ויהי חילוני

לזכר פרופסור שלום רוזנברג (1935—2023) ז"ל, אדם חוקר ומורה

רקע

ב-14 במארס 2023 מלאו 140 שנה למותו של קרל מרקס, שנפטר בשנת 1883. מרקס, אחד מהאישים המשפיעים ביותר בעידן המודרני, נולד בעיר טריר (Trier) שבפרוסיה (במערב גרמניה של היום) להורים יהודיים – הנרייטה והיינריך – ששניהם התנצרו. קרל הוטבל לנצרות בשנת 1825, לאחר מות אביה של הנרייטה. הוא למד משפטים ושלט גם בפילוסופיה, ולימים הניח את היסודות הרעיוניים לסוציאליזם, שנותרו בעלי השפעה גדולה גם היום. רבים מכתבי מרקס, ובהם ״הקפיטל״ ו״המניפסט הקומוניסטי״, שאותו חיבר עם שותפו הרעיוני פרידריך אנגלס (בשנת 1848) תורגמו לעברית. לצד הטענה שהקומוניזם הרוסי ושלוחותיו פשטו את הרגל מבחינה מוסרית ומעשית, הביקורת המרקסיסטית על תהליכי ניצול כלכלי בעידן המודרני היא בעלת חשיבות רבה גם בעיני שמרנים, ובכללם החולקים על כיווני הפתרון שהתווה מרקס.

הגותו של קרל מרקס משקפת חילון של רעיון ה״אגאפֶּה״ (agape), שמקורו בהגות היוונית ואשר קיבל בנצרות מובן תיאולוגי-נורמטיבי – אהבה אוניברסלית ונטולת משוא-פנים או שוויונית לחלוטין

איני מתיימר לחדש במאמר זה דבר לגבי משנתו החברתית-כלכלית המהפכנית של מרקס, שתוארה על ידי אריך פרום, אלסדייר מקינטייר, שלום רוזנברג ואחרים כסוג של משיחיות. מטרתי היא צנועה יותר: להציע כי הגות מרקס משקפת חילון של רעיון ה״אגאפֶּה״ (agape), שמקורו בהגות היוונית ואשר קיבל בנצרות מובן תיאולוגי-נורמטיבי – אהבה אוניברסלית ונטולת משוא-פנים או שוויונית לחלוטין. בה בעת, אטען כי מרקס היה מבקר חריף של פן אחר באגאפה, שהוא ״אהבה שאינה תלויה בדבר״, שאינה מותנית בגמול או בתגמול מאת הזולת (אלוהי או אנושי).

לשם כך, אעיר בתחילה על חילונן של מידות טובות דתיות בעידן המודרני; שנית, אגדיר ואסקור את מושג האגאפה; שלישית, אטען שחרף יומרתו החילונית של מרקס, היו משוקעים בהגותו רעיונות דתיים: מחד גיסא, משנתו שִעתקה את האגאפה במובן של תביעת אוניברסליות תוך ביטול מעגלי השייכות הקרובים ומוסדות מתווכים, ומאידך גיסא הוא ביטא מחאה חשובה נגד הניצול של מעמד הפועלים, ובמובן זה כפר ברעיון ״העבודה לשמה״ בגרסתו התעסוקתית. לבסוף אציע מחשבות מספר הנובעות מדיון זה.

דמותו של קרל מרקס על קיר בעיר ליון, צרפת. תצלום: תיירי ארמן.

"העולם המודרני מלא [...] במידות טובות שיצאו מדעתן": תיאולוגיה פוליטית ונפתולי החילון

הסתבר שההספדים על מות האל ומות המסורות הדתיות היו מוקדמים, וגם הסתבר שמבחינה תיאורטית התמונה אינה כה פשוטה: חול וקודש כרוכים זה בזה, ולדעת רבים אינם ניתנים להפרדה

