העדר בראש

״תראו את האקדמיה, אותו עדר ענק של יחידים דמוי כבשים״.

רנה ז׳יראר (1923-2015)

שמתם לב שכאשר חוצים כביש סואן, מרגישים פתאום דחף להאיץ ולהיטמע בהמון? בכל פעם שאתם מבקרים בריו דה ז׳ניירו או בנגקוק, ניו דלהי או ניו יורק, האינסטינקט החייתי שלכם אומר לכם שבטוח יותר לשוטט כחלק מעדר בני מינכם. הפחד מקרב אותנו אלה לאלה. לא מדובר בראיות אקראיות בלבד. ניסויים המבוססים על דימות מוחי מראים כי כשאנחנו מתקבצים ישנה פעילות מוגברת באזור האמיגדלה במוח, שם מעובדים הפחד ורגשות שליליים אחרים. כשאתם לבד אתם אולי מרגישים פגיעים וחשופים, אבל השתייכות לעדר מעניקה לכם תחושת הגנה ברורה. בתוך תוככם אתם יודעים שבין בני אדם אחרים, הסיכוי להיפגע ממכונית קטן יותר, כי הוא מתחלק בצורה כלשהי בין חברי הקבוצה. ככל שאתם רבים, כך הסיכון קטן. קבוצה גדולה מעניקה ביטחון. וגם הרבה יותר מרק ביטחון.

כחלק מהמון, אנחנו מרגישים חזקים ואמיצים יותר מכפי שאנו בעצם. ולעתים אנחנו פועלים בהתאם. אותו אדם אשר 'לא היה פוגע בזבוב' כשהוא לבדו, לא יסרב להצית את משרדי הממשלה או לשדוד חנות משקאות כשהוא חלק מהמון זועם

ההתקבצות מלווה גם בתחושת כוח משכרת: כחלק מהמון, אנחנו מרגישים חזקים ואמיצים יותר מכפי שאנו בעצם. ולעתים אנחנו פועלים בהתאם. אותו אדם אשר ״לא היה פוגע בזבוב״ כשהוא לבדו, לא יסרב להצית את משרדי הממשלה או לשדוד חנות משקאות כשהוא חלק מהמון זועם. המתונים ביותר בינינו יכולים להעיר הערות אכזריות במיוחד כחלק מאספסוף ברשת. עדר יכול לחולל פלאים בכול הקשור לשינוי פסיכולוגי ביחידים החברים בו. תוך זמן קצר, זהירות הופכת לקלות דעת, התנהלות מחושבת הופכת לפזיזות, הוגנות הופכת לאכזריות. ברגע שנסחפים אל תוך המערבולת, קשה מאוד לעצור: נדמה לכם שחובתכם להשתתף. כל מעשה לינץ׳, עתיק או בן ימינו, ממשי או ברשתות החברתיות, מדגים זאת. ״רוב בני האדם אינם יכולים לעמוד בפני רצח בשיתוף עם אחרים, שאינו רק בטוח ומותר, אלא ממש מומלץ״, כותב אליאס קנטי בספרו משנת 1960 ״ההמון והכוח״.

שר התעמולה אמר שמדובר ב"תועבת אינטלקטואלית" וההמונים מיהרו לשרוף ספרים: גרמניה, 11 במאי 1933. תצלום: הארכיון הלאומי הגרמני, ויקיפדיה

העדר יכול גם לתת לחבריו תחושה חסרת פרופורציה של ערך עצמי. גם אם הקיום האישי שלהם ריק ואומלל, ההשתייכות לקבוצה כלשהי גורמת להם לחוש מקובלים ומוכרים – אפילו מכובדים. אין שום בור בחיים האישיים שלנו, גדול ככל שיהיה, שהמסירות העצומה לשבט שלנו אינה יכולה למלא, שום טראומה שהיא אינה מסוגלת, כנראה, לרפא. מכאן נובע כוח המשיכה העצום של כתות וכנופיות, ארגוני שוליים או פלגים: הם מציעים לנפש המבולבלת תחושה של סיפוק והכרה שהמשפחה והחברים, ואפילו המקצוע, אינם מסוגלים לתת. ההמון עשוי להיות תרפויטי באותו אופן שבו חומר משכר עז הוא בעל תכונות מרפא.

