המדע בסדר ובבלגן

בימינו, דומה שרבים סבורים שהמדע הוא המפתח לכל הידע האנושי. תפישה זאת, המכונה “מדעיזם״ (scientism), רואה במדע דרך המלך של האנושות להגיע לוודאות ואף לגעת בנצח. לדעתי, מדובר ביוהרה המגלמת בתוכה סכנה, ובדרך המדע הופך למגדל בבל.

כאשר המדע הופך לספוג מדי ביוהרה של המדעיזם, שלפיה המפתח לכל ידע אנושי הוא במדע, ניתן להתקיף את המדע עצמו באמצעות תקיפת היוהרה, כי זו מקנה לגישה האנטי רציונלית מעמד של עליונות מוסרית שממנה ניתן להתקיף את המדע עצמו. לכן, ישנו ערך לקידום מודל שבו ברורים יותר גבולות המדע. המודל המוצע אינו מדגיש ניגוד בין המדע לבין דת, רוחניות או רגש. הוא מתמקד במגבלות הפנימיות הברורות מעצם הדיוק של מבנה המדע ותפקידו.

הגדרות המודל: פלח-תיאוריה-שאלה

פלח: פלח הוא מקטע מתוך המרחב-זמן. למשל: "האימפריה הרומית" אשר התקיימה באזור ובזמן מסוימים.

תיאוריה: מערכת מושגים מקושרת לוגית התורמת לתיאור תבניות במציאות. למשל: חוקי קפלר לתנועת כוכבי הלכת.

שאלה: "השאלה" היא לכאורה הדבר הפשוט ביותר, אך במובן מסוים גם המסתורי ביותר. השאלה נותנת גם כיוון וגם כוח מניע לפתרון. למשל השאלה: "ממה עשוי העולם?"

היחס שבין הפלח, התיאוריה והשאלה

תאלס, הנחשב לפילוסוף הראשון בפילוסופיה המערבית טען "הכול מים". תשובה מעין זו אפשרית מתוך כפירה במציאות החושית המיידית והנחה שיש בבסיסה אחידות חומרית. לכן היה ניתן לשאול: "מהי תשתית חומרית זו?". עצם קיום השאלה פתח את הדיון להוגים הבאים להציע תשובות נוספות. בהמשך, קיבלנו את מודל ארבעת היסודות של האלכימיה. הניסיון המצטבר מהעיסוק באלכימיה אפשר את זיקוק מדע הכימיה.

שלב היסטורי ספציפי בדרך לכימיה האל-זמנית: אלכימיה, כישוף ורוחות רפאים - ואיש לא הצליח להפיק זהב באמצעותה, וגם לא יצליח. תמונה: Wellcome Collection, לונדון

בתיאוריה כימית, כמו בכל תיאוריה אחרת, ישנו מרכיב על זמני. אם לא כן, לא היה בה כל מרכיב חיזוי והיה ניתן להשתמש בה פעם אחת בלבד. חוקי הפיזיקה הם ככל הנראה על זמניים באופן מוחלט. רוב הכימיה רלוונטית בעידן שבו מתקיימים היסודות שבטבלה המחזורית. האבולוציה רלוונטית בעידן שבו מתקיימים חיים. כלכלה מתקיימת בעידן שבו מתקיימים יחסים כלכליים. תבנית ה"מונופול" בכלכלה, למשל, ניתנת ליישום הן במאה ה-19 והן במצרים העתיקה.

מובן שהבנה מושלמת של תיאוריית ה"מונופול", עדיין לא תאפשר לנו להבין לעומק את הדינמיקה של מצרים העתיקה – לשם כך נזדקק לתיאוריות רבות נוספות כמו זו העוסקת בהיררכיה חברתית למשל. כלומר, כדי להבין בשלמות פלח מציאות נדרש לשלב מגוון רחב של תיאוריות.