בעידן המודרני רווחת הטענה ש"דת" ו"חילון" הן קטגוריות עצמאיות, מספיקות לעצמן. כפי שהדת אינה תלויה (כביכול) בעולם החולין, כך גם חילוניות היא יצור תרבותי נבדל. בחסות התזה הזו גרסו רבים כי אבד הכלח על הדתות, וכי האנושות התקדמה לעידן חדש, חילוני לגמרי. דא עקא, כבר לפני עשורים מספר הסתבר שההספדים על מות האל ומות המסורות הדתיות היו מוקדמים, וגם הסתבר שמבחינה תיאורטית התמונה אינה כה פשוטה: חול וקודש כרוכים זה בזה, ולדעת רבים אינם ניתנים להפרדה. אינטואיציה זו מרכזית במיוחד בתחום התיאולוגיה הפוליטית, הדנה בגלגוליהם של רעיונות דתיים, תיאולוגיים, אל תוך העידן המודרני, בייחוד בהקשרים של סמכות חברתית ופוליטית. ידועה במיוחד אמרתו של קרל שמיט, אבי ה״תיאולוגיה הפוליטית״, שכתב לפני קצת יותר ממאה שנים כי "כל המושגים הקולעים [prägnanten] של תורת המדינה המודרנית הם מושגים תיאולוגיים מחולנים". תובנה זו השפיעה על קשת של שדות ידע: משפט, מדעי המדינה, הדתות, החברה והפילוסופיה, ועל חוקרות המבקשות להתבונן באופן ביקורתי על מערכת ההקשרים שבאופנים כאלו ואחרים עִבּרו את התרבויות שעל ברכיהן התחנכנו.

אין זה מענייננו להיכנס לוויכוחים על התזות של שמיט לגבי המרחב המדיני והמשפטי, ולא לגבי הצד שנקט בוויכוח לגבי המשטר הליברלי, לנוכח רפובליקת ויימאר. מוקד הדיון הנוכחי הוא גלגולם של רעיונות בהקשר מוסרי רחב יותר. אחת התזות המרתקות בהקשר זה נוסחה בידי ההוגה הקתולי גילברט קית׳ צ׳סטרטון, שטען במסתו ״התאבדותה של המחשבה״, שנכללה בספרו אורתודוקסיה משנת 1908, כי:

״העולם המודרני אינו עולם רע; במובנים מסוימים זהו עולם טוב יתר על-המידה. הוא מוצף סגולות משולחות רסן ומעלות מבוזבזות לריק. כאשר מסגרת דתית מנופצת לרסיסים (כדרך שהנצרות נותצה בידי הרפורמציה), אין היא משחררת רק את המידות הרעות מכבליהן. נכון הדבר, שהמידות הרעות מותרות מאָסוריהן ותועות בינינו ומחוללות נזקים. אך המידות הטובות יוצאות אף הן לחופשי; ושוטטותן בחלד פרועה יותר ומזיקה פי כמה. העולם המודרני מלא וגדוש עד להתפקע במידות טובות שיצאו מדעתן. המעלות יצאו מדעתן משום שנעקרו זו מזו מעל זו, ונגזר עליהם לתעות לבדן״. (מתוך הספר ״אדם בלתי מעשי, בתרגום עודד וולקנשטיין)

גילברט קית׳ צ׳סטרטון בעבודה. תצלום: ויקיפדיה

צ׳סטרטון מבקר את ההשלכות של המעתק הפרוטסטנטי, בגרסתו המאוחרת, המחולנת ונטולת-הקסם של מפנה המאה ה-20, לגבי תורת המידות. ניתוץ תמונת העולם הקתולית, גרם לדעת צ׳סטרטון למפץ רעיוני גדול: רעיונות מוסריים חשובים בנצרות שהיו קודם לכן ארוגים זה בזה ועטופים במעטי הגנה מפני נפיצותם, התפזרו והתארגנו בתצורות חדשות, לעתים מבודדות ונטולות הקשר ואיזון. לדעת צ׳סטרטון, לעתים קרובות גרם הדבר להפיכת תכונות אופי מוסרי לתכונות דופי, למידות רעות. אבקש להציע טענה דומה בהקשר של מרקס לגבי מושג האגאפה, שהוא תלכיד של מספר מושגים או טיעונים, ולשם כך יש להציגו בקצרה.

אגאפה: מאהבה עילאית לאתוס יחידאי שוויוני

המילה אגאפה (agape, ביוונית: ἀγάπη) מופיעה בספרות היוונית והוראתה אהבה או אחווה. לעתים, בעקבות ה״משתה״ לאפלטון, מונגד האגאפה לארוס ולמשיכה ארוטית גופנית. נוסף לארוס, גם המונח ״ידידות״ (philia) הוא שכן סמנטי לאגאפה, והוראתם קרובה יותר. בתרגום השבעים לתנ"ך מציין האגאפה את הפועל אה"ב להטיותיו.

