אלכסון סביבתי הטווח הארוך מתקצר

זאת כבר לא שאלה של דעה. כדור הארץ במצב חמור, ולא יעזרו הסחות הדעת או התירוצים: כולנו מושפעים, כולנו אחראים, כבר היום
X זמן קריאה משוער: 36 דקות

המאמר הוא חלק ראשון מתוך שלושה. החלק השני זמין כאן  והחלק השלישי זמין כאן.

"כל השמיים היו אש; האדמה רעדה"
ויליאם שייקספיר, הנרי הרביעי, חלק 1, מערכה 3, תמונה 1. מאנגלית: דורי פרנס

שנים רבות הנחתי שהמין שלנו ייכחד עד מהרה. תיארתי לעצמי שנשרוד עוד מאה שנה, אם יתמזל מזלנו. וכעת אני חושדת שהכחדתנו תבוא בעתיד הקרוב. האם ביכולתי לשער מתי בדיוק זה יקרה? מובן שלא. תחושותיי בעניין הזה מבוססות אך ורק על סבירות. זה כמו לקבל אבחנה של של סרטן לבלב בשלב מתקדם. האם ודאי שהמטופלת תמות בקרוב? לא, זה לא ודאי. האם זה סביר מאוד? כן, ומוטב לה להשלים עם הסבירות הזאת ולטפל בענייניה.

בעשור האחרון, רמות פליטת הפחמן הדו־חמצני שלנו הן הגבוהות בהיסטוריה, ועדיין לא חשנו את מלוא ההשלכות. גם אם נפסיק לפלוט פחמן דו־חמצני מחר, אנחנו נמשיך לסבול מחום הרבה יותר גבוה במשך עשר שנים לפחות

ראשית, נבחן את נתוני האקלים. במהלך העשור האחרון אני חוקרת את "הכאוס האקלימי" על-ידי קריאת מאמרים מדעיים והאזנה להרצאות בנושא אקלים הזמינות לכל הדיוט. אין חדשות טובות במקורות האלה. פלטנו כל כך הרבה פחמן דו־חמצני אל האטמוספרה, שרמות ה-CO2 הן הגבוהות ביותר זה שלושה מיליון שנה. בעשור האחרון, רמות פליטת הפחמן הדו־חמצני שלנו הן הגבוהות בהיסטוריה, ועדיין לא חשנו את מלוא ההשלכות. גם אם נפסיק לפלוט פחמן דו־חמצני מחר, אנחנו נמשיך לסבול מחום הרבה יותר גבוה במשך עשר שנים לפחות. וברור לחלוטין שלא נפסיק את פליטות ה־CO2 כבר מחר.

יִריעת הפחמן האטמוספרית התניעה, ותמשיך להתניע, מנגנונים נוספים של התחממות מהירה שאינם בשליטתנו. אחד הקטלניים שבהם יביא לשחרורו של גז מתאן שהיה כלוא במשך עידן ועידנים תחת הקרח הארקטי, ותחת שכבת הכפור שאנו ממשיכים לכנות קִפְאת־עד (permafrost), אף שחלק גדול ממנה אינו שרוי עוד בקיפאון־עד.

מתאן הוא גז חממה הרבה יותר חזק מאשר פחמן דו־חמצני, ופעולתו הרבה יותר מהירה. בעשרים השנה הראשונות אחרי פליטתו לאטמוספרה, הוא חזק פי 86 מאשר פחמן דו־חמצני. נדרשות עשר שנים עד שהשפעתה המלאה של מולקולת ה־CO2 על הטמפרטורה מתממשת, ואילו למולקולת המתאן נדרשים חודשים בודדים בלבד.

גם חמצן דו־חנקני הוא גז חממה שרק לאחרונה התחלנו לעסוק בהרחבה בהשלכות פליטתו. כשחנקן עודף מחומרי דישון נפלט מקרקעות וממי תהום, הוא הופך לחנקן דו־חמצני. המולקולה שלו חזקה פי 300 ממולקולת פחמן דו־חמצני, והיא כבר אחראית ל־20 אחוז בערך מהתחממות כדור הארץ. בגלל המחסור הגובר והולך במזון, יש מדינות המשתמשות בכמות גדולה אף יותר של דשן כדי להגדיל את היבולים. מחקרים חדשים מצביעים על מתאם ברור בין העלייה בשימוש בדשן לעלייה ברמות החנקן הדו־חמצני באטמוספרה.

ואם כל הפליטות האלה לא הרתיעו אתכם, גז לא מאוד מוכר בשם גופרית שש־פלואורידית, או SF6, המשמש בטכנולוגיות רבות של אנרגיה ירוקה ומתחדשת, חזק פי 23,500 כגז חממה מאשר פחמן דו־חמצני. הוא דולף מאתרי ייצור חשמל ונשאר באטמוספרה אלפי שנים.

קרחון

נמסים, מתפרקים, נעלמים, מציפים: הקרחונים. תצלום: אנני ספראט

כיפות הקרח של הקוטב הצפוני והדרומי נמסות מהר יותר אפילו מכפי שחזו התחזיות המבהילות ביותר, ומתאן נפלט בשצף מהאזורים האלה, מבעבע מתוך אגמים ארקטיים ועולה מתוך ימים ויבשות בכל העולם. יש חוקרים החוששים שכאשר תתרחש המסה מלאה של שכבת הקרח הארקטי בקיץ, יתרחש "גיהוק" של מתאן שהיקפו מיליארדי טון. המסה מלאה כזאת לא התרחשה כבר ארבע מיליון שנה, ואם שחרור אדיר כל כך של מתאן אכן יתרחש, התחממות כדור הארץ תואץ במידה רבה בתוך חודשים. מקרה כזה לבדו עלול להוביל להכחדה המונית.

עובייה של שכבת הקרח הארקטית בקיץ הוא כיום שני שלישים בלבד מכפי שהיה בשנות השבעים, וההתחממות בקוטב הצפוני מהירה כל כך שסביר להניח שהמסה מלאה של שכבת הקרח בקיץ תתרחש בחמש השנים הקרובות. קצב ההמסה של יבשת אנטארקטיקה הואץ גם הוא ב־280 אחוז בארבעים השנה האחרונות. מקרי ההמסה האדירים המתרחשים שם, כמו קריסת מדף הקרח "לארסן B", חמורים יותר מכפי שחזו מדענים. ושטחו של מדף הקרח "לארסן C", שקרס ביולי 2017, היה 5,700 קמ"ר.

הקרח הארקטי הוא מערכת הקירור של חלקו הצפוני של כדור הארץ, והוא משפיע על האקלים בעולם כולו. שכבתו הלבנה גם מחזירה אל החלל חלק גדול מחוּמה של השמש, וכמוהו עושה גם שכבת הקרח באנטארקטיקה. כשהקרח נמס, האוקיינוס האפל סופג את השמש, והתחממותו ממיסה את שארית הקרח מהר עוד יותר

הקרח הארקטי הוא מערכת הקירור של חלקו הצפוני של כדור הארץ, והוא משפיע על האקלים בעולם כולו. שכבתו הלבנה גם מחזירה אל החלל חלק גדול מחוּמה של השמש, וכמוהו עושה גם שכבת הקרח באנטארקטיקה. כשהקרח נמס, האוקיינוס האפל סופג את השמש, והתחממותו ממיסה את שארית הקרח מהר עוד יותר. במהלך שלושת העשורים האחרונים, חלקיו הוותיקים והעבים ביותר של הקרח הימי הארקטי הצטמטמו בשיעור בלתי נתפש של 95 אחוז, כך עולה מן הדו"ח הארקטי השנתי ל־2018 של מנהל האוקיינוסים והאטמוספרה של ארצות הברית.

ארה"ב, רוסיה וסין מתחרות כעת על הגמוניה באזור הארקטי, כדי להשיג את עתודות הנפט האדירות שקיימות שם ואשר יהפכו נגישות יותר ככל שהקרח נמס. מעבר לאפשרות הסבירה למדי שעימותים צבאיים יפרצו במסגרת מאבק השליטה באזור, הכנסת משאיות נפט אל המערכת האקולוגית הרגישה הזאת, והקידוח בה, יובילו להרס כפול: הן הידלדלות מואצת של הקרח הנותר שם, מה שיוביל בתורו לשחרור המתאן, והן שריפת הפחמן האצור בעתודות הנפט החדשות האלה ופליטתו לאטמוספרה. רוסיה, לדוגמה, השיקה לאחרונה דובְרה שאליה יחוברו שני כורים גרעיניים, שישמשו כמקור כוח לאסדות גז ונפט באזורים מרוחקים באוקיינוס הארקטי.

מקרים אלה, וכל שאר לולאות המשוב האקלימיות, נכנסו כעת לסחרור גדילה מעריכי שהולך ויוצא משליטתנו, והם עצמם עלולים להוביל את כדור הארץ ל"מצב חממה", באופן בלתי תלוי בפליטות הפחמן הדו־חמצני שהתניעו אותם במקור. החום ש"נלכד" מדי יום בסמוך לכוכב הלכת שלנו שקול לארבע מאות אלף פצצות גרעיניות בעוצמתה של הפצצה שהוטלה על הירושימה. אין טכנולוגיה קיימת שאפשר לפרוש על פני העולם כולו כדי להפוך את מגמת ההתחממות, וחוקרי אקלים רבים חושבים שחלון ההזדמנויות למהלך כזה כבר נסגר, כלומר שכבר עברנו את נקודת המפנה, וכי כדור הארץ יוסיף להתחמם בין אם נפעל ובין אם לא.

