הריקוד, הזמן, הרגע

זמן קצר לאחר התאבדותה של ראשל בספאלוף (Bespaloff) בשנת 1949, החבר שלה ז׳אן ואהל פרסם חלקים מן הפרויקט האחרון שלה, שאותו היא לא השלימה. התמות המרוכזות שגדשו את ״הרף העין של החירות״, העסיקו את הפילוסופית הצרפתית-אוקראינית במשך כל חייה –  מוזיקה, קצב, גופניות, תנועה וזמן. אחד מהרעיונות העיקריים שלה, ״הרף העין״ (Instant) הוא פחות מקטע של משך מאירוע משנה חיים, רגע של התגלמות מטמורפוזה בתוככי עולם רועש, קרוע בין החולף והנצח, האדם מאזין לצליל ההיסטוריה. אילו הייתה מסיימת את הפרויקט ומפרסמת אותו, ״הרף העין של החירות״ עשוי היה להפוך ליצירת המופת של ההוגה האקזיסטנציאליסטית המוקדמת. במקום זאת, שמה כמעט אינו מוזכר כיום.

במרכז עולמה של בספאלוף ניצבת המשגה מקורית של הזמן המעוצב על ידי התגלמות בגוף ומוזיקה: הרף עין של הפוגה דוממה שעוצרת את הקצב הרפטטיבי של ההיסטוריה

עם זאת, בספאלוף הייתה הוגה מבריקה ומקורית, והשתייכה לגל הראשון של האקזיסטנציאליסטים בצרפת. אלבר קאמי, ז׳אן פול סרטר וגבריאל מרסל העריצו אותה כולם. היא הייתה רקדנית מקצועית וכוריאוגרפית, ואוזנה החדה הייתה רגישה למוזיקליות של הכתיבה הפילוסופית. עבור בספאלוף, פילוסופיה היא פעילות דינמית וחושנית של האזנה לקולות של אחרים ועיסוק בהם, ובכלל זה קולותיהם של מי שכבר עברו מן העולם. היא מצאה בדיאלוגים עם הומרוס, קירקגור, ניטשה והיידגר את קולה שלה. במרכז עולמה של בספאלוף ניצבת המשגה מקורית של הזמן המעוצב על ידי התגלמות בגוף ומוזיקה: הרף עין של הפוגה דוממה שעוצרת את הקצב הרפטטיבי של ההיסטוריה. באמצעות גופנו, אנחנו חווים את ההפוגה הזו מן ההיסטוריה כרגע חולף של חירות.

בת זמנה המפורסמת ממנה, סימון וייל השתמשה גם היא בגופה כדי לבטא את הפילוסופיה שלה: וייל הרעיבה את עצמה לבסוף למוות, מתוך סולידריות עם חבריה ובני ארצה בצרפת הכבושה. בספאלוף חלקה את העניין של וייל בתשומת לב, האזנה והמתנה לפרקטיקות המיסטיות של הגוף. עבור שתי ההוגות, פילוסופיה הייתה התגשמות קיומית של הרעיונות שלהם. אולם, בספאלוף לא השתמשה בגופה כנשק נגד עצמה, אלא התעניינה בריקוד כאלכימיה יצירתית של תנועה. פילוסופיית הגוף של בספאלוף קשורה הדוקות לחוויית הזמן: הקיום הגופני הגשמי היומיומי שלנו קשור הוא שמודד ומעניק מקצב לזמן. במאמר על האיליאדה של הומרוס שנכתב במהלך מלחמת העולם השנייה, היא תיארה במדויק את חוויית החיים של אימת הגלות והמלחמה. כבת אדם ״הכבולה לזמנה בגלל שיבוש ומזל רע, רוכשת תפישה חדשה של זמן הקיום שלה עצמה״ [התרגום כאן הוא מן התרגום האנגלי של כותבת המאמר, ד"ל].

