הצלחה שחורה, תגובה לבנה

כבר יותר מחצי מאה אני חוקר את מערכת היחסים המשתנה בין אמריקנים לבנים ושחורים. מאמרי האקדמי הראשון, שהתפרסם ב־1972, כשהייתי סטודנט לתואר שני באוניברסיטת שיקגו, עסק בכוח הפוליטי השחור באזורי התעשייה של המערב התיכון אחרי המהומות של סוף שנות השישים. הניסיון האישי שלי עם מערכות יחסים גזעיות באמריקה ארוך אף יותר. נולדתי בדלתא של מיסיסיפי בזמן מלחמת העולם השנייה, בבקתה השוכנת במטע לשעבר שבעליו החזיקו עבדים. כילד עברתי לצפון אינדיאנה, ושם, כאדם שחור בתחילת שנות החמישים, הזכירו לי ללא הרף מה "המקום שלי" ומה יהיה העונש אם אחרוג ממנו. בשנת 1955, כשאני וילדים שחורים בני דורי ראינו את תמונת גופתו של אמט טיל (Till) במגזין ג'ט, הבנו שאם לא נלמד לנווט בזהירות בין לבנים, ההשלכות עלולות להיות קטלניות.

אמט טיל: בגיל 14 הוא נחטף, עונה ונרצח בלינץ' במיסיסיפי, הכול כיוון שנטען שהוא העליב אישה לבנה בחנות של משפחתה. תצלום: מאמי טיל ברדלי, ויקיפדיה

הגטו השחור – בדמיון הציבורי זהו מקום חלכאי ומעורר אימה, אף שבפועל גרו בו המוני משפחות הגונות וחרוצות – הוא דימוי חזק כל כך, גם כיום, שהוא דבק בכל האמריקנים השחורים, ובכלל לא משנה איפה או איך הם חיים

בשש עשרה השנים האחרונות אני חבר בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת ייל, וב־2018 קיבלתי דרגת פרופסור סטרלינג, הדרגה האקדמית הגבוהה ביותר שהאוניברסיטה מעניקה. איני כותב זאת כדי להתרברב, אלא כדי להמחיש שטיפסתי מתחתית החברה האמריקנית אל פסגתה, מבקתה השוכנת בשטח חקלאי חכור לראש מגדל השן. אפשר היה לחשוב שכמרצה מעוטר באוניברסיטה בכירה, ייחסכו ממני ההשפלות ששחורים נוהגים לספוג במרחבים לבנים מסורתיים. וצריך לומר שאני אכן נהנה מחלק גדול מהפריבילגיות שהאקדמאים הלבנים בני גילי נהנים מהן. אבל הגטו השחור – בדמיון הציבורי זהו מקום חלכאי ומעורר אימה, אף שבפועל גרו בו המוני משפחות הגונות וחרוצות – הוא דימוי חזק כל כך, גם כיום, שהוא דבק בכל האמריקנים השחורים, ובכלל לא משנה איפה או איך הם חיים. גם אם הם עשירים, גם אם הם בעלי מעמד מקצועי בכיר, גם אם הם בורגנים מהוגנים ושומרי חוק, אנשים שחורים פשוט לא יכולים להימלט מהמקום שאני מכנה "הגטו האיקוני".

אני לא הצלחתי. לפני שנים מספר ביליתי שבועיים בוֶולפליט, מסצ'וסטס, עיירה נעימה בקייפ קוד המלאה בנופשים לבנים מהמעמד הבינוני-גבוה ודיירי קבעי לבנים ממעמד הפועלים. יום אחד, בזמן ריצת הבוקר שלי, אדם לבן בטנדר עצר באמצע הכביש והתחיל לצרוח ולנופף בידיו. "תחזור הביתה", הוא צעק.

מי היה האיש הזה? האם הוא הניח שאני מהגטו בגלל עורי השחור? לשם הוא רצה שאני אחזור כשצעק "תחזור הביתה?"