נפט, קידוח, משאבה, שקיעה

קודחים, שורפים, והעולם נשרף. תצלום: זביגנייב בוריבל

אנו נמצאים כעת בעיצומה של ההכחדה ההמונית השישית. כ־150 מיני צמחים ובעלי חיים נכחדים מדי יום. אף על פי שצירוף המילים "ההכחדה השישית", The Sixth Extinction, חדר לתודעה הציבורית בזכות ספרה זוכה הפוליצר של אליזבת קולברט (Colbert), רוב האנשים עדין אינם מבינים שגם בני האדם נמצאים ברשימת המינים העומדים בסכנת הכחדה.

בין ההשלכות שאנו מתמודדים עמן נמנים שיעורי מוות גבוהים בגלל היקף גבוה של בצורת, שיטפונות, שריפות, קריסת יערות, מגיפות והרס החיים בים – אבל כל מה שראינו עד כה הוא רק התחלה. חלק מההשלכות האפשריות עלולות אפילו להוביל להרס מהיר ביותר של כל צורות החיים המורכבות בכדור הארץ: למשל, השימוש בכלי נשק גרעיניים במסגרת מאבקן של החברות והממשלות הנואשות על משאבים. או התכה של 450 הכורים הגרעיניים הפועלים כיום בעולם, כיוון שיהיה בלתי אפשרי להמשיך להפעיל אותם עם קריסת הציוויליזציה התעשייתית. מאז 2011, אז היכה צונאמי בחופה הצפון־מזרחי של יפן וכמעט גרם להתכה של שלושה כורים גרעיניים בתחנת הכוח פוקושימה דאיצ'י, נדרשים כ-160 אלף ליטרים  של מים מתוקים מדי יום כדי להמשיך לקרר את הכורים. התפעול והבקרה של הרכיבים הרדיואקטיביים דורשים מפועלים לבצע עבודות מסוכנות, ואף תובעים את בנייתו של מכל מים חדש מפלדה אחת לארבעה ימים, כדי לאחסן את המים הרדיוקאטיביים המשומשים.

שיעור הדגנים, מוצר המזון הבסיסי של העולם, מצטמק בממוצע בשישה אחוזים עם כל עלייה של מעלת צלזיוס בודדת מעל הנורמה הקדם־תעשייתית

אם נשרוד את מסכת האיומים הזאת, עדיין נצטרך להתמודד עם בעיית הרעב. שיעור הדגנים, מוצר המזון הבסיסי של העולם, מצטמק בממוצע בשישה אחוזים עם כל עלייה של מעלת צלזיוס בודדת מעל הנורמה הקדם־תעשייתית. כיום אנחנו נמצאים מעלה אחת מעל הנורמה, וממשיכים לטפס בקצב מהיר. והאוקיינוסים מתחממים בקצב גבוה פי שניים, שכן הם ספגו עד כה 93 אחוז מההתחממות. לולא ספגו שיעור בלתי נתפש כזה מההתחממות, הטמפטורה היבשתית הממוצעת הייתה גבוהה כיום ב־36 מעלות צלזיוס. חמים ונעים. אך מובן שיש מחיר כבד להתחממות האוקיינוסים, למשל, מותן של שוניות האלמוגים, הצטמצמות הפלנקטון, עלייה ברמת החומציות של הים, סופות חסרות תקדים ועלייה בשיעור אדי המים, המשמשים גם הם כיריעת חממה הכולאת חום באטמוספרה.

ככל שנעשיתי מודעת לעובדות אלה ולמאות עובדות נוספות, כך גברה תדהמתי על שאננותם של רוב בני האדם נוכח האסונות הקרבים ובאים. מעולם לא היה סיפור חדשותי גדול יותר מן האפשרות שהמין האנושי כולו ייכחד, ואף על פי כן היא בקושי מוזכרת במהדורות החדשות, בתוכניות הטלוויזיה השונות, בבלוגים ובכותרות העיתונים. הדבר דומה למצב שבו האסטרונומים של העולם יאמרו לנו שאסטרואיד עומד לפגוע ישירות בכדור הארץ ולמחוק את כל החיים מעל פני האדמה, והציבור ימשיך להיות מרותק לתחרויות ספורט, לרשתות החברתיות, לשערוריות פוליטיות ולרכילות על מפורסמים.

ואף על פי כן, לפני שש שנים בערך החלו להופיע ספרים ומקורות מידע אחדים העוסקים בסיכויים להתרחשותה של הכחדה מלאה של כל החיים המורכבים, וואלה הפכו למקום המפלט שלי, אף שהמידע שהם סיפקו לי היה המחריד ביותר שיכולתי להעלות בדעתי.

אדמה יבשה, בצורת

יבש. בצורת. תצלום: סרי פאיומי

במשך עשרות שנים הייתה לי תחושה שהמצב מחמיר והולך, וששיעור ההרס עולה ועולה. כעיתונאית בשנים 1982-1994, התמחיתי בסוגיות חברתיות וסביבתיות. בשנות השמונים כתבתי אינספור כתבות על ההתחממות הגלובלית, המושג שבו השתמשנו באותם ימים, אבל מפני שההתחממות נראתה כמו איום רחוק, יכולנו לקיים סביבה דיון אינטלקטואלי בלי לחשוש שהיא תשפיע על חיינו בצורות מוחשיות נוראות. אבל עם הזמן התחלתי להיות מודעת למהירות שבה האקלים משתנה, ולהשלכותיו השליליות האדירות של השינוי הזה. כששמעתי את האמת מפי מי שחוקרים את הנתונים הגולמיים, חשתי דווקא הקלה, כיוון שהם אישרו את תחושות הבטן שלי ושפכו אור על נבואות לב אפלות שרקדו כמו רוחות רפאים בתודעתי. זהו מחקר מתמשך שחולל בי תהליך פנימי יסודי, תהליך רגשי ומזכך, וחשבתי שיועיל לחלוק אותו עם אנשים אחרים הערים לידע האפל הזה, או עם אנשים שנמצאים כעת בתהליך של התעוררות. הרי גם אני התנחמתי בהרהוריהם של מספר מצומצם – אך הולך וגדל - של חברים לדרך, שאיתם אני חולקת את המסע הזה.

אין לי תקווה להציע, או פתרונות שיובילו להמשך קיומנו, אלא רק חברה ואמפתיה אליכם הקוראים, שיודעים או חושדים שאין תקווה או פתרון. מה שאנו זקוקים לו כעת הוא אומץ

מכיוון שהנושא הזה טראגי כל כך, ומכיוון שהוא עלול להבהיל או להכעיס, בכלל לא רציתי לכתוב את המאמר הזה. זהו מאמר שהייתי רוצה לקרוא בעצמי בשלב כלשהו. אבל המילים המופיעות כאן נועדו רק לאלה שמוכנים לקראתן. אין לי תקווה להציע, או פתרונות שיובילו להמשך קיומנו, אלא רק חברה ואמפתיה אליכם הקוראים, שיודעים או חושדים שאין תקווה או פתרון. מה שאנו זקוקים לו כעת הוא אומץ.

אומץ

הודות לך אני שר, אף שהעולם בא לכליה
הודות לך אני חולם להמשיך באשליה
הודות לך אני שר, אף שסביבי רק אפלה
הודות לך אני שר את מזמור הללויה

"הודות לך אני שר" (You Got Me Singing), לאונרד כהן

 בעשרים וחמש השנה האחרונות לחייו היה לאונרד כהן מחבריי הקרובים ביותר. לעתים קרובות ישבנו ליד השולחן הקטן במטבח ביתו הצנוע בלוס אנג'לס ושוחחנו עד השעות הקטנות של הבוקר, וכשהייתי קמה ללכת, הוא היה מוציא יין פורט טוב שהוא שמר במיוחד, או מראה לי כמה מהציורים החדשים שלו, או שולף עוד סיפור על ימיו בקובה בתחילת שנות השישים. הוא אהב את המגע האנושי, ובשעת שיחה היה נכון לצעוד בכל שביל. בחברתו מעולם לא צנזרתי את מחשבותיי. מאז פטירתו אני מבינה שלא זאת בלבד שהוא היה חבר קרוב, אלא שהוא היה לי גם מורה לחיים. אחד הצדדים המרשימים ביותר שלו, במובן זה, היה האומץ הרגשי שלו. בעיני, זהו האומץ הגדול ביותר, ולא לחינם אנו מדברים על "אומץ לב". ללאונרד הייתה יכולת ייחודית להביע הן את העצב והן את היופי שבעולם, לעתים באותו משפט. הוא מעולם לא הסיט את מבטו מפני זה או מפני זה, אפילו לא בחודשי חייו האחרונים, כשהכאב עשה בו שמות. תמיד היו ניצוץ בעינו האחת ודמעה באחרת.