המשמעות של "הבנה" נגזרת מהשאלה הנשאלת. ניקח לדוגמה את פלח המציאות של "מלחמות נפוליאון" תחת השאלה: "אילו גורמים תרמו לניצחונות נפוליאון ואילו גורמים תרמו למפלתו?״ כאן נדרש לתיאוריות על טקטיקות צבאיות, תפקוד העורף הכלכלי, תיאוריות על לוגיסטיקה, תיאוריה בדבר נורמות פיקודיות, תיאוריה של אימון חיילים  ועוד.

מה לגבי פלח המציאות: "פינת הגינה שלי מוזנחת ללא טיפול" והשאלה: "איך תתפתח צמיחת העשבים"? גם כאן נזדקק לשילוב של מגוון תיאוריות. תיאוריה העוסקת בחומרי תזונה ולחות בכל אזור בקרקע, תיאוריה על ההארה של כל נקודה בגינה כתלות בשינוי ההצללה הנובעת מסיבוב כדור הארץ, תרמודינמיקה, תיאוריה המתארת את חלקי הצמח השונים ועוד.

גם כאשר הפלח - כלומר המקטע במרחב-זמן - הוא פשוט, ישנה חשיבות מכרעת לשאלה שנשאל לגביו - זו תקבע את התיאוריה שנפעיל

ברור שמלחמות נפוליאון נחקרות יותר מפינה זנוחה בגינה שלי, אבל ההבדל בין השאלה לגבי מלחמות נפוליאון והשאלה לגבי פינה זנוחה בגינתי אינו נעוץ ברמת המורכבות או במבנה הלוגי של הבעיה.

יש לשים לב לכך שגם כאשר הפלח הוא פשוט, ישנה חשיבות מכרעת לשאלה שנשאל לגביו - זו תקבע את התיאוריה שנפעיל. למשל, כדור נחושת תלוי על חוט יכול להיחקר בעזרת תיאוריה של התנועה ההרמונית של מטוטלת, כגוף מחזיר אור בעזרת תיאוריה אופטיות או כנחושת בעזרת תיאוריה כימית.

אם כך, יש כאן מעין סימטריה בין התיאוריה והפלח. תיאוריה אחת היא בעלת מרכיב על זמני ולכן ניתנת ליישום בפלחים רבים. במקביל, יתכן שיהיה צורך במגוון תיאוריות כדי לשפוך אור על פלח יחיד תחת שאלה נתונה.

אלמנטים זמניים יחד עם אלמנטים אל-זמניים, הספציפי והכללי: "קיקרו מגנה את קטילינה" (1890), קטע מפרסקו מאת צ'זרה מקארי. תצלום: ויקיפדיה

מדעי הטבע והחברה

האבחנה בין יצירת תיאוריה על זמנית וחקר פלח עוזרת להסביר הבדל נפוץ בין מדעי הטבע ומדעי החברה. לא מדובר רק על תחומי תוכן שונים או "רמת דיוק" שונה, אלא על מבנה לוגי אחר. מדעי הטבע עוסקים לרוב בפיתוח תיאוריה ומדעי החברה עוסקים יותר בפלחי מציאות.

במדעי הטבע יוצרים קונפיגורציה של ניסוי, לא כדי לחקור את הקונפיגורציה אלא רק כדי להשתמש בה בניסיון לגבש תיאוריה כללית. במדעי החברה מתעניינים יותר בפלחים כמו: "מלחמות נפוליאון".  הדבר דורש אינטגרציה של תיאוריות רבות כדי להסביר אירוע ייחודי. ישנה חשיבות לאלמנט האינטגרציה ולאלמנט הייחודיות.

פעולת האינטגרציה של תיאוריות מרובות אינה יכולה להיות מתוארת באותה רמה של פורמליות וחדות שבה מוגדרת תיאוריה טהורה. נדרשת בהכרח שפה 'רכה' יותר שתהיה מסוגלת להכיל תיאוריות אשר לכל אחת שפה משלה

פעולת האינטגרציה של תיאוריות מרובות אינה יכולה להיות מתוארת באותה רמה של פורמליות וחדות שבה מוגדרת תיאוריה טהורה. נדרשת בהכרח שפה "רכה" יותר שתהיה מסוגלת להכיל תיאוריות אשר לכל אחת שפה משלה.

