הטיפש החכם שידע את אלוהים

אני ממש לא מבוגר מספיק כדי לזכור את ״כובעי דנס״ (dunce caps), אבל אני כן זוכר איור חינוכי שבו נראה ילד קטן ועצוב יושב בפינת הכיתה, חבוש בכובע מחודד, בעת ששאר התלמידים מביטים בשמחה במורה. המורה שלי הסביר כי הכובע המחודש נקרא ״כובע דנס״, והוא שימש בימים עבור כדי להשפיל ולהעניש את ״הדנסים״, כלומר את התלמידים שאינם יכולים או אינם רוצים ללמוד כראוי. הלקח שלנו היה ברור: אמנם אין לנו יותר כובעים מחודדים, אבל צער ונידוי בלבד ממתינים לילדים שאינם מצליחים בבית הספר.

באמצע המאה ה-20 הנזיר הסלבריטאי תומאס מרטון יכול היה לומר שההוכחה של דנס סקוטוס לקיומו של האל היא הטובה ביותר שנתקל בה מימיו

למרבה האירוניה, ג׳ון דנס סקוטוס (בסביבות 1265-1308), שעל שמו קרויים ״הדנסים״, הצליח מאוד בבית הספר, הרשים כל כך את עמיתיו הפרנציסקנים באוקספורד שהם שלחו אותו לאוניברסיטה של פריז. הצטיינותו הרבה בפריז הביאה לו בסופו של דבר משרה, זמנית אך יוקרתית מאוד, כראש הקתדרה לתאולוגיה. כתביו, על אף שהם סבוכים, היו בעלי השפעה אדירה בפילוסופיה ובתאולוגיה במערב, עד כדי כך שאוניברסיטאות בכול רחבי אירופה הקימו קתדרות למחשבה סקוטיסטית לצד הקתדרות המוקדשות לתומיזם. במאה ה-19, המשורר הישועי ג׳רארד מנלי הופקינס הכריז כי הסקוטיסטים ״יותר מכל אדם אחר מטים את רוחי אל השלום״, ובאמצע המאה ה-20 הנזיר הסלבריטאי תומאס מרטון יכול היה לומר שההוכחה של דנס סקוטוס לקיומו של האל היא הטובה ביותר שנתקל בה מימיו.

על אף המורשת היוקרתית הזו, כבר במאה ה-16 אנגלים משכילים החלו להשתמש בשם ״דנס״ כשם גנאי. בשנת 1578, המתעד האנגלי רפאל הולינסהד כתב ״הרי הלך ונהיה מקובל להשתמש באמירות לעג, לקרוא לאדם נעדר בינה או שאין לו השכלה בשם ׳דנס׳, שם נרדף לאוויל״. אבל באותה תקופה אדם משכיל יכול היה גם הוא להיות מכונה ״דנס״: ״אם אדם מתמסר ללימוד, הם מכנים אותו בשם דנס״ מסביר ג׳ון לילי בספרו Euphues: The Anatomy of Wit (משנת 1578). הבוז שהפגינו ההומניסטים כלפי השיטות והסגנון הסכולסטיים – שכתביו הנפתלים של סקוטוס נשמעים בגינם לעתים כאילו הם פרודיה – הוא כנראה הסיבה לאיחוד האומלל בין ״טיפש״ ל״למדן״ בכינוי ״דנס״. אדם חייב להיות טיפש כדי לבזבז את זמנו בלמדנות של כתבי סקוטוס דנס!

מתוך יצירה פילוסופית, Super secundo Libro Sententiarum, מאת ג'ון דנס סקוטוס, כתב יד מסוף המאה ה-15, הספרייה הלאומית של צרפת (פרויקט Gallica)

סקוטוס נותר דמות שנויה מאוד במחלוקת, אבל משמיציו ההומניסטים היו בוודאי מתחלחלים לשמוע כי כאן, במאה ה-21, אנו עדים לתחייה של כתביו. פילוסופים, תאולוגים והיסטוריונים של ההגות מתייחסים אליו שוב ברצינות, לעתים בהערצה ולעתים בזלזול לוהט, אבל בכל מקרה ברצינות רבה. אין ספק כי הדבר נובע בחלקו מן ההתקדמות של מפעל התרגום והביאור של כתביו, ה- International Scotistic Commission– אשר במסגרתו הושלמו לאחרונה מהדורות מבוארות של שתיים מעבודותיו הגדולות בתאולוגיה פילוסופית: Ordinatio ו- Lectura. עם הפיכתן של יצירות אלה לנגישות, מחקר סקוטוס החל לפרוח. על פי חוקר סקוטוס טוביאס הופמן, 20 אחוזים מכל המחקרים בתחום שנעשו בשבעים השנים האחרונות נולדו בשבע השנים האחרונות. העניין האדיר הזה בסקוטוס הוא הזדמנות טובה ביותר להציג את ההוגה המבריק והאניגמטי הזה בפני קהל חדש.