 

בשנים האחרונות ההן ניהלנו שיחות רבות על הכאוס האקלימי כי הוא ידע שאני חוקרת את הנושא. הוא תמיד הקשיב קשב רב ושאל שאלות קולעות במהלך דיוננו. אף שהאקלים מעולם לא היה במוקד עיסוקיו (התשוקה שלו הייתה פוליטיקה עולמית), הוא לא הופתע לגלות עד כמה אנחנו קרובים לשפת התהום. הוא הבין את טבע האדם והניח שאנחנו נביא את עצמנו אל הקץ. הקשיבו לשירו The Future ותגלו שהוא ראה את הנולד.

אנחנו אוהבים להסיח את דעתנו מעצמנו, ויש לנו כיום שפע דרכים לעשות זאת. אנחנו משלמים הרבה מאוד כסף על הזכות הזאת ורודפים למענה אחרי חפצים וחוויות.

ואף על פי כן צחקנו לאורך השנים. צחקנו כמו משוגעים. לאונרד היה אשף ההומור השחור, וגם אני רכשתי הערכה רבה לסוגה. כוחו של ההומור השחור, ואני ממליצה עליו בחום בימים אלה, טמון בכך שהוא נותן לנו הזדמנות להביט בענני הסערה המתאספים בעודנו לוגמים תה בגינה. רגעי ההכרה הקטנים הללו עוזרים לנו להרגיל את מודעותנו למציאות הקשה, מטלטלים את השלשלאות הכובלות אותנו, נותנים לנו הזדמנות לשחרר אותן קצת. וכשחולקים הומור שחור עם חברים, מתנחמים בידיעה שגם הם מכירים בקומדיה הטראגית. קל יותר לשאת עול כבד בצוותא.

לא אחת מבלבלים בין אומץ לסטואיות, או בין אומץ להדחקה, או בין אומץ לפחד המעמיד פני תעוזה. אבל יש סוג אחר של אומץ. זהו האומץ לחיות עם לב שבור, להתייצב מול הפחד ולתת מקום לפגיעוּת. זהו האומץ להמשיך לאהוב את מה שאנו אוהבים "אף שהעולם בא לכליה".

הסחות דעת והתכחשות

"הם כמו ילדים המשחקים בצעצועים בבית בוער".

גאוטמה בודהה

 מילותיו אלה של בודהה מעולם לא היו נכונות יותר. אנחנו אוהבים להסיח את דעתנו מעצמנו, ויש לנו כיום שפע דרכים לעשות זאת. אנחנו משלמים הרבה מאוד כסף על הזכות הזאת ורודפים למענה אחרי חפצים וחוויות. כאילו האבולוציה השרישה בנו את הנטייה לדחוק את איומי העתיד לשוליים, או להתעלם מהם כליל, ובמקום זאת להתמקד בעיסוקים מיידיים וברצונות אישיים. אפשר להבין זאת, כי לאורך רוב ההיסטוריה האנושית לא הייתה לנו שום יכולת לפעול בנוגע לאפשרויות או אירועים עתידיים במרחק רב ממקום מגורינו. פרט למספר יוצאי דופן בולטים, האבולוציה לא בררה תכנון להישרדות ארוכת־טווח. העיסוק בשינוי האקלים אינו טבעי לנו. דניאל גילברט (Gilbert), סופר ופסיכולוג מהרווארד, מדבר על ארבעה מאפיינים שמסבירים מדוע המוח שלנו מגיב בעיקר לאיומים מיידיים.

תאנה, פיקוס, עץ הבודהי

עלה מעץ הבודהי, עלה תאנה: סרי לנקה, כדור הארץ. תצלום: לאהירו סופונצ'נדרה

ראשית, אנחנו בעלי חיים חברתיים, והאבולוציה הכשירה אותנו לחשוב על היצורים סביבנו. לכן אנחנו רגישים במיוחד לכוונות, ובייחוד לכוונות הטומנות בחובן איום. שנית, שינוי האקלים אינו מאתגר את חוש הצדק המוסרי שלנו, ולכן אינו מעורר את המוח לפעולה. כפי שגילברט כותב, אם היינו מגלים שההתחממות הגלובלית הורגת חתלתולים בכוונה תחילה, כולנו כבר היינו יוצאים לרחובות.

במשך אלפי שנים הסתמכנו על מערכת החישה המתוחכמת שלנו, כיצורים פיזיים, כדי להעריך שינויים ואיומים בסביבתנו – שינויים בטמפרטורה, במשקל, בלחץ, בקול או בריח

שלישית, אלא אם הכאוס האקלימי יאיים עלינו ברגע זה ממש, לא נקדיש לו מחשבה. רבים מהנתונים המופיעים בדו״חות אקלים של מקורות שמרניים מתייחסים לשינויים מחרידים שיתרחשו עד 2100. כשאנחנו רואים את השנה 2100 אנחנו חושבים מיד, "מזל! יש עוד המון זמן". לוח הזמנים הזה הרבה יותר מדי אופטימי, אבל הוא מלמד אותנו כיצד המוח מגיב לאיום עתידי בהילוך אטי, גם אם הוא ישפיע על חיי הילדים שאנו מכירים בהווה. הסיבה הרביעית, לפי גילברט, להתעלמות מאיומי האקלים היא שבמשך אלפי שנים הסתמכנו על מערכת החישה המתוחכמת שלנו, כיצורים פיזיים, כדי להעריך שינויים ואיומים בסביבתנו – שינויים בטמפרטורה, במשקל, בלחץ, בקול או בריח. אם שינויים מתרחשים בקצב אטי, הם עלולים לחמוק מתפישתנו. הצפרדע מתבשלת בסיר על אש קטנה מאוד.

במהלך השיטפונות ההיסטוריים שפקדו את קווינסלנד שבאוסטרליה בתחילת 2019, הנהרות עלו על גדותיהם והציפו את העיר טאונסוויל. כך קרה שברחובות המוצפים ובחצרות הפרטיות של התושבים היו תנינים ונחשים. כאשר אנו מוצאים את עצמנו מדדים ברחובות מוצפים ובהם תנינים ונחשים קטלניים, המוח מגיב ומפעיל את תגובת ה"בְּרַח". אבל בהיעדר סכנות ברורות ומיידיות כאלה, תגובתנו לאיום אטית.

ונראה שאפילו הגֶנים שלנו מתעדפים רווח בטווח הקצר על פני מצוקות בטווח הארוך. הביולוג ג'ורג' ויליאמס (Williams), שפעל במאה הקודמת, טען כי מכיוון שלגנים שלנו יש תפקודים מרובים, אחדים מהתפקודים האלה סותרים. לדוגמה, גן יכול להניב לנו תועלת רבה בתחילת החיים ובה בעת לגרום נזק גדול בשלבים מאוחרים, ככל שהתאים מזדקנים. זהו התהליך המכונה "הזדקנות ביולוגית" (Biological Senescence). האבולוציה בוררת את הגנים האלה באופן טבעי מכיוון שהאורגניזם לא תמיד שורד עד שלבים מאוחרים של החיים, ולכן יש סיכוי גבוה שנהנה מהתועלת המוקדמת וסיכוי קטן יותר שהנזק המאוחר יתממש.

תנין, עין

בעין הסכנה? בסך הכול תנין, בסכנה כמו כולנו, החיים. תצלום: סבסטיאן וארן.

הביולוג ברט ויינסטין (Weinstein) מזהה אנלוגיה תרבותית לתהליך הזה: "תרבות היא הביולוגיה ששוכנת במורד הזרם, אחרי הגנים", הוא מסביר. "גישות שפועלות בטווח הקצר אך נכשלות ומגדילות את פגיעוּתנו בטווח הארוך נוטות לשרוד במערכת האנושית כי לעתים קרובות הן מניבות לנו תועלת כלכלית. אז אם אנחנו מייצרים טכנולוגיה שמועילה לאנושות לאורך עשרות שנים אבל גורמת נזק בעשרות השנים שלאחר מכן, אנחנו נתעשר בטווח הקצר, והעושר הזה יוביל לעלייה במידת השפעתנו הפוליטית, וכך יתבססו מִבני המחשבה שבגללם נדמה היה מלכתחילה שהטכנולוגיה הזאת כדאית. השוק נוטה להתמקד ברווחים קצרי טווח ולזלזל בהשלכות ארוכות טווח עד שההצלחה המיידית משנה את המבנה הפוליטי. בדיוק כמו בהזדקנות ביולוגית, ההזדקנות התרבותית מתרחשת במערכת שאינה מסוגלת לשנות כיוון, ותעדיף לדהור אל מעבר לשפת התהום מאשר להכיר בכך שמשהו בעקרונות היסוד שלה מסכן אותנו. כעת יש לנו מערכת תרבותית שמניבה לנו נוחות רבה בטווח הקצר, אבל לשם כך היא סוחטת את כדור הארץ בקצב מסחרר".

האבולוציה גם הכשירה אותנו לא לפתח מודעות יתרה למוות הפרטי, כי זאת מודעות שעלולה לשתק אותנו רגשית. ספרו החשוב של ארנסט בקר (Becker), שאף זיכה אותו בפוליצר ב-1974, The Denial of Death, בוחן כיצד המודעות למוות משפיעה על ההתנהגות האנושית ואילו אסטרטגיות פיתחו בני האדם כדי לשכך את הפחד מהמוות. "זו האימה," כתב בקר, "שבאנו מעפר, קיבלנו שם, זכינו במודעות לעצמי, ברגשות פנימיים עמוקים, בכמיהה מייסרת לחיים ולביטוי עצמי – ואף על פי כן עתידנו למות".

