חומסקי נגד חומסקי

כוכבו של נועם חומסקי דרך בשנות השישים, ואפילו כיום, במאה ה-21, הוא עדיין נחשב לאחד האינטלקטואלים הגדולים של כל הזמנים. אין כל מקבילה לנוכחותו הבולטת כפרשן פוליטי מצד אחד וכבלשן תאורטי מצד שני. מה שעדיין לא ברור הוא האופן שבו שני הצדדים בחשיבתו של ההוגה הגדול מתחברים זה לזה.

כשנתקלתי לראשונה במחקרים הבלשניים של חומסקי, תגובותיי דמו לאלה של אנתרופולוג המנסה להבין את אמונותיו של שבט שאיש טרם פגש. הכלל הראשון עבור כל מי שנמצאים בעמדה כזו, הוא לשכוח לרגע מן הדעות הקדומות וההנחות התרבותיות שלכם, כדי להימנע מלזלזל באמונות שאינכם מכירים. הדוקטרינות שתפגשו עשויות להיראות בלתי שגרתיות, אבל ישנן תמיד סיבות טובות מאוד לכך שאנשים דבקים דווקא בהן. משימתם של אנתרופולוגים היא לצלול אל תוך ההקשר, ההיסטוריה, הפוליטיקה והתרבות המקומיים של מושאי מחקרם, בתקווה שהדבר יבהיר את ההיגיון שברעיונותיהם.

עד מהרה גיליתי שהשבט אשר עיצב את הבלשנות של חומסקי היה קהילה של מדעני מחשב, בשנים הראשונות של המלחמה הקרה. אנשים שעסקו בפיתוח מערכות אלקטרוניות של שליטה ובקרה עבור המלחמה הקרה ומבצעים צבאיים

עד מהרה גיליתי שהשבט אשר עיצב את הבלשנות של חומסקי היה קהילה של מדעני מחשב, בשנים הראשונות של המלחמה הקרה. אנשים שעסקו בפיתוח מערכות אלקטרוניות של שליטה ובקרה עבור המלחמה הקרה ומבצעים צבאיים. בספרי Decoding Chomsky (משנת 2016) ניסיתי להסביר את המורכבויות המשתנות ללא הרף של הבלשנות של חומסקי בתוך הקשר תרבותי והיסטורי מסוים.

צולם במעבדת למחקר בליסטי בשנת 1947, באוניברסיטת פלסיבניה, עם פרוץ המלחמה הקרה: גלן בק ובטי סניידר מתכתנים את ENIAC, מהמחשבים הראשונים והראשון שניתן לתכנות לשימוש כללי. תצלום: צבא ארה"ב, ויקיפדיה

נדמה היה לי שמובן מאליו כי רעיונותיהם של אנשים מעוצבים על ידי סוג החיים שהם חיים. במילים אחרות, הנחתי שהתאוריות של חומסקי בתחום הבלשנות חייבות היו להיות מושפעות מכך שהוא פיתח אותן במהלך עבודתו עבור צבא ארצות הברית – מוסד שהוא בז לו בגלוי.

זו הייתה הדילמה הבלתי אפשרית של חומסקי. הוא חייב היה להבטיח, בדרך כלשהי, 1. שהמחקר שהוא מבצע עבור הצבא האמריקני לא יהיה מנוגד למצפונו, וגם, 2. שהוא יוכל לבקר את הצבא האמריקני בלי לגרום לו להפסיק לממן את מחקריו

זו הייתה הדילמה הבלתי אפשרית של חומסקי. הוא חייב היה להבטיח, בדרך כלשהי, 1. שהמחקר שהוא מבצע עבור הצבא האמריקני לא יהיה מנוגד למצפונו, וגם, 2. שהוא יוכל לבקר את הצבא האמריקני בלי לגרום לו להפסיק לממן את מחקריו. הפתרון שלו היה לוודא שלשני הנועם החומסקים – האחד העובד עבור צבא ארה״ב והאחר הפעיל נגדו – לא יהיה דבר במשותף.

הוא הצליח לעשות זאת באמצעות מהלך קיטוע נועז. מראשית הקריירה האקדמית שלו, שום דבר ממחקרו המדעי לא נכח באקטיביזם הפוליטי שלו, ואילו בעבודתו המדעית אי אפשר היה למצוא ולו רמז לאקטיביזם שלו. בין התוצאות הבלתי נמנעות הייתה המשגה של שפה המנותקת לגמרי ממה שרובנו מתכוונים אליו במונח זה.

עבור חומסקי, שפה היא מודול חישובי המוגבל כולו ליחיד, ואין לו כל היבט תקשורתי, תרבותי או חברתי. אם יש בשפה שמץ של מטרה או פונקציה, אלה קיימים אך ורק כדי לדבר עם עצמנו. המודל החדשני והלכאורה ״מדעי״ הזה של שפה היה קיצוני כל כך באינדיבידואליזם ובהפשטה שלו, שבסופו של דבר הוא התגלה כבלתי מועיל לחלוטין. אפילו צבא ארה״ב לא יכול היה לעשות בו כל שימוש ממשי.

ספרי על חומסקי עורר ויכוח עז. אף שמרבית הביקורות היו חיוביות, תגובתו של חומסקי עצמו הייתה כי ״הסיפור כולו רעוע... שטות מוחלטת מראשיתו ועד סופו״. במכתב לכתב העת London Review of Books בשנת 2017, הוא אמר כי עצם הרעיון שהפנטגון ייחס אי פעם לבלשנות שלו חשיבות ככלי שישמש בצורות עתידיות של מלחמה הוא אבסורדי מכדי שתידרש לו תגובה. בשנת 2018, בתגובה ארוכה בהרבה, הוא האשים אותי כי אני ממשיך לטוות ״רשת של הונאה ומידע כוזב״.

בשנת 2022, בראיון מקוון עם הפיזיקאי לורנס קראוס, חומסקי אמר כי אלה מאיתנו המזכירים את עניין עבודתו עבור הפנטגון פשוט מאשימים אותו ״בעבודה לטובת מכונת המלחמה״. אני מודה שאילו זה היה המסר העולה מספרי, קל היה להבין את העוינות מצדו של חומסקי. אבל, בעצם, אני אומר משהו אחר לגמרי.

בין אם מדובר בחומסקי או בכל אדם אחר, כולנו צריכים להתפרנס. בעולם שבו הכסף מדבר, ניצבת בפנינו לעתים קרובות ברירה קשה – התפשרות בעניין עקרוני או ויתור על עבודה. כך או אחרת, רבים מאיתנו היו שם. כדי לשמור על גופנו ונשמתנו, גרסה אחת שלנו משתפת פעולה עם השלטון ואילו האחרת מוחה נגדו.