כשאני רץ דרך שכונות לבנות עשירות ליד ביתי בקונטיקט, לבנים נדרכים – אלא אם אני לובש טרנינג של ייל או של אוניברסיטת פנסילבניה

זאת אינה תקרית חד פעמית. כשאני רץ דרך שכונות לבנות עשירות ליד ביתי בקונטיקט, לבנים נדרכים – אלא אם אני לובש טרנינג של ייל או של אוניברסיטת פנסילבניה. כשתלבושת הריצה שלי מקשרת אותי לאוניברסיטה יוקרתית, מזהים אותי כסוג מסוים של אדם שחור: שחור פחות מפחיד שעבר את המסננת של "המבט הלבן". זרים כהי עור הם בגדר חשודים עד שיצליחו להוכיח את מהימנותם, ואת זה קשה לעשות במפגש חולף במרחב הציבורי. לכן, סטודנטים שחורים באוניברסיטאות הממוקמות בתוך ערים יודעים ללבוש את בגדי האוניברסיטה שהם לומדים בה, כדי להימנע מתיוג גזעי על ידי שוטרים או אנשים אחרים.

פעם ערכתי בלי כוונה ניסוי חברתי קטן שבודק זאת. כשהצטרפתי לסגל של ייל ב־2007, קניתי כעשרים כובעים של האוניברסיטה כדי לתת לילדים במפגש המשפחתי שעמד להיערך באותה שנה. אחייניותיי ואחייני דיווחו לי אחר כך שהכובעים של ייל חוללו שינוי מהותי במפגשים שלהם עם זרים לבנים, שפתאום ניגשו אליהם ופתחו איתם בשיחות חולין ידידותיות.

הקמפוס הישן של אוניברסיטת ייל: רבים עדיין סבורים שאדם שחור לא אמור להיות פה, אפילו לא להסתובב לו כאחד האדם. תצלום: Namkota, ויקיפדיה

אך לפעמים, אפילו בפסגת ההצלחה, אין די בסמלים כאלה של מעמד מקצועי ושל השכלה. כשהתקבלתי לעבודה באוניברסיטה, ראש החוג לסוציולוגיה הזמין אותי לארוחת ערב במועדון ייל בניו יורק. הגעתי למועדון מוקדם, לבוש בבלייזר כחול, והחלטתי לעלות לספרייה שבקומה הרביעית כדי לקרוא את הניו יורק טיימס. כשהמעלית הגיעה, קבוצת אנשים חיכתה להיכנס, אז נכנסתי והתמקמתי בעומק המעלית כדי לפנות מקום. כולם חוץ ממני היו לבנים.

כשהמעלית התמלאה, ביקשתי הנימוס מגבר בן 35 בערך, שעמד ליד הכפתורים, ללחוץ בשבילי על הכפתור לקומת הספרייה. הוא הביט בי ואמר – כנראה בסיוע כמה משקאות מהבר למטה – "אתה יודע לקרוא?" המעלית השתתקה. אחרי מספר רגעים מתוחים, גבר אחר שרצה להפיג את המתח, פלט, "אף פעם לא פגשתי בוגר ייל שלא יודע לקרוא." כולם פנו להביט בי. המעלית הגיעה לקומה הרביעית. יצאתי, החזקתי את הדלת, ופניתי אל הנוסעים במעלית. "אינני בוגר ייל", אמרתי. "אני מרצה חדש באוניברסיטה". ונכנסתי לספרייה לקרוא את העיתון.

איני מספר את הסיפורים האלה – שכבר סיפרתי בעבר – כדי לתלות את האשמה במוסד מסוים (נהניתי מאוד מתקופת עבודתי בייל), אלא כדי להמחיש את הניסיון האישי שלי עם תופעה תרבותית חוזרת: לאורך ההיסטוריה האמריקנית, כל צעד משמעותי שעשו השחורים נתקל בתגובת נגד לבנה. אחרי מלחמת האזרחים, ברוח תקופת השיקום, שחורים הפכו לזמן מה לאנשי מקצוע ולחברי קונגרס. אבל כשהכוחות הפדרליים עזבו את מדינות הקונפדרציה לשעבר ב־1877, פוליטיקאים לבנים בדרום ניסו להחזיר את העבדות באמצעות חוקי ג'ים קרואו, שעמדו על כנם זמן רב. אפילו שחורים שהיגרו צפונה כדי להימלט מהשעבוד החדש הזה מצאו את עצמם בשכונות עוני בשולי הערים, שהיו גלגולים מוקדמים של הגטו השחור המודרני.