כדי להתמודד עם האימה מפני המוות, בני האדם מאמצים להם מבנים תרבותיים שמגדירים את טבעה של המציאות, ונותנים להם תחושה שהם אנשים בעלי ערך המתקיימים בעולם בעל משמעות

שלדון סולומון (Solomon), כותב ומרצה אגדי לפסיכולוגיה בסקידמור קולג', הקדיש שלושים וחמש שנה לעריכת ניסויים על בסיס הגותו של בקר. מחקרים אלו הובילו ללידת "תיאוריית ניהול האימה", המוכיחה את התזה המרכזית בעבודתו של בקר: שבני האדם הודפים את האימה מפני המוות באמצעות "השקפות עולם תרבותיות" ו"הערכה עצמית". כפי שאמר לי שלדון בריאיון ב-2015, "בקר טוען שכדי להתמודד עם האימה מפני המוות, בני האדם מאמצים להם מבנים תרבותיים שמגדירים את טבעה של המציאות, ונותנים להם תחושה שהם אנשים בעלי ערך המתקיימים בעולם בעל משמעות... ולכן בקר טען, שבין אם אנו מודעים לכך או לא, ולרוב איננו מודעים לכך, יש לנו מוטיבציה גדולה להגן על אמיתותן של השקפות העולם התרבותיות שלנו ועל האמונה בערכנו, כלומר על ההערכה העצמית שלנו. וכל אימת שיש איום על התרבות או על ההערכה העצמית שלנו – שני "עמודי התווך של ניהול האימה" – אנחנו שולפים כל מיני מגננות כדי לבצר את אמונתנו בתרבות שלנו ובעצמנו". האזינו לריאיון המלא כאן.

בקר ביסס את התיאוריה שלו על האסטרטגיות שבאמצעותן אנו מתכחשים למוות הפרטי. וכעת אנו ניצבים בפני המוות הכללי. ובמצב כזה ההתכחשות, וההגנה על ההתכחשות, מתעצמות פי כמה וכמה ונעשות מסוכנות פי כמה וכמה. אנו עדים כעת לעלייה נואשת בשיעורי הפונדמנטליזם הדתי, האמונות התפלות, והחשיבה הניו־אייג'ית "הקסומה", כפי שחזה ב-1996 האסטרונום קרל סייגן (Sagan) בספרו האחרון, "עולם רדוף שדים: המדע כנר בעלטה". מערכות אמונה תרבותיות ודתיות מבטיחות לנו חיי נצח, וכיוון שמפלס החרדה של המין האנושי עולה כל העת, יש הנלחמים עליהן עד חורמה, פשוטו כמשמעו.

מאיה, צ'יצ'ן איצה

הם הקריבו ילדים, נערות ונערים, מנצחים במשחקי כדור וגם את המפסידים הוציאו להורג, הביטו לשמיים וסגדו לאלים - פירמידה של בני המאיה בצ'יצ'ן איצה, מקסיקו. תצלום: טטיאנה קוטואגה

ויש אנשים שמקריבים את ילדיהם למענן. החל מכוהני המאיה שהשליכו ילדים מצוקים וכלה במשפחותיהם של מחבלים מתאבדים בימינו, שחוגגות בפומבי עם חברים את הפיכת בנם או בתם לשהידים. אלה אנשים המעדיפים שילדיהם ימותו על פני זניחת ההגנה על תרבותם או דתם. במקומות שבהם הכאוס האקלימי כבר עושה שמות, אנו עדים להתחזקות השבטיוּת ולהתעצמות העימותים בין קהילות שעד כה חיו יחד בהרמוניה היחסית. הלחצים האלה רק יתגברו וילכו.

ואנו מתקשים גם לסגל לעצמנו צורת חשיבה מעריכית. גם אם אנחנו מסוגלים להבין מה פירוש גידול מעריכי, זה אינו אופן המחשבה הטבעי לנו. ולכן, אף שההתחממות המעריכית מְפרה את האיזון הסביבתי בכל מיני צורות שהופכות גם הן לתופעות הגדלות באופן מעריכי, אנחנו ממשיכים לראות בה בעיה ליניארית ומניחים שיש לנו זמן לתת לה מענה. אנחנו ממשיכים בחיינו ושבים "למטריקס", לאשליה שהכול כרגיל, למקום שבו מחכים לנו הבעיות, וההנאות והבידור הרגילים שלנו, בדיוק כמו בסרט. אבל כעת הגענו לנקודה שבה אנחנו "משעשעים את עצמנו למוות", כשם ספרו של ניל פוסטמן (Postman) מ־1985.

יהיה לכם יותר ויותר קשה להמשיך להתכחש, כי ברגע שהנושא ילכוד את תשומת לבכם, אתם תזהו את הראיות בכל מקום, הן ברמה המקומית והן ברמה הכלל־עולמית

ובעודכם נעשים ערים להכחדה הקרבה ובאה, סביר להניח שתחושו ביתר שאת את פיתוייהן של הסחות הדעת הרגילות. אולי תעדיפו לחזור לישון. אבל יהיה לכם יותר ויותר קשה להמשיך להתכחש, כי ברגע שהנושא ילכוד את תשומת לבכם, אתם תזהו את הראיות בכל מקום, הן ברמה המקומית והן ברמה הכלל־עולמית.

ואתם תגלו שכמו רובם המכריע של בני האדם, גם דעתכם מוסחת בקלות על ידי שעשועים, שגם אתם משחקים בצעצועים בבית בוער, שגם אתם נבלעים בטריוויאלי שעליו דיבר קירקגור. אתם תמצאו את עצמכם מדברים על העתיד כאילו הוא יימשך כפי שהיה תמיד. הרי הגענו עד לכאן. הוכחנו את עליונותנו בפתרון בעיות והסרת המחסומים העומדים בינינו לבין תשוקותינו. חיסלנו את היונקים הגדולים ביותר ואת רוב האנשים הילידיים כי רצינו את אדמותיהם. כופפנו את אמא אדמה בהתאם לרצוננו, שיטחנו את יערותיה וערבותיה כדי לסלול כבישים, הסטנו וסכרנו את נהרותיה, חפרנו את "אור השמש העתיק" שלה, כפי שכתב העיתונאי תום הרטמן, שרפנו את שרידי היצורים המתים ונתנו לתוצרים לעלות אל האטמוספרה כדי שכלי הרכב שלנו יוכלו להוביל אותנו ביבשה, בים ובאוויר וכדי שכלי הנשק שלנו יוכלו להרתיע את אויבינו. וכעת לאטמוספרה יש חום גבוה בגללנו. אבל לטבע שמורה המילה האחרונה.

מטוס נוסעים, סילון

הכול כלול, גם פליטת פחמן דו-חמצני מסיבית. תצלום: פיטר מנטיס

אולי תמצאו את עצמכם מוקפים באנשים שאינם מודעים כלל להשלכות שאנו מתמודדים עמן, או שאינם רוצים לדעת, או שיש להם מושג קלוש אך הם אינם מסוגלים להתמודד איתו. אולי תמצאו אנשים שמודעים לכל הנתונים ואף על פי כן אינם מכירים בהשלכות, כמו הילידים שמעולם לא ראו ספינות אירופיות ומצאו עצמם מביטים בספינותיו של מגלן. אולי אנשים יכעסו עליכם אם תפנו את השיחה לסוגיית המשבר האקלימי. אולי תרגישו שמנדים אתכם ממעגלים חברתיים בגלל התופעות שאתם מכירים בהן, גם אם אינכם מדברים עליהן, ואולי תחושו בדידות בחברת רוב האנשים שאתם מכירים. בשבילכם, משבר האקלים אינו רק הפיל שבחדר. זה הפיל שבוער בחדר, ובכל זאת אתם מרגישים שאסור לכם לדבר עליו.

לפעמים אנו מוצאים רוגע בחברת אנשים שאינם יודעים ואינם רוצים לדעת. למשך זמן מה אנו מעמידים פנים שהכול בסדר, או שדבר לא השתנה. אנחנו מדברים על פוליטיקה, על סדרת הטלוויזיה הלוהטת של החודש, על בתי קפה חדשים.

פעם ביקשתי מלאונרד שייעץ לי איך לדבר עם אנשים על הסוגיה הזאת. הוא ענה: "יש דברים שלא מספרים לילדים". יועיל לנו להבין שרוב האנשים אינם מוכנים לשיחה הזאת. שאולי הם לעולם לא יהיו מוכנים, כמו אנשים שמתו אחרי מחלה ממושכת ועד הרגע האחרון התכחשו למוות המתדפק על דלתם. אין לדעת מדוע אחדים מסוגלים להתמודד עם האמת ואילו אחרים בורחים ממנה כאילו מבט אחד בה יגרום להם לאבד את שפיותם. ויש גם תופעה משונה שאני ואחדים מחבריי הערים להכחדה זיהינו: לפעמים אנו מוצאים רוגע בחברת אנשים שאינם יודעים ואינם רוצים לדעת. למשך זמן מה אנו מעמידים פנים שהכול בסדר, או שדבר לא השתנה. אנחנו מדברים על פוליטיקה, על סדרת הטלוויזיה הלוהטת של החודש, על בתי קפה חדשים. נופשים קצת במטריקס. אבל בדרך כלל זה לא נמשך יותר מדי זמן, כי האסון משדר לנו מסרים בלי הפסקה.