נעם חומסקי בדצמבר 1977. עשרים שנה קודם לכן, הוא התקשה למצוא משרה וקשר עצמו ל-MIT, ולכסף של הפנטגון. תצלום: הנס פטרס, הארכיון הלאומי של הולנד, ויקיפדיה

בשנת 1955, חומסקי מצא את עצמו במצב כזה. היה לו דוקטורט בבלשנות אבל הוא לא הצליח למצוא משרה באוניברסיטת הארוורד. לכן הוא פנה אל ג׳רום וייזנר במכון הטכנולוגי של מסצ׳וסטס (MIT).

וייזנר היה, על פי הגדרתו שלו, ״טכנולוג צבאי״, שעזר להקים את מעבדת הנשק הגרעיני בסנדיה, ועמד עתה בראש מעבדת המחקר באלקטרוניקה של MIT. הוא התרשם מחומסקי ונתן לו משרה, אבל לאיש הצוות הטרי לא היו אשליות בנוגע למקום עבודתו החדש. כפי שהודה במספר ראיונות, המכון ״מומן בתשעים אחוזים על ידי הפנטגון״, ״כמעט כולם״ עסקו במחקר הקשור למשרד ההגנה, והוא עצמו עבד ״במעבדה צבאית״.

חומסקי לא היה בעמדה שאפשרה לו לחולל שינוי כלשהו, אבל הוא עדיין יכול היה להימנע מעבודה הנוגעת ישירות בטכנולוגיה צבאית. הוא סירב לקבל סיווג בטחוני ולא ניסה כלל להבין את המכשור האלקטרוני, כשהוא מתאר את עצמו כ״טכנופוב״ שאינו מסוגל לתפעל דבר מורכב יותר ממכשיר הקלטה.

הפתרון שהוא מצא היה להגביל את עצמו לחיפוש עקרונות תחביריים מסוימים ותמימים לכאורה העומדים בבסיסה של כל שפה בעולם. אם יצליח, הדבר יהיה הישג המשתווה ברמתו לגילוי המדהים של המבנה המולקולרי של הדי אן איי על ידי ג׳יימס ווטסון ופרנסיס קריק

חומסקי נאלץ, כמובן, לבצע עבודות מסוימות כדי לשמור על משרתו. הפתרון שהוא מצא היה להגביל את עצמו לחיפוש עקרונות תחביריים מסוימים ותמימים לכאורה העומדים בבסיסה של כל שפה בעולם. אם יצליח, הדבר יהיה הישג המשתווה ברמתו לגילוי המדהים של המבנה המולקולרי של הדי אן איי על ידי ג׳יימס ווטסון ופרנסיס קריק. החיפוש הזה אחר דפוס יסודי זהה – שחומסקי כינה בשם ״דקדוק אוניברסלי״ – הוא ששימר את הקריירה שלו ב-MIT במשך שישה עשורים.

עבור כל מי שמכירים את הכתיבה האנטי-צבאית העזה של חומסקי, מדהים לחשוב שמחלקת ההגנה האמריקנית חשבה פעם שהתאוריות הבלשניות שלו הן אמצעי להעצים את המערכות הממוחשבות שלה לשליטה ובקרה בכלי נשק. החלום של מחלקת ההגנה היה שמפקדים יוכלו להקליד פקודות באנגלית רגילה במקום ללמוד שפות מחשב ייעודיות. זה ללא ספק מדהים, אבל תקוות כאלה נאמרו מפורשות על ידי מדענים שעבדו בשירות חיל האוויר האמריקני באותה תקופה.

קחו, למשל, את הקולונל אדמונד גיינס. בשנת 1971, גיינס התייחס לסוג מחקר השפה שחומסקי היה חלוצו, במילים אלה:

״מימנו את מחקר השפה כדי ללמוד כיצד לבנות מערכות שליטה ובקרה שיוכלו להבין פקודות ישירות באנגלית״.

באותה שנה, כתב קולונל אנטוני דבונס:

״את רוב המחקר שנעשה ב-MIT על ידי חומסקי ועמיתיו אפשר ליישם ישירות בניסיונות של מדעני הצבא לפתח... שפות עבור יישומי מחשב במערכות שליטה ובקרה של הצבא״.

קייזר הדגיש בעיות שונות בשפות המלאכותיות ששימשו אז את מערכות השליטה והבקרה של הצבא. הוא המליץ להשתמש במקום זאת ב'שפת פקודות אנגלית', בהתבסס על רעיונותיו של חומסקי, כדי לאפשר למפקדים להשתמש באנגלית פשוטה כשהם מתקשרים עם מערכות הנשק שלהם

הקצין ג׳יי קייזר (Kyser) היה בלשן שגויס על ידי חומסקי לעבודה במכון, ומאוחר יותר הפך לידיד קרוב של חומסקי ול״מנהל״ שלו כשעמד בראש המחלקה לבלשנות ב-MIT.  במאמרים שכתב ב-1963 ו-1965, קייזר הדגיש בעיות שונות בשפות המלאכותיות ששימשו אז את מערכות השליטה והבקרה של הצבא. הוא המליץ להשתמש במקום זאת ב״שפת פקודות אנגלית״, בהתבסס על רעיונותיו של חומסקי, כדי לאפשר למפקדים להשתמש באנגלית פשוטה כשהם מתקשרים עם מערכות הנשק שלהם. קייזר הדגים את טיעונו בהתייחסו לטילים ולמפציצים מסוג B-58 המצוידים בנשק גרעיני, כשהוא משתמש לדוגמה במשפטים כמו ״ה-B-58 נמצאים כנראה בבסיס״ או ״המפציץ שמטוס התקיפה תקף נחת בשלום״.

הענף של MIT אשר מומן על ידי חיל האוויר נקרא תאגיד MITRE, והוא התמקד ברעיונות כאלה. בראש המחקר הבלשני שם עמד דונלד ווקר (Walker), לשעבר חוקר ב-MIT, אשר הסביר בשנת 1969 כי ״ההשראה הבלשנית שלנו הייתה (ועודנה) הגישה המהפכנית של חומסקי״.

לא פחות מעשרה תלמידים של חומסקי מילאו ״תפקידי מפתח״ במחקר הבלשני ב-MITRE ובדו״ח משנת 1962, ווקר ועמיתיו הצהירו בבירור שהם מתכוונים להרחיב ״את התכנון והפיתוח של מערכות שליטה ובקרה שיסופקו לחיל האוויר של ארה״ב״. המשימה המקורית של התאגיד הייתה לתכנון מערכות כאלה עבור מלחמה גרעינית, אבל בשנת 1967, כמעט רבע ממשאביו הופנו למלחמת וייטנאם. התפקיד של MITRE במלחמה כלל פיקוח על הפן הטכני של קו מקנמרה. זה היה פרויקט היי-טק אדיר ממדים שכלל חיישני מחסומים, מוקשים ופצצות מצר, לאורך הגבול בין צפון וייטנאם לדרומה – שנועד למחוץ סופית את ההתנגדות הווייטנאמית.