התקבצות בעדר מייצרת סוג פרדוקסלי של זהות: אתם מישהו שאינכם, לא על אף העובדה שנטמעתם בהמון, אלא בזכותה

התקבצות בעדר מייצרת, אם כך, סוג פרדוקסלי של זהות: אתם מישהו שאינכם, לא על אף העובדה שנטמעתם בהמון, אלא בזכותה. יתכן שלבדכם אתם אף אחד, והחיים שלכם הם קליפה ריקה, אבל ברגע שאתם מצליחים ליצור קשר משמעותי עם העדר, החיים הגועשים, חסרי הגבולות שלו גולשים אל תוך חייכם ויותר ממלאים אותם. לא תוכלו למצוא את עצמכם בהמון, אבל זו הקטנה בדאגות הצפויות לכם: כעת אתם חלק ממשהו שמעניק תחושה עצומה ואצילית יותר מהאני העלוב שלכם. החיבור שלכם לחיי העדר לא רק ממלא את הריק הפנימי שלכם, אלא מוסיף תחושה של ייעוד לקיום הלא ממוקד שלכם. וככל שיחידים מביאים אל החגיגה את חוסר המיקוד שלכם, כך היא הולכת ונעשית עליזה יותר. והרבה יותר מסוכנת.

כל אלה הן תגובות אינסטינקטיביות. גם אם ננסה לתת לכך הסברים רציונאליים, עדיין ניוותר עם הביולוגיה הבוגדנית שבתוכנו. ״אנחנו חולקים עם בעלי חיים אחרים מגוון מפתיע של אינסטינקטים זהים להתקבצות בקבוצות או עדרים״, ציינה הכלכלנית מישל באדלי (Baddeley) בספרה משנת 2018 Copycats and Contrarians. כך שרדנו, אחרי הכול. היסטוריה אבולוציונית ארוכה טבעה בנו התניה לעדריות, כפי שמבט מהיר בבעלי החיים הקרובים לנו ביותר עשוי לאשר.  בספרו משנת 2018 Mama’s Last Hug, חוקר הפרימאטים פראנס דה ואל (de Waal), שחקר במשך עשרות שנים את ההתנהגות החברתית והפוליטית של קופים גדולים, מגיע למסקנה כי פרימאטים ״נועדו לחיי חברה״, וכי ״הדבר נכון גם ביחס אלינו״. החיים בקבוצות ״זו אסטרטגיית ההישרדות העיקרית שלנו״. אמנם לא כולנו מעורבים בכתות, ארגוני שוליים או פוליטיקה פופוליסטית, אבל כולנו מחווטים לעדריות. אנחנו מתקבצים בעדרים כל הזמן: כאשר אנחנו יוצאים למלחמה, ממש כמו כשאנחנו כורתים הסכם שלנו, כשאנחנו חוגגים וכשאנו אבלים, אנחנו מתקבצים בעבודה ובחופשות. העדר לא נמצא שם בחוץ – אנו נושאים אותנו עימנו. העדר טבוע עמוק בתודעה שלנו.

כמו אצל פרימטים אחרים, העדר טבוע עמוק בתודעתנו. תצלום: גיום

בכל הקשור להתנהלות המעשית בחיינו ולהישרדותנו בעולם, זה אינו סידור גרוע. הודות לעדר שבתודעה שלנו, קל לנו יותר להתחבר לאחרים, לתקשר ולשתף פעולה עמם, ובאופן כללי לחיות בנחת זה עם זה. בגלל ההתנהגות העדרית שלנו, יש לנו סיכוי טוב יותר לשרוד כחברי קבוצה מאשר לבדנו. הבעיה מתחילה כשאנו מחליטים להשתמש בתודעה שלנו נגד הביולוגיה. למשל כשאנחנו חושבים באורח שאינו פרגמטי, לא כדי להקל על קיומנו בעולם ולהפוך אותו לנוח יותר במובן זה או אחר, אלא הוגים במטרה לבחון את המצב שלנו במערומיו, מבחוץ.

כדי להתקדם, אנו צריכים לעקור את העדר מהתודעה שלנו ולהניח אותו בצד, אף שזוהי מטלה קשה במיוחד

במצב כזה, כדי להתקדם, אנו צריכים לעקור את העדר מהתודעה שלנו ולהניח אותו בצד, אף שזוהי מטלה קשה במיוחד. סוג החשיבה הרדיקלית הזו אפשרי רק בהיעדר השפעת העדר על מגוון צורותיה: לחץ חברתי, חברות במפלגה פוליטית, נטייה אידיאולוגית, אינדוקטרינציה דתית, אופנות וטרנדים שהתקשורת מעודדת, חיקוי אינטלקטואלי ועוד. גורמים מקשים כאלה נוטים לגרום לנו לאבד את הדרך, אם לא מעוורים אותנו לגמרי. לכן רוב הזמן אנחנו לא מייצרים ידע חדש לחלוטין, אלא רק ממחזרים את הידע שכבר נקבע (באישור העדר, או כדי לקבל את אישורו), ועליו החברה סומכת.