מלכוד ההורים. הנה קבוצת האנשים שמתכחשת יותר מכול לאמיתות האקלים האפלות: הורים. על פניהם מופיעה הבעה ייחודית, שכבר הפכה מוכרת, בכל פעם שהשיחה מתקרבת לנושא ההכחדה האנושית. איך יכול להיות אחרת? הדנ"א שלנו מכתיב שהורים (לא כולם, כמובן) אוהבים את ילדיהם יותר מאשר את עצמם. הם יקריבו הכול למענם. לכן, העובדה שעתיד ילדיהם אבוד, שלא יועיל כסף, ולא תועיל הקמת משק אוטרקי, ולא יועיל לחיות בסירה או בקהילה סגורה או על פסגת הר, היא בלתי נסבלת מבחינתם, והם אינם מסוגלים לשאת את המחשבה הזאת אפילו לרגע. וזיהיתי גם הבזק של כעס בעיניהם המזדגגות, כמו מסר תת־הכרתי המודיע לי, "עד כאן".

למדתי להימנע מהנושא הזה בחברת הורים, אף שלמרבה הפתעתי רבים מהם משלימים איתו אט אט. ההורות מוסיפה שכבה נוספת של יגון לסוגיית ההכחדה, בזה אין ספק, ולא נותר לי אלא להתפעל מהם ולהתאבל איתם על הידיעה שילדיהם לא יגיעו לשיבה טובה, וזאת בלי להזכיר את הסבל שהם עצמם עלולים לחוות.

ידיים, תינוק, הורה

למען הדורות הבאים. תצלום: הייקה מינקל

גם אני עצמי ניהלתי מאבק מול הייאוש הזה. כשהתחלתי להבין את חומרת מצבנו, הבנתי עד מהרה שמותי שלי אינו העניין. ככלות הכול, חייתי שנים רבות, יותר מרוב האנשים בהיסטוריה. אמנם יש לי העדפות משלי לגבי צורת מוות מועדפת, ואיני מתיימרת לטעון שאיני פוחדת מהמוות בכלל, אבל בעובדת מותי הרהרתי מאז שהייתי נערה, והיא מלווה אותי עשרות שנים במסגרת עיסוקי בדהרמה. אז לא, זה אינו העניין. הייאוש שלי נובע מהמחשבה על הילדים הצעירים של אחייניי, שאליהם אני קרובה מאוד. כל התשעה היו מתחת לגיל עשר כשהבנתי שלא סביר שחיינו יהיו ארוכים. החרדה והייאוש ששקעתי בהם היו גדולים כל כך שחליתי. פיתחתי מקרה קשה של שלבקת חוגרת שכיסתה אזורים גדולים מפלג גופי העליון, מלפנים ומאחור בשני אזורים שונים (מתברר שנדיר שהשלבקת מופיעה ביותר מאזור אחד) ונאלצתי אפילו להתאשפז. שלבקת חוגרת, שגורמת לך להרגיש כאילו העצבים שלך בוערים מבפנים, נחשבת למחלה הנובעת מלחץ נפשי. החרדה והייאוש גרמו לי לחלות במחלה גופנית. ובזמן שהייתי מרותקת למיטה בביתי במשך קרוב לחודש, היה לי זמן להבין שאיני יכולה להרשות לעצמי את הפחד והחרדה האלה בהמשך. שאני חייבת למצוא נקודת השקפה שתעזור לי למצוא לפחות מעט שקט מתחת לעצב העמוק, איזו לחישה שתאמר, "זוהי מהות הדברים. הכול חולף".

למותר לציין שמיליוני הורים בעולם כבר השלימו עם זה: מאות מיליוני פליטי אקלים, שמבחינתם חששות בנוגע לעתיד הם מותרות גדולים. הם נאבקים על הישרדותם בגלל אסונות אקלימיים כבר בשעה שאתם קוראים את המילים הללו.

יש עכשיו בעולם אזורים גדולים שאסור להגיע אליהם. מדינות כושלות שבהן החיים הם מצרך זול והברבריות שולטת. חלקים גדולים מאפריקה הם אזורים ללא דין הנשלטים על-ידי גברים ונערים, חמושים ואלימים, שמשוטטים בכנופיות ומבצעים מעשים מחליאים מכדי להעלותם על הכתב

תסיסה חברתית

"ראיתי את העתיד, אחי.
זהו רצח."

לאונרד כהן, "העתיד"

 מכל האיומים שמולם אנו ניצבים, המפחיד ביותר בעיני הוא קריסת הציוויליזציה. יש עכשיו בעולם אזורים גדולים שאסור להגיע אליהם. מדינות כושלות שבהן החיים הם מצרך זול והברבריות שולטת. חלקים גדולים מאפריקה הם אזורים ללא דין הנשלטים על-ידי גברים ונערים, חמושים ואלימים, שמשוטטים בכנופיות ומבצעים מעשים מחליאים מכדי להעלותם על הכתב. והמצב דומה גם ברוב המזרח התיכון, ובחלקים מדרום אמריקה. כל האזורים האלה סובלים מבצורת חמורה. כפי שאמר האקדמאי והעיתונאי כריסטיאן פּארֶנטי (Parenti) בריאיון לכריס הדג'ס, "כיצד אנשים מסתגלים לשינוי האקלים? כיצד הם מסתגלים לבצורת, לשיטפונות? לעתים קרובות הם אוחזים בכלי נשק צבאיים ישנים והולכים לחטוף את הבקר של השכנים, או תולים את האשמה באידיאולוגיה של השכנים או במוצאם האתני".

בספרו Tropic of Chaos: Climate Change and the New Geography of Violence (משנת 2011), פארנטי כותב: "שינוי האקלים מתרחש בעולם המורגל במשברים. בעיית פליטי האקלים העכשווית והעתידית פוגשת במשברי העוני והאלימות הקיימים. למפגש זה של משברים פוליטיים, כלכליים וסביבתיים אני קורא 'ההתלכדות ההרסנית'".

בייאושם, אנשים, ובעיקר נשים, מוכרים את עצמם לזנות ולסוגים אחרים של עבדות מודרנית. או שאחרים חוטפים ומוכרים אותם. סחר בבני אדם הוא תעשייה עולמית גדולה בימינו. יש אפילו אנשים שמוכרים את ילדיהם כדי להציל את שאר המשפחה. ראיתי ריאיון בסי־אן־אן עם אלמנה, בנה ובתה באוהל פליטים באפגניסטאן. הם עזבו את ביתם באזור הסובל מבצורת, והאלמנה הסבירה לכתב שהיא מוכרת את בתה בת השש לגבר זקן כדי שהיא תוכל להאכיל את עצמה ואת בנה. הילדה ישבה בשקט לצדה כשעל פניה הבעה של עצב ובלבול ואולי רק שמץ של הכרה בכך שהשינוי הצפוי לה יהפוך את חייה הקשים ממילא לגורל נורא הרבה יותר. בסמוך אליה ישב הגבר שרכש את הילדה כ"מתנה" לבנו בן העשר, אף שסביר שהוא תירץ כך את מעשיו רק בגלל נוכחות הכתב. אני חושדת שהייתה לו תוכנית הרבה יותר זדונית באשר לילדה. מתברר שמכירת ילדים היא פרקטיקה מקובלת כעת בקהילת הפליטים האפגנית.

תינוקת, פליטים, איראן, אפגניסטן

לאן הן ילכו? מה יהיה עליהן? על התינוקת? פליטות אפגאניות באיראן. תצלום: EU/ECHO Pierre Prakash

לא פלא שאנשים עוזבים את מחנות הגיהינום האלה עם הבגדים שלגופם ותו לא ועושים את דרכם, על אף סכנת המוות, למדינות עשירות יותר בעלות מדיניות שפויה יותר. ולא פלא שהמדינות העשירות האלה אינן רוצות אותם. כשמעמיסים סירת משוטים, תמיד מגיע הרגע שבו האדם הבא שיעלה יטביע אותה. ורבים מהפליטים מגיעים ממדינות בעלות ערכים המנוגדים לערכיהן של המדינות המארחות החדשות שלהם. אירופה נמצאת כעת בחזית משבר הפליטים, והיא מתקשה להחזיק מעמד. אחת האירוניות ההיסטוריות הגדולות היא שמדינות אירופה, אולי הנאורות והפרוגרסיביות ביותר אי פעם, נוקטות צעדים יותר ויותר דרקוניים כדי לשמר את מה שיש להן. אבל הפליטים ימשיכו להגיע, במיליונים ואחר כך במאות מיליונים, ושום חומה או צבא לא יהיו איתנים מספיק להדוף אותם. וזה נכון לא רק לאירופה, אלא לכל מקום שטומן בחובו תקווה לחיים טובים יותר.