מעתק משמעותי בתולדות המושג אגאפה חל בברית החדשה, כחלק מהמפנה הנוצרי האוניברסליסטי, והרחבת מעגלי ההתייחסות המוסרית אל כלל המין האנושי, להבדיל מהדגש הלאומי יותר המצוי בתנ"ך

מעתק משמעותי בתולדות המושג אגאפה חל בברית החדשה, כחלק מהמפנה הנוצרי האוניברסליסטי, והרחבת מעגלי ההתייחסות המוסרית אל כלל המין האנושי, להבדיל מהדגש הלאומי יותר המצוי בתנ"ך. באגרת הראשונה ליוחנן השליח (ד 8) כתוב: "וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ אֹהֵב (agapōn) לֹא יָדַע אֶת הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה" (כאן בתרגום פרנץ דליטש). ההקשר התיאולוגי, הכריסטולוגי של האגאפה משתקף בבשורה לפי יוחנן, ג 16: "כִּי אַהֲבָה רַבָּה אָהַב הָאֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד אֲשֶׁר נָתַן אֶת בְּנוֹ אֶת יְחִידוֹ לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ כִּי אִם יִחְיֶה חַיֵּי עוֹלָם". מכאן גם הקישור בין אגאפה להקרבה-עצמית (שיש להבדילה מנתינה והגבלה עצמית), המגולמת בקורבנו האולטימטיבי של ישוע. התביעה האתית הגלומה באגאפה נעוצה בזיהוי של האל עצמו עם האהבה (״כי האלוהים הוא אהבה״), ובזיהוי של האהבה הנעלה ככוללת (universal), שאינה מתעדפת ואינה תלויה בגורמים פרטיקולריים (impartial). משמעות ניתוק הפעולה מתוצאותיה האפשריות היא הפיכת הפעולה הדתית והמוסרית לאהבה ש״אינה תלויה בדבר״, או בלשונו של התנא אנטיגנוס איש סוכו "שלא על מנת לקבל פרס" (אבות א, ג). ״פרס״, יש לציין, אינו תשר או תוספת, אלא אוכל, או פרוסת לחם – השכר הבסיסי שהעובד אמור לקבל מהמעביד עבור עמלו. לאור זאת הצעתי במקום אחר שמשנה אבות ה טז העוסקת באהבה ״שאינה תלויה בדבר״, ייבאה ובייתה את האגאפה לחיק היהדות. זאת בניגוד לשיטת המוסר הרווחת בתנ"ך (למשל בנאומי ויקרא ודברים), שבה מעשים טובים אמורים להיענות בגמול ארצי נאות (השאלה אם זה אכן המצב בפועל היא שאלה אחרת).

״דרשה על ההר״ (1877), קרל בלוך. תצלום: ויקיפדיה

׳שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ וְשָׂנֵאתָ אֶת אֹיְבֶךָ. וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֶהֱבוּ אֶת אֹיְבֵיכֶם וְהִתְפַּלֲלוּ בְּעַד רֹדְפֵיכֶם. [...] כִּי אִם תְּאֵהֲבוּ אֶת אֹהֲבֵיכֶם מַה שְּׂכַרְכֶם הֲלֹא גַּם הַמֹּכְסִים יַעֲשׂוֹּ זֹאת׳, ישו, הדרשה הל ההר

האגאפה הוא אולי הרעיון החשוב ביותר בנצרות. תוכנו המוסרי נתפש כמגולם ב״דרשה על ההר״ שנשא ישוע ליד הכנרת, בייחוד בפסוקים הבאים: "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ וְשָׂנֵאתָ אֶת אֹיְבֶךָ. וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֶהֱבוּ אֶת אֹיְבֵיכֶם וְהִתְפַּלֲלוּ בְּעַד רֹדְפֵיכֶם. [...] כִּי אִם תְּאֵהֲבוּ אֶת אֹהֲבֵיכֶם מַה שְּׂכַרְכֶם הֲלֹא גַּם הַמֹּכְסִים יַעֲשׂוֹּ זֹאת". מכאן עולה שאהבה אגאפית היא יותר מאשר התייחסות שווה לכל אדם: היא תובעת התייחסות שווה לאוהבים ואויבים, הכרוכה (כאמור במקום אחר בברית החדשה) בנכונות להקרבה עצמית ולנשיאת סבל, כחלק ממבע אהבה זה. אלא שתביעה נורמטיבית זו מעיבה על ההבחנה בין מושגי היסוד שמהם נגזרים מושג האיבה והאהבה, כלומר טוב ורע. שכן אם אין עדיפות לאוהב על פני אויב, אין משמעות להעדפת הטוב על פני הרע; מבחינה מסוימת, הרע והסבל אפילו מקבלים קדימות או עדיפות על פני הטוב והשגשוג. מכאן גם נגזר זלזול בגמול חומרי ובשכר ארצי האמורים לנבוע מהפעולה המוסרית, כהבטחת התורה: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (ויקרא ו, ג-ד). בעקבות התיאולוגיה הפאולינית הדיכוטומית והמרחינה [spiritualizing], רווחת ההנגדה בין אגאפה לארוס, באופן המניח ״משחק סכום אפס״ ביניהם, וגם בין הרוחני לחומרי, ובין נפש היחיד לגופו ולגוף החברתי. השכר המובטח יינתן במלואו בממלכת השמים, בעולם הבא (אין לכחד, אמנם, שרעיון זה מצוי גם בהגות היהודית).

יש הטוענים כי האגאפה מהווה מושג מפתח בתורה, ובייחוד ברעיון החסד והצדקה, באופן המגשר בין חוקת משה לבשורת ישוע

השיח התיאולוגי בנצרות לגבי האגאפה, כמו גם רעיון ההנגדה החדה בין אגאפה לארוס, התעוררו בעידן המודרני במידה רבה בהשראת סרן קירקגור (שלמיטב ידיעתי לא השתמש במונח אגאפה, אך באופן מהותי דגל בו), ובאופן מפורש באמצע המאה ה-20, בעקבות ספרו של התיאולוג השבדי אנדרס ניגרן, ״אגאפה וארוס״, שראה אור באנגלית בשנת 1953. לדעת ניגרן, ללא האגאפה, "דבר שהינו נוצרי לא יהיה נוצרי. האגאפה הוא הרעיון הבסיסי המקורי של הנצרות". לדעת ניגרן תהום מושגית וערכית פעורה בין אגאפה לארוס, אך עם זאת, ניגרן מכיר בכך שתיאולוגים נוצרים בימי הביניים ניסו לפשר ולאזן בין אגאפה לארוס. לעומתו, תיאולוגים נוצרים מאז אוריגנס בשלהי העת העתיקה, עבור דרך תומס אקווינס בימי הביניים ועד התיאולוגים בני המאה ה-20 פול טיליך ומרטין סיריל ד׳ארצ׳י טענו כי ארוס ואגאפה אינם סותרים אלא משלימים ומאזנים זה את זה. ד׳ארצ׳י אף קבע בספרו ״מחשבת ולב האהבה״, בביקורת ברורה על האדרת האגאפה אצל תיאולוגים נוצרים מסוימים, כי "במחיקת הארוס, נמחק גם האדם". המשפטן רוברט קוכרן (Kochran) אף טוען כי האגאפה מהווה מושג מפתח בתורה, ובייחוד ברעיון החסד והצדקה, באופן המגשר בין חוקת משה לבשורת ישוע.

הבנת העולם דרך כתבי הקודש. תומס אקווינס, ויטראז' בקתדרלה של מכלן, בלגיה. תצלום: ויקיפדיה

הפילוסוף האנגלי סיימון מיי, במחקרו על מושג האהבה, טוען כי תפישות אהבה מודרניות ממשיכות להיתלות באגאפה ולשחזר את ההיגיון שבבסיסו, אף שהחילוניות שבהן שוכחות או אף דוחות "את המסגרת התיאולוגית שממנה נגזרות ההבחנות בין ארוס לאגאפה ושרק במסגרתן יש להן הגיון". תפישות אגאפיות מפעמות בשדרות מרכזיות של הפילוסופיה והאתיקה המודרניות; כך למשל טען יותם בנזימן כי "ה״חברות״ שאותה מציע קאנט דומה בבסיסה לאהבה כפי שהיא באה לידי ביטוי בנצרות (agape): אהבתו של כל אדם לכל אדם אחר. בתחום האתיקה הנוצרית היו מי שטענו כי מאפיין כזה מצוי אצל ג׳ון רולס; במקום אחר טענתי שאת גישתו ה״שוויונית״ של פיטר סינגר (שאותה תאר הפילוסוף שלי קגן כ״אחדותנות״, Unitarianism), המייחסת לכל היצורים בעלי החישה את אותו מעמד מוסרי, ניתן לתאר כאגאפיזם המוחל על כלל בעלי החיים; ועוד.

רעיון האגאפה מציע את האהבה כתביעה להתייחסות שוויונית ונטולת משוא-פנים, ועמעום ההבחנה בין אויב לאוהב ובין טוב לרע

במילים אחרות: ניתן להצביע על המובנים או טיעונים הכלולים ב״תלכיד״ הרעיוני-נורמטיבי של האגאפה: אהבה כתביעה להתייחסות שוויונית ונטולת משוא-פנים, ועמעום ההבחנה בין אויב לאוהב ובין טוב לרע, הנגזרת מהחד-צדדיות שמכתיב האגאפה, שאינו תלוי בתגובת הזולת, ממעיט בחשיבותה להגדרת הפעולה המוסרית, ואף מציע כי יחס שלילי (הסטירה הנספגת לאחר הפניית הלחי השנייה) הוא הוא המעיד על האהבה האותנטית.

מרקס כחסיד השוויון האגאפּי וכמבקר הניצול האגאפי

בעקבות צ׳סטרטון שצוטט לעיל, אפשר לראות בעולם המודרני ניסוי אנושי ואינטלקטואלי רחב היקף ביצירת תמהילים ומגבשים חדשים של רעיונות דתיים ישנים, שלדברי צ׳סטרטון משוטטים בעולם, לעתים קרובות כלל לא מזוהים כדתיים, תדיר עוברים מעתקים, לעתים מאומצים מכוח הקסם הדתי שהיה להם והתנשל (או נושל) מהם, ולעתים מורדים בהם אנשים מודרנים מאותה הסיבה בדיוק. לאור זאת, אבקש להציע שאפשר לזהות אצל מרקס שתי מגמות סותרות לגבי האגאפה. האחת, שעליה כתבתי במקום אחר, היא חילון מאמֵּץ של האגאפה במובן של אהבה אוניברסלית החורגת מגבולות המשפחה והלאום; מגמה שנייה, שאותה אציע כאן, היא ביקורת חריפה על מומנט אחר באגאפה, שהוא הציפייה הדתית האגאפית לעבודה לשמה, להתמסרות ללא ציפייה לשכר.

מרקס כמחלן של האגאפה

מרקס ייחל לרֵעוּת המבקשת להתגבר על האינסטרומנטליות המאפיינת את החיים הארציים ואת העידן התעשייתי

אתחיל בהשערה שמרקס הוא מחלן של האגאפה במובן של אהבה שוויונית וכוללת. רעוּת זו שאליה ייחל מרקס מבקשת להתגבר על האינסטרומנטליות המאפיינת את החיים הארציים (ואת העידן התעשייתי), שכן ה"מיסחור הוא הפראקסיס של הניכור" (כפי שכתב מרקס ב״כתבי שחרות״). האגאפיזם המחולן של מרקס כרוך בעמדתו השלילית כלפי מוסד המשפחה שבו הוא ראה חלק ממנגנוני השעבוד הקפיטליסטים, ובטענתו כי האנושות בכללה היא מסגרת ההתייחסות המוסרית היסודית. אשר למשפחה, כתבו מרקס ואנגלס במניפסט הקומוניסטי כי "על מה עומדת המשפחה הבורגנית? על ההון, על הבצע הפרטי". לדעת מרקס  ב״כתבי שחרות״: "ביטולו החיובי של הקניין הפרטי בחינת רכישת החיים האנושיים הריהו אם כן ביטולו החיובי של כל ניכור. לשון אחר, שיבתו של האדם מן הדת, מן המשפחה, מן המדינה וכיו"ב אל הווייתו האנושית, קרי: החברתית".

אין תמה, אפוא, שכדברי יוסף דוד בספרו ״המשפחה והפוליטי: על השתייכות ואחריות בחברה ליברלית״: "הגרעין האידיאולוגי הראשון של הקומוניזם תיאר את המשפחה כצורה של השחתה חברתית ומוסרית [...] המשפחה מתוארת כתחבולה של הבורגנות שנועדה לשמר את ההון ואת הרווח הפרטי, מתוך ניצול התפרקותה בקרב הפרולטריון".

״אם ושני ילדים״ (1915), אגון שילה. תצלום: ז׳אן-לואי מזייר

גם המדינה - כמו המשפחה - היא מבחינת מרקס מעגל שייכות כוזב, המתחזק את מנגנוני הניצול של ההון, שבו האדם הוא ׳איבר דמיוני של ריבונות אשלייתית׳

גם המדינה היא מבחינת מרקס מעגל שייכות כוזב, המתחזק את מנגנוני הניצול של ההון, שבו האדם הוא "איבר דמיוני של ריבונות אשלייתית". אמנם, מבחינת מרקס ״מעמד הפועלים״ אכן מהוה את מסגרת ההתייחסות העיקרית, להבדיל מבעלי ההון, שאותם ראה כנצלנים המסתייעים באשליות הדת והשכר בעולם הבא לשם סימום ההמון, אולם בסופו של דבר החזון המרקסיסטי הוא של אנושות אחת, שכמאמר ג׳ון לנון בשירו Imagine אמורה ״להיות כאחת״.

כאן אפשר להצביע על קשר מושגי, אגאפי, בין יוחנן (מ״חזון יוחנן״ בברית החדשה) לבין יוחנן – כלומר ג׳ון – לנון ובאופן רחב יותר הביטלס שאמרו ש״כל שאתם צריכים הוא אהבה״, שיר ששנת פרסומו (1967) מבשרת אולי את תחילתו של עידן אגאפי, שבו מושגי החוק, הסדר והשגרה איבדו את טעמם בעיני רבים. אם אכן ניתן לראות במרקס מחלן של האגאפה, אפשר להצביע גם על ולדימיר לנין וקומוניסטים אחרים כמחלני האגאפה.

מכל מקום, חזון האנושות האחת, על קסמו הרב, רצוף מאז סיפור מגדל בבל ועד סטלין במהמורות מוסריות תיאורטיות והיסטוריות, שעליהן כתבו רבים ובהם זאב מגן במסתו ״דמיין״. במאמר מוסגר אעיר שה״אגאפיזם״ המחולן שאותו מסמל לנון ברעיון האהבה הארוטית, המתירנית, הכוללת והלא-מוגבלת לזוגיות מונוגמית, שעלה בשנות הששים של המאה ה-20, לא היה כנראה מקובל על מרקס. שלמה אבינרי טוען שמרקס דווקא יצא נגד הטענה כי "אהבה החופשית" משמעה שנשים יהיו חפץ השייך לכלל.

מרקס כמבקר של ניצול אגאפי

מרקס סבר שאהבה היא בעומקה פרויקט הדדי: ׳אם אתה אוהב מבלי לעורר אהבה-שכנגד, דהיינו שאהבתך אינה יוצרת את האהבה-שכנגד, אם אתה על-ידי ביטוי חייך כאדם אוהב אינך עושה את עצמך לאדם נאהב, הרי שאהבתך חסרת-אונים, בישת-מזל׳ (כתבי שחרות)

לצד זיהויו של מרקס כאגאפיסט לעניין האוניברסליזציה של מעגלי השייכות, אפשר לראות במרקס מבקר חריף של האגאפה במובנו האחר, והוא אידיאל ״העבודה לשמה״, שלא על מנת לקבל פרס או שכר ארצי עבור העמל והעבודה. ראשית, מרקס סבר שאהבה היא בעומקה פרויקט הדדי: "אם אתה אוהב מבלי לעורר אהבה-שכנגד, דהיינו שאהבתך אינה יוצרת את האהבה-שכנגד, אם אתה על-ידי ביטוי חייך כאדם אוהב אינך עושה את עצמך לאדם נאהב, הרי שאהבתך חסרת-אונים, בישת-מזל" (כתבי שחרות). בהקשר הכלכלי, ראה מרקס בעיניים פקוחות את הניצול של מעמד הפועלים בידי בעלי ההון שהתעצם במהפכה התעשייתית, ואת תנאי העבודה הקשים שנוצרו בסדנאות היזע: הפועלים בחברה קפיטליסטית עובדים על מנת לקבל פרס, וחלקם הקטן גם מקבל שכר נאה, אולם רובם מנוצלים ומשתכרים אל צרור נקוב, תוך שבעלי המאה והדעה מפטמים אותם באשליות לגבי שכרם שיגיע בעולם הבא. גם אם בתודעתם העצמית של הפועלים הם מקבלים שכר על עמלם, בניתוח של תרומתם מול התמורה שהם מקבלים, הם עובדים ״שלא על מנת לקבל פרס״, וזהו גמול לא הולם.

בסיכומו של ניתוח כלכלי מדוקדק של תהליכי הניצול המעמדי וצבירת ההון ועשיית הערך העודף, טען מרקס ב״הקפיטל״ כי היעד החברתי המיוחל "הוא חורבנו של הקנין הפרטי המיוסד על עבודה עצמית, כלומר נישולו של הפועל". המצב החברתי-כלכלי הראוי ישרור כאשר יתקיימו יחסי גומלין חופשיים שבהם כולם, ולא רק קומץ, יראו בפירות עמלם, ויקבלו תמורה לפי צרכיהם. את הביקורת של מרקס על ניצול הפועלים ומעמד הפועלים אפשר אפוא לראות כביקורת על התביעה האגאפית להתמסרות (או ״עבודה״ במובן הדתי) ללא גמול או גבול. מנקודת מבט מרקסיסטית, אפשר לומר שהאגאפיזם במובן הזה הוא אחד הרעיונות השימושיים ביותר שמעסיק יכול לדגול בהם, או שמעמדות שליטים יכולים להאדיר: כך ניתן להמיר תשלום של הון ממשי בהרעפה של הון סימבולי – אגאפי, במקרה זה.

בנקודה זו יש אירוניה מעניינת במשנת מרקס. מצד אחד, הוא מאשים את היהודים, תוך רמיזה מפורשת או משתמעת לברית החדשה, בפטישיזציה של הכסף, כפי שהוא אומר ב״כתבי שחרות״: "הממון הוא אלוהיהם הקנא של ישראל, ואין אלוהים אחרים על פניו [...] אלוהיהם של היהודים נעשה חילוני, הוא נהפך לאלוהי העולם הזה. השטר הוא אלוהיו הממשי של היהודי, ואלוהיו אינו אלא שטר של אשליות". לגינוי זה יש בסיס או השראה בברית החדשה; ראו חזון יוחנן יד 30 המגנה את "שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה", ואת דברי פאולוס באגרת השניה אל הקורינתים ד 4: "אֵל הָעוֹלָם הַזֶּה עִוֵּר אֶת שִׂכְלָם שֶׁל הַבִּלְתִּי מַאֲמִינִים לְבַל יִזְרַח עֲלֵיהֶם אוֹר הַבְּשׂוֹרָה שֶׁל כְּבוֹד הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר הוּא צֶלֶם הָאֱלֹהִים". ברוח זו, מרקס משער-מנבא כי מימוש החזון החברתי של חברה ללא מעמדות וניצול, יהיה בה בעת גם "האמנציפציה של החברה מן היהדות". מרקס זיהה אפוא את הקפיטליזם המנשל והמנכר כיהודי במהותו.

הביקורת של מרקס על רעיון המסירות ללא תנאי למעביד הוא בה בעת גם ביקורת על הנצרות, שכידוע גם ממנה הוא לא חסך את שבט ביקורתו

מצד שני, הביקורת של מרקס על רעיון המסירות ללא תנאי למעביד הוא בה בעת גם ביקורת על הנצרות, שכידוע גם ממנה הוא לא חסך את שבט ביקורתו. למעשה, אף שמרקס (כמו ניטשה ויתר הוגי המאה ה-19) לא יכול היה להכיר את הדיון שהתניע ניגרן במאה ה-20, אשר מיקד את השיח את האהבה הנוצרית סביב המסמן ״אגאפה״, מרקס היה בכל זאת מודע למורכבותה ושייכותה של התופעה המסומנת, לגבי הדיון המוסרי והחברתי. למשל, כשכתב על יצרן או סוחר תאב בצע "הרוצה לזכות בכמה אגורות כסף, ולפתות ולהוציא את ציפור הזהב מכיסו של רעהו האהוב עליו אהבה נוצרית".

הרב הצעיר מנצרת עושה מעשה: "ישו מסלק את החלפנים והסוחרים מרחבת המקדש" (1655), ברנרדינו מיי. תצלום: ויקיפדיה

אפשר לומר שמרקס פשוט ביקר עוול באשר הוא עוול. אולם מרתק להיווכח כי גם במקרה של המאבק בניצול, מוקד מאבקו קשור בטבורו לאגאפה, הפעם על דרך השלילה: דחייה מכל וכל של הרעיון שבני אדם אמורים לעבוד, כעבדים או תוך השתכרות בשכר דל ביותר, בשעה שבעלי ההון קוטפים את הפירות.

מי הזיז את המרקס שלי? הרהורי סיכום

מה ניתן ללמוד מכך שמרקס אימץ את האגאפה בידו האחת, וביד השנייה ביקר בחריפות את ״מסירות הנפש״ שתובע האגאפיזם? ראשית, אפשר להביט בספק מסוים על היומרה (של מרקס עצמו) ״להשתחרר מאשליות הדת״, ובמקום זאת להיות ספציפיים יותר לגבי תרומותיהם האפשריות של רעיונות דתיים לבחינת השיח בהווה. שנית, ברמת ההיסטוריה של הרעיונות, אפשר להסיק שרעיונות הם פעמים רבות תלכיד או קונגלומרט, יותר מאשר רעיון יסודי, אטומי וקשיח לגמרי.

נדמה שכאשר מסגרת חילוניות תופשת את עצמה כמנותקת לגמרי מרקעה, אין דרך ברורה לבקר את הרעיונות הדתיים העומדים ברקעה, או למתנם

חרף היומרה המערבית להאחדה של רעיונות ומושגים (בבחינת ״רעיונות כל העולם – התאחדו!״), משמעות הבירור הגנאלוגי היא הכרה במורכבות ובריבוי, והערכה עמוקה שלהם. מנקודת מבט כזו, ניתן להבין כיצד יתכן שמרקס היה אגאפיסטי מבחינה מסוימת ואנטי-אגאפי מזווית אחרת. שלישית, נדמה שכאשר מסגרת חילוניות תופשת את עצמה כמנותקת לגמרי מרקעה, אין דרך ברורה לבקר את הרעיונות הדתיים העומדים ברקעה, או למתנם. לקח כזה עולה מביקורתו של יהודה שנהב-שהרבני על פרדיגמת ״חופת האתיקה הפרוטסטנטית״, ואת היומרה לניטרליות ערכית מוחלטת הנלווית לפרדיגמה זו, שאותה ניתן לכנות בהקשר הנוכחי ״רוֹלְסְיָאנִיּוּת שאינה מודעת לרוֹלְסְיָאנִיּוּתָּה״, וליתר דיוק ״מרקסיזם שאינו מודע לאגאפיותו״. בעיה דומה מצויה בשיח דתי טהרני, אם הוא אינו מכיר במשוקעותו בעולם הארצי, בעולם החול ובהסטוריה, ואם אינו בוחן את מקורותיו בכנות. שיח ביקורתי, פרגמטי ומאוזן יותר אפשרי במסגרת המחשבה הדיאלקטית של התיאולוגיה הפוליטית, המכירה בתלותם ההדדית של הדת והחול, של הדתיות והחילוניות, ובחיוניות אזורי הביניים שביניהן, וגם בבורות הייקוש הרעיוניים הייחודיים שצמחו בעולם המודרני לגבי תפישותינו את עולם הקודש והחולין.

רשימת מקורות

שלמה אבינרי, קרל מרקס – פילוסופיה ומהפכה, תרגמה: איה ברויר, עם עובד, תל-אביב 2022יותם בנזימן, עד שתגיע למקומו: אתיקה, אי משוא-פנים ויחסים אישיים, מאגנס, ירושלים תשס"היוסף א׳ דוד, המשפחה והפוליטי: על השתייכות ואחריות בחברה ליברלית, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תשע"בצבי טאובר, עיונים בהגות מרקס, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב תשפ"אזאב מגן, ״דמיין: על ג׳ון לנון ואהבה״, תכלת 8 (תש"ס), עמ׳ 90—131קרל מרקס, הקפיטל: ביקורת הכלכלה המדינית, תרגם צבי וויסלבסקי, ערך: יצחק מן, הקדמה מאת יפתח גולדמן, הקיבוץ המאוחד, בני-ברק 2011קרל מרקס, כתבי שחרות, מגרמנית: שלמה אבינרי, ספרית פועלים, מרחביה תשכ"וקרל מרקס ופרידריך אנגלס, כתבים נבחרים, כרך א, ערכו ותרגמו: ש׳ בן-אור ודוד הנגבי, ספרית פועלים, מרחביה 1955פיטר סינגר, שחרור בעלי החיים, מאנגלית: שמואל דורנר, אור-עם, תל-אביב תשנ"חגילברט קית׳ צ׳סטרטון, אדם בלתי מעשי: מבחר כתבים, מאנגלית: עודד וולקשטיין, עורך: אסף שגיב, מרכז שלם, ירושלים תשע"דמנחם קיסטר, עיונים באבות דרבי נתן: נוסח, עריכה ופרשנות, יד בן-צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים תשנ"חקרל שמיט, תיאולוגיה פוליטית: ארבעה פרקים על תורת הריבונות, מגרמנית: רן הכהן, עריכה מדעית: כריסטוף שמידט, רסלינג, תל-אביב 2005יהודה שהרבני שנהב, ״שמים ריקים ממלאכים: פולמוס ההדתה בחופת האתיקה הפרוטסטנטית״, סוציולוגיה ישראלית יט 2 (תשע"ח), עמ׳ 8—30

Nadav S. Berman, “Peculiarly Interesting Disinterestedness: A Pragmatist Reading of Mishnah Avot 5:16”, Journal of Jewish Ethics 8:1 (2022), pp. 42-86Martin C. D״Arcy, The Mind and Heart of Love: Lion and Unicorn, a Study in Eros and Agape, New York: Meridian Books 1956Simon May, Love: A New Understanding of an Ancient Emotion, UK: Oxford University Press 2019Anders Nygren, Agape and Eros, trans. Philip S. Watson, Philadelphia: Westminster Press 1953

ד"ר נדב ש׳ ברמן הוא עמית קרייטמן לפוסט-דוקטורט במחלקה למחשבת ישראל ע"ש גולדשטיין-גורן באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.

תודת המחבר נתונה לפרופ׳ אלכסנדר יעקובסון ולד"ר רונן פנקס על הערות מועילות לטיוטה קודמת.

תמונה ראשית: פסל של מטיס וברקע ציור של מטיס, מוזיאון בולטימור לאמנות. תצלום: מאט