ואיזה מחזה מופלא הוא המחזור הזה! יש משהו כמעט דתי באופן שבו החברה מוסרת הלאה את הידע המוכר לה. לא רק שהיא אוצרות אותו בלב מוסדותיה – ספרי לימוד, אנציקלופדיות, האקדמיה, ארכיונים, מוזיאונים – וכך מבטיחה שהוא יטופל בכבוד רב. היא לעולם אינה מפסיקה להלל ולקדש אותו, עד כדי כך שהוא הופך לדת. ויש לכך סיבה טובה: הידע המוכר על ידי החברה הוא הדבק ששומר עלינו יחד. ואכן, הקשר הייחודי הזה – שהוא שילוב של שקרים מתחסדים וחצאי אמיתות נוחות, דעות קדומות שימושיות ואמירות בנאליות שנועדו להחמיא לנו – הוא שנותן לחברה את הפיזיונומיה התרבותית הייחודית שלה, ובסופו של דבר את תחושת הזהות שלה. כשחברה מוקירה את הידע המאושר שלה, היא מוקירה את עצמה. וזו, על פי הסוציולוג אמיל דורקהיים, היא מהות ההגדרה של דת.

חוקרים לא מתכנסים כדי לחלוק תובנות חדשות ותאוריות פורצות דרך, אלא כדי לבצע טקס מסורתי כלשהו, שבו הם מבטיחים לחברה שלהם, ולעצמם, שהדבק החברתי נמצא בידיים טובות

הכלכלן ג׳ון קנת׳ גלברייט (Galbraith) מתאר בספרו משנת 1958 The Affluent Society, כיצד ניסוח של הידע המיינסטרימי (שהוא מכנה ״החוכמה המקובלת״) מזכיר פולחן דתי. כלומר, הוא כותב, ״אישוש כמו קריאה בקול מכתבי הקודש או ביקור בכנסייה״. מאחר שחברה אינה מסוגלת לחיות ולתפקד ללא פולחנים (קדושים או חילוניים, מפורשים או מוסווים), הידע המקובל שלה חייב להיחגג – באופן טקסי, בקול רם ובכל הכבוד הראוי – מול הקהילה המתקהלת. מנקודת מבט כזו, חוקרים לא מתכנסים כדי לחלוק תובנות חדשות ותאוריות פורצות דרך, אלא כדי לבצע טקס מסורתי כלשהו, שבו הם מבטיחים לחברה שלהם, ולעצמם, שהדבק החברתי נמצא בידיים טובות. הם ״מתכנסים בכנסים אקדמיים״, כותב גלברייט, ״כדי לשמוע בהצהרות אלגנטיות מה שכולנו כבר שמענו קודם״. מטרת הפולחן ״אינה למסור ידע אלא להלל את הלימוד ואת המלומדים״. לא מפתיע כי בהזדמנויות כאלה, חוקרים – כיאה לקסטת הכוהנים שהם משתייכים לה – מופיעים בלבוש מסוים, מדים ימי ביניימיים או גלימות קוסמים אחרות. די לחשוב על התלבושות המוזרות (l’habit vert) ועל החרב הקטנה המצחיקה (l’épée d’académicien) אשר חברי ״המכון של צרפת״ לובשים כשהם מתכנסים להפגין בפומבי את מעמדם. אבוי למי שמעזים ללעוג לאירוע הנפוח.

ויש גם חרב טכסית קטנה בנוסף לכובע הנפוליאוני: "החליפה הירוקה" של חברי האקדמיה הצרפתית, מסדר לכל דבר. תצלום: פטריק יאניצק.

בעיניי ישנה חשיבות גדולה לכך שהפילוסופיה המערבית נוסדה, כפי שאנחנו אוהבים לחשוב, על ידי אדם אקסצנטרי ולעומתי – אדם שלעג לעדר כבעל ייעוד אישי ושיטה אינטלקטואלית. משמעות לא פחות גדולה יש לכך שהעדר גזר עליו מוות בשל כך. שני חלקי סיפורו של סוקרטס מדגים – באופן נדיר מאוד – מה כרוך בחשיבה רדיקלית באמת: אקסצנטריות והתרסה, אומץ ואפילו יהירות מצד אחד, וחשדנות והתנגדות, טינה ובסופו של דבר נקמה, מצד שני. מעשה נועז של אי-כניעה לדרישות החברה, מלווה מיד בתגובה חברתית קטלנית – כך נולדה ההתפלספות במערב. וטראומת הלידה הזו מעולם לא נטשה את הפילוסופיה: כל שחזור של התעוזה הסוקראטית מעורר, במידה כזו או אחרת, את אותה עוינות חברתית. ככל שהנון-קונפורמיזם של הפילוסוף מתריס יותר, כך נוקשה יותר תגובת החברה.