עצם העובדה שכל פלח הוא ייחודי אינה מאפשר פיתוח ודיוק של מתודה כללית. נניח שאכן הגענו ל"מתודה מושלמת", לשילוב כלל התיאוריות הנוגעות לתשובה קוהרנטית לשאלה מסוימת על מלחמות נפוליאון. לא תהיה לנו שום דרך לוודא זאת באמצעות החלת אותה המתודה על אירוע עתידי, כיוון שהטיפול באירוע העתידי ידרוש מתודה ייחודית עבור האירוע העתידי.

צבא, פוליטיקה, טכנולוגיות, מנטליות, פסיכולוגיות, מדינאות, תפישת עולם, יחס לבעלי חיים, כוחות כלכליים ועוד ועוד, והאירוע שמנקז את הכול הוא ההסתערות של פרשים בריטיים על כוחות רוסיים בבלקלאווה, ב-1854, במהלך מלחמת קרים ("הסתערות הבריגדה הקלה"). תמונה: ויקיפדיה

תחום המתמטיקה ותחום המודעות

התיאוריה הוגדרה כמערכת מושגים מקושרת לוגית התורמת לתיאור תבניות במציאות. יש לשים לב כי הגדרה זו מייחדת את המתמטיקה, כיוון שזו אינה עוסקת במציאות אלא מהווה מבנה לוגי עצמאי. המתמטיקה, כמובן, הכרחית בשירות תיאוריות רבות. למשל, כדי לתאר את חוקי קפלר, נדרש לנו המושג "אליפסה".

כיוון שהמתמטיקה נמצאת מחוץ למציאות הפיזית ואינה תלויה בה, ניתן לראות בה ביטוי אולטימטיבי של 'על זמנית', מעל ומעבר למה שאפשרי במדעי הטבע. מחיר הדיוק הוא ניתוק מוחלט מהקונקרטי

אך יש לזכור שההיגיון הפנימי של המתמטיקה אינו תלוי בנכונות של התיאוריה המדעית. ההיגיון הפנימי הזה הוא מבוּדד לחלוטין מכל התרחשות במציאות. המתמטיקה נבנית על גבי אקסיומות שאינן נסמכות על החומר. כיוון שהמתמטיקה נמצאת מחוץ למציאות הפיזית ואינה תלויה בה, ניתן לראות בה ביטוי אולטימטיבי של "על זמנית", מעל ומעבר למה שאפשרי במדעי הטבע. מחיר הדיוק הוא ניתוק מוחלט מהקונקרטי.

בקצה השני של הסקלה, "המוּדעות האנושית" היא סובייקטיבית וגם קונקרטית יותר עבור האדם מכל שאלה ממדעי החברה. המודעות נמצאת תמיד בפלח מסוים של המציאות – ההווה – והיא מקושרת למקום הפיזי שבו האדם נמצא. ההווה האנושי מתאפיין בחד פעמיות. רגע החוויה עצמה. אם נחשוב על האדם בהווה כחוקר של פלח המציאות שבו הוא נמצא, הניתוח שלו דורש מגוון רחב מאוד של תיאוריות אשר יש לשלב באופן ייחודי בכל רגע נתון.

כך מתקבל מעין ציר בסיסי המתקדם מהעל זמני והבלתי קונקרטי עד החד פעמי והקונקרטי:

מתמטיקה - מדעי הטבע - מדעי החברה - מודעות אנושית

העיקרון העולה כאן הוא ה"טרייד אוף", שקלול התמורות שבין על זמניות וקונקרטיות.

ההיבריס נובע במידה רבה מתחושה של האדם שחושב שהוא שולט בעקרונות "על-זמניים" ושהוא מבין בדיוק איך הללו מפענחים את המציאות הקונקרטית. סכנת ההיבריס הזו יכולה לבוא לידי ביטוי הן בפנאטיות דתית והן במדעיזם קיצוני.

