חלול בראש

הקשר בין מנהיג פוליטי וקהל חסידיו מעורר פליאה נוכח ההזדהות והדבקות בדמותו של המנהיג שהופך במהלך הזמן לדמות האב הגדול, ונוצר ביניהם "קשר דם", התקשרות מעין משפחתית ושבטית בלתי ניתנת להתרה. התופעה אינה חדשה, ועם זאת אנו עדים לה ברחבי העולם, גם בישראל. במאמר זה אתבונן ביחסים בין מנהיג פוליטי והנוהים אחריו בניסיון להבין אילו צרכים הם מספקים זה לזה ומהו הרקע החברתי וההיסטורי להתפתחות דפוס כזה. האישיות והתפקיד של המנהיג הם אמנם שני היבטים מובחנים, אך הם נוטים להתמזג בהשפעת הנרקיסיזם של המנהיג וכך מתפתחת דמות הזדהות אידיאלית שמייצגת את אישיותו ואת תפקידו של המנהיג, ובהמשך גם את המדינה והלאום, והופכת לסמל עבור האוהדים הנאמנים שמייצרים יחסים סימביוטיים עמו. לא כל המנהיגים הם כאלה, כמובן, וגם לא כל הדמויות שסוחפות המונים. במאמר זה אתמקד בקצה הפסיכופתולוגי באישיותו של המנהיג ובתקשורת וברטוריקה שלו, עם ההשלכות הפסיכולוגיות והחברתיות על המתחולל בנפש הפרטים הקשובים לו כשהם הופכים להמון ולעדר שהמנהיג הנרקיסיסט משחק בו ומשתמש בו לצרכיו.

*

אריך פרום טען כי התמזגות עם סמכות היא אחת הדרכים הנפוצות להימלט מהחופש המעיק עלינו

בספרו ״מנוס מחופש״ טוען אריך פרום שלאורך ההיסטוריה האדם נעשה חופשי יותר, אבל גם בודד יותר, החופש הזה מעיק עליו והוא רוצה לנוס ממנו. הוא מתאר שלוש דרכים שבאמצעותן מתרחשת הבריחה מהחופש: התמזגות עם סמכות, הרסנות של האובייקטים (גופים, אישים, ערכים) שאיתם אדם צריך להתמודד (ולחלופין על ידי הרס עצמי), או קונפורמיות אוטומטית שבעזרתה אדם שואף לבטל את הייחודיות שלו דרך התאמה מוחלטת לדרישות ולציפיות החברה, כדי להימנע מעימות עם העצמי האמיתי שלו. הספר פורסם בשנת 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה והשתלטות הפשיזם באירופה. הניתוח של פרום משקף את המשטרים והלכי הרוח של התקופה ואת המנהיגים הסמכותניים והנהייה של בני אדם אחריהם כעדר.

המבט, הסנתר, הלסתות, הנחישות, האהבה העצמית: בניטו מוסוליני, דיוקן מסוף שנות ה-30. תצלום: ויקיפדיה

בימינו אפשר לזהות דחף מיוחד לנורמליות, המאופיין בהקהיה ולבסוף בחיסול הסובייקטיביות, לטובת עצמי הנתפש כאובייקט חומרי בין שאר המוצרים שנוצרו על ידי האדם בעולם האובייקטים

מאוחר יותר, כריסטופר בולס בספרו "צלו של האובייקט", כתב בעקבות דונלנד ויניקוט, על רידוד הסובייקטיביות אצל אנשים מתוך שאיפה מופרזת ל"נורמליות". לדברי ויניקוט, בספרו משחק ומציאות, שבולס מצטט, יש בני אדם המעוגנים בצורה חזקה כל כך במציאות הנתפשת באורח אובייקטיבי עד שמחלתם היא הפוכה בדיוק, ומתבטאת בהיותם מנותקים מהעולם הסובייקטיבי ומן הגישה היצירתית לעובדות. בולס מרחיב וטוען שאנו עדים להופעת דגש חדש בחולי אישי, או, לחלופין, להבנת יסוד באישיות שהיה קיים מאז ומתמיד. היסוד הזה הוא דחף מיוחד לנורמליות, המאופיין בהקהיה ולבסוף בחיסול הסובייקטיביות, לטובת עצמי הנתפש כאובייקט חומרי בין שאר המוצרים שנוצרו על ידי האדם בעולם האובייקטים.