'ערכו האמיתי של סופר נובע מכוחו המהפכני, או ליתר דיוק... מאיכות ההתנגדות שלו. אמן גדול חייב להיות ׳נון-קונפורמיסט׳ והוא חייב לשחות נגד הזרם של תקופתו' - אנדרה ז'יד

בדברו על אמני הספרות, ציין פעם אנדרה ז׳יד, כי ״ערכו האמיתי של סופר נובע מכוחו המהפכני, או ליתר דיוק... מאיכות ההתנגדות שלו. אמן גדול חייב להיות ׳נון-קונפורמיסט׳ והוא חייב לשחות נגד הזרם של תקופתו״.

מה שז׳יד אומר על ״אמן גדול״ מתאים גם לפילוסופים הגדולים. היכולת ״לשחות נגד הזרם״ צריכה להיחשב לתנאי הכרחי לחלוטין בתחום החשיבה. הוגים לא יוכלו לומר דבר משמעותי אם לא יפעלו נגד מה שיקר לחברה שלהם ונתפש כידע מקובל, ויחשפו את העדריות הכרוכה, לא רק ביצירתו אלא גם בטקסים של שימורו וקידושו. לרוב הדבר מחייב עימות גלוי עם קסטת הכהנים האחראית לשימור הידע המקובל ולאחריה דחיקת ההוגים הללו לשוליים, החרמתם ונידויים. מי שמצליחים לעשות זאת, יוכלו לעקור את העדר מתודעתם ולהתנער מטענות שהחברה שלהם, בגלוי או באורח חתרני, משייכת להגות שלהם. פילוסופים כאלה עשויים למצוא את עצמם בודדים לגמרי בשלב זה, מצולקים וכמעט מובסים, ועם זאת חשיבתם תהיה בהירה יותר ועמוקה יותר מאי פעם, משום שהיא השתחררה מכבלי העדר.

מתברר כי אנו בנויים כך שאנו זקוקים לקוץ בבשרנו, כדי להישאר ערים רוחנית וחיים מבחינה אינטלקטואלית

זה מה שאירע באחדים מן הרגעים המוצלחים ביותר בתולדות ההגות. שרביט ההתנגדות של סוקרטס נמסר לשורה של פילוסופים בעלי חשיבה עצמאית, צבעוניים ונועזים: מדיוגנס הקיני להיפאטיה, לשפינזה ולקירקגור, לניטשה ולוולטר בנימין ולסימון וייל. בדרך כזו או אחרת, בגלוי או באורח מסווה יותר, כולם יצאו נגד החשיבה העדרית של תקופתם, והותירו נתיב של כפירה אינטלקטואלית, תובנות נועזות ולעתים קרובות שערוריות חברתיות. באמצעות מעשיהם, דמויות כאלה שמרו את המחשבה בחיים בעולם שבו הכול, ובכלל זה המחשבה, נוטה לתבניות ושגרה, ובסופו של דבר מתפזר ומת כתוצאה מכך. מתברר כי אנו בנויים כך שאנו זקוקים לקוץ בבשרנו, כדי להישאר ערים רוחנית וחיים מבחינה אינטלקטואלית. ההוגים לעומתיים שמחים לספק לנו את אי הנוחות הדרושה.

דגם נצחי להוגה אקסצנטרי ואדם לא קונפורמיסט: "סוקרטס ונשותיו" (1675), ראייר ון בלומנדאל. תצלום: ויקיפדיה

בספרו ״על החירות״ (משנת 1859), ג׳ון סטיוארט מיל מהלל, בשלב מסוים, דווקא את האקסצנטריות. האקסצנטריים, לדבריו, הם שמבטיחים שהעולם ימשיך להתנהל באמצעות אספקה נדיבה של אבחנות נועזות, תובנות רעננות ורעיונות חדשים. ״בדיוק משום שעריצות הדעה הופכת את האקסצנטריות לקלון, היא רצויה כל כך, כדי לפרוץ בעד העריצות״, הוא כותב. ככל שיהיו יותר אקסצנטריים, כך יהיה מצבו המוסרי והאינטלקטואלי של העולם טוב יותר: ״אקסצנטריות הייתה תמיד בשפע במקום ובזמן שבו היה שפע של אופי חזק; וכמות האקסצנטריות בחברה שיקפה תמיד את מידת הגאונות, הלהט המנטלי והאומת המוסרי שהיא מכילה״.