היה מי שחשב שחומסקי ורעיונותיו עשויים לתרום להפעלת מטוסי בי-58 נושאי נשק גרעיני. תצלום: מוזיאון חיל האוויר האמריקני, ויקיפדיה

לאור כל זאת, המקום האחד שבו היינו מצפים מחומסקי האנטי-מיליטריסט הנחוש לא להיות בו הוא תאגיד MITRE. אבל נראה שלחצי הקריירה שניצבו בפניו ב-MIT הובילו לכך שבשנת 1963, חומסקי חש מחויב לעבוד ישירות עבור התאגיד. אנו יודעים זאת, משום שבשני מחקרים שבוצעו במקום חומסקי מוזכר כ״יועץ״ ושניהם עוסקים בבירור במחקר שתכליתו ״פיתוח תוכנית לביסוס שפה טבעית כשפת הפעלה לשליטה ובקרה״. אנו יודעים גם מתלמידיו לשעבר של חומסקי כי בתפקידו כיועץ הוא ביקר מספר פעמים במעבדות במקום.

אחת התלמידות הללו, ברברה פרטי (Partee), אמרה לי שווקר שכנע את הצבא לשכור אותה ובלשנים אחרים מ-MIT, כיוון ש:

״במקרה של מלחמה גרעינית, הגנרלים יהיו מתחת לאדמה, עם מספר מחשבים, וינסו לנהל את העניינים ויהיה בוודאי קל יותר ללמד מחשבים ללמוד אנגלית מאשר ללמד את הגנרלים לתוכנית״.

בסופו של דבר, התלמידים של חומסקי צריכים היו לנסות ולשכנע את עצמם שהם אינם אשמים בשיתוף פעולה עם הצבא

פרטי סייגה את דבריה ואמרה כי אינה בטוחה שמישהו האמין לגמרי להסבר הזה. היא גם ציינה כי  כל ״מחקר בסיסי״ שעשוי היה לסייע לצבא עשוי היה גם להועיל לחברה בכלל. נכון. אבל נכון גם שהיכולת לתקשר עם מחשבים באנגלית הייתה מעניקה לצבא ארה״ב יתרון צבאי חשוב. בסופו של דבר, התלמידים של חומסקי צריכים היו לנסות ולשכנע את עצמם שהם אינם אשמים בשיתוף פעולה עם הצבא. כפי שאומרת פרטי:

״במשך זמן מה, חיל האוויר היה משוכנע שתמיכה במחקר טהור של דקדוק גנרטיבי היא עדיפות לאומית, וכולנו ניסינו לשכנע את עצמנו שהמצפון שלנו אינו מתנגד ללקיחת כסף מחיל האוויר למטרות כאלה ואולי יש בכך אפילו חתרנות בלתי מזיקה תחת שיתוף הפעולה בין הצבא לתעשייה״.

אחד הסטודנטים, האג׳ רוס (Ross), אפילו אמר לי שהוא ״מעולם לא ביצע ב-MITRE ולו קמצוץ של עבודה עבור הצבא״. אבל כל זה מזכיר לי את מה שהביולוג ג׳ונתן קינג אמר על השכנוע העצמי השקרי בקרב תלמידים ב-MIT  בשנות השמונים:

״ישנם מאות על מאות סטודנטים בוגרי פיזיקה והנדסה העובדים על כלי הנשק האלה, שמעולם לא אמרו מילה, אפילו לא מילה אחת... אז אתה עורך סמינר בנושא והם פשוט ממשיכים לעבוד; אתה יודע, הם עובדים על הידרודינמיקה של אובייקט מאורך שעובר במהירות דרך נוזל צמיג. ׳לא מדובר בטיל?׳,׳לא, אני בסך הכול עובד על העיקרון הבסיסי׳. כאילו איש מהם אינו מפתח כלי נשק״.

בשנות השישים, MITRE לא היה התאגיד היחיד שהתמחה בשליטה ובקרה של לוחמה גרעינית אשר התעניין ברעיונות של חומסקי. חוקרים ב-System Development Corporation ניסו גם הם לפתח מכונות שיוכלו להבין פקודות באנגלית פשוטה, למשל ״מטוס קרב כחול טוס לבוסטון״ או ״איפה מטוסי הקרב?״. על פי הספר A History of Online Information Services, 1963-1976 (משנת 2003) מאת צ׳רלס ברן וטרודי בלרדו, החוקרים הללו ״עקבו בתשומת לב אחר עבודתו של חומסקי, ולעתים השתמשו בו כיועץ״.

למרבה המזל, איש מבין המדענים הצבאיים הללו לא הצליח לגרום לתאוריות של חומסקי לפעול. אף שהבלשנים ב-MITRE אכן יצרו את מה שהם מכנים בשם Transformational grammar עבור ״תיקי התכנון הצבאיים״, הם כנראה לא התקדמו מעבר לכך, והמימון הנדיב של הפנטגון את המחקר הבלשני של חומסקי פסק לבסוף.

צוללת גרעינית מסוג "וירג'יניה": אפשר להיתמם ולומר שמדובר בצינור נושא מטען השט בעומק המים, ותו-לא. תצלום: חיל הים של ארה"ב, ויקיפדיה

חומסקי כנראה עדיין מצר על אובדן המימון הזה, וטוען כי המימון לא לווה במחויבויות כלשהן. כפי שהסביר בראיון לקראוס בשנת 2022:

״הפנטגון היה המממן הטוב מכולם. לא היה להם אכפת מה אתה עושה... איש בשמאל אינו מסוגל להבין זאת. הם מניחים שאם אתה עובד על בעיות בפילוסופיה וגם עבור מחלקת ההגנה, אתה בטח עובד עבור מכונת המלחמה!״

חומסקי טען דברים דומים בשנת 2015, אז גם הזכיר כי ״שני גנרלים״ נהגו לבקר מדי פעם במקום עבודתו ב-MIT, אבל מלבד זאת לא התנהל אחריו מעקב של ממש. מתברר כי הגנרלים הללו נהגו כמנהגו של הגנרל דווייט אייזנהאואר, אשר בשנת 1946 הורה כי יש לתת למדעני הצבא ״חופש גדול ככל האפשר לבצע את מחקריהם״.

נראה כי העובדה שהוא אנטי-מיליטריסט העובד במעבדה צבאית יצרה מצב שבו לא הייתה לחומסקי ברירה אלא לאחוז ברעיונות סותרים לגבי סביבת העבודה שלו. כך שאף על פי שתמיד ידע, כפי שאמר בוויכוח עם מישל פוקו בשנת 1971, כי MIT הוא 'מוסד מרכזי במחקר המלחמתי', הוא חייב היה גם להאמין כי 'הפנטגון לא מימן מחקרים שנועדו למלחמה'

את הטענה כי לפנטגון ״לא היה אכפת״ מה הוא עושה חומסקי השמיע במספר הזדמנויות. אבל היא עומדת בניגוד גמור לעדויות המתועדות. נראה כי העובדה שהוא אנטי-מיליטריסט העובד במעבדה צבאית יצרה מצב שבו לא הייתה לחומסקי ברירה אלא לאחוז ברעיונות סותרים לגבי סביבת העבודה שלו. כך שאף על פי שתמיד ידע, כפי שאמר בוויכוח עם מישל פוקו בשנת 1971, כי MIT הוא ״מוסד מרכזי במחקר המלחמתי״, הוא חייב היה גם להאמין כי ״הפנטגון לא מימן מחקרים שנועדו למלחמה״ ב-MIT, כפי שאמר בראיון לרבקה שיין בשנת 2011.