סימון וייל (1909-1943). תצלום: ויקיפדיה

חייה של בספאלוף עצמה היו חיים של עקירה חוזרת ונשנית: היא עברה מאוקראינה לשוויץ, פריז ודרום צרפת, למאונט הוליוק דרך ניו יורק. היא נולדה בשנת 1895 בנובה זָגורה בבולגריה למשפחה יהודית אוקראינית, ובילתה את ילדותה בקייב ואז בז׳נבה, לשם עברה משפחתה בשנת 1897. אימה, דבורה פרלמוטר הייתה פילוסופית שלימדה באוניברסיטה. אביה, דניאל פסמניק, היה מנתח שהפך לתאורטיקן ציוני מוביל באימפריה הרוסית. פסמניק היה מתנגד לוהב לבולשביזם, ונלחם במלחמת האזרחים הרוסית בשורות הצבא הלבן. בשוויץ, בספאלוף (שנקראה אז רחל פסמניק), למדה פסנתר והלחנה בקונסרבטוריון, פילוסופיה באוניברסיטה וריתמיקה אצל אמיל ז'אק-דלקרוז. שלושת תחומי הלימוד הללו קשורים כולם בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שלה, של ההתגלמות בגוף.

הריתמיקה של דלקרוז היא שיטה הוליסטית של לימוד מוזיקה; היא הופכת את הגוף לכלי. איכויות זמן שונות מקבלות ממשות באמצעות תנועות, מחוות זרוע וצעדים. עבור בספאלוף, ריתמיקה הפכה לפרקטיקה אינטימית של האזנה לגופה כולו

הריתמיקה של דלקרוז היא שיטה הוליסטית של לימוד מוזיקה; היא הופכת את הגוף לכלי. איכויות זמן שונות מקבלות ממשות באמצעות תנועות, מחוות זרוע וצעדים. עבור בספאלוף, ריתמיקה הפכה לפרקטיקה אינטימית של האזנה לגופה כולו. היא הייתה תלמידתו האהובה ביותר של דלקרוז ונשלחה לעבוד בפריז בראשית שנת 1919. היא החלה ללמד ריתמיקה באופרה של פריז, ובו זמנית פרסמה טקסטים קצרים על ריקוד. ״הריקוד הפלסטי״ שלה נועד לשקם תנועתיות אבודה. שיטתה משכה את תשומת הלב של ז׳אן קוקטו וסרגיי דיאגלב, שהציג את הגופניות החדשה הזו ללהקתו, בלט רוס. כפי שהפילוסופיה חידדה את אוזנה, הריתמיקה עיצבה את גופה לעבר חוויה גשמית של זמניות. היא האמינה כי מושג אותנטי יותר של זמן, שאבד במודרניות, עדיין מסתתר מתחת לעורנו.

דיוקן של סרגיי דיאגילב (1904), ולנטין סרוב. תצלום: ויקיפדיה

בספאלוף כתבה כי הריקוד הוא יקום שיש לו 'אוצר מילים משלו, שפה קבועה, לוגיקה משלו, צרכים משלו'. ריתמיקה היא השיטה של אותו יקום, שהופכת תנועה לחוויות קיומיות

בשנת 1921, בספאלוף הייתה הכוריאוגרפית של סצנת ״הציד המלכותי״ באופרה של הקטור ברליוז ״הטרויאנים״ –נושא שאליו חזרה במאמרה על אודות האיליאדה. ב״ריקוד וריתמיקה״ (משנת 1924), בספאלוף כתבה כי הריקוד הוא יקום שיש לו ״אוצר מילים משלו, שפה קבועה, לוגיקה משלו, צרכים משלו״. ריתמיקה היא השיטה של אותו יקום, שהופכת תנועה לחוויות קיומיות. באמצעות גמישותו של גופנו, אנו יכולים להגיע לצורות חדשות של קיום. בפרגמנט מתוך ״הדיאלקטיקה של הרף העין״, בספאלוף מתארת מודעות לזמן כ״לא יותר מדרך מסוימת לתפוש את היחס בין סופיות לאינסופיות בהרף עין״. התמציתיות של הרף העין מפנה אותנו אל ההמשכיות האבודה שניתן לשקם. באמצעות מוזיקה וריקוד, בספאלוף גילתה את מה שהיא מכנה בשם חווית ״הפנימיות הקסומה״. על ידי החצנת התנועה, מושא הריתמיקה משליכה את עצמה אל תוככי החוויה הפנימית.

בספאלוף פגשה את המורה השני החשוב שלה בשנת 1925 –  זה היה הפילוסוף האקזיסטנציאליסט היהודי לב שסטוב (שנולד בקייב בשם יהודה לייב שוורצמן). המפגש עם שסטוב שינה את חייה: בספאלוף הכוריאוגרפית החליטה להפוך לפילוסופית. זה היה צעד קיצוני, אולם היא כבר הייתה נשואה לאיש עסקים מאוקראינה, שאפשר לה להתפטר מעבודתה באופרה וזמן קצר לאחר מכן ללדת את בתה. שסטוב היה דמות מרכזית בחוגי המהגרים הפילוסופים של פריז בין המלחמות. האקזיסטנציאליזם הצרפתי התפרסם מאוחר יותר מאוד באמצעות כתביהם של סארטר וקאמי. אולם, סארטר חב רבות לסינתזה המקורית של שסטוב בין ניטשה, קירקגור, דוסטוייבסקי והתאולוגיה היהודית.

לב (לאון) שסטוב, ב-1927. צלם לא ידוע. תצלום: ויקיפדיה

הכריזמה של שסטוב ומחשבתו שלא הייתה שיטתית היפנטו את הפילוסופים הצעירים, ובהם ז׳ורז׳ בטאיי. במובנים רבים, החוג של שסטוב שימש כחממה לאקזיסטנציאליזם הצרפתי. לצד המשורר הרומני בנימין פונדויאנו, בספאלוף הייתה המרכז של הסלון של שסטוב. חברה דניאל הלוי תיאר אותה יושבת על ספתו של שסטוב, דוממת לגמרי, בעודה ״מאזינה כל כולה: בידיה, בשפתיה, בעיניה״. היא הייתה אחת הנשים הבודדות בחוג הזה, ועד מהרה היא הפכה לחברתם של הסופר האקזיסטנציאליסטי הנוצרי גבריאל מרסל ושל התאולוג הישועי גסטון פסאר –  ששניהם העריצו את עבודתה. אישה פילוסופית הייתה בשנות השלושים [של המאה ה-20] ״כמעט כמו אישה במאה ה-19 שהתלבשה בבגדי גברים״, כפי שניסח זאת אוליבייה סאלזאר-פרר (Olivier Salazar-Ferrer). אולם עד מהרה בספאלוף עטתה את בגדיה שלה. בשנת 1929 היא סעדה בחברת אדמונד הוסרל שאת הפנומנולוגיה שלו היא תקפה בביטחון רב בטיעונים שסטוביאניים.

עבור בספאלוף, בדומה לחוויית הריתמיקה, הפילוסופיה של היידגר מציגה את המעורבות הבלתי ניתנת להפרדה שלנו בעולם

בספאלוף עוררה סערה נוספת בשנת 1933, עם פרסום מאמרה ״על היידגר (מכתב לדניאל הלוי)״ בכתב העת La Revue philosophique. זה היה אחד הדיונים הראשונים שנערכו בצרפת על אודות הגותו של מרטין היידגר. בספאלוף, ששלטה היטב בשפה הגרמנית, קראה את ״זמן והוויה״ (משנת 1927) בקיץ של 1932. היא כתבה כי גדולתו של היידגר הייתה בכך שהוא ״הציב את עצמו בתוך מה שאינו ניתן להתרה. היא אינה רוצה לנתק את עצמו״. בדומה לחוויית הריתמיקה, הפילוסופיה של היידגר מציגה את המעורבות הבלתי ניתנת להפרדה שלנו בעולם. לא קשה לדמיין את סארטר בן ה-28 נמשך למכתב שבו בספאלוף כתבה בהתלהבות: ״הקיום מקרין את עצמו אל תוך האפשרי: בחירה היא גורלו״. בעיני בספאלוף, בפרשה את היידגר, הבחירה הזו אינה תלויה ברצון חופשי אלא היא מחויבות שלא ניתן לסגת ממנה. על ידי בחירה אקטיבית, אנחנו יוצאים לרגע אל מחוץ לעצמנו, אל עתיד בלתי ידוע.

כמוזיקאית, בספאלוף ״האזינה״ לטקסט של היידגר כאילו מדובר בביצוע יצירה של באך, ״ביצוע מרשים של אמנות הפוגה״. היא הבינה כי, כמו בפוגה ברוקית, כל המוטיבים ״מחזירים אותנו אל התמה המרכזית של ההיות, מכל היבט אפשרי, שיש לה אינספור וריאציות אבל היא תמיד זהה לעצמה״. ההתלהבות של בספאלוף מהמטפיזיקה המוזיקלית של היידגר מותנה עד מהרה על ידי הגילוי של אקזיסטנציאליסט נוסף: סרן קירקגור. בשנת 1934, היא פרסמה הערות ל״חזרתיות״ של קירקגור (משנת 1843), יצירה המדגישה את החזרתיות המוזיקלית כשינוי בלתי פוסק.

פסל של קירקגור בחצר הספרייה המלכותית בקופנהגן. תצלום: ארנה ליסט

רק על ידי חזרה אנו יכולים להפוך לסובייקטים אותנטיים. ב״רגע היפה״ של קירקגור, בספאלוף מצאה את מה שהיא כינתה 'הרף העין': חוויה של שקט מוחלט ונצחי

חזרתיות אינה מוסיפה דבר, הא רק מדגישה את מה שלא ניתן לצמצם לקיום האנושי. חזרתיות אצל קירקגור היא ״הרצון לחיות שוב והסירוב לשרוד״. רק על ידי חזרה אנו יכולים להפוך לסובייקטים אותנטיים. ב״רגע היפה״ של קירקגור, בספאלוף מצאה את מה שהיא כינתה ״הרף העין״: חוויה של שקט מוחלט ונצחי. היעדר הדרך, היא כתבה על אודות קירקגור, היא הדרך היחידה שהפילוסופיה שלו רוצה ללכת בה. הדימוי הזֶני הזה גם לוכד במדויק את המסלולים המפותלים של מחשבתה שלה, אשר לורה סאנו (Sanò) מכנה ״נוודיים״. בספאלוף, שהייתה קוסמופוליטנית נודדת, נאלצה לחצות גבולות של מדינות, שפות ותרבויות שונות. הפילוסופיה שלה שיקפה את הנוודות הזו, את תשומת הלב המעודנת לחוויית התנועה, המנגינה וההשתנות שבגוף.

אסופת מאמריה של בספאלוף Cheminements et Carrefours (דרכים וצמתים) ראתה אור בשנת 1938. הספר הוקדש לשסטוב, והוא כולל טקסטים על ז׳וליאן גרין, אנדרה מאללו ומרסל,  ושני מאמרים על קירקגור. הפרק ״שסטוב לפני ניטשה״ מכריז מלמה על הכחשתו המוחלטת של המורה שלה את אפשרותה של האמת. היא כותבת כי על ידי סירוב לחשוב, שסטוב חזרה לדוֹגמה נוספת –  רלטיביזם קיצוני שבסופו של דבר הפך לניהיליזם. כנגד דחייתו של שסטוב את ההיגיון, בספאלוף מציבה את ניסיונו של ניטשה להגיע אל האמת באמצעות ובתוך החיים. מושג הרצון לאמת של ניטשה, כך היא חשבה, יכול לנחם אותו מול טרגדיית הקיום. במקום שבו שסטוב ראה פער שאינו ניתן לגישור, בספאלוף ביצעה קפיצה: בהרף העין, האושר נמצא בטווח השגה. ״המודעות המאושרת״ שלה הותירה רושם עמוק על קאמי שהתעמק בספרה בקיץ 1939.

בספאלוף וואהל הכתיבו את סדר היום בפריז. הם הציגו בצרפת את הפילוסופיה האנטי-הגליאנית של קירקגור, והכינו את הקרקע לאקזיסטנציאליזם ששגשג בפריז בזמן המלחמה

מאמריה של בספאלוף על קירקגור התפרסמו באותה עת שבה התפרסמו ה״מחקרים הקירקגוריאניים״ של ואהל (1938) –  עדות לחברותם ולשיתוף פעולה שנמשך כל חייהם. בספאלוף וואהל הכתיבו את סדר היום בפריז. הם הציגו בצרפת את הפילוסופיה האנטי-הגליאנית של קירקגור, והכינו את הקרקע לאקזיסטנציאליזם ששגשג בפריז בזמן המלחמה. העיסוק שלהם באקזיסטנציאליזם נוצרי השפיע ישירות על תחייתו של הגל בצרפת, שהחלה בהרצאות של אלכסנדר קוז׳ב, בין השנים 1933-1939. קז׳וב היה גם הוא מהגר מן האימפריה הרוסית, וככזה היה לו תפקיד מרכזי כשל שסטוב בעיצוב המודרניזם הצרפתי. הפליטים הללו ממזרח אירופה, ובהם בספאלוף, הם שעצבו את מהלך התרבות הצרפתית כשייבאו זרמי מחשבה חדשים לפריז ובהם הסוריאליזם, המרקסיזם, הפנומנולוגיה והפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית.

"שלושה יסודות" (1925), וסילי קנדינסקי: הציור היה שייך לאלכסנדר קוז'ב ואחריו לאשתו. תצלום: ויקיפדיה

'אך ככל שהמצב מחמיר, ככל שאני מבינה יותר שאי אפשר לאהוב את החיים, כך אני מגלה צורך בהול יותר למצוא סיבות לאהוב אותם' - ראשל בספאלוף

באביב של 1938, בספאלוף החלה לקרוא את ״האליאידה״, ביחד עם בתה נעמי. ההערות הרבות שלה הפכו למאמר מבריק על השיר האפי של הומרוס. מותו של שסטוב באותה שנה העציב אותה עמוקות. במכתב לוואהל, היא מכנה את שסטוב אחד מן האצילים האמיתיים שהכירה. המשפחה עברה לאחוזת בעלה בדרום צרפת בשנת 1939. ממש לפני שהנאצים כבשו את פריז, היא כתבה מכתב למרסל: ״אך ככל שהמצב מחמיר, ככל שאני מבינה יותר שאי אפשר לאהוב את החיים, כך אני מגלה צורך בהול יותר למצוא סיבות לאהוב אותם. ואני חוששת שהפעם לא אהיה מסוגלת לכך וזה יהיה גרוע ממוות...״

עבודתה על המאמר על אודות האיליאדה הפכה ל״שיטה״ אקזיסטנציאליסטית ״להתמודדות עם המלחמה. עד מהרה היא גילתה טקסט דומה, שנכתב באותה עת והתפרסם בשנת 1940 בכתב העת Cahiers du Sud: מאמרה של וייל ״האיליאדה או שיר של כוח״. בספאלוף החלה לשנות את מאמרה שלה. היא הגיבה בביקורתיות לגינוי שווייל גינתה כל שימוש שהוא בכוח. החיים כיהודייה בצרפת של משטר וישי הפכו אותה נואשת יותר ויותר, ומסיבה טובה. בנובמבר 1941 היא כתבה למרסל: ״אני מרגישה שאני תקועה בחלום אבסורדי, עצוב וחסר מנוחה. ואני חוששת להתעורר״. חברה ואהל, שגם הוא היה יהודי, נכלא ועונה על ידי הגסטפו, וגורל מר יותר היה צפוי ליהודים רבים בפריז.

בשנת 1942, בספאלוף הצליחה לברוח, על סיפון אחת האוניות האחרונות שעזבו את צרפת הכבושה על ידי הנאצים, ביחד עם אמה ובתו, ספרייתה והפסנתר שלה. ואהל, שהצליח בקושי לחמוק ממחנה ריכוז מחוץ לפריז, הצטרף עליהן. בעידודו, בספאלוף החלה לשכתב את מאמרה על האיליאדה ובסופו של דבר פרסמה את הערותיה בגלות נוספת, הפעם בניו יורק. המאמר, On the Iliad, שפורסם בשנת 1943 בתרגום לאנגלית, התייחס למלחמה כאל מצב שבו ״מפסידים הכול כדי להרוויח הכול״. כפי שכתב פונדויאנו לאשתו, המלחמה הפכה להיות ״רגע לחיות בו את הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שלנו״. על פי בספאלוף, הומרוס חש אהבה עמוקה וגם אימה עמוקה כלפי המלחמה. בעוד שווייל טענה כי הכוח הופך סובייקטים לאובייקטים, בספאלוף הדגישה את הרף העין של היופי שמתרחש בעיצומה של אלימות. בעוד המלחמה משתוללת סביבה, היו בה רגעים חולפים של נדיבות וחסד.

יחד עם האיליאדה, חוויית מלחמת העולם השנייה גרמה לה להבין את קיומו הבלתי נמנע של הכוח ואת יכולתו לשנות את הבנתו של היחיד את המצב האנושי

באיליאדה, הכוח הוא גם מציאות עליונה וגם אשליה. הוא השפע העצום של החיים העצמם, ״מכת ברק רצחנית, שבה הכוונה, המקרה והכוח מתלכדים כנראה ליסוד יחיד כדי לקרוא תגר על גורלו של האדם״. אין פירושו שבספאלוף היללה את האלימות. להפך. אבל חוויית מלחמת העולם השנייה גרמה לה להבין את קיומו הבלתי נמנע של הכוח ואת יכולתו לשנות את הבנתו של היחיד את המצב האנושי. בלב המאמר שלה ניצב הקטור, ״גיבור המרד״ שמגלם צדק ואומץ. כמו כל אדם באיליאדה, הקטור אינו יכול להימלט מגורלו –  והוא יודע זאת. בריחתו של הקטור מן הכוח היא קצרה, אבל היא סיוט נצחי. זוהי הזמניות המבעיתה של המלחמה שבספאלוף חוותה על בשרה.

"קריאה בכתבי הומרוס" (1885), לורנס אלמה-טדמה, תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

החלקים הקשים מנשוא במאמר של בספאלוף על האיליאדה מוקדשים להלנה, האישה שעימה ברור כי היא מזדהה. לבושה בצעיפים לבנים ארוכים, הלנה היא הדמות הצנועה ביותר בשירו של הומרוס. הלנה, היפה להדהים וחסרת המזל באותה מידה, התעוררה בגלות ולא חשה ״דבר מלבד גועל עמום כלפי ההתלהבות הקומלת שנותרה משהסתלקה התקווה״. היא שבויה של הפסיביות של עצמה, ונאלצת לחיות את האימה שבתוכה. בסופו של דבר, ההבטחה לחירות של הלנה, כמו זו של בספאלוף, אינה מתממשת. הלנה צופה בחוסר אונים בגברים שיצאו למלחמה למענה, ומבחינה ב״מקצב המשתנה של הקרב״. המעצורים הקוטעים את הקרבות הם רגעים חולפים נדירים של שקט:

״שדה הקרב דומם; במרחק צעדים ספורים זה מזה, שני הצבאות ניצבים זה מול זה וממתינים לקרב האחד שיכריע את תוצאות המלחמה. כאן, בשיאה של האיליאדה, נמצאת אחת ההפוגות, רגעי המחשבה שבהם כישוף ההתהוות נשבר, ועולם המעשה, בכל עוצמתו, רוגע״.

בעת שהותה בניו יורק, בספאלוף שמרה על קשריה עם החיים האינטלקטואלים בפריז וממקום גלותה התכתבה עם פסאר ומרסל. היא החלה לעבוד בשידורים הצרפתיים של ״קול אמריקה״ ולאחר מכן עברה לקולג׳ מאונט הוליוק במסצ׳וסטס שם היא לימדה ספרות צרפתית. הקולג׳ הפך למרכז חשוב של תרבות צרפתית בארצות הברית במהלך המלחמה. במפגשים של חוקרים גולים שארגן ואהל, בספאלוף פגשה את ז׳ק מרסיאן, אנדרה מאסון, מרק שגאל וקלוד לוי-שטראוס.

במאמר על קאמי –  המאמר האחרון שפרסמה –  בספאלוף מתארת כיצד ההיסטוריה כופה על דורה 'לחיות באווירה של אלימות ומוות'

ה״גברת הכהה הקטנה הזו, בעלת הכפפות הלבנות״, כפי שתיארה אותה המתרגמת שלה מרי מקארת׳י, הרשימה גם את חנה ארנדט, שביקרה באוגוסט 1944 כדי לשאת הרצאה על פרנץ קפקא. קריאתה של ארנדט בקפקא, שפורסמה מאוחר יותר בכתב העת Parisian Review, הדהדה את הייאוש הקיומי של בספאלוף. תחת עננת המלחמה, ארנדט תיארה את האנושות כלכודה ללא מוצא בסבך ההיסטוריה. ״העולם שהוא סיוט״ של קפקא הפך למציאות. במאמר על קאמי –  המאמר האחרון שפרסמה –  בספאלוף מתארת כיצד ההיסטוריה כופה על דורה ״לחיות באווירה של אלימות ומוות״.

זכתה לתהילה: חנה ארנדט בניו יורק

'ניתן לדמיין את סיזיפוס מאושר, אבל האושר הוא לנצח בלתי ניתן להשגה' - ראשל בספאלוף

אחרי המלחמה, על אף שקודם לכן זכתה להוקרה מצדם, בספאלוף, הפכה למבקרת חריפה של הדור החדש של האקזיסטנציאליסטים הצרפתים, ובעיקר סארטר.  במכתב שכתבה בשנת 1946 למוזיקולוג בוריס דה שלוצר (Boris de Schloezer), היא כתבה כי ״הריקנות של הסובייקטיביות שסארטר מציב מול מה שאני מכנה ׳פנימיות קסומה׳ היא פחות בסיס להומניזם חדש ויותר מבשרת של קונפורמיות חדשה״. היא טענה כי, במקום לשחרר את האינדיבידואל, האקזיסטנציאליזם של סארטר הרס את הפנימיות הקסומה שבאמצעותה בני האדם יכולים להתחבר באופן אותנטי זה עם זה. בעיני בספאלוף, סארטר מדרדר את הסובייקט למעמד של אובייקט תחת מבטו של האחר. הסובייקטיביות המחופצנת הזו, לדבירה, תואמת למרבה הפלא את האינדיבידואליזם״ האמריקני, שנועד להסתיר את היעדרו של האינדיבידואל. כמו טרויה של שלנה, ארה״ב הייתה בעיני בספאלוף משמימה ועוינת בו זמנית.

מסעה של בספאלוף אל מאונט הוליוק היה הגלות האחרונה שלה. במהלך חופשת הסמסטר, באפריל 1949, מסיבות שאינן ברורות לגמרי, היא נעלה את דלתות המטבח והפעילה את תנור הגז. הפוגה המורכבת שלה עצמה הסתיימה בצליל טראגי. קודם לכן הא כתבה על האושר שניתן למצוא בהרף העין. בפתק האחרון שלה, היא כתבה, כשהיא מרמזת לטענתו של קאמי: ״ניתן לדמיין את סיזיפוס מאושר, אבל האושר הוא לנצח בלתי ניתן להשגה״.

איזבל ג׳ייקובס היא תלמידת דוקטורט ומרצה לספרות השוואתית באוניברסיטת קווין מרי בלונדון. היא עוסקת בפילוסופיה רוסית וצרפתית ומתמקדת בהגירה ובהשתלבות גלובלית של רעיונות.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: הרקדנית אורלי דופון, באופרה של פריס, בחזרה גנרלית ל"אורפאוס ואורידיקה" של פינה באוש (2012). תצלום: טימותי קלארי, אימג'בנק / גטי ישראל