וגם המקומות שבהם עדיין קיימים "חיים טובים יותר" הולכים ומידרדרים. בספרו של כריס הדג'ס America: The Farewell Tour (משנת 2018), הוא מנתח בדקדקנות את שקיעתה של אמריקה במאה ה־21. מדינות מרכז ארה"ב – כל אלה שאינן סמוכות לחופים – סובלות מעוני, אלכוהוליזם, זנות, התמכרויות לסמים ולהימורים, התמכרויות לפורנו, אלימות, רמת השכלה נמוכה, דיכאונות והפרעות נפש אחרות, בריאות גופנית לקויה ושיעור התאבדויות גבוה. "מחלות הייאוש", כפי שאומרים הסוציולוגים.

בשנתיים האחרונות צנחה תוחלת החיים הממוצעת בארה"ב בגלל התאבדויות ומנות יתר של אופיואידים. ארה"ב נמצא כעת בעיצומה של מגפת הסמים החמורה בתולדותיה, ומספר הקורבנות ממנות יתר של אופיאטים גבוה ממספר הקורבנות בתאונות דרכים וברציחות בנשק חם

סביר להניח שיש מתאם בין היקף מחלות הייאוש האלה לגודלו של הקרע בינינו לבין הטבע. בסימפוזיון בייטסון שנערך ב-2017 בשוודיה נשא רקס ויילר (Weyler) הרצאה מעוררת מחשבה בשם "טראומה אקולוגית והתמכרויות נפוצות". ויילר, ממייסדי גרינפיס, מגדיר טראומה אקולוגית כ"עדות – מודעת או לא – להרס המתמשך של העולם הטבעי שאנו משתייכים אליו ושיש לנו זיקה קמאית אליו. רוב רובם של תושבי העולם המודרני נוצרים בלבם זיכרונות מחוויות ילדות בסביבות טבעיות או בשמורות טבע שאת מקומן תפסו קניונים, חניונים, כבישים מהירים או מוסדות צרכניים, תעשייתיים אחרים.

"את רוב הנוירוזות וההתמכרויות המודרניות הנפוצות במדינות תעשייתיות אפשר לקשר, לפחות באופן חלקי, לאובדן הטראומתי של תחושת הביטחון בטבע ולמראות המטלטלים של ההתעללות האנושית בטבע. נפלאות החברה הטכנולוגית והנוחות שהיא מעניקה לנו, אינן אלא מעטה דק המכסה את ישותנו הטבעית. עודנו בעלי חיים ביו־פיזיים, ממש כמו נמלים או דביבונים.

"על אף צורותיה הרווחות של הגאוותנות האנושית, יש בנו עדיין דפוסים שרכשנו במהלך חמישים מיליון שנות אבולוציה פרימטית, חמישה מיליון שנות התפתחות הומינידית בבתי גידול אקולוגיים פוריים, וחמש מאות אלף שנות הבערת אש, בניית כלים, ציד וליקוט. במהלך ההתפתחות הארוכה הזאת, האנושות צמחה עם המותרות והמגבלות של מערכת אקולוגית תקינה המספקת לה מזון, לקחים חיוניים, מראות מופלאים וקורת גג. וכאשר אנו רואים כיצד הבית הזה נופל קורבן לתיעוש, המערכת הנפשית שלנו מזדעזעת, בין אם אנו מבינים זאת ובין אם לאו.

"במאות השנים האחרונות, התרבות התעשייתית הרחיבה את הקרע שלנו מן הטבע, פילגה משפחות, הרסה קהילות ויצרה בני אדם מנוכרים, הנאחזים במספר מצומצם של משרות המתגמלות אותם במזון ובידור, כמו 'הלחם והשעשועים' שהקיסרים הרומיים הרעיפו על איכרים נטולי זכויות".

בשנתיים האחרונות צנחה תוחלת החיים הממוצעת בארה"ב בגלל התאבדויות ומנות יתר של אופיואידים. ארה"ב נמצא כעת בעיצומה של מגפת הסמים החמורה בתולדותיה, ומספר הקורבנות ממנות יתר של אופיאטים גבוה ממספר הקורבנות בתאונות דרכים וברציחות בנשק חם. ובגלל שיעור העוני הגבוה בקהילות האלה, החוק והסדר ושירותים בסיסיים נוספים קורסים. העיריות פושטות את הרגל ומתחילות לתפקד כמו רפובליקת בננות.

ילד, עוני, אפלצ'יה, ארצות הברית

"איך אנחנו יכולים להתעלם מכך שזה בארצנו?", אומרת הצלמת, אלכסנדרה סטיבנסון, בהרי האפלצ'יה, באמצע ארצות הברית.

חברת התשתיות הגדולה בארה"ב, Pacific Gas and Electric, או PG&E, מספקת גז וחשמל לשני שליש מקליפורניה. לאחרונה היא נאלצה לבצע פריסת חובות של 34 מיליארד דולר כדי לא לפשוט את הרגל וכדי להסדיר תביעות בסך כולל של כ־30 מיליארד דולר, אחרי שקווי חשמל שלה התפוצצו ואולי גרמו לחלק מהשריפות הקטלניות שפרצו בקליפורניה ב־2018. אף על פי ש-PG&Eהצליחה למצוא מימון עצמאי להסדרת התביעות האלה, השריפות של 2019 כפו עליה קרב משפטי, המאיים שוב להביא אותה לפשיטת רגל. מה קורה כשחברת תשתיות קורסת? בדרך כלל זה הופך לבעיה של המדינה או הממשל הפדרלי, וכפועל יוצא לבעיה של משלמי המסים. כמה זמן עוד יוכלו הממשלות לחלץ את התאגידים מהבוץ? החוב הלאומי של ארה"ב, לדוגמה, עומד כעת על יותר מ־22 טריליון דולר. מתי ייגמר שלב העמדת הפנים במשחק ערך המטבע? כמה זמן נוכל להמשיך להחליף נייר תמורת מזון? ומה יקרה כשניאלץ לבצע הקרבות אדירות?

המדינות העשירות בייחוד מתקשות להקריב אפילו קורבנות קטנים למען תועלת עתידית אפשרית. ראו לדוגמה את מחאת האפודים הצהובים שפרצה בפריז באוקטובר 2018 והתפשטה ברחבי המדינה.

חוסר היכולת לדחות את הסיפוק האישי למען הסיכוי לרווחה כללית בהמשך הוא סימן לחוסר בגרות. וזאת אחת מיני דוגמאות מדאיגות רבות הממחישות מדוע אנו נמצאים בתסבוכת הזאת. אנחנו נתקלים בכך לאורך כל ההיסטוריה האנושית. חמדנות אינה תופעה מודרנית. לא קשה לנו להבין את הדחף החמדני, הרי רובנו לוקים בו

המהומה החלה כשנשיא צרפת עמנואל מקרון הודיע על "מס אקולוגי" על הדלק, בניסיון לממש את ההבטחה שהבטיח במערכת הבחירות, לתת מענה לסוגיית ההתחממות הגלובלית. זמן קצר אחרי שהחלו המחאות, זנחה הממשלה את תוכנית המיסוי הזאת, אבל אז כבר אספו המפגינים רשימת תואנות מכובדת, והמחאות התפשטו ונעשו אלימות, הרסניות וקטלניות. אלה אינם אנשים שרעבים לפת לחם. אלה אינם אנשים שמסלקים אותם באיומי רובה מבתיהם. אלה אנשים שמבקשים מהם להקריב מעט מהכנסתם למען טובת הכלל. אבל כמו שאנחנו רואים שם ובמקומות אחרים, החמדנות קצרת הטווח מנצחת.

מה שקורה בצרפת ירתיע בלי ספק מנהיגים פרוגרסיביים אחרים המעוניינים לקרוא תיגר על חברות הנפט והגז הגדולות ועל צרכניהן הרעבתניים. חוסר היכולת לדחות את הסיפוק האישי למען הסיכוי לרווחה כללית בהמשך הוא סימן לחוסר בגרות. וזאת אחת מיני דוגמאות מדאיגות רבות הממחישות מדוע אנו נמצאים בתסבוכת הזאת. אנחנו נתקלים בכך לאורך כל ההיסטוריה האנושית. חמדנות אינה תופעה מודרנית. לא קשה לנו להבין את הדחף החמדני, הרי רובנו לוקים בו. אולי הציוויים האבולוציוניים של ימי קדם לא השאירו מקום לדחיית סיפוקים מכיוון שלעתים אדם שלא מימש את צרכיו המיידיים הסתכן במוות. אבל כעת אנחנו רואים שהשתעבדות לרצונות ולדחפים הנמוכים ביותר שלנו עומדת בסתירה להישרדותנו. ההתפוררות ההדרגתית של מדינות מפותחות היא כאין וכאפס לעומת הקריסה החברתית והכלכלית שתתרחש כשהעולם כולו יסבול ממחסור במזון, וכשהתשתיות, ובהן רשתות החשמל, יהפכו לבלתי מהימנות ויקרות מדי, או יפסיקו לפעול כליל.

אפודים צהובים, מחאה, פריס

מחאת האפודים הצהובים, פריס 2019. תצלום: פטריס קלאטאיו.