לפני שנים רבות התבסס הסדר החברתי שהעבדות כוננה כבר מזמן, ולפיו מקומו הגוף השחור הוא בתחתית הסדר החברתי. המיקום הגזעני הזה התמסד באינספור דרכים, והוא נמשך כיום

כל זה חיזק וביצר את הסדר החברתי שהעבדות כוננה כבר מזמן, ולפיו מקומו הגוף השחור הוא בתחתית הסדר החברתי. המיקום הגזעני הזה התמסד באינספור דרכים, והוא נמשך כיום.

אני רוצה להדגיש שלאורך עשרות שנים, אמריקנים לבנים רבים קראו לשוויון גזעי, אף שלעתים הם עשו זאת בלית ברירה. בתגובה למהומות של שנות השישים הממשל הפדרלי – בהובלת לינדון ב' ג'ונסון, תומך הפרדה גזעית לשעבר –  חוקקה חקיקה נרחבת שהקנתה סוף סוף לשחורים זכויות אזרח מלאות וסיכלה את ההפרדה. רפורמות החקיקה האלה – ובייחוד ההעדפה המתקנת, שהוטמעה ב־1965 בצו מנהלי של ג'ונסון – בשילוב עם שנים של התרחבות כלכלית, יצרה תקופה ארוכה של "השתלבות גזעית", כפי שאני מגדיר זאת, שהעלתה משמעותית את הכנסתם של שחורים רבים והביאה אותם למרחבים שבעבר היו לבנים בלבד. אמנם, לא מעט צעדי העדפה מתקנת הסתכמו במס שפתיים, אך רבים אחרים נחלו הצלחה, והתוצאה היא מעמד הביניים השחור הגדול בתולדות אמריקה.

בחמישים השנה האחרונות, כך לפי מחקר של מכון המחקר Pew, שיעור בעלי ההכנסה הנמוכה (פחות מ־52 אלף דולר בשנה למשק בית של שלוש נפשות) מבין הצעירים השחורים ירד מ־48 אחוז ל־41 אחוז. שיעור בעלי ההכנסה הבינונית (52-156 אלף דולר בשנה) עלה באחוז, ל־47 אחוז. והעלייה הדרמטית ביותר היא בשיעור בעלי ההכנסה הגבוהה (מעל 156 אלף דולר), מ־5 אחוזים ל־12 אחוז. בתמונה הכוללת, עדיין יש פער שערורייתי בין שיעור העוני בקרב אמריקנים שחורים לשיעור העוני בקרב אמריקנים לבנים וכאלה ממוצא אסיאתי. אבל פחות אמריקנים שחורים נמצאים מתחת לקו העוני משהיו לפני 50 שנה, ויותר מפי שניים הם עשירים. אמריקנים שחורים רבים לומדים באוניברסיטאות הכי טובות, פונים למקצועות שהם בחרו לעצמם ונמצאים בתפקידים עם כוח ויוקרה. ההעדפה המתקנת עבדה.

אבל ההצלחה הזאת גם הובילה לתגובת הנגד הלבנה הצפויה. יש לציין שהקבוצה האתנית היחידה ששיעורי ההכנסה הנמוכה בה גבוהים משהיו לפני חמישים שנה, היא הלבנים – והקבוצה היחידה ששיעורי ההכנסה הנמוכה בה ירדו, היא השחורים.