אנו עוסקים במספר גדל והולך של הפרעות אישיות שניתן לאפיין אותן כמחיקה חלקית של הגורם הסובייקטיבי. משום כך אנו כותבים על "עצמי ריק", על "פסיכוזות ריקות", על "אישיות מארגנת"...או על מה שג'ויס מקדוגל מכנה "אנטי מטופל". אצל בולס זהו תיאור האדם שהוא מכנה "נורמוטי", שהוא "אדם נורמלי באופן לא נורמלי",  כשאדם זה מנסה, באופן שאינו מודע, להפוך עצמו ואת אחרים לאובייקט, כמוצר על המדף, תהליך של "החפצה", ובכך הוא עוקף את החוויה הסובייקטיבית שלו ושל אחרים. באופן הזה, הוא עצמו הופך לאובייקט נוח לאחרים שרוצים לנהל אותו.

מצב נפשי וקיומי זה מתואר בצורה קולעת בפואמה של ט.ס. אליוט "האנשים החלולים" (משנת 1925) שהבית הראשון בה אומר כך (כאן בתרגום אברהם רימון, שפורסם בעיתון ״הארץ״):

אנחנו אנשים חלולים
אנשים שמילאום אנחנו
איש אל אחיו נשען
פיסת הגולגולת הקש ימלא, אבוי!

קולותינו היבשים
באשר נתלחש
חרישיים וללא תוכן
כרוח בינות עשבים יבשים
וכרגלי חולדות על זכוכית שבורה
במרתפינו היבש.

דמות ללא צורה, צל ללא צבע,
הכוח המושתק, העוויות ללא תנועה.

אין עוד משמעות להבדלים, ודומה שהכול קורה ומתרחש בגוף אחד ויחיד. וכשנוותר על עצמנו, כשנברח מעצמנו, נחוש ביטחון וחסות בצילו של המנהיג

השימוש ב"אנחנו", מרמז שכולנו, באופן פוטנציאלי, יכולים להיות כאלה "שמילאום", קולקטיב או המון, במקום אני עצמי כפרט. האנחנו הזה הופך לעתים ל"ההמון", שעליו מדבר אליאס קנטי בספרו "ההמון והכוח": שם כולם שווים. אין עוד משמעות להבדלים, ודומה שהכול קורה ומתרחש בגוף אחד ויחיד. וכשנוותר על עצמנו, כשנברח מעצמנו, נחוש ביטחון וחסות בצילו של המנהיג, לפי ההבנה של פרום. איתי אהרה, המנתח לעומק את הפואמה של אליוט, מסביר שזהו האדם הסביל, שמפסיק לחשוב, ששקוע בעצמו ומגונן על עצמו. וכך "אנחנו" הופך להיות חומת מגן מפני היות אדם אוטונומי. היחס למציאות ולעובדות נהיה קונקרטי ויש מעט פרשנות אם בכלל, או שיש מובן ופירוש אחד שמועתק ממה שמקובל ו"נורמטיבי", או נקלט ומופנם מהרטוריקה של מנהיג שיודע לעשות שימוש נרקיסיסטי ב"אנחנו" הזה, ובצרכים ובפחדים של הקהל שלו.

החפצה, ביטול הייחוד האישי, מחיקת הביקורת, "נורמליות" כפויה: יש מי שמעונין שכולנו נהיה כך, יש מי שמעוניין להיות כך. תצלום: ויקטוריה פיקרינג

המנהיג עצמו, בנסיבות אלה, יכול גם הוא להיות מהאנשים החלולים, שיש לו אמנם כישורי מנהיגות אך גם הוא חסר לעתים תוכן אנושי הומני ממשי וערכי מלבד שאיפה לכוח, ולכן הוא מחפש להישען על "אנחנו". כך, המנהיג והעדר הנוהה אחריו, מסתערים על התרבות כאויב המעמת אותם עם היותם חלולים ונטולי עצמיות, והמבצעים השלכה של הפחדים הקיומיים על מקור מחוץ לעצמם. האויב הוא שם, בחוץ, ואנחנו פטורים ממפגש עם החרדה הקיומית. בין המנהיג וחסידיו נוצרים יחסי גומלין המחזקים זה את זה ומספקים לכל צד את צרכיו הרגשיים: החסידים מזינים את המנהיג בתמיכה והערצה ללא סייג תוך הזדהות עימו ועם מה שהוא מייצג עבורם, והמנהיג מצדו מעניק לחסידיו תחושה של ביטחון, זהות, שייכות וערך עצמי. הוא מופיע כמי שדואג להם, לצורכיהם ולביטחונם, ומחבר אותם, לכאורה, לערכים גבוהים כמו טובת המדינה ומאבק באויבים מבית ומבחוץ.  החסידים מעניקים לו את הבסיס, והמנהיג מעניק להם תחושה של מטרה ועתיד טוב יותר. הוא מארגן ומבנה להם את המציאות הכאוטית, שלרוב הוא מחולל בעצמו, מצביע ומראה למאמינים ממה וממי יש לפחוד, ומעביר את המסר שבידו המפתח לגאולה. הזדהות עם המנהיג מקנה לחסידים תחושה של הרחבת האני ושל כוח מול "האויבים" מבית ומבחוץ, כלומר הוא מעלה להם את תחושת הערך העצמי שנפגעה על ידי "הרעים" (מפלגה אחרת, למשל) בסיפור שהוא בונה ביחד עם הקהל שלו. כך מתגבשת סולידריות של "אנחנו מול הם", תוך הזדהות והתמזגות מוחלטת עם המנהיג ודרכו כהשתקפות של זולת-עצמי אידיאלי.