כיוון שהמציאות היא עשירה, כל מודל, אף כזה הנראה אלגנטי וסגור בתוך עצמו, יכול להיות מאותגר על ידי הסתכלות אחרת. ניתן להדגים זאת גם באמצעות המודל אשר תואר כאן. ישנו קישור חזק דווקא בין המודעות הסובייקטיבית למתמטיקה. דווקא המתמטיקה הטהורה היא תחום הדעת הסובייקטיבי ביותר. בהינתן אקסיומות נקבל מצבים רבים שבהם תשובה אחת בלבד היא נכונה, אך כיוון שהמתמטיקה מנותקת בהגדרה מהמציאות הפיזית, ההחלטה לגבי בחירת אקסיומות נובעת באורח סובייקטיבי טהור מתוך עניין אנושי.

מהו ההיפך מהתעניינות?

עבור האדם, ה"ממשי" אינו זהה עם הפיזי הקיים. כאשר אנו מתבוננים בחדר, איננו תופשים בצורה מודעת את כל מה שנמצא. רק למעט דברים נעניק "ממשות". אדם המתמחה במיגון בית מפני גנבים עשוי להתמקד בסורגים, העובי שלהם ואיכות המנעולים. אלו יהיו ממשיים עבורו (וגם עבור הגנב). מעצב פנים עשוי לראות ולהעניק משמעות לאלמנטים הקשורים לאסתטיקה ולנוחות ובלש בזירה יראה כממשיים דברים שקשורים לראיות לביצוע פשע.

לבד מכך שהמקצוע, האינטרסים והעניין שלנו משפיעים על הדבר שאותו נראה כממשי, הדבר שהוא ממשי עבורנו עשוי כמובן לקבוע את התחומים שבהם נעסוק

לבד מכך שהמקצוע, האינטרסים והעניין שלנו משפיעים על הדבר שאותו נראה כממשי, הדבר שהוא ממשי עבורנו עשוי כמובן לקבוע את התחומים שבהם נעסוק. עבור רוב האנשים "רעיונות" הם דבר אוורירי וחסר ממשות, אך עבור אדם הבוחר לעסוק בפילוסופיה רעיונות הם ממשיים. אדם כזה עשוי להתעניין באופן התפתחותם, הקשרים ביניהם והשפעתם על מציאות תרבותית-רוחנית-מוסרית-פוליטית.

המושג "ערך הממשות" יוגדר כממשות שאדם מעניק לתחום מסוים. לדוגמה: עבור המומחה למיגון בית מגנבה, יש לעובי הסורגים ערך ממשות גבוה. במעגלי החיים של הפרט, ולא פחות מכך בחייה של החברה, ל"ערך הממשות" יש חשיבות גורלית. כדי שיהיו בעלי משמעות בעולם, לא מספיק, למשל, ש"זכויות אדם" יופיעו רק במסמכים רשמיים אלא גם שיהיה להן "ערך ממשות" גבוה בחברה.

מה ערך הממשות של השועל? לזואולוג? לפרוון? לבעל לול התרנגולות? לחוקרת הפולקלור? תצלום: אריק מקלין

התעניינות היא אחת הדרכים להגברת ערך הממשות של דבר. לכאורה, ההיפך מהתעניינות הוא "היעדר התעניינות", אך בכך יש אלמנט פסיבי. ניתן גם לתאר דינמיקה אקטיבית הפועלת כנגד ערך הממשות של תחום. אחת מתבניות החשיבה להפחתה של ערך ממשות של תחום היא התייחסות אליו כאל תופעת לוואי של דבר אחר.

האימפריה הרומית היא מקרה ספציפי של החברה האנושית. חברה אנושית היא תוצר לוואי של רעיונות, רעיונות אנושיים הם תוצר לוואי של הביולוגיה, הביולוגיה היא תוצר לוואי של הכימיה, הכימיה היא תוצר לוואי של הפיזיקה שהיא היחידה הממשית. במהלך כזה אין כפירה בעצם הקיום של האימפריה הרומית, אלא מתבצעת פעולה של החלשת 'ערך הממשות' של האימפריה הרומית

ראו לדוגמה מהלך לביטול ערך הממשות של האימפריה הרומית: האימפריה הרומית היא מקרה ספציפי של החברה האנושית. חברה אנושית היא תוצר לוואי של רעיונות, רעיונות אנושיים הם תוצר לוואי של הביולוגיה, הביולוגיה היא תוצר לוואי של הכימיה, הכימיה היא תוצר לוואי של הפיזיקה שהיא היחידה הממשית. במהלך כזה אין כפירה בעצם הקיום של האימפריה הרומית, אלא מתבצעת פעולה של החלשת "ערך הממשות" של האימפריה הרומית.

הסכנה בהזדהות יתר עם תיאוריה וחשיבה תיאורטית

מתוך הדברים שאמרתי כאן, ניתן לזהות כעת את הפיתוי והסכנה שבהזדהות יתר עם תיאוריה ספציפית.

בזכות המרכיב העל זמני שלהן, תיאוריות יכולות לעורר תחושה כאילו אנו ״נוגעים בנצח״, אך המחיר הוא יכולת זיהוי סוג ספציפי מאוד בלבד של תבנית במציאות. ניתן לדמות תיאוריה לאור מונוכרומטי המאיר רק פן אחד ויחיד במציאות. כפי שאנו צריכים אור לבן המכיל מגוון צבעים כדי לראות את המציאות הפרושה בפנינו, כך, בהתבוננות בפלח מציאות, נדרש למגוון לתיאוריות. למשל, מודל אסטרונומי העוסק בתנועת גרמים שמימיים בהשפעת כוח הכבידה לא "יראה" הבדל בין כדור הארץ לכדור אחר בעל מסה זהה. כדי שנוכל לראות, וגם להעניק ערך ממשות לכדור הארץ, נדרש למגוון רחב של תיאוריות נוספות.

מעבר לכך, נדרשות דרכי התייחסות נוספות שאינן ניתנות לאותה רמה של פורמליזציה. הטמפרמנט התיאורטי נוטה לבטל מערך של תפישות הניתנות פחות לפורמליזציה. הדבר פרדוקסלי גם כיוון שאלו נדרשות בין היתר כחלק מתהליך הפיתוח של תיאוריה חדשה. אותו מרחב תפישתי נטול פורמליזציה הוא הרי המקור לשאלות החדשות היוצרות את קווי המתאר של התיאוריה שתעסוק בהן.

זהו למעשה יותר מפרדוקס. זהו תהליך התפתחות תרבותי שבו טמפרמנט החשיבה הפורמלי, הנוטה לעל זמניות, מתקיף את המקור המופשט יותר המזין ומצמיח אותו עצמו. כך, הדהירה אל ההיפר רציונאלי מוליכה להתאבנות ובהמשך לאנטי רציונליות. דינמיקה זו עשויה גם לחזק את עצמה. ככל שמבוטל ערך הממשות של מה שמחוץ לתיאוריה שאיתה האדם מזדהה, כך קטנה היכולת של הסביבה לייצר ביקורת על אותה התיאוריה.

מגלם כיום את הסכנה של היבלעות על ידי התאוריה ואל תוכה, ושיבוש הממשות המועילה: זיגמונד פרויד (1926), דיוקן מאת פרדיננד שמוצר. תצלום: ויקיפדיה

כאשר תיאוריה לוקחת על עצמה יומרה מוסרית יש בכך פוטנציאל לאפקט חברתי מסוכן

התהליך פועל גם ברמה הפסיכולוגית וגם ברמה החברתית. ברמה הפסיכולוגית, כאשר אנו ״מתאהבים״ יתר על המידה בתיאוריה כלשהי, אנו מגבילים את עצמנו רק לרעיונות התואמים את ההגבלות של התיאוריה הזו. במצב זה, גם אם נקבל את זה "שיש" דברים מחוץ לתיאוריה, הם לא יראו לנו אלא "תופעות לוואי״ הנטולות ערך ממשות. דברים אלה  לא יוכלו לאתגר את התיאוריה. כאשר תיאוריה לוקחת על עצמה יומרה מוסרית יש בכך פוטנציאל לאפקט חברתי מסוכן. ככל שתיאוריה הולכת והופכת למערכת מוסר טוטליטרית כך אסור לבקר אותה, וככל שאסור לבקר אותה כך היא חופשית להפוך ליותר טוטליטרית.

במצב כזה, במקום שתיאוריה רק תוסיף לידע שלנו, היא דורשת בלעדיות על "ערך הממשות" שאנו יודעים להעניק למציאות העשירה שסביבנו ומתוך כך היא מפחיתה באופן פעיל את ערך ממשות של דברים אחרים, כולל כל אספקט ערכי הנופל מחוץ לתיאוריה.

ערך הממשות של המתמטיקה

המהלך של ביטול ערך ממשות כתופעת לוואי נראה על פניו ככלי של תיאוריה מהמדעים המדויקים להתקפה על תחומים רכים יותר. כעת נראה כי זוהי חרב פיפיות שיכולה לפעול גם נגד המתמטיקה עצמה.

בדומה לעוסקים בכל תחום אחר, מתמטיקאים מעניקים "ערך ממשות" למשפטים מתמטיים. המשפטים מייצגים עושר עצום, כולל קישורים מפתיעים בין תחומים שנראים במבט ראשון שונים לחלוטין. גילוי של משפט חדש מייצג "הליכה אל הלא נודע" וחשיפת דבר מה עמוק ומפתיע. המשפט יכול לייצג דרך חדשה וכללית יותר לחשוב על רעיון קיים. הוא יכול לייצג כלי חדש לפיצוח תעלומות נוספות. גילוי יכול להתקשר לערכים כמו אלגנטיות, סימטריה ועוד. מעבר לכל אלה ישנה הדרמה האנושית. ההישג האנושי של גילוי הדורש מאמץ ייחודי. המתמטיקה, עבור המתמטיקאים, היא שרשרת הרים שיחידי סגולה מצליחים להעפיל לפסגותיה. אלא שבניגוד לוודאות של מטפסי ההרים, למתמטיקאים לא תמיד ברור שהפסגה קיימת. כלומר, שנים של מאמץ להוכיח משפט עלולות, למשל, להסתיים במסקנה שהמשפט אינו תקף.

רק בטופולוגיה, ענף של המתמטיקה, ספל קפה שקול לבייגל. תצלום: Keenan Crane and Henry Segerman, ויקיפדיה

אך כל העושר והדרמה האלה קיימים אף על פי שלוגית גלוי וידוע שכל המשפטים הם, מעצם הגדרתם, לא יותר מ"תופעות לוואי לוגיות" של האקסיומות. המשפט "סכום זוויות המשולש הוא 180 מעלות" וכל יתר המשפטים בגיאומטריה האוקלידית נובעים ממספר מצומצם של אקסיומות, כלומר מבחינה לוגית טהורה אלה "תופעות לוואי" של הנחות היסוד.

משמעות הדבר: אדם המעניק "ערך ממשות" לכל דרמת המתמטיקה, נדרש לוותר על עיקרון הביטול כתופעת לוואי.

ניתן גם להפוך את כיוון ההסתכלות. האקסיומות עצמן נבחרו כיוון שהן מעניינות והסיבה שהן מעניינות היא שהן משמשות מקור פורה למערכת משפטים עשירה. בהסתכלות זו אלו הם דווקא המשפטים שהם בעלי ערך הממשות ואילו האקסיומות משרתות אותם. זהו היפוך קופרניקאי.