אמריקנים לבנים רבים איבדו את משרותיהם בגלל תהליכי גלובליזציה והצטמצמות היקף התעשייה, וביניהם יש מי שחושבים כי האדם השחור המצליח, זה שיש לו עבודה טובה, הוא התגלמות כל הרע באמריקה

אמריקנים לבנים רבים איבדו את משרותיהם בגלל תהליכי גלובליזציה והצטמצמות היקף התעשייה, וביניהם יש מי שחושבים כי האדם השחור המצליח, זה שיש לו עבודה טובה, הוא התגלמות כל הרע באמריקה. צורמת להם הנראוּת של רופאים, מנכ"לים ומרצים שחורים שנמצאים "במקום לא להם", והדרך שלהם להתמודד עם הצרימה הזאת היא לקשר את האדם השחור המצליח אל הגטו. השחור ההוא שנוסע בלקסוס חדשה ושולח את הילדים שלו לבתי ספר פרטיים? הוא בטוח ברון סמים.

פעם הם היו לבנים, היום -צאצאיהם איבדו את משרותיהם: "הפסקת הצהריים של פועלי הברזל" (1880), תומס פולוק אנשוץ, מוזיאון De Young, תצלום: ויקיפדיה

במרחבים מקצועיים לבנים ברובם, החרדה הגזעית הזאת מתבטאת בצורות פחות מפורשות. שחורים מכירים היטב שיחות מהסוג הזה, חקירות שמתחפשות לסמול טוק: "אז מאיפה אתה?"; "איך הגעת לכאן?"; "יש לך רקע רלוונטי בשבילנו?" (כשההנחה המובלעת בנוגע לשאלה האחרונה היא שהתשובה שלילית, כי עור בצבע שחור מזכיר מיד ללבנים את הגטו האיקוני, שמסמל היעדר כישורים).

אדם שחור המצטרף למקום עבודה חדש חייב לאותת במהירות ובבירור על שייכותו. לפעמים נדרשת מחווה פשוטה, כמו הצגת כרטיס עובד, אף שלבנים אינם נדרשים לכך

אדם שחור המצטרף למקום עבודה חדש חייב לאותת במהירות ובבירור על שייכותו. לפעמים נדרשת מחווה פשוטה, כמו הצגת כרטיס עובד, אף שלבנים אינם נדרשים לכך. במקרים אחרים נדרש ריקוד מורכב יותר, מעין מופע שבו העובדת או העובד מדגימים את התאמתם, את המרחק שלהם מהגטו: להתלבש באופן פורמלי יותר מכפי שהמשרה דורשת, לדבר בסגנון מודע לעצמו שמעיד על השכלה, ולהפגין שלווה ושקט, בייחוד ברגעי מחלוקת.

במסגרת המחקר האתנוגרפי שלי, נטמעתי פעם בתאגיד גדול של שירותים פיננסיים בפילדלפיה, ובמשך חצי שנה ערכתי תצפיות וראיינתי עובדים. עובד שחור שדיברתי איתו, סגן נשיא בכיר בחברה, אמר שאפריקנים-אמריקנים שרוצים לטפס בסולם ההנהלה חייבים ללבוש את "המדים" הנכונים ולעבוד קשה כדי להפגין מהוגנות. "לעולם לא יראו אותך באותו אופן שרואים בו גבר לבן", הוא אמר לי, "אבל אם אתה מתלבש כמוהו, והנראוּת שלך מדויקת, ואם אתה נוהג במכונית מהוגנת וכדומה, הם יגידו, 'לבחור הזה יש אותה גישה, אותם ערכים [כמונו הלבנים]. אפשר לסמוך עליו'. אם לא תלבש את המדים, ברור שאינך ראוי לאמון".

ההכרח הזה, לדגמן מהוגנות בשביל הלבנים, מתיש נפשית ומשאיר את האדם השחור מרוקן ומיואש. שחורים נוהגים להסתיר את הייאוש הזה מפני עמיתיהם הלבנים כי הם מרגישים צורך להוכיח שהם אינם בכיינים. "המס השחור" הזה, שהם נדרשים לשלם בכל מרחב לבן, מעמיק את ייאושם. המס מושת עליהם במסעדות טובות ובמרחבים ציבוריים, או אפילו כשהם נוהגים, כי החשש מפני מפגש קטלני עם המשטרה מנקר תמיד. הסכנה הקיומית שמלווה מפגשים כאלה היא שמאלצת הורים שחורים לנהל עם ילדיהם את "השיחה", שכן בכל פעם שהילדים יוצאים מהבית הוריהם פוחדים שהם לא יחזרו. ההשפעה הנפשית של כל אלה מצטברת, שוחקת ומעוררת בנו גישה צינית.