התפוצצות אוכלוסין והכחדה משולבת

ב-1952, כשנולדתי, היו בערך 2.6 מיליארד איש בעולם. כיום חיים בו 7.7 מיליארד, וזאת עלייה של יותר מפי שלושה, שהתרחשה במהלך חיי. אבל בקצב ניצול המשאבים הנוכחי שלנו, כדור הארץ יהיה מסוגל להמשיך לקיים רק כמיליארד איש. כפי שהסביר ויליאם קאטון (Catton) בספרו Overshoot מ-1980, אנחנו "בגירעון של כושר נשיאה". במילים אחרות, היקף ניצול משאבים עולה בהרבה על כושר הנשיאה של כדור הארץ. עד עכשיו הצלחנו לעמוד בכך כי גנבנו מהעתיד. כאילו יש לנו גינת ירקות שיכולה להאכיל עשרה אנשים לאורך החורף, ובמקום זאת אנחנו עורכים מסיבה פרועה לאלף איש ומבזבזים את כל האספקה בלילה אחד.

וקשה מאוד לעכל את העובדה ששום צעד שננסה לנקוט כדי לשכך את מצבנו – ונכון לעכשיו אין צעדים כאלה שאפשר לבצע בהיקף גדול דיו – לא יעזור לנו, כי מדי יום מתווספים לעולם כ־220,000 בני אדם (לידות פחות מיתות).

מחקרים מדעיים רבים מצביעים על תוצאותיה הבלתי נמנעות של התפוצצות האוכלוסין, ובהן מים מזוהמים מאוד, גידול בזיהום האוויר ובמחלות דרכי הנשימה, הִתרבות המחלות הזיהומיות, בתי חולים שקורסים תחת העומס, עלייה בשיעורי הפשיעה, ברוּא יערות, הצטמקות של מספר חיות הבר שתוביל להכחדות המוניות, מחסור נרחב במזון, היעלמות הדגים מהאוקיינוסים, חיידקי־על ומחלות הנישאות באוויר לצד ירידה ביכולת הטיפולית שלנו, עלייה בשיעורי האיידס, גישה מצומצמת למי שתייה נקיים, טפילים חדשים, מִדְבּוּר, עלייה במספר העימותים האזוריים, ומלחמות. כפי שהסביר האסטרוביולוג פיטר וורד (Ward) בכתבה בבי־בי־סי, "כל מערכת ביולוגית שמגיעה למצב של התפוצצות אוכלוסין, מתחילה להרעיל את ביתה".

רק חיות המשק שלנו הולכות ומתרבות, אך לא כבעלי חיים אלא כמוצרים. לראות בבעל חיים מוצר פירושו להתעלם ממצוקתו כיצור חי: מנגנוני תעשיית המזון מענים מאות מיליוני בעלי חיים בעלי רגשות שדואגים לגוריהם וחווים פחד וכאב עד שבסופו של דבר שוחטים אותם

כאשר אנו מדברים על התפוצצות אוכלוסין, אנחנו מתכוונים כמובן לבני אדם. אבל הפעילות האנושית מביאה לשיעורי מוות אדירים גם במינים אחרים. בגלל התפוצצות האוכלוסין והזיהום אנחנו מאבדים בתי גידול בעלי מגוון ביולוגי, וכך, מאז 1970 איבדנו 60 אחוז מחיות הבר בעולם. בדוח הבין־ממשלתי של האו"ם בנושא מגוון ביולוגי, שהתפרסם באפריל 2019, כתוב כי מיליון מינים נוספים של בעלי חיים וצמחים נמצאים כעת בסכנת הכחדה.

רק חיות המשק שלנו הולכות ומתרבות, אך לא כבעלי חיים אלא כמוצרים. לראות בבעל חיים מוצר פירושו להתעלם ממצוקתו כיצור חי: מנגנוני תעשיית המזון מענים מאות מיליוני בעלי חיים בעלי רגשות שדואגים לגוריהם וחווים פחד וכאב עד שבסופו של דבר שוחטים אותם – והשחיטה היא אולי החסד היחיד שנעשה להם. יתרה מזאת, גידול תעשייתי של בעלי חיים הוא גם אחד הגורמים המובילים להתחממות הגלובלית.

פרה, בקר, רפת, בשר, תעשייה, שחיטה

במפעל, והסוף ידוע. תצלום: לוק סטאקפול.

אובדן המגוון הביולוגי בקרב בעלי החיים והצמחים מוביל לאפקט דומינו של הכחדה משולבת (co-extinction): מצב שבו מין אחד נכחד בגלל שינויים סביבתיים, ומינים שונים התלויים בו מתים בעקבותיו, ואז המינים התלויים באלה מתים גם כן, וכך הלאה.

ויש לולאה מעריכית נוספת שאפקט הדומינו של ההכחדות מייצר. החוקרים ג'ובאני סטרונה (Strona) וקורי בראדשו (Bradshaw) ערכו ניסוי שבו הם יצרו מודל ממוחשב של "אלפיים כדורי־ארץ וירטואליים שבהם ישויות המדמות מינים ביולוגיים מאורגנות בקהילות אקולוגיות שיש ביניהן תלות הדדית". ואז הם הפעילו על הקהילות האלה לחצים סביבתיים שונים, ובייחוד שינויי טמפרטורה. את הממצאים שלהם אפשר להסיק מהכותרת של המאמר שפרסמו בכתב העת המדעי Scientific Reports: "הכחדות משולבות משמידות את החיים בכוכב הלכת בתקופה של שינויים סביבתיים קיצוניים". במילים אחרות, המינים השונים בטבע תלויים זה בזה, ובריאותו של הטבע תלויה ברשת החיים. כשחלקים ניכרים מהרשת מתים, הדבר מוביל להשמדה של כלל החיים על פני כוכב הלכת. ובכך נכללות גם צורות חיים מורכבות. כלומר אנחנו. מי שחושב שאנחנו נוכל להאכיל את עצמנו אחרי שרוב המגוון הביולוגי בכדור הארץ ייעלם, משלה את עצמו. בכנס שנערך לאחרונה בדבלין בנושא מגוון ביולוגי, אמר נשיא אירלנד מייקל היגינס בנאומו: "אילו היינו כורי פחם, ערימת הקנריות המתות הייתה מאיימת להטביע אותנו".

אובדן החרקים עתיד להשפיע על כל החוליות בשרשרת המזון ככל שקצב ההאבקה של צמחי העולם ילך ויואט

כאילו לא די בכל שאר האיומים בפניהם אנו ניצבים, ההכחדה המשולבת הופכת כעת לאחת הבעיות הבהולות ביותר שלנו. כל מי שמכיר את תורת המערכות הכללית יבין זאת בקלות. ובכל זאת, אנשים רבים מסרבים להבין שמה שהם שומעים על הכחדות של מינים אחרים, קשור לקיומם שלהם. הם רואים את התמונה הידועה של דב הקוטב הצף על פיסת קרח קטנה וחושבים, "איזה קשר יש בין היעלמות דובי הקוטב לחיים שלי? שום קשר". אבל אולי הם יופתעו לגלות שאובדן החרקים עתיד להשפיע על כל החוליות בשרשרת המזון ככל שקצב ההאבקה של צמחי העולם ילך ויואט.

ב-2018 התפרסמה בניו יורק טיימס כתבה בשם "אפוקליפסת החרקים הגיעה", המסבירה את המושג "הכחדה תפקודית", כלומר מצב שבו מין עדיין קיים, אבל היקפו הצטמצם כל כך שהוא כבר אינו מתפקד בתוך רשת החיים ואינו מצוי באינטראקציה עם סביבתו. במקרה של חרקים, התוצאה היא "חיסולה של הפצת הזרעים, הטריפה, ההאבקה וכל שאר התפקודים האקולוגיים שבעל החיים ביצע עד כה. הדבר עלול להיות הרסני אפילו אם מספר מצומצם של פרטים עדיין קיים". לא נדרשת הכחדה מלאה של חרקים או של מינים אחרים כדי לסכל את תפקידם החיוני במערכת אקולוגית בריאה. הכחדה חלקית מספיקה. חוסר יכולת לגדל פירות, ירקות וזרעים באזורים המרבים לגדל מזון, יוביל בהכרח להאמרה של מחירי המזון ולרעב ממנו יסבלו מיליוני אנשים.

פרפר, פרח

חיוניים זה לזה, כמונו כמוהם. תצלום: יואיצ'י קאגיאמה.

אם אתם רוצים להיות הורים, שיקלו לאמץ את אחד ממיליוני הילדים הזקוקים להורה אוהב, והעניקו לו בית חם כל עוד אפשר

וכשאנשים שרוצים להביא תינוקות לעולם מפנימים את תחלואי התפוצצות האוכלוסין וההכחדה המשולבת, הם מוצאים את עצמם בעמדה בעייתית. לראשונה בהיסטוריה, מי שמודע ללחצים הקטלניים של התפוצצות האוכלוסין, הכאוס האקלימי והתמוטטות מערכות שימור החיים, יתקשה לחגוג את לידתם של תינוקות חדשים. עצוב לחשוב על הסבל שיצור קטן כזה יעבור בחייו. וכאשר הוריו יהיו מודעים למציאות העולמית הזאת, הם יסבלו מחרדה ומעצב שרק יתעצמו וילכו. הרי מרגע שאנו מכירים ילדה או ילד, שלנו או של יקירינו, אהבתנו אליהם נוטעת בלבנו דאגה מייסרת, בייחוד אם אנו הבאנו אותם לעולם.