כשהם נותרים בחוץ, הלעומתיים לא רק נמצאים בעמדה טובה לצפות באופן שבו פועלות העדריות, הדחיקה לשוליים וההדרה, אלא שכבר לא נותר להם מה לאבד כשהם מנסים את טענות הכפירה שלהם ומכריזים עליהן

ה״אקסצנטריות״ הגואלת הזו היא התכונה שנוכחת בשפע אצל הלעומתיים. החידוש והחדות של חשיבתם מגיעה ברובה מן הנחישות שלהם להישאר מחוץ למעגל שכל קבוצה מותחת סביבה באורח מפורש או טקטי, כדי להגדיר את עצמה. כשהם נותרים בחוץ, הלעומתיים לא רק נמצאים בעמדה טובה לצפות באופן שבו פועלות העדריות, הדחיקה לשוליים וההדרה, אלא שכבר לא נותר להם מה לאבד כשהם מנסים את טענות הכפירה שלהם ומכריזים עליהן. כאלה אמורים להיות האינטלקטואלים האידיאלים בחברה – מבקרים בלתי מתפשרים של החברה – ובפועל אך מעטים מאוד הם כאלה. הלהט של התנגדותם, עוצמת השפה שלהם והמסירות העמוקה שלהם – ״איכות ההתנהגות שלהם״, כדבריו של ז׳יד – הם שהופכים אותם לדמויות מרשימות כל כך. וזה, אגב, גם מה שמבדיל לעומתיים של ממש מן הפרובוקטורים, שעבורם התרסה נגד הממסד אינה חובה אינטלקטואלית מתוך שכנוע פנימי, אלא יותר מכל צורה של חיפוש תשומת לב ודחף היסטריוני עז לבדר.

"אלוהים, כלומר הטבע", אמר שפינוזה, והוחרם על ידי הממסד הרבני - עד היום! - : "שפינוזה והרבנים" (1907), שמואל הירשנברג. תצלום: ויקיפדיה

החלק המיוחד של תודעת הלעומתיים, אי האמון המולד שלהם בכל מה שהוא סמכותי או מקובל, האיקונוקלסטיות שלהם והמרחק הקיצוני שלהם מהחברה שלתוכה הם נולדה, נועדו כולם להעניק להם גישה לאמת גבוהה יותר מכפי שהחברה שלהם וכולה להרשות עצמה לשמוע. ללעומתיים לא אכפת מטרנדים ואופנות, סמכויות והיררכיות, ואין להם ממש סבלנות לפולחנים של הממסד. מאחר שהם ניתקו את קשריהם עם השבט שלהם, דבר אינו מונע מהם לראות דברים כפי שהם. ההתנגדות שלהם אינה רק משחררת אותם, היא מעניקה להם עיניים חדשות. אף שהיה כבר מלומד במידה יוצאת דופן, שפינוזה השלים את יצירת הפילוסופיה שלו רק כשנודה רשמית מן הקהילה שלו. ה״חרם״ הנוקשה במידה קיצונית ״ ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו...״) סייע לברוך הצעיר להפוך לשפינוזה שאנו מכירים כיום. הגירוש האלים מחיקה הבטוח של הקהילה, אל העולם הקר והלא מוכר, משתווה ללידה מחדש עבור הלעומתיים. הודות למעשה הטראומטי הזה, הם מגשימים את עצמם הגשמה מלאה.

כהתגלות החשיבה העדרית של הקהילה, הממסד האינטלקטואלי הוא מנצח ברירת המחדל. עם זאת, עימותיו עם הלעומתיים הם מחזה מרהיב

אבל לא כדאי להתלהב מדי. העובדה שהלעומתיים אמיצים כל כך, אין פירושה שהם יגברו. על אף הסגנון המרהיב, האומץ וההצלחות המקריות, הם לעולם אינם מנצחים. לפעמים הם מנצחים בקרב או שניים, אבל הם אינם יכולים לנצח במלחמה. מאחר שאפילו המעשים הכי נלהבים וספונטניים שלנו נכנעים, בסופו של דבר, לדפוסים ולשגרה, הממסד הוא שמנצח בטווח הארוך, אף אם לעתים הוא חייב לסגת נסיגות טקטיות ולבצע התאמות בדרך. כהתגלות החשיבה העדרית של הקהילה, הממסד האינטלקטואלי הוא מנצח ברירת המחדל. עם זאת, עימותיו עם הלעומתיים הם מחזה מרהיב.