חומסקי נראה מתחבט לא פחות כאשר העליתי, בשנת 2019, את עניין הייעוץ שלו בתאגיד MITRE. הוא נהג אמנם לבטל כל הצעה שלפיה הצבא מימן את מחקריו בבלשנות בתקווה שיובילו ליישומים צבאיים, אולם בהזדמנות זו תגובתו הייתה אחרת לגמרי: אנשי מחלקת הבלשנות בתאגיד, כך הוא אמר (וסיכם את דבריה של ברברה פרטי), הבינו תמיד כי ״כל יישום צבאי שניתן להעלות על הדעת יתממש בפועל בעתיד הרחוק מאוד״.

טיעון כזה אולי הרגיע את תלמידיו של חומסקי, אבל מותר להניח שהוא לא הרגיע אותו עצמו. חשבו על התגובה שלו כאשר אשתו קרול החלה לעבוד בפרויקט של חיל האוויר בשנת 1959. הפרויקט, שהתנהל ב-MIT, נועד לאפשר לאנשים לתקשר עם מחשבים ״בשפה טבעית״, שאחת ממטרותיה הייתה להעצים ״מערכות שליטה ובקרה צבאיות״. ברט גרין, שעמד הראש הפרויקט, אמר בעצמו כי נועם היה ״עצבני מאוד״ בנוגע לכל זה, ונזקק להבטחות כי קרול אינה עובדת על ״מערכות שליטה ובקרה המופעלות בקול״.

אם חומסקי היה מתוח אז, הוא כנראה היה מתוח עוד יותר כשגילה שהוא עצמו עובד עבור MITRE ועבור תאגיד פיתוח המערכות, ששניהם היו מחויבים ליצירת מערכות מחשב לשימוש במלחמה גרעינית. כדי להעריך עד כמה הדבר בוודאי הטריד את חומסקי, די שניזכר בתגובתו כששמע את הבשורות על הפגזת הירושימה באוגוסט 1945. כפי שאמר בראיון לסי ג׳יי פוליכרוניו (C J Polychroniou) בשנת 2019:

״הייתי אז מדריך זוטר במחנה קיץ. החדשות שודרו בבוקר. כולם האזינו – ואז פנו לפעילויות המתוכננות – משחק בייסבול, שחייה, על פי לוח הזמנים. לא האמנתי למשמע אוזני. הייתי המום כל כך שפשוט ברחתי אל היער וישבתי שם לבדי במשך מספר שעות״.

חומסקי היה המום לא פחות כאשר פיליפ מוריסון, מדען שעבד בפיתוח הפצצה שהוטלה על הירושימה, סיפר לו שהוא אינו זוכר שהתקיים דיון כלשהו בנוגע להשלכות של מה שהוא ועמיתיו עשו, אלא לאחר שהפצצה הוטלה:

״אלה אחדים מהאנשים המבריקים ביותר בעולם – כולם אנושיים, מתרבות אירופית, תרבות גבוהה – לא סתם מהנדסים... [אבל הם] היו שקועים כל כך בפתרון הבעיות הטכניות כדי שהדבר הזה יפעל, שהם פשוט לא חשבו איזו תוצאות יהיו לזה, עד לאחר מעשה!״.

חומסקי הופתע תמיד לגלות עד כמה אנשים ״מבריקים״ יכלו להדחיק ללא כל רגש אשמה את האפשרות של השמדת המין האנושי כולו. הוא היה גם מודע היטב לתפקידם של מנהלי MIT בארגון ומתן תשומת לב לגאונות הזו.

אופנהיימר לקראת סוף חייו: הבין את המחיר על פיתוח נשק גרעיני, התמודד עם הקושי המוסרי ולא הסתיר זאת, אלא פעל לתיקון. צילום: אלפרד אייזנשטדט, טיים-לייף

מי שהיה בראשית שנות השישים סגן נשיא MIT, הגנרל ג׳יימס מקורמק. הוא פיקח על מרכז חקר התקשורת של האוניברסיטה, שבאופן טבעי כלל גם את המחלקה לבלשנות. יכול להיות שהעניין של מקורמק בבלשנות היה עניין אינטלקטואלי טהור – אבל אני בספק. אחרי הכול, הוא היה גנרל אשר פיקח על בניית כל מאגר הנשק הגרעיני של הפנטגון

קחו למשל את מי שהיה בראשית שנות השישים סגן נשיא MIT, הגנרל ג׳יימס מקורמק. הוא פיקח על מרכז חקר התקשורת של האוניברסיטה, שבאופן טבעי כלל גם את המחלקה לבלשנות. יכול להיות שהעניין של מקורמק בבלשנות היה עניין אינטלקטואלי טהור – אבל אני בספק. אחרי הכול, הוא היה גנרל אשר פיקח על בניית כל מאגר הנשק הגרעיני של הפנטגון.

או קחו למשל את וייזנר, שלא רק גייס את חומסקי ל-MIT, אלא בשנת 1960 היה שותף להקמת תוכנית הבלשנות של האוניברסיטה. וייזנר הפך מאוחר יותר לדיקן ואחר כך לנשיא המוסד, מה שהפך אותו בפועל למנהלו של חומסקי במשך יותר מעשרים שנה. אמנם, יכול להיות שהעניין של וייזנר בבלשנות היה אינטלקטואלי בלבד, אבל שוב, אני בספק, שכן הוא מילא תפקיד משמעותי בהקמת תוכנית הטילים הגרעיניים של הפנטגון, וכן בהקמת מערך ההגנה האווירית הממוחשב שלו.

בשנת 1961, וייזנר כבר הפך ליועצו המדיני של הנשיא קנדי. על פי אחד מעמיתיו ב-MIT, וייזנר התאים מאוד לתפקיד משום שהיה ״שקוע״ כולו בפרויקטים צבאיים כמו ״לוחמת צוללות, הגנה אווירית, פצצות אטום, לוחמת גרילה, הגנה אזרחית ולוחמה פסיכולוגית״. באמצע שנות השישים, מחקר ההגנה האווירית של וייזנר ב-MIT הפך למה שהמגזין ״לייף״ ציאר כ״עמוד השדרה של תקשורת השטח האמריקנית בווייטנאם״. בו בזמן, מעבדות שונות ב-MIT המשיכו לבצע מחקרים על תכנון מסוקים, רדארים, פצצות חכמות וטכניקות לדיכוי התקוממויות לשימוש במלחמה האכזרית ההיא.

חומסקי יכול היה אמנם להתעלם לעתים ממה שהתרחש סביבו, אבל הוא לא יכול היה לעשות זאת כל הזמן. אנחנו יודעים זאת מדברים שכתב בעצמו, במכתב משנת 1967 אשר פורסם במוסף הספרים של הניו יורק טיימס:

״הקדשתי מחשבה רבה... לאפשרות להתפטר מ-MIT, מוסד הקשור יותר מכל אוניברסיטה אחרת  לפעילויות של מחלקת ׳ההגנה׳״.

אז למה חומסקי לא התפטר? חלקית, כך נדמה לי, משום שמנהלי MIT התרשמו כל כך מהמחקר הבלשני שלו, שבשנת 1966 הם כבר נתנו לו מעמד של פרופסור בכיר, אשר, כפי שחומסקי נזכר בשיחה משנת 1995, ״בודדה אותי מבוגרי האוניברסיטה ומלחצי הממשלה״. פירוש הדבר היה שאף כי עדיין אפשר היה לתבוע אותו ואפילו לשלוח אותו לכלא בשל הפעילות האנטי-מלחמתית שלו, הקריירה האקדמית שלו לא עמדה כעת בסכנה.

בשנת 1964 למצב שבו 'הדברים היו איומים כל כך שלא יכולתי עוד להביט בעצמי במראה'. בשנת 1968, הוא סיפר למספר עיתונאים שהוא לא רק מרגיש 'אשם' על כך שהמתין זמן כה רב לפני שיצא למחות נגד מלחמת וייטנאם, אלא שהוא חש אשם 'רוב הזמן'

המצב הנוח הזה אפשר לחומסקי להשקיע את עצמו במחאה נגד הפנטגון, בעודו משמר קריירה הממומנת ברובה על ידי אותו פנטגון עצמו. בין המניעים השונים למעבר הזה לאקטיביזם הייתה ללא ספק תחושת האשמה על כך שהקריירה שלו מומנה בנדיבות כזו על ידי אותו מוסד אשר בזמנו תקף בווייטנאם באכזריות רבה כל כך. כפי שאמר חומסקי לרון צ׳פסוק בשנת 1993, הוא הגיע בשנת 1964 למצב שבו ״הדברים היו איומים כל כך שלא יכולתי עוד להביט בעצמי במראה״. בשנת 1968, הוא סיפר למספר עיתונאים שהוא לא רק מרגיש ״אשם״ על כך שהמתין זמן כה רב לפני שיצא למחות נגד מלחמת וייטנאם, אלא שהוא חש אשם ״רוב הזמן״.

אתם מאמינים לאמירה "הפנטגון לא מימן מחקרים שנועדו למלחמה"? בניין הפנטגון, מטה משרד ההגנה של ארצות הברית. תצלום: Touch of Light, ויקיפדיה

כמובן, אילו התאוריות הבלשניות של חומסקי היו עובדות בפועל – הן היו מעצימות את יכולתו של הפנטגון לגרום למוות והרס ברחבי העולם – הייתה לו סיבה טובה עוד יותר להרגיש אשם. מחשבות מטרידות כאלה יכלו רק להעמיק את נחישותו של חומסקי לבקר את הקומפלקס הצבאי-תעשייתי של ארה״ב – ביקורת אשר אמינותה חוזקה על ידי העובדה שהוא היה אדם מתוך MIT, אדם מתוך אותו קומפלקס עצמו.

הביקורת של חומסקי הייתה מעוררת השראה במיוחד בעיני הסטודנטים היותר רדיקליים ב-MIT, בשנת 1969, אותם סטודנטים שהביאו את האוניברסיטה למשבר עמוק בנוגע למחקר המתמשך בנושאי צבא – משבר אשר חומסקי עשה כמיטב יכולתי לפתור על ידי התנגדות לתביעות הסטודנטים לשים קץ למחקר ודי. במקום זאת, הוא הציע שהאוניברסיטה תגביל את עצמה למחקר מלחמתי ״שאופיו הגנתי והרתעתי בלבד״.

מובן שמחלקת ההגנה האמריקנית מתארת כמעט את כל פעילויותיה במונחים של הגנה והרתעה. ואכן, עמדתו של חומסקי דמתה במידה רבה לזו של וייזנר, אשר בעצמו הפך למבקר של מלחמת וייטנאם ומרוץ החימוש הגרעיני גם יחד. אף שדעותיו של וייזנר מעולם לא מנעו ממנו להמשיך לנהל תוכנית מחקר צבאית עצומה ב-MIT, הליברליזם שלו אכן עזר ליצור אווירה שבה מקובל היה שמדענים מן המוסד ביקרו את האופן שבו הפנטגון ניצל לרעה את הנשק שהם עצמם המציאו.

סביר שהחרדות שלו הלכו ומיקדו את תשומת לבו להיבטים היותר מופשטים, לא-ארציים ו'יפים' של הבלשנות שלו – והתנגדו לכל תביעה לצלול לפרטי הפרטים המלוכלכים שאולי היו מובילים ליצירת נשק

יתכן בהחלט שחומסקי היה נכון לבצע מחקר צבאי, מתוך ידיעה ברורה שמאוחר יותר הוא יוכל לבקר את הצבא אם זה ינצל אי פעם את עבודתו לרעה. אבל אני מטיל ספק אם אופטימיות כזו יכלה באמת להרגיע את מצפונו של חומסקי. סביר יותר, בעיניי, שהחרדות שלו הלכו ומיקדו את תשומת לבו להיבטים היותר מופשטים, לא-ארציים ו״יפים״ של הבלשנות שלו – והתנגדו לכל תביעה לצלול לפרטי הפרטים המלוכלכים שאולי היו מובילים ליצירת נשק.

כשהפנטגון מימן מחקר בסיסי בקמפוס של MIT, זה היה תמיד מתוך תקווה שהדבר יוביל לפיתוח של כלי נשק ממשיים במעבדות השונות שמחוץ לקמפוס. אבל שמירה על הבחנה ברורה בין המחקר הבסיסי (בקמפוס עצמו) לבין היישומים המעשיים (מחוץ לקמפוס) לא הייתה עניין פשוט. כפי שחומסקי עצמו אומר, חוקרים וסטודנטים נעו בין מעבדות צבאיות בקמפוס ומחוצה לו ״כל הזמן״.