אפילו שחורים שהשתלבו באליטה נאלצים לחיות בשני עולמות. הם מבינים את המוסכמות והערכים של האליטה הלבנה ומאמצים אותם במידה רבה, אך בה בעת הם ממשיכים להיות מודעים מאוד לצבע עורם

אפילו שחורים שהשתלבו באליטה נאלצים לחיות בשני עולמות. הם מבינים את המוסכמות והערכים של האליטה הלבנה ומאמצים אותם במידה רבה, אך בה בעת הם ממשיכים להיות מודעים מאוד לצבע עורם. הם מתרועעים עם לבנים וגם עם שחורים מאותו מעמד מקצועי, אבל גם עם שחורים ממעמד הביניים והפועלים שאליהם הם חשים קרבה רבה יותר – במספרה, בכנסייה או במפגשים של קבוצות חברים ותיקות. נדיר שיש חפיפה בין שני העולמות האלה. הדבר דומה ל״תודעה הכפולה" של ו' א' ב' דו בויז (Du Bois) – מונח שהוא השתמש בו לראשונה באטלנטיק ב־1897, בהתייחס לשני הלכי הרוח התרבותיים הנפרדים שאפריקנים-אמריקנים מצליחים חייבים להמשיך לקיים.

דיוקן של וו.אי.בי. דובויז (1907), ג'יימס פרדי, ה-National Portrait Gallery. תצלום: ויקיפדיה

אצל שחורים ממעמד הביניים יש נזילות מסוימת – בגלל הקשרים המשפחתיים – וכך הם ממשיכים להרגיש חיבור לשחורים הנמצאים במעמד חברתי נמוך יותר. אבל לקשר הזה נלווית סכנת ההדבקה. כלומר, הם חוששים שעל אף מעמדם המריטוקרטי, הקשר עם השכונה עלול למשוך אותם למטה.

כשעבדתי באוניברסיטת פנסילבניה, מספר חברים ואני שימשנו כמדריכים לנוער בסיכון במערב פילדלפיה. אחד הילדים שהדרכתי, קווין רובינסון, המשתמש בכינוי KAYR ("קֵיי אַר") גדל עם שישה אחים ואחיות בבית חד הורי שהסתמך על קצבאות. שתיים מאחיותיו הרו בנעוריהן, ובמשך זמן מה הייתה כל המשפחה חסרת בית. אבל הוא למד היטב בתיכון והתקבל לבּוֹאוּדין קולג', שם הוא היה אחד מחמישה אפריקנים-אמריקנים במחזור של 440 סטודנטים. אחר כך הוא התקבל לבית הספר למנהל עסקים על שם טאק בדארטמות, והיה אחד מכעשרה אפריקנים-אמריקנים במחזור של 180 תלמידים לתואר שני. הוא התקבל לתוכנית להכשרת אנליסטים בחברת גולדמן זאקס, שם היו חמישה אפריקנים-אמריקנים בין 300 עובדים. ומשם הוא עשה את דרכו לקרן גידור, שבה הוא היה העובד השחור היחיד.

רציתי שהם יסתכלו עלי ויראו מישהו כמוהם, ולא... מישהו מהשכונה. רציתי שהם יאמרו לעצמם, 'הנה ילד שחור ממעמד הביניים