בתחילה, הממסד ינסה למחוץ ולהשתיק את מי שמתנגדים לו. לא שהוא אינו יכול להרשות לעצמו לספוג התנגדות, אבל כמו כל צורה של כוח מאורגן, הוא חייב להפגין ביטחון עצמי, יציבות ואת עובדת היותו בלתי מנוצח. ואכן, טקסי הדחיקה לשוליים, ההדרה וסימון השעירים לעזאזל נועדו לצופף את שורותיה של הקהילה – וללכד אותה סביב מוקד הכוח. על ידי גירוש אלים של מי שאינם רצויים, הקבוצה מבטיחה לעצמה את צדקנותה וגם את כוחה. להפגנת הנוקדות של מנהיגי בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם שנידו את שפינוזה הייתה סיבה. אם, על אף מאמציהם, הנידוי היה כושל וקולות המתנגדים היו ממשיכים להישמע (מן העיר הסמוכה, ממדינה אחרת או אפילו לאחר המוות), הממסד היה מעמיד פנים שאינו שומע אותם: מה שאינו מקבל חותם אינו בעל ערך. לבסוף, כשמתברר שאפילו זה אינו עובד, הממסד נוקט באמצעי הדרסטי ביותר שלו, שרק לעתים רחוקות נכשל: הוא מאמץ את השיח הלעומתי ומטמיע אותו במיינסטרים. אם מתברר שקשה להיפטר או להתעלם מקירקגור, בואו נחסל אותו על ידי כך שנעכל את ההגות שלו בצורת ספר לימוד, ואז נלמד אותה בכיתות של תלמידים משועממים. שום חשיבה גאונית אינה מסוגלת לשרוד זאת. אם אינכם יכולים לדכא את ניטשה, אתם יכולים להזיק לו עוד יותר: הפכו אותו לתחום מחקר אקדמי. מה שאינו הורג אותי הופך אותי למגוחך. העובדה שניטשה עצמו צפה את המהלך הזה, אינה הופכת את המכה לפחות קטלנית.

הממסד האקדמי מנסה לדכא את הפילוסוף האנטי-ממסדי: דיוקן של ניטשה, מאת Amir Mohammad Ghasemizadeh, תצלום: ויקיפדיה

אי אפשר לפספס את האירוניה: לעומתיים מגדירים את עצמם בניגוד לממסד, לועגים לו בפראות ועושים כל שביכולתם כדי לזלזל בו. ומה הממסד עושה? הוא הופך אותם ל״איזם״ (ism). יש מעט מאוד נקמות מתוקות מזו. ברגע ששפינוזה מת, נולדה ה״שפינוזיזם״. אילו ניטשה היה קם לתחייה כיום באורח פלא, הוא היה מת שוב, מבושה ומבוכה, בשל האופן שבו אנחנו הופכים את התובנות שלו ל״בעיות״ בקורסי ניטשה, הסמינרים והכנסים שלנו. התזה של ולטר בנימין נפסלה כבלתי מספקת על ידי האוניברסיטה של פרנקפורט, שלא אפשרה לו להפוך למרצה. כיום, מעטות האוניברסיטאות שבהן כתביו של בנימין – ובכלל זה מאמר התזה שלו – אינן נושאים ל״מחקר בעיות״ מרדים. בעודו בחיים, אמיל צ׳וראן נלחם ללא רחמים באוניברסיטאות. הוא חשב שהן סכנה לציבור – ״מות הרוח״. חוקרים החלו זה עתה להפוך גם אותו לנושא למחקר. הממסד תמיד מנצח.

דמם של רעיונות שהיו פעם רעננים ופרועים, מלאי חיים, נוקז מהם ביסודיות, והם טוהרו ועוקרו – ואז הוטבעו ברוטב סמיך של ז׳רגון בלתי חדיר, לשימור

התוצאה הסופית של מעשה נקמני זה של הפיכת ההגות לנושא מחקרי, היא מוצר מעובד מאוד, חסר טעם באותה מידה שהוא אינו בריא: חשיבה משומרת. דמם של רעיונות שהיו פעם רעננים ופרועים, מלאי חיים, נוקז מהם ביסודיות, והם טוהרו ועוקרו – ואז הוטבעו ברוטב סמיך של ז׳רגון בלתי חדיר, לשימור. ז׳רגון הוא המרכיב העיקרי, סוכן השינוי. משום שהעדר האקדמי משתמש בעיקר בז׳רגון כדי להביס סופית את הלעומתיים. דבר אינו יכול לעמוד בפני השחיקה הזו, דבר לא נותר כשהיה. כל מה שהיה בכתבי הלעומתיים אישי, צבעוני ומוזר באופן שאינו ניתן לצמצום, מצומצם כעת למכנה המשותף הבלתי אישי. ז׳רגון גורם לכולם לישר קו, אינו מבדיל ואינו מעדיף – הוא חסר רחמים. הוא שוויני עד טרפת.

אמיל צ'וראן: חשב שהאוניברסיטאות הן סכנה לציבור ומגלמות את מות הרוח. תצלום: תיירי ארמן.