למרות זאת, האשליה שלפיה ישנו הבדל ניחמה רבים ב-MIT. כפי שראינו, היא אפשרה לתלמידי פיזיקה והנדסה במוסד לטעון שהם ״רק עובדים על עקרון בסיסי; איש אינו מפתח כלי נשק״. חומסקי חש שהוא צריך לקחת את הרעיון הזה רחוק ככל שאפשר. אם נושא המחקר הצבאי ב-MIT יעלה, ההבחנה הנוחה בין מה שמתרחש בקמפוס לבין מה שקורה מחוצה לו מאפשרת לו לטעון, כפי שעשה בכנס שאירח יוניברסיטי קולג׳ לונדון בשנת 2017, כי:

״שום עבודה בנושאי צבא, מחקר הקשור למלחמה, לא נעשו ב-MIT, בקמפוס... למעשה, מחלקת מדעי המדינה הייתה יוצאת הדופן היחידה״.

חומסקי ניצב כאן על קרקע בטוחה, כאשר הוא מצביע על המחקרים שביצעו עבור הצבא מדעני המדינה והחברה ב-MIT, שחלקם היו יועצים של קובעי המדיניות בנוגע לדיכוי התקוממויות ופצצות בווייטנאם. אבל הטענה כי חוקרי הטבע באוניברסיטה לא שיתפו פעולה היא טענה שגויה למדי, בעיקר מאחר שאנו יודעים שווייזנר גייס אחד עשר מדענים כאלה מ-MIT לעבודה על קו מקנמרה. חומסקי ידע על כך, כנראה, אבל הוא היה נחוש לראות בעבודתו הבלשנית צורה ״טהורה״ במיוחד של מדעי הטבע בקמפוס שבו  סוג כזה של מדע נחשב – לפחות באורח רשמי – כחופשי ממעורבות צבאית.

בשנות הארבעים והחמישים, כאשר המחשוב היה חדש ומסעיר, מפתה היה לחקור את הרעיון כי במוח/תודעה האנושיים ישנו 'מתקן'  או 'מנגנון' דמוי מחשב שיוכל להסביר את היכולת לדבר. אבל משנות השישים והלאה, ככל שחקירות מסוג זה הלכו וכשלו, עוד ועוד תומכי חומסקי הלכו והתרחקו ממנו

ברמה הפוליטית, הגישה הזו סייעה כנראה להרגיע את מצפונו של חומסקי. ברמה המדעית, לעומת זאת, קשה להמשיך לערוך מחקרים בבלשנות כאילו מדובר, כמו במתמטיקה או פיזיקה, בענף של מדעי הטבע בלבד. מאחר שהשפה היא במהותה תופעה חברתית, פשוט לא ניתן להבין אותה בדרך כזו.

בשנות הארבעים והחמישים, כאשר המחשוב היה חדש ומסעיר, מפתה היה לחקור את הרעיון כי במוח/תודעה האנושיים ישנו ״מתקן״  או ״מנגנון״ דמוי מחשב שיוכל להסביר את היכולת לדבר. אבל משנות השישים והלאה, ככל שחקירות מסוג זה הלכו וכשלו, עוד ועוד תומכי חומסקי הלכו והתרחקו ממנו, והתעקשו כי יש לכלול במחקר היבטים של התופעה ברמה ההיסטורית, החברתית והתרבותית.

ראשית מדעי המחשב, פיתוח הפצצה הגרעינית ועיצוב המודל שלאחר מכן ישמש להשוואה בין מחשבים ומוח האדם: הכול נשזר בפעילותו של ג'ון פון נוימן. תצלום: LANL, ארכיון רשמי של ארה"ב, ויקיפדיה

אלא שחומסקי סירב לזוז ולו מילימטר בכיוון הזה, והצדיק את עמדתו באומרו שמדע הטבע הוא הסוג היחיד של מדע אמיתי, וכי מה שמכונה ״מדע החברה״ אינו יותר מאידיאולוגיה. מתוך מחשבה כזו, חומסקי טען את הטענה המדהימה שלפיה ניתן בהחלט לראות בחקר השפה מדע ״טבעי״ לגמרי, משום שהשפה עצמה כלל אינה חברתית, ואין לה כל פונקציה משמעותית במונחים של תקשור מחשבות או רעיונות. בספרו On Nature and Language (משנת 2011) הוא כותב:

״שפה... אינה נתפשת בדיוק כמערכת של תקשורת... [אף שהיא] יכולה כמובן לשמש לצורך תקשורת, כמו כל דבר שאנשים עושים – דרך הליכתם או סגנון הבגדים והתסרוקת שלהם, למשל״.

אם כך, על פי חומסקי, השפה לא התפתחה כדי לאפשר תקשורת, יותר מכפי שהתפתחו רגליהם, בגדיהם או שיערם של בני האדם!

רוב הקוראים יניחו שהיכולת הלשונית שלנו בוודאי התפתחה בקרב קדמונינו באמצעות ברירה טבעית. הרוב יניחו ששפה אינה מערכת לחשיבה פרטית אלא יותר אמצעי להבעת המחשבות שלנו, כדי שאחרים יוכלו לחלוק אותן. אתם בוודאי סבורים ששפה קשורה באופן שאינו ניתן להפרדה עם חיי חברה ולכן עם ההיסטוריה, הפוליטיקה והתרבות. אתם עשויים גם להניח, שאף כי ילדים מצוידים גנטית ביכולות הלשוניות הנדרשות, הם בעצם רוכשים את שפתם הראשונה באמצעות לימוד ואינטראקציות עם אחרים סביבם. חומסקי, לעומת זאת, דוחה כל אחד מן הרעיונות הללו.

למשל, במאמר ״שלושה גורמים בעיצוב השפה״ (משנת 2005), חומסקי טוען כי היכולת הביולוגית לשפה לא התפתחה אלא הופיעה פתאום, כאשר המוח של אדם קדמון בודד ״חווט מחדש, אולי בגלל איזו מוטציה קלה״. מאותו רגע, היחיד המוטנטי הזה כנראה השתמש בשפה לא כדי לתקשר עם אחרים, אלא רק לצורך חשיבה דוממת. בראיונות עם ג׳יימס מקגילבארי בשנת 2012, חומסקי טען כי אפילו כיום, ״אנשים משתמשים בשפה ב-99.9 אחוזים מן הזמן כדי לדבר עם עצמם״.

הנחישות של חומסקי לשחרר את השפה מכל קשריה לחברה, פוליטיקה, היסטוריה או תרבות – במילים אחרות, מכל קשר עם הפן האקטיביסטי פוליטי של חייו – היא בפירוש שדחפה אותו אל המסקנות המשונות שלו, מסקנות לא מוכחות, ואפילו מופרכות

הנחישות של חומסקי לשחרר את השפה מכל קשריה לחברה, פוליטיקה, היסטוריה או תרבות – במילים אחרות, מכל קשר עם הפן האקטיביסטי פוליטי של חייו – היא בפירוש שדחפה אותו אל המסקנות המשונות הללו. בסופו של דבר, הדבר הביא אותו לטעון כי מילים, או המושגים שמאחוריהן, מתקיימים במוחנו מלידתנו, טבועים בגנים שלנו מן הרגע שבו הופיע המין שלנו.

כשהוא נדרש להסביר כיצד רעיון זה עשוי להתאים למילים כמו ״בירוקרטיה״ ו״קרבורטור״ – דברים שברור כי לא התקיימו כשבני האדם התפתחו לראשונה – חומסקי התעקש. כמו כל המושגים הלקסיקליים, כך התעקש בספרו New Horizons in the Study of Language and Mind (משנת 2000), גם מילים אלה חייבות היו להיות מוטבעות שם, גנטית, אלפי שנים לפני שהומצאו הבירוקרטיה או הקרבורטור בפועל.

כאשר גר׳י פודור (Fodor) מ-MIT צידד בעמדתו של חומסקי בנושא, הפילוסוף המתנגד לו, דניאל דנט הביע את תדהמתו, וכתב במאמר משנת 1991 Consciousness Explained: ״לפיכך, לאריסטו היה במוחו מושג של מטוס, וגם מושג של אופניים – פשוט מעולם לא הייתה לו הזדמנות להשתמש בהם!״, אולי ״היה לאריסטו מושג מוּלד של מטוס״, המשיך דנט, ״אך האם היה לו גם מושג של ׳מטוס ג׳מבו רחב גוף׳? ומה בנוגע למושג ׳כרטיס מוזל הלוך ושוב מבוסטון ללונדון וחזרה׳?״ למרות הגיחוך, חומסקי המשיך להגן על הרעיון.

קלט-פלט-קלט-פלט, זה הכול? כך חושב הפילוסוף וחוקר התודעה דניאל דנט, בזהירות ענווה שמעולם לא אפיינה את יריבו, נעם חומסקי. תצלום: מתיאס שינדלר

חומסקי מאמץ דטרמיניזם גנטי בצורה קיצונית דומה גם כשהוא מדבר על ילד הרוכש את שפתו הראשונה. הוא טוען כי שום ילד אינו זקוק ללמידה חברתית כדי לעשות זאת. מאחר שכל שפות העולם מוטעמות גנטית בכל אינדיבידואל, מלידה, אומר חומסקי, הילד פשוט צריך לסרוק את ספריית השפות הפנימית שלו, ולהחליט, באמצעות תהליך של אלימינציה, איזו שפה מסוימת להפעיל. כפי שאמר חומסקי בהרצאה באוניברסיטת רוצ׳סטר בשנת 2016:

״ברור למדי שילד ניגש לבעיית רכישת השפה, כאשר בראשו נמצאת כל שפה אפשרית. הוא אינו יודע לאיזו שפה הוא נחשף. וככל שהוא צובר יותר נתונים, מצטמצמים סוגי השפות האפשריים. כך שנתונים מסוימים מגיעים, והתודעה אומרת אוטומטית: ׳טוב, זו אינה השפה הזו, זו שפה אחרת׳״.

עם זאת, אפילו בעודו מקדם את הדטרמיניזם הגנטי הקיצוני הזה, חומסקי עבר בשנים האחרונות בשמחה לקצה הנגדי, וטען כי בעצם, יתכן שלגנטיקה הייחודית לאדם אין שום תפקיד. כך יהיה אם יתברר שהדקדוק האוניברסלי הוא עיקרון בסיסי של שפות ביקום כולו. על בסיס זה, חומסקי הרחיב מאז את טענותיו, באופן ביזארי, לשפותיהם של חייזרים, ובוועידה הבינלאומית לפיתוח החלל בשנת ,2018 הוא טען כי הדקדוק האוניברסלי עשוי להתגלות כאוניברסלי לא רק בקרב שוכני כדור הארץ, אלא גם בכל כוכב אחר ביקום.

בספרו Rethinking Universality (משנת 2020), חומסקי ושותפו לכתיבה ג׳פרי ואטומל (Watumull) מעלים את האפשרות כי ״כל שפה בכל מקום ביקום תדמה לשפת בני האדם״. לא רק זאת, הם ושותפם לכתיבה איאן רוברטס (Roberts) מוסיפים וטוענים בספר ״דקדוק אוניברסלי״ (משנת 2023) כי בכל סוג של חייזרים תבוניים תהיה טבועה ״תוכנה״ לשונית מהסוג שמאפיין בני אדם, וזו ״תסיר כל מגבלה עקרונית לתקשורת אפקטיבית [בין חייזרים לבני אדם]״. קשה להאשים את חומסקי ותומכיו בהצהרות זהירות יתר על המידה!

הזכרתי כבר בתחילת המאמר שתפקידי כאנתרופולוג אינו רק לתאר את הרעיונות המוזרים של חומסקי או למצוא בהם פגם. תפקידי להבין מדוע הוא חושב שחיוני להגיע לרעיונות אלה. ההסבר היחיד שנראה לי הגיוני הוא שבהתחשב במעמדו ב-MIT, חומסקי הרגיש מחויב לפעול על פי שני עקרונות בסיסיים: ראשית, הוא יעסוק במדע הטבע, כך שלא תהיה לו נגיעה בשום חלק של מדע החברה החשוד בפוליטיות; ושנית, הוא ישמור על מדע הטבע שלו ׳בסיסי׳ או ׳טהור׳ – כלומר, חף מכל סכנה מוסרית של יישום צבאי מעשי כלשהו.

מרבית תומכיו לשעבר מסכימים כיום כי כשבוחנים את הגישות התאורטיות המשתנות ללא הרף שלו לאור האופן שבו שפות פועלות באמת, אף אחת מאלה אינה שורדת את מבחן הזמן

גם בעודם ממשיכים להעריץ את חומסקי, מרבית תומכיו לשעבר מסכימים כיום כי כשבוחנים את הגישות התאורטיות המשתנות ללא הרף שלו לאור האופן שבו שפות פועלות באמת, אף אחת מאלה אינה שורדת את מבחן הזמן. הפגם הבסיסי ביותר שלהן היה תמיד ההפשטה, ובעיקר הניתוק שלהם מכל מעורבות חברתית ומן המורכבויות הלא סדורות של חיי האדם.

בספר Explain Me This (משנת 2019), הבלשנית התאורטית המשפיעה אדל גולדברג, אומרת כי לימוד של משפטים כתובים בבידוד – האסטרטגיה החומסקיאנית שהייתה עד לאחרונה מועדפת על מרבית הבלשנים התאורטיים – עשוי להיות ״דומה לחקר בעלי חיים בכלובים נפרדים בגן החיות״. הבלשן האבולוציוני הנודע ופסיכולוג הילדים מייקל טומסלו (Tomasello) והפסיכולוג ההתפתחותי פול איבוטסון (Ibbotson) סיכמו, בשנת 2016, את מה שמקובל על רבים, כשציינו כי ״הדקדוק האוניברסלי [של חומסקי] הגיע כנראה למבוי סתום סופי״.