מהלך קופרניקאי הפוך במציאות החומרית

אם נדמה שאנחנו בגודל של אלקטרון ומתבוננים על סביבתנו, נראה רק סבך חלקיקים אחרים שאף הם נעים בהתאם לחוקי הפיזיקה. מנקודת מבט זו לא נזהה כלל כוכבי לכת ולכן לא נזהה את התנועה שלהם

מה ניתן לראות אם נזדהה באופן מוחלט עם החומר וחוקי הפיזיקה בלבד? נעשה זאת בעזרת ניסוי מחשבתי שבו נדמה שאנחנו בגודל של אלקטרון ומתבוננים על סביבתנו. מכאן נראה רק סבך חלקיקים אחרים שאף הם נעים בהתאם לחוקי הפיזיקה. מנקודת מבט זו לא נזהה כלל כוכבי לכת ולכן לא נזהה את התנועה שלהם, לא נשאל שאלות לגבי תבנית התנועה שלהם וגם לא נגלה את חוקי קפלר. למעשה, אפילו לא נזהה אטומים, כיוון שגם הם מבנים מורכבים.

יש לשים לב שמתוך מינימליזם זה גזרנו על עצמנו, בין היתר, בורות מוחלטת. קואלה יכולה לחיות כל חייה על ידי אכילה של עלי אקליפטוס, ולכן מבחינת ההרכב האטומי, אין הבדל בינה לבין מזונה. האם באמת לא נרצה לדעת להבחין בין קואלה לבין אקליפטוס?

אבל מה יקרה אם כן נבחר להעניק "ערך ממשות" לא רק לאטומים אלא גם למולקולות? אזי נוכל גם להעלות שאלות כמו: "למה יש כל כך הרבה כלורופיל בכדור הארץ?"

כדי לענות על כך נצטרך לקבל תבנית שאינה פיזית. הכלורופיל קיים כיוון שהוא פונקציונאלי. הוא משתמש באנרגיית השמש כדי להפיק חומרים עתירי אנרגיה. כדי להסביר את הפונקציונליות הזו נידרש לתיאוריה שאנו מכנים בשם "אבולוציה".

מה ממשותו עבורנו? כיצד הוא מתיישב עם ממשותה של תיאוריה של אבולוציה? היכן הגבול? בתצלום: שחזור של אדם ניאנדרתלי. תצלום: ג'נפרנקו גוריה

כדאי לשים לב שייתכן יקום אחר שבו מתקיימים כוחות פיזיקליים אחרים, והוא מקיים תנאי סף המאפשרים אבולוציה. מנקודת מבט כזו אין מניעה לזהות דווקא את האבולוציה כתבנית המהותית יותר ולראות את החומר כמה שמאפשר לה להתממש במהלך של ניסוי ותעיה שבו "האטומים נופלים לתוך התבנית האבולוציונית". זהו מעין מהלך קופרניקאי הפוך. האבולוציה אינה תופעת לוואי של החומר, אלא החומר הוא שנופל לתוך התבנית האבולוציונית.

במהלך זה, מתוך הענקת ערך ממשות לתבניות שמעבר לחוקי הפיזיקה כמו מולקולות, עברנו באופן טבעי להכרה גם בתבניות שאינן חומריות. מתוך כך אין מניעה להכיר באותן תבניות כבעלות ערך ממשות גבוה יותר מזה של החומר המשרת אותן.

תחת אותו מהלך נוכל גם לראות את המודעות עצמה כדבר המהותי, ואילו את האבולוציה כמנגנון המאפשר את היווצרותה.

מרגע שקיבלנו קיום של תבנית כלשהי מעבר לתבנית החומרית, אין גבול תיאורטי למספר הרבדים הקיימים והפוטנציאליים במציאות

משמעות נוספת היא שמרגע שקיבלנו קיום של תבנית כלשהי מעבר לתבנית החומרית, אין גבול תיאורטי למספר הרבדים הקיימים והפוטנציאליים במציאות. מכאן שההכרה של האוריינטציה המדעית בתבניות שמעבר למציאות החומרית אינה חונקת את רעיון ה"בלתי מושג" אלא מעמיקה אותו. בהינתן אותו "בלתי מושג", אין לנו מגדל שראשו בשמיים המקנה לנו אפשרות לגעת בנצח. אם נפנים זאת, ייתכן שנוכל להתמודד עם ההיבריס של המדעיזם.

סיכום

הדינמיקה המרכזית שמודל זה בא לאפיין היא הבעייתיות בהסטה מוגזמת של "ערך הממשות" מהפלחים הקונקרטיים המקושרים לקיומנו הפיזי אל התיאוריות העל זמניות. במצב זה, במקום שתיאוריה רק תאיר פן זה או אחר של המציאות, היא בעצם מחשיכה את מה שהיא אינה רואה. האדם מזדהה מדי עם התיאוריה ומבטל את המשמעות של מה שהתיאוריה אינה רואה. מכאן הוא עלול להגיע לאשליה שהוא "מכיל את המציאות בכללותה".

תפישה כזו פוגעת בהכרה במרחב שאליו ניתן וראוי להתפתח, מגבילה את הכוח היוצר של הרציונליות עצמה ומכינה את הקרקע ליוהרה טוטליטארית היפר רציונלית, שתהפוך בהדרגה לאנטי רציונלית.

המצב הבריא הוא שהאדם יחוש שהוא מוכל במציאות שהיא לאין ערוך עשירה ממנו. רק מציאות עשירה מאיתנו מהווה מרחב שבתוכו נוכל להתפתח, לגדול ואולי אף לזהות רבדים נוספים של הקיום. כל זאת מתוך כבוד הן לתיאוריות העל זמניות והן לפלחי המציאות הקונקרטיים המעסיקים אותנו אינטלקטואלית, מעשית ומוסרית

האדם הוא "יצור מדבר", והדיבור משרת יכולת סגולה אנושית מיוחדת לפתח, להכיר, להסיט או למחוק "ערך ממשות". יש לכך גם משמעות מוסרית חריפה. מאו דזה דונג טען: "להיות בעל דעה פוליטית שגויה פירושו להיות חסר נשמה". כלומר, אדם שאינו מסכים איתו אמנם קיים פיזית אך הוא נעדר ממשות אמיתית. לאור הסטה זו של ערך הממשות של האדם, דברים רבים הופכים למוצדקים בשירות מיגור או המרה של אדם "חסר נשמה".

הטענה הערכית שלי היא שראוי שנעניק ערך ממשות לא רק לאדם אלא למציאות עצמה. הטענה הלוגית היא שמרגע שאנו מוכנים להעניק ערך ממשות למבנה המולקולרי, נגיע במהלך טבעי למהלך קופרניקאי הפוך: האדם הופך שוב ל"מרכז מקומי". אבל מתוך מרכז כזה אל לנו לחשוב שאנו "מכילים את המציאות" בזכות אי אלו תיאוריות על זמניות. כדאי שנבין ונחוש כי המציאות עמוקה ועשירה הרבה יותר מכפי שהיא נגלית לנו – גם אם איננו יודעים לנסח את המקום הזה באמצעות תיאוריות על זמניות.

המצב הבריא הוא שהאדם יחוש שהוא מוכל במציאות שהיא לאין ערוך עשירה ממנו. רק מציאות עשירה מאיתנו מהווה מרחב שבתוכו נוכל להתפתח, לגדול ואולי אף לזהות רבדים נוספים של הקיום. כל זאת מתוך כבוד הן לתיאוריות העל זמניות והן לפלחי המציאות הקונקרטיים המעסיקים אותנו אינטלקטואלית, מעשית ומוסרית.

צבי שלם הוא מפתח חומרי למידה, ממציא משחקים ופילוסוף. הוא מנהלו של אתר לחומרים פדגוגיים

תמונה ראשית: זחל של פרפר, ממשות בהתהוות, משתנה כל העת. תצלום: אריק קריץ, unsplash.com

Photo by Erik Karits on Unsplash