לא נכון יהיה לומר שז׳רגון הוא רק ״סגנון אקדמי״. ז׳רגון אינו סגנון, זהו מותו של סגנון. זוהי התנקשות איטית. כשמטביעים את העושר הסגנוני של הלעומתיים בז'רגון ומניחים לו להחליד שם, אין לו שום סיכוי. כשמנסים לטעום את הגרסה המשומרת הזו של הגותם, לא מרגישים דבר. הלעומתיים יכולים להיות פיקנטיים, מלאי טעם ומלאי כל טוב בעצמם, וגם שונים עד מאוד זה מזה, אבל לכולם יש פחות או יותר אותו טעם, מין זהות בלתי נמנעת של מחשבה מעובדת. אפשר לחפש שרידים לרוח המיוחדת שלהם במה שנכתב על אודותם – מאמרים בכתבי עת מדעיים, דיונים בכנסים, מחקרים לדוקטורט, ספרי לימוד או מה שזה לא יהיה – אבל החיפוש הוא חסר טעם: כל מה שיש שם זו תפלות.

המערכת בלעה אותם, לעסה אותם ביסודיות ואז ירקה אותם מפיה. כעת הציבור יכול לצרוך אותם בבטחה. הם הובסו לגמרי.

בין אם אנחנו בלונדון או בלוס אנג׳לס, בפריז או בבייג׳ין, אנחנו תמיד מבקשים להיטמע בעדר האקדמי – כאילו שזה הדבר הטבעי ביותר שחוקר יכול לעשות. האינסטינקטים ההישרדותיים שלנו אומרים לנו שבטוח יותר ללכת עם העדר, ולא נגדו – ואכן, להיות במרכזו ולא בשוליים

שמתם לב שבאקדמיה של היום, אנחנו מרגישים דחף להאיץ ולמהר אל לב העדר? אנו חוששים להישאר בחוץ, חשופים ופגיעים, ונעשה הכול כדי להיות במקום שבו החבורה צפופה ביותר. בין אם אנחנו בלונדון או בלוס אנג׳לס, בפריז או בבייג׳ין, אנחנו תמיד מבקשים להיטמע בעדר האקדמי – כאילו שזה הדבר הטבעי ביותר שחוקר יכול לעשות. האינסטינקטים ההישרדותיים שלנו אומרים לנו שבטוח יותר ללכת עם העדר, ולא נגדו – ואכן, להיות במרכזו ולא בשוליים. אנחנו מכנים זאת בכינוי מפונפן ״רישוּת״ (Networking), אף שזה לא מטעה איש. זוהי תגובה אינסטינקטיבית, ביטוי מסווה אך מעט של הדחף לשרוד.

אנו מוכנים לעשות הכול כדי להיות במרכז, במקום שבו כנראה מרוכזים הכי הרבה משאבים: לעבוד על כל נושא שהופך במקרה לטרנדי, בין אם יש לנו מה לומר עליו או לא; לחקות בעיוורון את מי שנמצאים בעמדות כוח והשפעה;לאמץ את הדיבור האופנתי ואת הז׳רגון המעודכן, גם אם הוא חסר טעם ומטופש; להימנע מסיכונים בכל נושא רציני, ובכלל להימנע מכל מה שיגרום לנו לבלוט ולסכן את ביטחוננו. בעומק הלב, אנחנו יודעים שעבור כל מי ששואף לידע של ממש – לראות את הדברים כמות שהם – המשחק הפוליטי הזה הוא מתכון לכישלון, אבל זה לא מדאיג אותנו במיוחד. ״החוכמה הנושנה מלמדת אותנו שמועיל יותר למוניטין שלנו להיכשל באורח רגיל מאשר להצליח באופן שאינו מקובל״, ציין ג׳ון מיינארד קיינס, לפני כמאה שנה. כשהשאיפה העיקרית שלכם היא להישאר בלב העדר, אתם עושים כל מה שהמוסכמות של העדר מצוות – בלי שום קשר למוניטין.

עמוק בלב העדר, עם מעט מאוד סיכונים: יובל נוח הררי (2016). תצלום: TED Conference

בהמנון האקסצנטרי שלו לאקסצנטריות, ג׳ון סטיוארט מיל אמר על תקופתו: ״העובדה שמעטים כל כך מעזים להיות אקסצנטרים, מעידה על הסכנה הגדולה של הזמן הזה״. אבל במבט לאחור, תקופתו של מיל נראית כמו התקופה הלעומתית ביותר. שנת 1859, שבה ראה אור ״על החירות״, הייתה גם השנה שבה ראו אור ״מוצא המינים״ של צ׳רלס דרווין ו״ביקורת הכלכלה הפוליטית״ של קרל מרקס. ניטשה החל שנה קודם לכן ללמוד ב״שוּלפורטָה״ והיה מוכן להרשים את העולם. קירקגור הלך לעולמו רק ארבע שנים קודם לכן, והרעיונות שלו החלו להשפיע (״נקודת המבט של עבודתי כסופר״ פורסם גם הוא בשנת 1859). דוסטוייבסקי שוחרר זה עתה משירותו הצבאי, שלווה בישיבה בכלא – והקריירה הספרותית המזהירה שלו הייתה עדיין לפניו.

