן פועל כך) לפעול במרחק מהפוליטיקאים. עיניים ביקורתיות בזרוע המבצעת וכן בקונגרס, ועיתונות הרבה פחות קלה לריצוי מאשר בימיו של הובר, גורמות לכך שהרבה יותר קשה לשמור על סודיות. המוסדות הללו בוחנים כל טעות, שרבות מהן זוכות להיתפש כבעלות משמעות אדירה מעבר לסביר בדיוק כיוון שהן נבחנות במשקפיים שרואות בהובר נבל. כפי שאפשר ללמוד מהאירועים שקרו לאחרונה, וכפי שהובר עצמו גילה, שמירה על תמיכה ציבורית רחבה עלולה להיות בלתי אפשרית בימים של פיצול עמוק בחברה ובפוליטיקה.

מובן שחקירות גלויות של דמויות פוליטיות בכירות הן האתגר הקשה ביותר. האשמות בפוליטיזציה הן בלתי נמנעות, ומה שמונח על כף המאזניים לא היה יכול להיות כבד משקל יותר. על אף שהובר ריגל אחר פוליטיקאים, הוא מעולם לא פתח בחקירה פומבית של דמות לאומית בכירה, והיה עושה כל שביכולתו כדי להימנע מכך. צעד כזה היה מערער את התמיכה הפוליטית שאפשרה לו לפעול נגד מה שהוא תפש כאיומים אמיתיים.

ה-FBI שלאחר הרפורמות אינו יכול להימנע מחקירות שגורמות למחלוקות פוליטיות כאלו. הוא מקבל הפניות לחקירה ממפקחים כלליים וסופג לחצים מהקונגרס ומהעיתונות, ועליו לפעול על פי הנחיות של הפרקליט הראשי בבואו לקבוע כיצד לפעול. כל החלטה שהארגון מקבל זוכה לתגובה שחושפת את העובדה שמחצית מהאומה רואה בה החלטה פוליטית. אין מדובר בהתפתחות של התקופה האחרונה. נזכור, למשל, את מערכת היחסים המורכבת של ראש ה-FBI לואיס פרי (Freeh) עם הנשיא ביל קלינטון. פרשת ווטרגייט, שהתרחשה בשלבי המעבר של ה-FBI מתקופת הובר, מדגישה כמה השתנו הדברים: ה-FBI של לפני הרפורמה עשה עבודה רצינית, בעזרת ההדלפות הפוליטיות בסגנון הובר של "גרון עמוק", סגן המנהל מרק פלט (Felt). הארגון פעל בתמיכה פוליטית רחבה (וקרוב לוודאי כזאת שאינה יכולה לחזור על עצמה), שהייתה נטועה בתחושת הדחייה העמוקה לא רק מווטרגייט, אלא ממלחמת וייטנאם ומכשלים אחרים של הרשות המבצעת במהלך העשור שקדם לכך.

רוח הרפאים של ג'יי. אדגר הובר מחייכת נוכח האירוניה, כשהסוכנות האהובה שלו נעשתה עצמאית מדי ופתוחה מדי מכדי לזכות לאמון באמריקה המקוטבת באורח קיצוני בין שני מחנות פוליטיים יריבים

ה-FBI מעולם לא היה במיצר קשה יותר מאשר בתקופת טראמפ. דמוקרטים רבים אינם אוהבים את ה-FBI לפחות מאז 2016, אז הם הגיעו למסקנה שהארגון מנסה להביא לבחירתו של טראמפ, שהאמין, במה שהיה טעות בסדר גודל דומה, שהסוכנות מנסה למנוע את בחירתו. חמש השנים שלאחר מכן, שאופיינו במתקפה בלתי פוסקת שלא היה לה אח ורע נגד ה-FBI דחקו את הרפובליקנים, בתקופה השבטית שלנו, לתזזית של התנגדות ל-FBI. הדמוקרטים תומכים כיום בסוכנות, אך סביר שתמיכתם לא תימשך אם ה-FBI יציג ראיות לכך שהנטר ביידן, בנו של הנשיא ביידן, ביצע עבירות שאפשר להרשיע אותו בגינן.

המאמץ של ה-FBI, שנמשך מזה חצי מאה, מאז מותו של הובר, להרחיק את עצמו מהפוליטיקה היה הכרחי והוא גם מעורר התפעלות. ארה״ב זקוקה לאכיפת חוק שתזכה לאמון רחב, יעילה, מקצועית ואמינה, וגם לסוכנות מודיעין פנים – כדי לשמור עלינו מפני האיומים המשנים צורתם כל העת בבית ובחוץ. אך כפי שידע המנהל מאריך הימים ביותר בתולדות ה-FBI, טיפוח של אתוס א-פוליטי יכול להשלים אך לא להחליף טיפוח של חברים בחלונות הגבוהים ושליטה במערכת הסודיות. רוח הרפאים של ג'יי. אדגר הובר מחייכת נוכח האירוניה, כשהסוכנות האהובה שלו נעשתה עצמאית מדי ופתוחה מדי מכדי לזכות לאמון באמריקה המקוטבת באורח קיצוני בין שני מחנות פוליטיים יריבים.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2022 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תרגם במיוחד לאלכסון: אדם הררי

תמונה ראשית: פסל שעווה של ג'יי. אדגר הובר במוזיאון השעווה מדאם טוסו בוושינגטון. תצלום: Ken Cedeno/Corbis, אימג'בנק / גטי ישראל