מה שמדהים בהישגיו של רובינסון אינו לא רק הנסיקה החדה שלו או מיעוט השחורים שנתקל בהם בדרכו, אלא ההתבוללות התרבותית שהוא כפה על עצמו כדי להשתלב. הוא קצץ את האפרו שלו. הוא למד במכינה לפני שהתחיל ללמוד בבואודין, ושם הוא אכל סושי בפעם הראשונה ולמד לשחק טניס וגולף. הוא נזכר שאמר לעצמו אז, "אני צריך לראות איך האנשים האלה חיים, איך הם מתנהגים". הוא החליט להתחיל לקרוא את הניו יורקר ואת טיים, כמוהם, ולצפות בתוכנית ״60 דקות״. "רציתי שהם יסתכלו עלי ויראו מישהו כמוהם, ולא... מישהו מהשכונה. רציתי שהם יאמרו לעצמם, 'הנה ילד שחור ממעמד הביניים'". כשהוא עמד להתחיל את עבודתו בחברת גולדמן זאקס, אישה ממוצא לטיני שהייתה המדריכה שלו שם אמרה לו לא לענוד שעון כסף או תכשיטים בולטים: "'קיי אר, תקנה לך טיימקס עם רצועת עור שחורה. לך על פשוט... תשתלב'". החברים שלי ואני נתנו לו עצות דומות עוד לפני כן.

וזה עבד. הוא פרח מקצועית. אך אף שהוא הגיע לאליטה מבחינת עושר והישגים, משכו אותו שוב ושוב לאחור כדי לעזור למשפחה שלו בגטו, ושם הוא הרגיש שהוא חייב לעשות את המהפך הלשוני והתרבותי, לדבר ולאכול כמו קרוביו כדי לא להעליב אותם.

בשנה שבה הוא התחיל ללמוד בבואודין, אחד מאחיו הצעירים נשלח לכלא בגלל ניסיון לרצח, ואחת מאחיותיו, אם לארבעה, נורתה בפניה ומתה. לאורך השנים הוא מימן את הלימודים של אחייניותיו ואחייניו, וגם מספר הלוויות משפחתיות – וכל אותו זמן הוא המשיך להסתיר את הרקע המשפחתי שלו מעמיתיו לעבודה. אף על פי כן, גם הוא סבל מההשפלות הקבועות – בניגוד לעמיתיו הלבנים, ממנו ביקשו להציג תעודה, וזרקו לעברו הערות גזעניות, לעתים מפורשות ("אתה לא מתנהג כמו כל השחורים"). על עבירות בוטות הוא דיווח למשאבי אנוש, אבל ברוב המקרים הוא הבליג כי פחד שידביקו לו תווית של "מר גזענות", שהייתה מעכבת את התקדמותו המקצועית.

סיפור ההצלחה של רובינסון הוא יוצא דופן. הוא בן 40 עכשיו, הבעלים של חברת ניהול נכסים, מולטי מיליונר. אבל ניסיונו האישי מבהיר לנו שכאדם שחור, גם אם אתה מעפיל לפסגות מקצועיות או כלכליות, לעולם לא תוכל לברוח מהגטו האיקוני, ולעתים גם לא תוכל לברוח מהגטו הפיזי.

הפלישה הבולטת ביותר של אדם שחור למרחב לבן הייתה בחירתו (פעמיים) של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית

הפלישה הבולטת ביותר של אדם שחור למרחב לבן הייתה בחירתו (פעמיים) של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית. אדם שחור בבית הלבן! יש לבנים שמבחינתם זה היה בלתי נסבל. היו מי שטענו, ובראשם דונלד טראמפ, שאובמה אינו זכאי להיבחר לנשיא כי הוא נולד בקניה, אף שזהו שקר. תגובת הנגד הלבנה הלכה והתעצמה, והרפובליקנים התנגדו לאובמה בלהט רב יותר מאשר לנשיאים דמוקרטים לבנים. ב־2013, בתחילת כהונתו השנייה של אובמה, בית המשפט העליון עיקר מתוכן את חוק זכות ההצבעה, שבמשך חמישים שנה מנע אפליה גזעית במוסד הבחירות. אלבמה, מיסיסיפי, קרוליינה הצפונית וטקסס ניצלו את הפרצה החדשה כדי לקדם חוקי הגבלת מצביעים, וכעת מדינות אחרות הולכות בעקבותיהן. והשנה, בית המשפט העליון הוציא מחוץ לחוק את ההעדפה המתקנת במועמדויות לאוניברסיטאות. אני רוצה לספר סיפור שממחיש את הרווחים החברתיים שמהלך זה מסכן.

שברו תקרה ממשית מאוד, הפרו את הסדר ואולי גם גרמו לתגובת נגד: הנשיא ברק אובמה, אשתו מישל ובנותיהם, בבית הלבן (2009). תצלום: אנני ליבוביץ, הבית הלבן, ויקיפדיה

לפני שנים, כשהייתי מרצה באוניברסיטת פנסילבניה, אבי בא לבקר אותי. טיילנו בקמפוס ונתקלנו בעמיתים ובסטודנטים שלי, רובם לבנים, שבירכו אותנו לשלום בלבביות. הוא צפה בי משוחח עם המזכירה שלי ועם מנהלנים אחרים בחוג. אחר כך חזרנו לביתי כדי לשתות בירה ולהקשיב למאדי ווטרס.

"אז אתה מלמד בבית הספר הלבן הזה?" שאל.

"כן."

"אתה עובד עם הלבנים. ואתה מלמד לבנים."

"כן, אבל האמת היא שיש לי סטודנטים מכל הצבעים", עניתי. בכל זאת, הבנתי למה הוא מתכוון.

"אז תן לי לשאול אותך משהו", אמר במצח קמוט.

"מה, אבא?"

"הם מכבדים אותך?"

חשבתי זמן מה, ולבסוף אמרתי, "יש מי שכן, ויש מי שלא. אבל תדע לך שלפעמים קשה לי לדעת מי זה מי".

"הבנתי", הוא אמר.

הוא לא לא-האמין לי. העניין הוא שהדברים שהוא ראה בקמפוס לא התיישבו עם הניסיון האישי שלו מאינטראקציות טיפוסיות בין שחורים ולבנים, שבהן האדם הלבן יוצא מנקודת הנחה שהאדם השחור הוא במעמד נחות משלו. כמי שגדל בדרום, אבי הבין שלבנים פשוט אינם מכבדים שחורים. כשהוא ראה איך הסטודנטים שלי ועמיתיי מתייחסים אלי בכבוד, הוא התקשה להאמין למה שעיניו רואות. האם היחסים בין הגזעים באמת השתנו עד כדי כך? מהר כל כך?

כל אחד ממוטבי ההעדפה המתקנת, כל אחד מחברי מעמד הביניים השחור המתפתח, עזר לנרמל את נוכחותם של שחורים במרחבים לבנים מסורתיים מקצועיים ואחרים

אכן כן – בין היתר הודות להעדפה המתקנת ולתהליכים כלליים של השתלבות גזעית ושל שיפור מצבם הכלכלי של השחורים. בשנות השישים, השחורים היחידים בתאגיד השירותים הפיננסיים שאני הייתי עתיד לחקור, היו מן הסתם שרתים, מאבטחים, מפעילי מעליות או מזכירות. שלושים שנה לאחר מכן, ההעדפה המתקנת הביאה שחורים גם לתפקידי הנהלה בחברה. כל אחד ממוטבי ההעדפה המתקנת, כל אחד מחברי מעמד הביניים השחור המתפתח, עזר לנרמל את נוכחותם של שחורים במרחבים לבנים מסורתיים מקצועיים ואחרים. וכל זה צמצם, באופן מעריכי, את אחיזתו של הגטו הסמלי באפריקנים-אמריקנים.

ג'יימס ר' פורד (יליד 1925), שירת בצבא ובצי, שבר מחסומי אפליה באוניברסיטה בפלורידה, איש חינוך, ראש עיר - ומעמודי התווך של האפליה המתקנת במדינת פלורידה. מנהיג שלמד על בשרו שהאפלייה המתקנת חיונית בדרך לשוויון, שטרם הושג. תצלום:טאנר פורד

יותר מדי אנשים שוכחים, ואולי מעולם לא ידעו, איזו תמורה תרבותית עמוקה חוללה ההעדפה המתקנת. והם מתעלמים מתרומתה המכרעת לשיכוך התסיסה החברתית.

לפני אי אלו שנים הזמינו אותי ל"קולג' אוף דה אטלנטיק", אוניברסיטה קטנה במיין, כדי לשאת דברים בטקס קבלת תעודות.כשעמדתי מעל הכיור בשירותי הגברים לפני האירוע ובחנתי את עצמי במראה כדי לבדוק שכל מחלצותיי האקדמיות מותקנות היטב, גבר לבן מבוגר ניגש אלי ואמר ללא הקדמה, "מה דעתך על העדפה מתקנת?"

"אני חושב שזה סוג של שילומים", עניתי.

"ואני חושב שצריך לחנך אותם קודם", אמר ויצא.

המפגש הזה הסעיר אותי כל כך שגררתי רגליים בחזרה אל חדר המלון ושכתבתי את הנאום שלי. תכננתי גם כך לדבר על תועלות ההעדפה המתקנת, אבל עכשיו חידדתי והרחבתי את טיעוניי. בגרסה החדשה של הנאום הסברתי שלא רק שההעדפה המתקנת חילצה שחורים רבים מהגטו, אלא שהיא שימשה ככלי נשק במלחמה הקרה – כשמדינות ומושבות לשעבר שטרם בחרו צד, ניסו להחליט באיזו מעצמה לתמוך. בימים ההם, הדמוקרטים וחלק מהרפובליקנים האמינו כי ההעדפה המתקנת ממחישה את מחויבותה של המדינה לצדק גזעי ולשוויון גזעי, ובכך היא עוזרת להקרין לעולם את הגדוּלה האמריקנית.

מה שמתנגדי ההעדפה המתקנת לא הצליחו להבין הוא שבלי סולם לניידות חברתית לאמריקנים שחורים, ובלי תחושה כללית שהצדק ינצח, אנחנו מאבדים גורם משמעותי להשגת הרמוניה חברתית

יתרה מזאת, אמרתי לקהל, שהיה לבן כמעט כולו, ההעדפה המתקנת מנעה מהמהומות החברתיות של שנות השישים לפרוץ שוב. כשקרובי משפחה – אימהות, אבות, בני דודים, אחייניות, בנים, בנות, בנות זוג, דודים, דודות – של תושבי גטו משיגים פרנסה ברמת המעמד הבינוני, קרוביהם בגטו שומעים על כך. זה נותן לצעירים שחיים שם מעט תקווה שגם הם יצליחו להשיג לעצמם פרנסה כזאת. התקווה מקהה את המצוקה והייאוש, והיא מפחיתה את התמריצים לבזוז ולשרוף. מה שמתנגדי ההעדפה המתקנת לא הצליחו להבין הוא שבלי סולם לניידות חברתית לאמריקנים שחורים, ובלי תחושה כללית שהצדק ינצח, אנחנו מאבדים גורם משמעותי להשגת הרמוניה חברתית.

אמנם, המשך השתלבות השחורים במעמד המקצועי והבינוני יוביל גם למקרים נוספים של "הריקוד", ושל כל אותן חקירות טעונות ושאר רגעים מביכים ומשפילים ששחורים נתקלים בהם במרחבים לבנים. אבל ככל שיגדל מספר השחורים העשירים והמצליחים במקומות האלה, כך תדעך המבוכה מהר יותר, וכך תפחת יכולתן של תגובות הנגד הלבנות העתידיות לבלום את התקדמות השחורים. אני רוצה להאמין שיום אחד, הדורות הבאים של אמריקנים שחורים יופתעו לגלות, כמו אבי לפניהם, שבארצם יש רמות גבוהות מאי פעם של כבוד ושוויון בין הגזעים.

אלייג'ה אנדרסון (Anderson) הוא "סטרלינג פרופסור" לסוציולוגיה וללימודים אפריקנים-אמריקניים באוניברסיטת ייל. בשנת 2021 הוענק לו פרס סטוקהולם. ספרו האחרון הוא Black in White Space: The Enduring Impact of Color in Everyday Life (משנת 2022). עבודתו האתנוגרפית כולל גם את A Place on the Corner; Streetwise; Code of the Street.

Copyright 2023 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תמונה ראשית: שחור ולבן, סיפור שאינו נגמר. תצלום: fusaromike, אימג'בנק / גטי ישראל