אם אתם רוצים להיות הורים, שיקלו לאמץ את אחד ממיליוני הילדים הזקוקים להורה אוהב, והעניקו לו בית חם כל עוד אפשר. תצטרכו להתגבר על הציווי האבולוציוני להוליד צאצאים משלכם. בימינו, אנו נאלצים להתמודד עם נסיבות רבות המחייבות אותנו לצאת נגד הציוויים האבולוציוניים הרגילים ועם ההנחות העומדות בבסיסם.

קתרין אינגרם (Ingram) היא מורה לדהרמה, עם קהילות של תלמידים בארה"ב, אירופה ואוסטרליה. מאז 1992 היא מנחה דיאלוגים ברוח הדהרמה, אירועים פומביים המתמקדים בהכוונת המודעות לרווחה פנימית במסגרת חיים מוסריים ומאושרים.

ראה אור לראשונה בפברואר 2019, NSW, אוסטרליה. (עודכן לאחרונה בעת התרגום בינואר 2020)

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: ומה עם הדור הבא, אם בכלל? תצלום: Westend61, אימג'בנק/ גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קתרין אינגרם.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על הטווח הארוך מתקצר

01
משה

ומה בדבר אחריותן של מדינות עולם השלישי אשר "קפצו" משמעותית על גבי ניצול חסר תקדים של המערכת האקולוגית, אני מדבר כמובן על סין ושאר מדינות דרום מזרח אסיה.
תמיד בנושאי אקלים לא שחים על אחריותם הרבה של סין והודו לנזקים אקולוגים אפוקליפטיים,בעד ההלקאה העצמית על תרבות המערב נמשכת במלוא עוזה.

05
סמדר זאבי

בס"ד
עניין אותי לקרוא מעט על כותבת המאמר ועל תפקידה בהכוונת מודעות לרווחה פנימית באירועים פומביים... כאשר תהיתי בעוד שהמאמר אכן מכוון לחיים מוסריים בחשיבה על אירועים אקולוגיים המרעישים יותר מהקורונה, אך לחיים מאושרים בוודאי אין הכוונה, לפי הבנתי.

06
אלון קרפול

"...המשאבים הנוכחי שלנו, כדור הארץ יהיה מסוגל להמשיך לקיים רק כמיליארד איש. כפי שהסביר ויליאם קאטון (Catton) בספרו Overshoot מ-1980..."
לטעון טענה על כמות המזון הזמין לעולם הנגזרת מספר שנכתב בשנות השבעים, לפני מהפכת הגידולים מהונדסים גנטית, היא שגויה גוררת מסקנות שגויות.
בארהב 45% מהתירס (היבול הנפוץ ביותר), הולך לדלק ביולוגי, נתון המעיד על יתירות יצירת מזון גבוהה ביותר.
כלומר לארהב למשל עדיין יש יכולת להאכיל כמויות מאוד גדולות של אנשים, בעיקר בזכות זנים מהונדסים גנטית.
אירופה וישראל וסין לא אימצו טכנולוגיה זאת, אבל בעת צרה, הם יאמצו ויוכלו לספק מזון להמונים.

07
עמוס

הכתבה הזו חדרה לי לבטן ולמיינד. תמונת עולמי עברה טלטלה והדברים לא ישובו להיות כמו שהיו. אין זה משנה כמה הדברים מדוייקים וכמה הם עדיין בחזקת תאוריות. יש משהו מתמשך לא נכון באיך שאנחנו מתעלמים מהכדור בדיוק כמו שאנחנו מתעלמים זה מזה. הרדיפה אחרי העושר, ההתרחקות מן המוסר, מן הכבוד לחיים, מובילים באופן ישיר ועקיף לשלילת הקיום של עצמנו. תודה לכם על שקבלתם החלטה להקדיש את הגליונות הבאים של אלכסון לפרישת מפת החיים והמוות
כפי שהיא היום.

09
אשר

לא קל לקרוא ולעכל את הכתוב.
אנחנו יודעים חלקי דברים,
במהלך קריאת הכתבה, הרהוטה והכנה , מתגבשת תודעה ברורה ומטלטלת עד כאב..
גם אני ממשתפי פעולה?

10
לילך כהן

בזמן האחרון אני שומעת יותר ויותר קולות כאלה הטוענים שגורלנו על כדור הארץ כבר הוכרע... זה מלחיץ, מדאיג ובעיקר עצוב. עצם זה שכבר מדברים על האסון המתרגש עלינו ובא בקול בטוח זה סימן שאנו מתקרבים בצעדי ענק לקצנו. למה רק אצלנו בישראל לא נותנים לזה ביטוי??? שנים מזהירים אותנו, מתריעים על אסון, דורשים מאיתנו לאמץ התנהגות יוצא אקולוגית - בכל העולם...אבל אצלנו - כלום. שנים שחינכתי את ילדי לצמצום, חינכתי את ילדי הגן לחשיבה אקולוגית וכו׳ אבל מסביב ראו בי מעין ״מחבקת עצים״ מוזרה... למה אני במיעוט? למה אין מודעות? אולי אם נראה יותר ויותר כתבות/ ראיונות/ תרחישים/ על מסך הטלוויזיה - זה יזיז משהו פה. ואולי אולי ממשלות העולם יתגייסו כאחד לעשות מעשה שאולי אולי יפחית את הנזק...

11
איתן

והנה הגיעה לה הקורונה
מה המסקנות מכך?
הקורונה מגלה את החולשה שלנו. מאירה את האפסיות שלנו כבני אדם ביחס לטבע הגדול והחזק שפוער לוע ענק וגורם לנו להתכווץ בפינה, או במקרה הרע להסתגר בבידוד למשך שבועיים תמימים. הקורונה מגלה עד כמה בידוד הוא פתרון כפוי מוצלח למצבנו.
הקורונה מגלה עד כמה עסקנו בשטויות. בזוטות. בהבלי העולם הזה. שדות תעופה ריקים, אתרי קניות מושבתים. תנו לקורונה עוד שנה לאיים על חיינו וראו איך הצריכה תקטן, איך הייצור ההמוני יפחת. פחות טיסות, פחות פעולות מיותרות ובזבוזים על לא כלום.
ויש דרך אחרת. ללמוד את חוקי הטבע. לשמוע על האיזון הנכון בין החברה האנושית והעולם הגדול. להכיר שהעולם שלנו עגול, מקושר, פועל בהדדיות, ועלינו החברה האנושית לפעול כמו הטבע: בהתחשבות, בהדדיות. אם רק נלמד ונכיל את המחשבה הזאת כבר נחולל שינוי. למחשבה כוח אדיר. היא מסוגלת לחטא את המזיקים והנגיפים. כי למה הם נחתו עלינו ביום בהיר? רק כדי שנתלכד ונעשה יד אחת. אולם מרגע שנכנסנו באיזון עם הטבע, התמזגנו לאותה תנועה הרמונית טבעית, התאמנו את עצמנו לחוקים הגלובליים, אין כל סיבה שיופעלו עלינו לחצים בדמות מחלות ומשברים.

    12
    ויגדור

    יש משהו בדבריך, אין אנו צריכים לתקן אלא את עצמנו או יותר נכון את הקשרים שבינינו. או אז נגלה כי הקורונה לא הגיעה בגלל עטלף, נחש או יצור אחר.
    אלא דווקא בני האדם הם אלו שביחסם לטבע מסוגלים לשנות את תופעות הטבע.
    בשנת 1959 הוטבע המונח כפר גלובלי, לאחר מכן הכרנו את תופעת "אפקט הפרפר".
    מה עדיין לא גילינו?
    שאם אנחנו נשתנה, כך חוקי הטבע שפועלים כלפינו ישתנו.

13
יובב

כותב המאמר טוען כי "כעת אנחנו רואים שהשתעבדות לרצונות ולדחפים הנמוכים ביותר שלנו עומדת בסתירה להישרדותנו. ההתפוררות ההדרגתית של מדינות מפותחות היא כאין וכאפס לעומת הקריסה החברתית והכלכלית שתתרחש כשהעולם כולו יסבול ממחסור במזון, וכשהתשתיות, ובהן רשתות החשמל, יהפכו לבלתי מהימנות ויקרות מדי, או יפסיקו לפעול כליל".
- נכון מאוד ולכן לפני שיגיע מצב שכזה מגיע לו קופיד19 או בשמו המסחרי קורונה ומפסיק את מירוץ החיים המטורף חסר התכלית.
נכון, מצד אחד אנו חווים אותו כמשבר עצום.
מצד שני, אם נשכיל לעצור ולתעדף מחדש את סדרי העדיפויות שלנו, לעלות את השאלה מה באמת חשוב ולהתחיל בתיקון היחסים שבינינו, הרי שנוכל למנף את מה שנראה כמשבר בינלאומי לדרך עם תקווה חדשה שתוכל להוביל את האנושות למקום בטוח יותר.

14
האזרח דרור

מגבלת המזון היא רק מגבלה אחת. כל אדם הוא בעל טביעת רגל אקולוגית..שאפשר למדוד אותה על ידי סך השטח של שטחים טבעיים הנדרשים כדי לאזן את השפעתו על מערכות אקולוגיות וכדי להמשיך לקיים מחזור החמצן מחזור החנקן מחזור הפחמן ועוד.