טומסלו ואיבוטסון צודקים. אף לא אחד מן המודלים של חומסקי בנוגע לדקדוק האוניברסלי התגלה כישים. כל וריאנט חדש התגלה לא רק כמוטעה, אלא כחסר תועלת באופן מהותי. אף שהתלהבות הפנטגון מבינה מלאכותית הציתה מחדש את העניין בדקדוק החומסקיאני בנוגע למה שהם מכנים בשם ״מערכות לחימה עתידיות״, אין סיבה להאמין שהבלשנים העובדים כיום בשירות הצבא יצליחו יותר מקודמיהם.

חקר בעלי-חיים, המוח, התפישה החושית - הכול מגויס לטובת מכונת המלחמה של המעצמה האמריקנית: מי יודע זאת טוב יותר מנעם חומסקי?

הדבר מעלה שאלה מעניינת. אם הפרדיגמה החומסקיאנית כולה הייתה מוטעית, אז כיצד אפשר להסביר את השפעתו המתמשכת? אפילו כשהוכחו כבלתי ישימות, התאוריות של חומסקי לא איבדו מזוהרן הראשוני המלא הבטחה והתלהבות, כאילו איזו פריצת דרך יוצאת דופן עומדת להתרחש. כשהשווה את ההבניה מחדש שלו את הבלשנות להישגיהם של דקארט וגלילאו, חומסקי העלה את עצמו למישור גבוה בהרבה משל תאורטיקנים יריבים, והציע תקווה ללא פחות ממהפכה מדעית שתשנה את העולם.

בימים הראשונים, העובדה שהפנטגון תמך  בדקדוק המהפכני מילאה תפקיד יח״צני ברור. קודם לכן, בלשן היה לא יותר מאיזה אנתרופולוג שכותב הערות על אודות שפות המדוברות בקהילה שולית או בשבט נידח. האפשרות שחוקר כזה ייהנה ממימון צבאי נראתה מופרכת. הגעתו של חומסקי שינתה את הכול. מעטים ידעו בדיוק מדוע הפנטגון התעניין כל כך בהגותו, אבל העובדה שהם התעניינו בה לא הזיקו למעמדו באקדמיה.

תמיכה בחומסקי התפרשה כתמיכה בתמונת השפה שלו ככלי חישובי דיגיטלי. זה היה רעיון מושך בעיני כל מדען מחשב. התוכנית של חומסקי הבטיחה לרומם דור של מדעני מחשב הממומנים על ידי הצבא מעמדה של סתם מהנדסי אלקטרוניקה למעמד של פילוסופים במסורת של אפלטון ודקארט, גאונים הצוללים אל התעלומה הגדולה מכולן – טבען האולטימטיבי של השפה והתודעה האנושיות

אבל זה לא הכול. אני חושד כי בעיני עמיתיו האקדמאים של חומסקי, הרעיון שלו היה חייב להיות אמיתי. תמיכה בחומסקי התפרשה כתמיכה בתמונת השפה שלו ככלי חישובי דיגיטלי. זה היה רעיון מושך בעיני כל מדען מחשב. התוכנית של חומסקי הבטיחה לרומם דור של מדעני מחשב הממומנים על ידי הצבא מעמדה של סתם מהנדסי אלקטרוניקה למעמד של פילוסופים במסורת של אפלטון ודקארט, גאונים הצוללים אל התעלומה הגדולה מכולן – טבען האולטימטיבי של השפה והתודעה האנושיות. החזון הזה, נכון או לא נכון, היה אטרקטיבי מכדי שאפשר יהיה להתעלם ממנו בפשטות. עד עצם היום הזה, למרות עשרות שנים של אכזבות וכישלון, החזון עדיין נהנה מתמיכה נלהבת.

האינטקטואל ואויב הממסד נעם חומסקי מרצה על סיכויי המין האנושי לשרוד, אוניברסיטת אמהרסט (2017). תצלום: Σ, retouched by Wugapodes, ויקיפדיה

ישנן תקופות שבהן כולנו חייבים להתפשר, וחלקנו משלמים על כך מחיר גבוה מאחרים. במקרה של חומסקי, ניסיונו להבין מחדש את השפה הוא שסבל במידה הגדולה ביותר מן הסתירות המוסדיות שעמן התמודד

עבור כל מי שכמוני, מעריץ את האקטיביזם הפוליטי של חומסקי, נדמה כי מסוכן לומר דברים שיכולים להיות בקלות מפורשים באורח לא נכון. שום דבר בתיאור שלי אינו יכול לגרוע מפעילותו של חומסקי כאקטיביסט שאין שני לו. הוא גם אינו יכול לגרוע מן הנחישות שבה התמודד עם הלחצים והסתירות שליוו באופן בלתי נמנע את הקריירה שלו ב-MIT. רבים מתומכיו האקטיביסטים של חומסקי נדהמו לגלות שהגיבור שלהם היה ביחסי ידידות לא רק עם ראש ה-CIA לשעבר, ג׳ון דאץ׳, אלא גם עם עבריין המין ג׳פרי אפשטיין. אבל חומסקי פשוט לא יכול היה לשמור על עמדתו באוניברסיטה לאורך זמן כה רב בלי להתרועע עם כל מיני טיפוסים ממסדיים מפוקפקים. כפי שחומסקי אמר בשנת 2023 ל-Harvard Crimson על פגישותיו עם אפשטיין: ״פגשתי [כל מיני] אנשים, ובכלל זה פושעי מלחמה בולטים. אני לא מתחרט על שפגשתי מישהו מהם״. עבורי, הקשר של חומסקי עם אפשטיין היה טעות חמורה. אבל אני גם סבור כי אילו חומסקי היה עומד על עקרונותיו וטהור מספיק כדי לסרב לעבוד ב-MIT, יתכן שמעולם לא הייתה לו הבמה שלה הוא נזקק כדי לעורר השראה ברבים כל כך מאיתנו, להתנגד גם למיליטריזם ואפילו לאיום הגדול יותר של האסון האקלימי.

ישנן תקופות שבהן כולנו חייבים להתפשר, וחלקנו משלמים על כך מחיר גבוה מאחרים. במקרה של חומסקי, ניסיונו להבין מחדש את השפה הוא שסבל במידה הגדולה ביותר מן הסתירות המוסדיות שעמן התמודד. למרות כישלון ניסיונותיו לחולל מהפכה בלשנית, האקטיביזם הפוליטי של חומסקי נותר כמקור השראה.

כריס נייט (Knight) הוא חוקר במחלקה לאנתרופולוגיה ביוניברסיטי קולג׳ לונדון. הוא מחבר הספרים  Blood Relations: Menstruation and the Origins of Culture (משנת 1991), ו- Decoding Chomsky: Science and Revolutionary Politics (משנת 2016). האתר שלו נמצא כאן.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: נעם חומסקי: זקן השבט, אינטלקטואל נערץ וגם משת"פ של הממסד הביטחוני שהוא יוצא נגדו מזה 60 שנה ויותר. תצלום: Jeanbaptisteparis