מקשרי גוף ונפש ועד הקשר בין התודעה, המילה והעולם, ממובנות השפה הדתית ועד הוכחה לוגית לקיומו של האל, לסקוטוס יש משהו מעניין לומר במרבית תתי התחומים של הפילוסופיה בת זמננו

חלק מהנושאים התאולוגיים שעניינו את סקוטוס ייראו בוודאי, במבט ראשון, לא רלוונטיים לקוראים חילוניים, אבל בעיני סקוטוס, התאולוגיה הייתה נושא בפני עצמו וגם הקשר שבתוכו אפשר היה לעסוק הפעילות פילוסופית: מבעיית הכוללים עד להצדקת הסמכות המוסרית, מקשרי גוף ונפש ועד הקשר בין התודעה, המילה והעולם, ממובנות השפה הדתית ועד הוכחה לוגית לקיומו של האל, לסקוטוס יש משהו מעניין לומר במרבית תתי התחומים של הפילוסופיה בת זמננו.

למרבה הצער, איננו יכולים לומר רבות על חייו. הוא נולד כנראה בעיירה דנס שבסקוטלנד, בשנת 1265 אן 1266. בילד נקשר לתנועה הפרנציסקנית, שראשיה שלחו אותו לבית המדרש שלהם באוקספורד, כנראה בסביבות 1280. הוא למד שם אמנויות חופשיות והמשיך בלימודי תאולוגיה. בשנת 1291 הוא הוסמך לכמורה.

בראשית העשור האחרון של המאה ה-13, הוא עשה את צעדיו הראשונים כתאולוג מקצועי. הוא הצרה באוקספורד על Sentences מאת פיטר לומברד, ספר לימוד מקובל בתאולוגיה ששימש כטקסט עיקרי בקורסים בתאולוגיה באוניברסיטאות אוקספורד ופריז במהלך המאות ה-13 וה-14. אבל הוא החל גם במה שהפך להיות עניין צדי שלו לאורך כל חייו – הכתיבה על אריסטו, הערות פרשניות על מרבית הכתבים הלוגיים שלו, ולפחות התחלה של פרשנות ל״על הנפש״ ו״מטפיזיקה״, כתיבה שסיים מאוחר יותר בפריז.

השכלה של ימי הביניים: רטוריקה, דקדוק, לוגיקה, אסטרונומיה, אריתמטיקה, גאומטריה ומוזיקה. האיור מראה את הפילוסופיה ושבע האמנויות החופשיות, בכתב יד מהמאה ה-12, "גן התענוגות", מאת הראד מלנדסברג. תצלום: ויקיפדיה

הוא המשיך ללמד את Sentences אחרי שעבר לפריז, קצת לפני תחילת שנת הלימודים האקדמית ב-1302. גרסאות של הרצאות אלה שפורסמו מהוות את עיקר כתביו. יש לנו שלוש גרסאות נבדלות: ה״Lectura״ המוקדמת, שהושלמה וראתה אור באוקספורד; ה- Ordinatioהאמצעי, שבכתיבתו החל באוקספורד; וה- Reportationesאסופה כאוטית של רשימות של תלמידים על הרצאותיו של סקוטוס. מבין השלושה, ה- Ordinatioהוא המהוקצע ביותר, והקרוב ביותר שיש בידינו לפרשנות שלמה של סקוטוס על ה-Sentences. השם Ordinatio פירושו, בקירוב, ״ערוך בקפידה״.

בשנת 1303 הוא הוגלה זמנית מפריז בגלל תמיכתו באפיפיור בוניפקיוס השמיני על פני המלך פיליפ הרביעי, בעימות ביניהם בנוגע למיסוי נכסי הכנסייה. לא ידוע מה עשה סקוטוס בתקופת גלותו, אבל הוא כנראה חזר לאוקספורד ואולי בילה לפחות חלק מהזמן כמרצה בקיימברידג'. אחרי שנה, הוא יכול היה לחזור לפריז, ושם, בשנת 1305 הוא השלים לבסוף את הדוקטורט שלו בתאולוגיה ושימש במשך שנים מספר כראש הקתדרה לתאולוגיה. במהלך תקופה זו, סקוטוס ערך ״ויכוח פילוסופי״ (quodlibetal dispute), אירוע אקדמי רשמי שבמסגרתו אנשים מהקהל יכלו לשאול את ראש הקתדרה שאלות על כל נושא שעלה בדעתם. סקוטוס פרסם לאחר מכן קובץ של שאלות המבוססות על האירוע.