העדריות שלנו בכל הקשור לחשיבה, ובכל תחום אחר, היא נפוצה כל כך, והקונפורמיות כה עמוקה, שכמעט איננו מבחינים בבעיה

אם דור האינטלקטואלים של מיל היה ״בסכנה״ בגלל מחסור באקסצנטריים, הדור שלנו כנראה חסר תקנה. העדריות שלנו בכל הקשור לחשיבה, ובכל תחום אחר, היא נפוצה כל כך, והקונפורמיות כה עמוקה, שכמעט איננו מבחינים בבעיה של מיל. ההגות, שאמורה הייתה להעניק לנו את הנתק מאינסטינקט ההישרדות שלנו, הפכה כעת לבלתי מובחנת מהעדריות עצמה. אנחנו שוחרים ידע, לא כדי לרסן את העדר, אלא כדי לספק טוב יותר את תביעותיו. וכדי להעצים את השליטה שלנו באחרים. ומאחר שטבעו של הכוח האקדמי שהוא נשמר באמצעות שילוב של אכזריות ומוסרניות, אנחנו מתנהגים בצורה שפלה אפילו כשאנחנו מטיפים בכל כוחנו להתנהגות ראויה. בריונות וראוותנות. אנחנו חותמים על מכתבים גלויים התובעים את פיטורי עמיתינו, מבצעים רצח אופי לאחרים ברשתות החברתיות ומתעללים באחרים – וכל זאת בשם איזו מוסריות עליונה ופוליטיקה אצילית. ככל שאנחנו מנמיכים את רף ההתנהגות שלנו, כך אנו מטיפים גבוהה גבוהה. אנחנו לא סתם אספסוף. אנחנו דבר בלתי אפשרי: אנחנו אספסוף מלומד.

אקסצנטרי, ביקורתי, שחה תמיד נגד הזרם, תוך סיכון עצמי ניכר: פיודור דוסטוייבסקי, דיוקן מאת וסילי פרוב (סביבות 1872). תצלום: Google Art and Culture, ויקיפדיה

מה שאנחנו זקוקים לו יותר מכל כעת הוא משהו שקשה ביותר למצוא בעידן הקונפורמיות ההכרחית שלנו: רוח לעומתית אותנטית. מהלעומתיים והמתנגדים והמוקצים האחרים נוכל ללמוד להינתק מהעדריות

אנחנו מאוד מאוד חולים, וקשה להתנחם בכך שהמצב ממנו אנחנו סובלים – שאפשר לכנותו "עדריות כרונית" - הפך כנראה למקובל: מחלה שאינה חמורה פחות רק משום שכולם לוקים בה. צ׳רלס מקיי (Mackay) מציין בספרו  Extraordinary Popular Delusions and the Madness of Crowds, משנת 1841, כי אנשים ״חושבים בעדרים. ניתן לראות כי הם משתגעים בעדרים, והם חוזרים לשפיותם לאט, ורק בנפש״. כדי לשוב לשפיותנו, חשוב מאוד שנלמד כיצד להינתק מהעדר. יכול להיות שאנחנו מחווטים לעדריות, וששרדנו בזכותה, אבל אנחנו יכולים להגיע לשלמות רוחנית רק הרחק מן ההמון. הביולוגיה והרוח שייכות לתחומים נגדיים.

למרבה האירוניה, מה שאנחנו זקוקים לו יותר מכל כעת הוא משהו שקשה ביותר למצוא בעידן הקונפורמיות ההכרחית שלנו: רוח לעומתית אותנטית. מהלעומתיים והמתנגדים והמוקצים האחרים נוכל ללמוד להינתק מהעדריות, ועם זאת הם מעטים ונדירים. וכאילו לא די בזה, אפילו אם נצליח למצוא אותם, התרופה שלהם תהיה יקרת ערך, לא ודאית ולא נצחית. מאחר שכאמור, במבט על, הממסד הוא שתמיד מנצח.

וזו סיבה נוספת להפוך ללעומתיים.

קוסטיקה ברדטן (Costica Bradatan) הוא פרופסור למדעי הרוח בהונורס קולג׳ באוניברסיטת טקסס, ועמית מחקר בכיר בפילוסופיה באוניברסיטה של קווינסלנד, אוסטרליה. ספרו האחרון In Praise of Failure: Four Lessons in Humility ראה אור בשנת 2023. הוא עורך הדת/פילוסופיה בכתב העת The Los Angeles Review of Books והעורך המייסד של סדרת הספרים Philosophical Filmmakers בהוצאת ״בלומסברי״, ושל הסדרה No Limits בהוצאת הספרים של אוניברסיטת קולומביה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: צריך גם ברבור כזה. תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל