התקווה מדבקת

מלחמתה של רוסיה עם אוקראינה גבתה את חייהם של אלפים והותירה מיליוני עקורים, והאיום במלחמה גרעינית רק העצים את הפחד. שינוי האקלים כבר מחרב מערכות אקולוגיות וקהילות, והוא מאיים להמיט אסונות נוספים אם לא ייעשה דבר בדחיפות. אוכלוסיות מוחלשות ממשיכות לסבול מאי צדק גזעי, אתני ומגדרי ומספר מקרי המוות בירייה בארצות הברית מגיע לשיאים חדשים.

אם לא די בכך, האתגרים הללו נפרשים על רקע פילוג חברתי עמוק, קיטוב פוליטי ואי ודאות כלכלית לאחר שהמגפה הכלל עולמית גרמה למותם של יותר משבעה מיליון בני אדם ועוררה בעיות מנטליות וגופניות חמורות עבור מיליונים נוספים. כשלכל הבעיות הגלובליות הללו מתווספים קשיים אישיים, הפיתוי להתייאש עשוי להיות אמיתי ומשמעותי.

הפסימיות היא הדבר האחד שעליו האמריקנים מסכימים

הסקרים בארה״ב מעידים על פסימיות רבה. על פי סקר של מכון גאלופ, בראשית שנת 2023 היו האמריקנים ״פסימיים ברובם״, ואילו כתב העת ניוזוויק אומר כי המדינה ״איבדה את האופטימיות שלה״, ומציין כי שיעור גבוה יותר של אמריקנים מדווחים כי הם מרגישים יותר פסימיים (42 אחוזים) מאופטימיים (27 אחוזים) בכל הנוגע לעתידה של ארה״ב, לעומת תחושותיהם בשנת 2019, לפני מגפת הקורונה. מחקר שערכו גרגורי מיטשל ופיליפ טֶטלוק ואשר התפרסם בכתב העת המדעי Clinical Psychological Science בשנת 2022, מצביע על כך שהפסימיות חוצה את גבולות הגזע, הכלכלה והאידיאולוגיה. אליסון גופניק סיכמה את הממצאים הללו באפריל האחרון בוול סטריט ז׳ורנל באמרה: ״הפסימיות היא הדבר האחד שעליו האמריקנים מסכימים״.

קל לנו לראות את העולם כמקום אפל, מסוכן, מתדרדר ומלא בדידות. תצלום: מרטין סנייסר

עם זאת, אותו מחקר מראה גם שמרבית הפסימיות הזו כנראה אינה מוצדקת. לאחר שמדדו את תפישת השינויים בנוגע למגוון נושאים, מעוני ועד שיעור המאסרים או נוכחות בלימודים והגירה בלתי חוקית, מיטשל וטטלוק טוענים כי הערכות הפסימיות הן מוטות. אמריקנים רבים מאמינים בטעות כי ״מצב הדברים הולך ונעשה גרוע מכפי שהוא באמת״. כדי לצמצם את השפעת מגפת הקורונה, המחקר מתמקד בשינוים מן השנים 2000-2018, אבל מאחר שהוא נערך בשנת 2021, יתכן כי חוויית המגפה בכל זאת השפיעה על התוצאות. עם זאת, המחברים שוקלים מבחר הסברים נוספים, מהטיות בעיבוד הזיכרון ועד רטוריקה פוליטית המתמקדת בהרעה במצב. הם גם מוסיפים גורם אפשרי נוסף מתחום ניהול הטעויות: ״אנשים עשויים לחשוב שיהיה זהיר יותר מצדם לטעות בהערכת יתר של בעיות החברה מאשר לטעות ולייחס לבעיות אלה פחות חשיבות״.

כאשר אלה האפשרויות היחידות שלנו, הפסימיות עלולה להיתפש כ'ריאלית' יותר מן האופטימיות, שלעתים קרובות מתעלמת מקשיים, ובצורותיה הקיצוניות ביותר, תובעת סוג של 'חיוביות רעילה', שמניחה מראש כי דברים טובים עתידים לקרות אם רק נקווה שיקרו

ההסברים הפוליטיים והפסיכולוגיים הללו עשויים לקבל אישוש מהסבר מושגי: השיח הנוכחי נוטה להניח חלוקה בינרית בין אופטימיות לפסימיות, וכופה בחירה מוטעית ביניהם. כאשר אלה האפשרויות היחידות שלנו, הפסימיות עלולה להיתפש כ״ריאלית״ יותר מן האופטימיות, שלעתים קרובות מתעלמת מקשיים, ובצורותיה הקיצוניות ביותר, תובעת סוג של ״חיוביות רעילה״, שמניחה מראש כי דברים טובים עתידים לקרות אם רק נקווה שיקרו. כשתקוות כאלה מתנפצות – כפי שקורה לעתים קרובות – הפסימיות הופכת לאטרקטיבית עוד יותר. עם זאת, כאשר הפסימיות הופכת להיות העדשה שדרכה אנחנו רואים את העולם, היא עלולה להוביל לייאוש משתק ומסוכן. הייאוש עשוי לגרום לנו לוותר על מאמצינו לפתור בעיות דחופות והוא עלול להזין את נרטיב ההרעה במצב, שמחמיר את המצב ומסתיר את ההתקדמות שנעשית במציאות. התוצאה היא ייאוש רב עוד יותר.

בין שחר של יום חדש ותהומות של יאוש: האם אין דרך אחרת? תצלום: מג בולדן

אנו צריכים לפרוץ את מעגל הפסימיות הזה בלי לאמץ כהנחה מראש את האופטימיות. כאן יכול לסייע לנו אוגוסטינוס. מעלת התקווה שלו מציעה דרך ביניים – החורגת מעבר לאופטימיות ופסימיות.

גיוסו של אוגוסטינוס כמורה לתקווה עשוי להיראות מפתיע. הוא היה בישוף אפריקני רב השפעה, תאולוג ופילוסוף שחי באימפריה הרומית במפנה המאה החמישית, ולעתים קרובות מתארים אותו כפסימיסט הגדול מכולם. ג׳ון רולסכינה אותו אחד ״מן המוחות האפלים במחשבה המערבית״, ואינספור אחרים – מחנה ארנדט ועד מרתה נוסבאום – אמרו על הגותו שהיא פסימית מדי עבור הפוליטיקה בת זמננו.

אוגוסטינוס נודע בנטייתו לבקר בתקיפות בכתיבתו את הרשע ואת השליטה. הוא כתב רבות על האופן שבו גאווה ואהבה עצמית מופרזת עלולות לעורר 'תאווה לתהילה', אשר בתורה מזינה 'רצון עז לשליטה', תשוקה לשלוט באחרים, להוכיח עליונות ולאחוז בכוח

אחת הסיבות למוניטין שיצא לאוגוסטינוס היא נטייתו לבקר בתקיפות בכתיבתו את הרשע ואת השליטה. הוא כתב רבות על האופן שבו גאווה ואהבה עצמית מופרזת עלולות לעורר ״תאווה לתהילה״, אשר בתורה מזינה ״רצון עז לשליטה״, תשוקה לשלוט באחרים, להוכיח עליונות ולאחוז בכוח. בסופו של דבר, הרצון בשליטה עלול בעצמו להשתלט על אופיו של אדם ולהוביל למעשים מרושעים של אלימות ופשע.

בספרו ״עיר האלוהים״, אוגוסטינוס מתאר את השפעות הגאווה והשליטה בחיי האדם, ומציין כי אפילו בקרב בני משפחה וחברים קרובים, נפוצים לעתים תכופות אי יושר, בגידה ואכזריות. המצב חמור עוד יותר בתחום הפוליטיקה. אוגוסטינוס שואל:

״אם... אין ביטחון אפילו בבית מפני מעשי רשע נפוצים אשר קורים למין האנושי, מה עם העיר? ככל שהעיר גדולה יותר, כך מרחביה הציבוריים [הפורומים] מלאים בתביעות אזרחיות ומשפטים פליליים. אפילו כשהעיר שרויה בשלווה והיא חופשית מחרחורי מדון ומלחמות אזרחים, היא לעולם אינה חופשיה מסכנה של הפרעות כאלה, או לעתים קרובות יותר, משפיכות דמים״.

דיוקן אוגוסטינוס הקדוש (1645), פיליפ דה שמפיין, המוזיאון לאמנות של לוס אנג'לס. תצלום: ויקיפדיה

מי מאיתנו שעוקבים אחר הפוליטיקה הנוכחית – מן הפלישות וההתקוממויות ועד כתבי האישום – מזהים את הסכנות הללו.

מחשבתו של אוגוסטינוס מפריכה כל אופטימיות שמכחישה את מציאות היותו של האדם נתון לטעויות, ואת הנוכחות הבלתי פוסקת של הגאווה, הרשע ואי הצדק בחיי האדם

בשל המודעות של אוגוסטינוס לאופן שבו התאווה לתהילה ושליטה יכולה לסכל את הניסיון להשיג ולשמר נכסים חשובים, קשה לתאר אותו כ״אופטימיסט״. אולם, זו אחת הסיבות לכך שההגות שלו רלוונטיות במיוחד כיום. הניתוח החריף שלו את הגאווה, האינטרסים האישיים ואי הצדק מונע הנחה מראש של חשיבה חיובית, ומעורר בנו מודעות לסכנות של שליטה בצורותיה השונות. מחשבתו של אוגוסטינוס מפריכה כל אופטימיות שמכחישה את מציאות היותו של האדם נתון לטעויות, ואת הנוכחות הבלתי פוסקת של הגאווה, הרשע ואי הצדק בחיי האדם.

עם זאת (כפי שטענתי בסדרה של מאמרים בספר על אוגוסטינוס), אין פירושו שעלינו לתאר אותו כ״פסימיסט״. החלוקה הבינרית בין אופטימיות לפסימיות אינה מבטאת את המורכבות של ההגות של אוגוסטינוס. כמושגים, ״אופטימיות״ ו״פסימות״ נכנסו לשימוש רק במאה ה-18. יתרה מכך, החלוקה הבינרית מתעלמת מן הניואנסים בתיאור של אוגוסטינוס את התקווה כמעלה, כזו שמוצאת דרך אמצע בין חטאים של שאננות וייאוש.

השיח הנוכחי מחמיץ לעתים קרובות את ההבדל הנובע מכך שאנחנו מבינים את התקווה כמעלה, משום שהשיח הזה נוטה לאפיין תקווה כגישה או רגע ולהתעלם מן האפשרות שתקווה עשויה להיות גם מעלה שמווסתת את התאווה שלנו לנכסים בעתיד. כמו הוגים רבים בני זמננו, אוגוסטינוס מבין גם הוא שתקווה היא רגש או נטייה טבעית: זוהי האהבה או התשוקה לאובייקטים שנראים בעינינו טובים, עתידיים ואפשריים, אבל עדיין לא נראים לנו או שאינם בבעלותנו. אולם, להבדיל ממי שמזהים תקווה עם ״אופטימיות״ ורואים בה טוב בלבד, אוגוסטינוס מבין שהרגש יכול לעתים להיות מוטעה: אנו יכולים לקוות לדברים לא נכונים, לאנשים לא נכונים או בדרכים לא נכונות. התקוות שלנו עשויות להיות מופנות למקום לא ראוי לא בסדר החשיבות הנכון. לכן אנחנו זקוקים למעלת התקווה, לתכונת אופי יציבה ומתמידה יותר שעוזרת להפנות את רגש התקווה לעבר האובייקטים הנכונים בדרכים הנכונות.

אוגוסטינוס מזהה את הטוב ואת 'הנכסים הנצחיים' כאובייקטים האולטימטיביים של התקווה, אבל הוא מבין גם שבני אדם זקוקים גם לתקווה עבור 'נכסים זמניים' כמו בריאות, שלום וחברוּת

התאולוגיה של אוגוסטינוס מעצבת את האופן שבו הוא מין את תוכן התקווה. הבישוף הנוצרי מזהה את הטוב ואת ״הנכסים הנצחיים״ כאובייקטים האולטימטיביים של התקווה, אבל הוא מבין גם שבני אדם זקוקים גם לתקווה עבור ״נכסים זמניים״ כמו בריאות, שלום וחברוּת. הוא מאמין שנכסים אלה הם אובייקטים לגיטימיים של התקווה כל עוד הן מושמים במקום הנכון ביחס לנכסים הנצחיים.

לתקווה תמיד יש מקום. תצלום: פארס מוחמד

רעיון הסדר הנכון שלו הוא רעיון מורכב. כדאי להדגיש כאן את אחד המרכיבים שזוכה לעתים קרובות להתעלמות בעת ניתוח ה״פסימיות״ של אוגוסטינוס: מעלת התקווה מסייעת לבני האדם להתנגד לשני חטאים של חוסר סדר: שאננות וייאוש. שאננות מאפיינת את מי שתחושות התקווה שלהם הן מעוותות, מוגזמות או שקריות. אלה בשאננות מקווים לאובייקטים לא נכונים, או לאנשים הלא נכונים או ליותר מדי מן הדברים הנכונים. במקרים מסוימים, אופטימיות עשויה לשקף את חטא השאננות יותר ממעלת התקווה.

בעוד שייאוש, כמו תקווה, הוא רגש טבעי שניתן להצדיקו במצבים מסוימים, הוא הופך לחטא כשהוא משקף את ההיעדר החוזר על עצמו של תקווה מספקת לנכסים שאפשר להשיגם למעשה. החטא גורם לנו לוותר על כל תקווה, והדבר עלול להוביל אותנו לחדול מניסיון להשיג נכסים שקשים להשגה או, מתוך נואשות, לגרום נזק לעצמנו או לאחרים

לעומת זאת, פסימיות יכולה תכופות לבטא חטא תואם, אבל חטא של חסך – והוא הייאוש. בעוד שייאוש, כמו תקווה, הוא רגש טבעי שניתן להצדיקו במצבים מסוימים, הוא הופך לחטא כשהוא משקף את ההיעדר החוזר על עצמו של תקווה מספקת לנכסים שאפשר להשיגם למעשה. החטא גורם לנו לוותר על כל תקווה, והדבר עלול להוביל אותנו לחדול מניסיון להשיג נכסים שקשים להשגה או, מתוך נואשות, לגרום נזק לעצמנו או לאחרים. אוגוסטינוס משווה את מי שהתייאשו לגלדיאטורים הרומאים שנגזר גורלם למות בזירה. משום ש״אין להם תקווה שיחוסו עליהם״, הם ״מחפשים דרך למות״ או ״אינם מהססים לבצע עבירה״, להשתמש בכוח אלים ללא מגבלה. עבור אוגוסטינוס, שני החטאים יכולים לגרום לצייתנות או אדישות. אם אנו מניחים שהשגת אובייקט היא בטוחה, או נואשים משום שהיא אינה אפשרית, לא נפעל כדי להשיג את מה שאנו מקווים לו. אנו צריכים את מעלת התקווה כדי לפעול מול קשיים, סכנות ועיכובים המלווים את האובייקטים להם אנחנו מקווים.

בעוד שאוגוסטינוס דן במעלת התקווה קודם כל בהקשר התאולוגי, המבנה המושגי שלה יכול להעניק לנו משאב רב ערך לחיים העכשוויים, בין אם נקבל את התאולוגיה של אוגוסטינוס ובין אם לאו. כשאנו בוחנים את האתגרים שעומדים מולנו, רבים מאיתנו מתפתים תכופות לשאננות או ייאוש. אנחנו מניחים שבעיות מסוימות אינן חמורות כפי שנדמה לנו, או שאנו נואשים משום שהן נראות לנו גרועות כל כך שלא ניתן לעשות דבר כדי לפתור אותן. לעתים, הפיתויים הללו משפיעים אחרת על אנשים בתפקידים או מעמדות חברתיים שונים. מי שיש להם כוח ופריבילגיה, למשל, עשויים להתפתות יותר אל השאננות ולהניח בטעות שנכסים עתידיים כלשהם מובטחים או יגיעו כנראה, והם אינם תלויים באחרים כדי להשיגם או שהם יכולים להשתמש בכוחם או בפריבילגיות שלהם כדי להגשים את מטרותיהם ללא מגבלה או גבול. השאננות שלהם עלולה להזין את התאווה לתהילה ושליטה.

'הייאוש של היום הוא קרדום עלוב לחצוב בו את הצדק של מחר' - מרטין לותר קינג

לעומת זאת, היעדר כוח או פריבילגיה יכולים לייצר פיתוי לייאוש. כשמי שנמצאים בעמדות כאלה חווים את השפעות חוסר האונים, אי הצדק והשליטה, הם עשויים לעתים קרובות להרגיש – בצדק – שמי שמונעים מהם כוח או קול  מקשים עליהם להשיג את יעדי התקווה שלהם. אנשים אלה חייבים להתנגד לחטא הייאוש. אם הם שוחרי צדק, שוויון או שלום אבל מיואשים מן האפשרות להשיגם, הם עלולים לוותר, והבעיות שיעמדו בפניהם יעמיקו עוד יותר. כפי שאחד מנביאי התקווה האוגוסטינים, מרטין לותר קינג אמר בשנת 1967: ״הייאוש של היום הוא קרדום עלוב לחצוב בו את הצדק של מחר״.

מטיף של תקווה: מרטין לותר קינג. תצלום: ג'וני סילברקלאוד

אוגוסטינוס מספק מילון מושגים לזיהוי המעלה שיכולה לעזור לנו לשמר תקווה מציאותית לצדק ולנכסים חשובים אחרים. על ידי הבחנה בין רגש התקווה למעלת התקווה, והצבעה על האופן שבו המעלה עוזרת לנו לווסת את הרגש ולהפנותו לעבר האובייקטים הנכונים בדרכים הנכונות, וזיהוי החטאים שעומדים מנגד למעלה, התיאור האוגוסטיני מספק מקורות רבי ערך שעוזרים לנו לטפח בזמננו תקווה שהיא מידה טובה, לזהות את פיתויי השאננות והייאוש ולהתנגד להם.

כמו קודמיו היוונים והרומאים, אוגוסטינוס מתרגל פילוסופיה כ'דרך חיים' שנועדה לא רק לניתוח רעיונות מופשטים אלא גם לעזור לאחרים לטפח את המעלות הדרושות לחיים טובים

אוגוסטינוס גם מספיק דגם של רטוריקה היכול לתמוך ולשמר את המעלה הזו. לפני שהפך לבישוף נוצרי, הוא היה מרצה ידוע לרטוריקה, והוא מזהה את כוחו הפדגוגי של השכנוע. כמו קודמיו היוונים והרומאים, הוא מתרגל פילוסופיה כ״דרך חיים״ שנועדה לא רק לניתוח רעיונות מופשטים אלא גם לעזור לאחרים לטפח את המעלות הדרושות לחיים טובים. חוקרים בני ימינו הקוראים את אוגוסטינוס פשוט כפילוסוף אנליטי מחמיצים את האופן שבו הוא משתמש ברטוריקה כדי לעצב את תקוות קהלו.

חשבו על פסקה מתוך ״עיר האלוהים״, שלעתים קרובות נתפשת כביטוי עיקרי ל״פסימיות״ של אוגוסטינוס. בספר 22.22-23, אוגוסטינוס מציע ניתוח כללי של ״מעשי רשע רבים וחמורים״ שמשפיעים על החיים עלי אדמות, החל ב״מחלות״ ו״הפרעות״ ועד ״הונאות״ ו״מלחמות״. בסופו של דבר, הוא מגיע למסקנה כי״ ״חיים כאלה הם כה אומללים, כמו גיהינום עלי אדמות״. פרשנים רבים רואים באמירה הנחרצת הזו אישור לפסימיות של אוגוסטינוס, אבל הם מתעלמים מן פרק הבא בספר, שבו הוא מציע רשימה ארוכה של נכסים ארציים. ״מי יכול למסור דיווח מלא של [נכסים] אלה?״ שואל אוגוסטינוס. ״אילו בחרתי לעסוק בכל אחד מהם בתורו... כמה זמן הדבר עשוי היה לארוך!״

בפסקה זו, אוגוסטינוס משתמש בכלים רטוריים עתיקים של ״תיאורים מלאי חיוּת״ ושל ״הנגדה״, הצגה של טוב מול רע ״זה לצד זה״ כדי להדגיש את הניגוד ולהעצים את מודעותו של הקהל. כאן, אוגוסטינוס מבצע את מה שחוקר הרטוריקה קנת׳ ברק (Burke) מתאר בספרו The Philosophy of Literary Form (משנת 1974) כ״מבנה של עידוד״, צורה של ביקורות חברתית שלוקחת את הקוראים ״אל תוך הגיהינום, אבל גם מוציאה אותם משם״. אוגוסטינוס לוקח את קוראיו אל ״הגיהינום עלי אדמות״ כדי להדגיש את מציאות הרשע ועל ידי כך להתריס נגד ההנחות השאננות שלהם על אודות העולם. אבל הוא גם יודע שתיאור הרשעות בצורה חיה כל כך עלולה להותיר את קוראיו מיואשים. לכן, בפרק שלאחר מכן הוא מדגיש את טוּב העולם, כדי להוציא את הקוראים מן הגיהינום ולספק להם בסיס לתקווה. באופן כזה, אוגוסטינוס מפעיל את מה שג׳פרי סטאוט מתאר בספרו Blessed Are the Organized (משנת 2010) כי ״משימה רגישה של ביקורת חברתית: לאמץ נקודת מבט שחושפת את הסכנות שבמצבנו בלי לנטרל בו זמנית את התקווה לשנותו״.

כיום, רוב הביקורת החברתית מציעה, בצדק, ניתוח מעמיק של המערכות והמבנים הפוליטיים כדי לאבחן, לפרק ולשבש שליטה. מעלת התקווה תלויה בביקורת כזו כדי להבין את השאננות ולהתנגד לה. עם זאת, הביקורת הזו עלולה להוליד ציניות וייאוש אם היא אינה מעצימה את הקהל במקביל, כך שיוכל להתמודד עם הבעיות שהניתוח חושף

כיום, רוב הביקורת החברתית מציעה, בצדק, ניתוח מעמיק של המערכות והמבנים הפוליטיים כדי לאבחן, לפרק ולשבש שליטה. מעלת התקווה תלויה בביקורת כזו כדי להבין את השאננות ולהתנגד לה. עם זאת, הביקורת הזו עלולה להוליד ציניות וייאוש אם היא אינה מעצימה את הקהל במקביל, כך שיוכל להתמודד עם הבעיות שהניתוח חושף. מדענית המדינה ג׳ניפר ל. הוכשילד (Hochschild) סבורה כי יתכן שזו הסיבה לכך שחוקרים ומבקרים חברתיים רבים בימינו הם ״פסימיים יחסית״ בנוגע לפוליטיקה. מדעי החברה שמתמקדים רק בבעיות מבניות ארוכות שנים בלי לטפל בדוגמאות חיוביות של יכולת פעולה אנושית, עלולים להותיר את האזרחים בתחושה של חוסר אונים וחוסר מוטיבציה לטיפול בבעיות שמדעי החברה הואילו לזהות.

בל הוּקס, בספרה משנת 2003 Teaching Community: A Pedagogy of Hope, מאששת את הצורך בשילוב ״ביקורת נחרצת״ עם הכרה באופן ההתנגדות לשליטה:

״כשאנחנו רק נוקבים בשמה של בעיה, כשאנחנו מתלוננים בלי להתמקד באופן יעיל בפתרון, אנחנו גוזלים את התקווה. כך עלולה הביקורת להפוך להבעה של ציניות עמוקה בלבד, ואז היא פועלת לשימור תרבות השליט״.

הקריאה של הוק להעצים את הביקורת תואמת את מבנה העידוד של אוגוסטינוס, שמשמר תקווה מציאותית בה בעת עם התנגדות לשאננות ולייאוש שלעתים קרובות כל כך מזינים את השליטה.

סיפורו של איש אחד, ללא אמצעים, שנטע יער ענק, עץ אחר עץ, במשך 35 שנה, טיפח אותו והפך אותו למקום שוקק בעלי חיים, טבע ותקווה

דגם זה של ביקורות חברתית עשוי להיות שימושי במיוחד כתגובה לבעיות שמייצרות ייאוש רב. למשל, על אף הקונצנזוס המדעי הכמעט כלל עולמי בדבר התרחשות שינוי אקלימי מעשה ידי אדם, רבים אינם מונעים לעשות מעשה בנוגע לכך, ומניחים שההשפעות העתידיות לא יהיו גרועות כל כך או שתופיע הטכנולוגיה שתקטין את השפעת השינוי. כדי להתמודד עם שאננות כזו, פעילי איכות הסביבה הדגישו את הסכנות בהרס האקולוגי כדי לדחוף את הקהל לפעולה. ״קריאות לפחד״ עשויות להעלות מודעוּת לאיום ולמשוך אליו יותר תשומת לב, אולם על פי מחקרים, יכולות להיות להם גם השפעות משתקות, שיגרמו לקהל להרגיש ייאוש נוכח האסון האפשרי. השפעה זו הובילה חלק מן הפעילים להשתמש ב״קריאות לתקווה״, אולם אלה, אם אינן מציאותיות, עלולות לעודד שאננות ואדישות ולהמעיט בסכנות שמרחפות מעל בני אדם וכדור הארץ בשל שינוי האקלים.

אוגוסטינוס מדגים מבנה רטורי של עידוד שמדגיש סכנות אמיתיות, כדי להימנע משאננות, ובו זמנית מסיים בסיבות אמיתיות לתקווה

רטוריקת התקווה של אוגוסטינוס יכולה להציע מסגרת רבת ערך לתקשור האיום הזה. במקום לראות את התקווה רק כגישה או רגש, כמו במקרה של ניסיונות לתקשר את נושא האקלים, הוא מבחין כי תקווה היא גם מעלה שחייבת להימנע משאננות או מייאוש, והוא בונה את הרטוריקה שלו כך שתעזור לקהל להתנגד לשני סוגי הפיתוי, ומדגים מבנה של עידוד שמדגיש סכנות אמיתיות, כדי להימנע משאננות, ובו זמנית מסיים בסיבות אמיתיות לתקווה, כדי למנוע ייאוש. מחקר אמפירי על תקשור האקלים מאשש את ״רצף הרגשות״ הזה כיעיל, בעיקר אם מתחילים בסיבות לפחד אך מסכמים בבסיס לתקווה, כפי שאוגוסטינוס עושה תכופות.

'אתם מקווים לטוב. היו מה שאתם מקווים שיהיה' - אוגוסטינוס

כבישוף נוצרי שחי באימפריה הרומית במאות הרביעית והחמישית, יתכן שקשה היה לאוגוסטינוס לדמיין לעצמו רבים מן האתגרים של ימינו. ואף שהוא אחד מן המבקרים הנוקשים ביותר במערב של רשעות ואימפריאליזם, הוא גם תמך בצורות שליטה שהיו נפוצות בהקשר הרומי שלו, מעבדות ועד פטריארכיה, אף שניסה להגביל את מקרי הקיצון של השימוש בהם לרעה. עם זאת, בזמנים של מחלוקות עמוקות, כשרבים מן האתגרים שלנו נראים בלתי פתירים והפוליטיקה לוקה בשאננות ובייאוש גם יחד, המחשבה האוגוסטינית עשויה להעניק לנו תובנות רבות ערך על טבעה וערכה של התקווה. הביקורת הנחרצת שלו את הגאווה והשליטה יכולות להתריע בפני סכנות ומציאויות של החיים הפוליטיים ולמנוע שאננות בכל הקשור למה שניתן לצפות מהם, בעוד מעלת התקווה שלו ומבנה העידוד יכולים להניע לפעולה ולעזור לנו להתנגד לחטא הייאוש. אוגוסטינוס מציע מקורות מושגיים ורטוריים לטיפוח ותקשור תקווה סבירה ומציאותית.

בסופו של דבר, המרצה לשעבר יודע שצורת השכנוע העוצמתית ביותר היא אורח החיים שלנו: ״זמנים רעים, זמנים קשים – זה מה שאנשים אומרים ללא הרף, אבל הניחו לנו לחיות טוב, והזמנים יהיו טובים. אנחנו הזמנים: כפי שאנו, כאלה הזמנים״. או כפי שהוא אומר במקום אחר: ״אתם מקווים לטוב. היו מה שאתם מקווים שיהיה״.

מייקל למב (Lamb) עומד בראש קתדרת קרן פ.מ. קרבי למנהיגות, מנכ״ל התוכנית למנהיגות ומרצה בינתחומי במדעי הרוח באוניברסיטת וייק פורסט בקרולינה הצפונית. הוא מחבר הספר A Commonwealth of Hope: Augustine’s Political Thought (משנת 2022).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ילד שעל פניו צבוע כדור הארץ מפגין ב"יום ששי לתקווה" למען מאבק במשבר האקלים, טורינו (נובמבר 2019). תצלום: ניוקלו קמפו, אימג'בנק / גטי ישראל