בשנת 1307, סקוטוס עזב את פריז לטובת משרה הרבה פחות יוקרתית כמרצה בבית ללימודים פרנציסקניים בקלן. מרצה במוסד כזה הוא האחראי הראשי על לימודי הנזירים המתגוררים בבית. בהשוואה לבית המדרש הדומה בפריז, ובוודאי לעומת אוניברסיטת פריז, הבית הפרנציסקני בקלן היה מקום נידח. לא ידוע מדוע נשלח לשם סקוטוס. לא ידועה גם הסיבה למותו בטרם עת בשנת 1308, כשנה לאחר שהגיע לקלן.

העובדה שישנם פרטים כה מעטים על חייו של סקוטוס היא, כמובן, מאכזבת. ועם זאת, אפשר גם ללמוד מכך על מהות חייו של סקוטוס. איננו יודעים מדוע הוא נשלח לקלן בשיא הצלחתו בפריז, אבל אנו כן יודעים שהדחייה של תהילה וכבוד היא עניין מאוד פרנציסקני. סקוטוס היה, אחרי הכול, נזיר פרנציסקני, ושמו הרשמי של מסדר הפרנציסקנים הוא ״מסדר האחים הקטנים של פרנציסקוס״, אות ועדות לעוני ולצניעות שאליהם הם שואפים. קל לדמיין את סקוטוס הפרנציסקני בוחר מרצונו במשרה בקלן שתותיר לו פחות זמן לכתוב, פחות הזדמנויות להקסים עמיתים רבי השפעה בוויכוחים פילוסופיים וכך גם פחות תהילה ויוקרה מכפי שהיו לו אילו נשאר בפריז.

תהיה טעות לראות בחקירותיו הפילוסופיות של סקוטוס ניסיונות למצוא את ההיגיון בדוגמות – זה אינו הוגן כלפי סקוטוס, שהציב לעצמו רף גבוה מאוד בכל הנוגע לטעינת טיעונים

בהתחשב בייעודו כנזיר פרנציסקני וככומר, אין זה מפתיע שקיומו וטבעו של האל, והאופן שבו אנו צריכים לחיות לאורו של האל, היו נושאים מרכזיים (אף כי לא יחידים) בעבודתו הפילוסופית של סקוטוס. אבל זו תהיה טעות לראות בחקירותיו הפילוסופיות של סקוטוס ניסיונות למצוא את ההיגיון בדוגמות – זה אינו הוגן כלפי סקוטוס, שהציב לעצמו רף גבוה מאוד בכל הנוגע לטעינת טיעונים.

דיוקן של ג'ון דנס סקוטוס, בשורת האישים הדגולים מאת ז'יסט מגנט ופדרו ברוגטה, ארמון הדוכס, אורבינו. תצלום: ויקיפדיה

אחת הדוגמות שהוא סבר כי הפילוסופיה תוכל להוכיח הייתה קיומו של אלוהים. כתאולוג קתולי, הוא האמין כי אלוהים קיים, אבל גם חשב שהפילוסופיה, או ההיגיון הטבעי, יוכלו להוכיח שישנו טבע עליון שהוא הסיבה הראשונה לכל דבר אחר, המטרה הסופית שעבורה כל השאר מתקיים, וגם הישות המושלמת ביותר האפשרית. יתרה מכך, אותו טבע עליון הוא בעל אינטלקט ורצון, ולכן הוא אישי, ובעל כל התכונות המסורתיות כמו חוכמה, צדק, אהבה וכוח. בקיצור, סקוטוס חושב שהפילוסופיה, ללא עזרה מן התאולוגיה, יכולה להוכיח את קיום האל.

הטיעון שלו ארוך ומפותח במסגרת של יותר מ-30 אלף מילים בחיבורו Tractatus de primo principio – שאותו תרגמתי לאחרונה בליווי הערות – תרגיל וירטואוזי בסגנון סכולסטי מבריק. הוא מפתח סוג של טיעון היברידי המושפע גם מטיעונים ״קוסמולוגיים״ של אריסטו ותומאס אקווינס, המסיקים את קיום האל מן המבנה הסיבתי של העולם, וגם מן הטיעונים ה״אונטולוגיים״ של אנסלם מקנטרברי, המנסים להוכיח את קיומו של האלוהים ממאפיינים יוצאי דופן של רעיון האלוהים. מומחים רואים בטקסט את הניסיון המעמיק ביותר שנעשה בימי הביניים להוכיח את קיום האל.

אבל בעוד שסקוטוס היה בטוח שאנו יכולים להכיר בקיומו של האל ובתכונותיו האלוהיות הרבות באמצעות היגיון טבעי בלבד, הוא לא חשב שאנו יכולים, באותו אופן, לדעת את כל מה שיש לדעת על אודות האל

אבל בעוד שסקוטוס היה בטוח שאנו יכולים להכיר בקיומו של האל ובתכונותיו האלוהיות הרבות באמצעות היגיון טבעי בלבד, הוא לא חשב שאנו יכולים, באותו אופן, לדעת את כל מה שיש לדעת על אודות האל. כנוצרי, סקוטוס האמין כי אלוהים הוא ״שילוש״ של ישויות אלוהיות – שלוש ישויות החולקות טבע אלוהי אחד. אבל הוא לא חשב שאנו מסוגלים לדעת עובדה זו על אודות האל אלא באמצעות התגלות אלוהית. הוא הרחיב את הענווה האינטלקטואלית הזו גם לדוקטרינות אחרות, נוצריות במובהק, כמו תחיית המתים״ הוא סבר כי הפילוסופיה יכולה להראות כי סביר להניח שלבני האדם ישנה נשמה אלמותית, אבל שהאמונה בתחייה המתים (ובעקבותיה גם באיחוד מחדש של נשמות וגופים) היא עניין לאמונה – היא אינה מנוגדת להיגיון, אבל אינה ניתנת לגילוי באמצעות ההיגיון.

אף שסקוטוס חשב כי חלק מן החובות הדתיות שלנו אינן ניתנות להוכחה באמצעות ההיגיון, הוא לא חשב כי הן סותרות דבר ממה שההיגיון יכול להוכיח כאמת. במובן זה, סקוטוס הוא יורשה של מסורת ארוכה של מחשבה נוצרית המאששת את ההרמוניה בין אמונה להיגיון. כאן סקוטוס תואם במחשבתו את תומאס אקווינס: שניהם סבורים כי קיום האל יכול להיות מוכח אבל לא כך היות האל שילוש.

אולם, סקוטוס ואקווינס לא היו תמימי דעים בכל נושא. אחד מן ההבדלים הנודעים לשמצה בין שני ההוגים הימיביניימים הגדולים קשור להשקפותיהם בנוגע לאופן שבו המילים והמושגים שלנו פועלים כשאנו מנסים לחשוב או לדבר על אלוהים. כל אחד מהם היה בטוח כי המחשבה והשפה שלנו מתפתחות מן האופן שבו אנו חווים את העולם שסביבנו. וכל אחד מהם הודה כי אלוהים אינו אחד מן האובייקטים הללו המוכרים לניסיון. לכן, עבור שני ההוגים, חשוב היה באותה מידה להציע סוג של תאוריה בנוגע לכך שאנו מסוגלים לחשוב ולדבר באורח קוהרנטי ומשמעותי על אלוהים תוך שימוש במושגים ומילים שנוצרו עבור דברים סופיים הניתנים לבחינה הגיונית. אקווינס אימץ את ההשקפה שלפיה, בכל הקשור לאלוהים, יש למושגים ולמילים שלנו משמעות כאנלוגיה בלבד. למשל, ״חכמה״ כשהיא מיוחסת לאל, היא רק אנלוגיה ל״חכמה״ המיוחסת ליצור, כמו סוקרטס.

הבנת העולם דרך כתבי הקודש. תומס אקווינס, ויטראז' בקתדרלה של מכלן, בלגיה. תצלום: ויקיפדיה

הוא טען כי לפחות חלק מן המילים והמושגים שלנו הם בעלי משמעות זהה בדיוק כשהם מיוחסים לאלוהים או כשהם מיוחסים ליצורים – זהי משמעות ממש, ולא רק אנלוגיים. המושג 'ישות' הוא כנראה החשוב מבין המושגים המונחים זהי המשמעות הללו

סקוטוס הציע תאוריה שונה במקצת. הוא טען כי לפחות חלק מן המילים והמושגים שלנו הם בעלי משמעות זהה בדיוק כשהם מיוחסים לאלוהים או כשהם מיוחסים ליצורים – univocal (זהי משמעות), ולא רק אנלוגיים. המושג ״ישות״ הוא כנראה החשוב מבין המושגים המונחים זהי המשמעות הללו. סקוטוס חושב שכשאנו אומרים ״אלוהים הוא ישות״ ו״סוקרטס הוא ישות״ יש ל״ישות״ בדיוק את אותה משמעות.

יש מי שעמדה כזו היא בעיניהם מזעזעת, אפילו שערורייתית. כותבים רבי השפעה כמו עמוס פונקנשטיין וג׳ון מילבנקסבורים כי הדוקטרינה של סקוטוס בדבר המשמעות הזהה גרמה לשינויים אדירים בחברה המערבית. בספרו The Unintended Reformation (משנת 2012), בראד גרגורי טוען כי תפישה זו הובילה ל״ביות נשגבותו של אלוהים״ ולעליית החילוניות, השטחה אונטולוגית שבה אלוהים ויצורים הם בעלי אותו מעמד מטפיזי, כלומר אלוהים הוא בסך הכול עוד ישות תאוריות אחת מרבות, שניתן לוותר עליו אם תאוריות מדעיות חלופיות יסבירו נתונים טוב יותר מתאוריות תאולוגיות. ככל שהמדעים התקדמו ונזקקו לאלוהים פחות ופחות, האמונה והפרקטיקה הדתית מצאו עצמו נדחקות יותר ויותר אל התחום הסובייקטיבי של הרגשות והאמונה העיוורת. בסופו של דבר, המדעים, הפועלים כיום על סמך הנחות נטורליסטיות לגמרי, קיבלו את האחריות הבלעדית לתיאור אובייקטיבי של העולם.

נכון, איננו יכולים להבין את אינסופיות הטוּב האלוהי, אבל אנו יכולים לדעת בוודאות שאם האל הוא אכן טוב, אז טובו ניתן לתפישה על ידנו

בין אם מקבלים אותם בשמחה או מקוננים על שינויים חברתיים כאלה, הדנסים יודעים שסקוטוס אינו יכול להיות אחראי להם. בטענה כי לנו בני האדם ישנו מושג התואם באותה מידה לאלוהים וליצורים אין אפילו צל של אמירה כי קיום האלה זהה לקיומם של היצורים. הדוקטרינה השנויה במחלוקת של סקוטוס היא, במקרה הגרוע ביותר, בלתי מזיקה לתאולוגיה.

כדי להבין זאת, חשוב לזכור כי הדוקטרינה של סקוטוס בדבר אחדות המשמעות עצמה נתמכת על ידי תאוריה של מושגים שעל פיה רוב המושגים שלנו הם מורכבים, ניתנים לניתוח לכדי מרכיבים מושגיים פשוטים יותר. למשל, המושג הכללי ביותר שבאמצעותו אנחנו חושבים על יצור, כיצור, הוא ״ישות סופית״. מושג מורכב זה אינו מתאים לאלוהים. אבל המושג המורכב ״ישות אינסופית״ כן מתאים לאלוהים – למעשה, על פי סקוטוס, זהו המושג המתאים ביותר שיש לנו (מתוך ההיגיון הטבעי בלבד) כדי לחשוב על אלוהים. והמושג ״ישות אינסופית״, כמובן, אינו מתאים לשום יצור.

אבל שימו לב לכך שכל אחד מן המושגים הללו – ישות סופית וישות אינסופית –  הוא מורכב, וכל אחד מהם כולל את ״ישות״ כרכיב מושגי פשוט. לכן, לדעת סקוטוס, אם משהו הוא ישות סופית, אז הוא ישות; ובאותו אופן, אם משהו הוא ישות אינסופית, אז הוא ישות. ברמה המושגית הפשוטה ביותר הזו, יש לנו רק מושג אחד של ישות המתאים לאלוהים וליצורים. לא יתכן ״פער״ גדול יותר מזה שינו בין הסופי לאינסופי – וסקוטוס מאשר כי זה בדיוק הפער הפעור בין יצורים לבין האל. אבל הפער הזה אינו קשור כלל לעבודה שהמושגים ״ישות סופית״ ו״ישות אינסופית״ חולקים מרכיב מושגי פשוט הלא הוא ״ישות״. לכן, סתירת הדוקטרינה של זהות המשמעות אינה יכולה להיעשות בשל אי התחשבות בפער שבין אלוהים ליצורים. ביקורת רלוונטית עשויה לעסוק בתאוריה שלו בדבר מושגים מורכבים שהולידה את תאוריית זהות המשמעות – אבל זהו נושא שהפילוסופיה של התודעה והפילוסופיה של השפה צריכות לעסוק בו, ולא התאולוגיה.

סקוטוס מצהיר שוב ושוב כי אלוהים הוא הטוב העליון, הטוּב בעצמו וכי אלוהים הוא האמת עצמה. על פי הבנתו את האופן שבו פועלים המושגים שלנו כשאנו משתמשים בהם לתיאור האלוהים – באורח זהה משמעות, כפי שראינו קודם – סקוטוס לא סבר כי כשאנו מכנים את אלוהים ״טוב״ או ״אמיתי״ איננו יודעים מה משמעות הטוּב והאמת האלוהיים. נכון, איננו יכולים להבין את אינסופיות הטוּב האלוהי, אבל אנו יכולים לדעת בוודאות שאם האל הוא אכן טוב, אז טובו ניתן לתפישה על ידנו.

חירות האל מן המוסר עצמו אינה שוללת את העובדה שאנו יכולים לגלות בעצמנו מה טוב ומה רע, וגם לא נובע ממנה שכללי המוסר שאלוהים קבע באורח חופשי יכולים להפוך את הסדר המוסרי הטבעי

המובנות של הטוּב האלוהי פועלת כסוג של מגבלה מושגית במחשבה של סקוטוס על הקשר בין אלוהים לבני תמותה. בכתביו אנחנו מוצאים שתי סיבות או מקורות לכללי מוסר: מצד אחד, בעקבות אריסטו, סקוטוס חשב שברור מטבעם של בני האדם מה טוב ומה רע עבורנו, וסוג כזה של ״טוּב טבעי״ מניב מגוון רחב של כללים בנוגע למה שהוא ראוי או לא ראוי. אבל מצד שני, סקוטוס מדגיש את חירות האל מן הסדר המוסרי. הציוויים האלוהיים – למשל, ואהבת לרעך כמוך; לא תרצח – יוצרים בעצמם חובה מוסרית, ואין צורך שהאל יצווה בדרך כלשהי את מה שניתן להסיק על ידי מחשבה על טבע האדם בלבד. סקוטוס בוחן את האיסור שהוטל על אדם חווה לא לאכול מפירות עצים מסוימים בגן העדן – אילו אלוהים לא היה מצווה עליהם לא לאכול את הפירות, המעשה לא היה רע. אבל חירות האל מן המוסר עצמו אינה שוללת את העובדה שאנו יכולים לגלות בעצמנו מה טוב ומה רע, וגם לא נובע ממנה שכללי המוסר שאלוהים קבע באורח חופשי יכולים להפוך את הסדר המוסרי הטבעי.

"אדם וחוה והחטא הקדמון" (1615), יאן ברויגל ופיטר פול רובנס. תצלום: ויקיפדיה

ההתעקשות המסורתית של סקוטוס כי טבע האדם הוא מקור הנורמות המוסריות נתמכת על ידי תפישתו הריאליסטית הרחבה יותר בנוגע לכוללים. בוויכוח הישן, הריאליסטים טענו כי ישנו משהו אמיתי, נפרד מן המחשבה שלנו, בטבע המשותף של הדברים (שהיום מקובל לכנות בשם ״כוללים״ Universals). כל אחד מאיתנו הוא יצור אנושי, והאנושיות שאנו חולקים היא עצמה אמיתית וקיימת באורח עצמי מכל מי שיוצרים את מושג האנושיות. לעומת זאת, נומינליסטים שוללים את הטענה כי לטבע משותף דוגמת האנושיות יש סוג של קיום שאינו תלוי תודעה. בעיניהם, אכן ישנם בני אדם יחידים, אבל האנושיות היא רק מושג או מילה. דנס סקוטוס הוא אחד מן הריאליסטים היותר נחרצים של ימי הביניים, ואילו ויליאם מאוקהם, פרנציסקני שמת ארבעה עשורים אחרי סקוטוס, הוא כנראה הנומינליסט הידוע ביותר מימי הביניים.

אם האנושיות היא דבר מה שכולנו חולקים, מה הופך אותנו ליחידים שאנחנו? במילים אחרות, אם האנושיות הקולקטיבית שלנו היא אחת, מה מסביר את האופן שבו מתקיימים בני אדם רבים?

ריאליזם בנוגע לטבע משותף מעלה בעיה פילוסופית שהנומינליסטים צריכים להתמודד איתה: אם האנושיות היא דבר מה שכולנו חולקים, מה הופך אותנו ליחידים שאנחנו? במילים אחרות, אם האנושיות הקולקטיבית שלנו היא אחת, מה מסביר את האופן שבו מתקיימים בני אדם רבים?

בתשובה לשאלה זו מפתח סקוטיוס את דוקטרינת ה-  haecceitas [היות זה, thisness] כל יחיד שייך ל״סוג״ שלו בשל טבעו המשותף [״הכולל"], אבל הוא יחיד, אינדיבידואל, בגלל ה״היות זה״ שלו. המושג haecceitas הוא תכונה, הייחודית לכל אחד מאיתנו, ההופעת אותנו לאדם מסוים. כל סוג אחר של תכונה שיכולה להיות לדבר – צבע, צורה, גודל, משך, משום וכן הלאה – עשויה עקרונית להיות משותפת לו ולמשהו אחר. לכן, התכונות הניתנות לשיתוף אינן יכולות להסביר את הייחודיות שלנו. לכן סקוטוס מחדש, וממציא (או מגלה) סוג חדש לגמרי של ישות: תכונה שיכולה לאפיין לכל היותר דבר אחד. ה- haecceitas שלך הוא תכונה שלך שיכולה להיות שלך בלבד.

כדי להבין עד כמה קיצונית התאוריה הזו, חשבו על התשובה של תומאס אקווינס לשאלה הנוגעת לפריטים נפרדים החולקים טבע משותף. אקווינס חשב שכל יחיד הוא בעל חלק מסוים מתוך כמות של חומר, וחלקו זה, הניתן לכימות, משמש כדי לייחד את הדברים היחידים. כך שאתם ואני חולקים אנושיות, אבל אני אני בגלל החומר שלי, ואתם אתם בגלל החומר שלכם.

ה-haecceitas של סקוטוס הוא באמת עניין חדש בתולדות המטפיזיקה: משהו אמיתי, משהו שבאמת מאפיין את הדבר שלו הוא שייך – אבל משהו שהוא ייחודי לגמרי לנושא אותו

יש משהו תמים ופשוט בתאוריה של אקווינס, אבל סקוטוס מבקר אותה בטענה כי אפילו אם נניח שאתם ואני איננו יכולים לחלוק את אותו חומר באותו זמן, נותן עדיין כי החומר עצמו, אף אם מדובר בכמות מסוימת של חומר, ניתן לשיתוף (גם אם בזמנים אחרים) ולכן אינו מתאים להפוך דבר ייחודי להיות האינדיבידואל שהוא. ה-haecceitas של סקוטוס הוא באמת עניין חדש בתולדות המטפיזיקה: משהו אמיתי, משהו שבאמת מאפיין את הדבר שלו הוא שייך – אבל משהו שהוא ייחודי לגמרי לנושא אותו.

דוקטרינת ה- haecceitas של סקוטוס היא עוד אחת מהתפישות שלו שיש מי שראו בה חשיבות היסטורית עולמית. בספרו משנת 2007 A Secular Age, צ׳ארלס טיילר, בהשראת לואי דופרה, אמר כי אוקהם הנומינליסט וסקוטוס הריאליסט חולקים את אותה התמקדות באינדיבידואליות שמעניקה ״מעמד חדש לפרטיקולרי״ ומציינת ״מפנה משמעותי בתולדות התרבות המערבית, צעד חשוב לקראת העדפת היחיד שמגדירה את התרבות שלנו״.

ויליאם מאוקהם (1285-1347) שנודע בכינוי "הדוקטור הבלתי מנוצח", איור מאת AldrianMimi, ויקיפדיה

אני מודה כי לעתים קרובות אני מתפתה להסיק מסקנות היסטוריות גורפות בנודע לדמויות מימי הביניים שאני חוקר. אילו יכולתי להאמין להן, הייתי חושב שהמחקר שלי חשוב מכפי שהוא, ועוסק בעבודתי בהתלהבות יתרה. ברוח טיילורית, למשל, אני עשוי לומר כי אוקהם וסקוטוס, בנוסף לקודם אקווינס, עם ההתמקדות ששולשתם חולקים באינדיבידואלים, הולידו את העדפת היחיד שמגדירה את התרבות שלנו. או, באותה רוח אבל באורח נועז יותר, אני עשוי לומר כי אקווינס, בתשובתו המטריאליסטית לבעיית הייחוד, ביחד עם סקוטוס ואוקהם, שהאמינו בקיומו של חומר, הביאו את המטריאליזם הנפוץ במדע והתרבות של ימינו.

בני המאה ה-21 מסוגלים לא פחות מבני המאה ה-14 לתהות אם אלוהים קיים, או אם הכוללים הם אמיתיים, או אם מוסר אובייקטיבי מחייב מחוקק אלוהי. כשאנו שואלים את השאלות הללו כיום, אנחנו שואלים את אותן שאלות שהם שאלו אז

נדרשת, כמובן, צורת מחשבה פרועה לגמרי כדי להאמין במשהו מן ההנחות הללו: הקשרים בין אקווינס, סקוטוס ואוקהם אינם חזקים מספיק כדי לאחד אותם כסיבות משותפות לאירועים ההיסטוריים המיוחסים להם. אבל זה העניין: תאוריה של נומינליזם עוסקת ביחידים במובן מסוים (משום שלטענתה ישנם אינדיבידואלים בלבד), וכך גם תאוריה של haecceity (משום שהיא טוענת לישות מייחדת בנוסף לטבע המשותף). אבל תאוריות אלה נוגעות באינדיבידואלים באופנים השונים זה מזה באורח קיצוני, ממש כפי שהפתרון המטריאליסטי של אקווינס לבעיית הייחוד קשור בחומר במובן שונה לגמרי מן המובן שבו, נניח, תומאס הובס הוא מטריאליסט בכל הקשור לתודעה האנושית. לכן, אסור לקבץ את אלה יחד כגורמים לאותו אירוע היסטורי. העובדה שאוקהם מכחיש את קיומו של דבר כמו טבע האדם נראית אומנם כסוג של הכחשה העשויה להשפיע על האופן שבו אנשים פשוטים חיים את חייהם, אם יקרה אי פעם שאכן יושפעו ממנה. אפשר לומר זאת גם על התפישה של סקוטוס כי אכן קיים טבע אנושי. אבל יהיה מפתיע – ומקרי בלבד – אם ההכחשה והאישוש של אותה תפשה בדיוק ישפיעו באותו אופן על הדרך שבה אנשים חיים את חייהם.

כחוקר סקוטוס, אני מקדם בברכה את העניין שהתעורר במאה הנוכחית בכתביו. אבל דרך פורייה יותר לעודד את העניין הזה, בעיקר עבור מי שרק מתחילים את מסעם האינטלקטואלי עם דנס סקוטוס, הוא פשוט לנסות לבחון אותו מבעד לעיניו שלו, לעסוק בשאלות פילוסופיות ותאולוגיות מן הסדר הראשון ביחד עם סקוטוס, ולהתנגד לדחף של מספרי הסיפורים להציב מרכיב כזה או אחר בהגותו בתוך נרטיב המסביר מדוע אנחנו נמצאים במקום שבו אנחנו נמצאים כיום. בני המאה ה-21 מסוגלים לא פחות מבני המאה ה-14 לתהות אם אלוהים קיים, או אם הכוללים הם אמיתיים, או אם מוסר אובייקטיבי מחייב מחוקק אלוהי. כשאנו שואלים את השאלות הללו כיום, אנחנו שואלים את אותן שאלות שהם שאלו אז. והודות למאמצים של הדנסים, אשר במשך מאות בשנים שימרו את זיכרו של סקוטוס, ערכו והנחילו הלאה את כתביו וכתבו מאמרים וספרים שניסו להסביר את מחשבתו, אנו יכולים ליהנות מדבריו בנוגע לשאלות אלה ושאלות נצחיות אחרות. במונחי המהירות של הפילוסופיה, שנת 1308 אינה רחוק כל כך אחרי הכול.

תומאס מ. וורד (Ward) הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת ביילור בטקסס. הוא מחבר הספר Ordered by Love: An Introduction to John Duns Scotus (משנת 2022) ומתרגם Treatise on the First Principle מאת ג'ון דנס סקוטוס (משנת 2023).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "קומפוזיציה" (1923), ויקטור סרפרנקס (Servranckx), מרכז התרבות בלם, ליסבון. תצלום: פדרו ריביירו סימואש