המנהיג מופיע כסמכות יודעת-כול, לעומת מנהיגים אחרים שהוא מפחית מערכם והם מוצגים כלוקים בחסר, ולפעמים מותקפים כ"אויבי העם" ממש. הוא עוסק בשטיפת מוח, ב"הנדסת תודעה" במונחים של היום, על ידי הצגת טקסטים המייצגים את הנרטיב, האג'נדה והמסרים של המנהיג ומסמנים את האויבים, טקסטים שהעוזרים והעוקבים ממחזרים בתקשורת ומעל כל במה

המנהיג מופיע כסמכות יודעת-כול, לעומת מנהיגים אחרים שהוא מפחית מערכם והם מוצגים כלוקים בחסר, ולפעמים מותקפים כ"אויבי העם" ממש. הוא עוסק בשטיפת מוח, ב"הנדסת תודעה" במונחים של היום, על ידי הצגת טקסטים המייצגים את הנרטיב, האג'נדה והמסרים של המנהיג ומסמנים את האויבים, טקסטים שהעוזרים והעוקבים ממחזרים בתקשורת ומעל כל במה. בדרך כלל אלה נשמעים רהוטים ומדקלמים איזו אמת חד משמעית, כמעט דתית שהפנימו, מבית היוצר של המנהיג. המנהיג תמיד צודק ורומז שהוא יודע דברים נסתרים ושעלינו לסמוך עליו. מי שמתנגד לו עובר ריכוך, הדרה או נידוי. באופן הזה המנהיג מבטיח את סמכותו ומעמדו הבלתי מעורערים, והקהל שלו מפתח הערצה למנהיג "החזק" הזה. יוצא מכך שלא נוצר ליד המנהיג קדר מנהיגותי, מלבד נאמניו ועושי דברו, ואין עוד מי שיטיל ספק כלשהו בחזונו. לעיתים מספיקה מילת קוד, כמו "יהודי", כדי לפתוח בתוקפנות ובהסתערות על האויב המזוהה, בדומה להפעלה של טרנס היפנוטי, ובמהלך הזמן נוצר מילון קודים זמין לשימוש, להפעלת ההמונים (יהודי, אישה, להט"ב, שמאל וכיו"ב).

ג'ורג' אורוול, במסה ״מתחת לאף שלך״ (בתרגום יועד וינטר־שגב) כותב: ״פרשנים פוליטיים או צבאיים, כמו אסטרולוגים,  מסוגלים לשרוד כמעט כל טעות, כי מעריציהם המסורים אינם מצפים מהם להערכה של העובדות אלא להמרצה של נאמנויות לאומניות. במסה "פוליטיקה והשפה האנגלית", הוא כתב על הנואמים למיניהם, שהם כמו מתפללים, חסרי מודעות, עם מילים מכובסות ומנוכרות שאינן מתחברות לשום חשיבה. חזרה על צירופים שגורים: 'כתף אל כתף', 'עם אחד', וכך כל הדוקטרינות השליטות... הפוליטיקה עצמה היא מסה של שקרים, התחמקויות, איוולת, שנאה וסכיזופרניה...השפה הפוליטית נועדה לגרום לשקרים להישמע אמיתיים ולרצח להיראות מכובד״.

האדם החלול הוא חסר זהות. מסיבות שונות זהותו לא נוצרה והתגבשה במהלך התפתחותו מילד לבוגר, וכיון שכך הוא יכול להיות הכול, אבל גם כלום

האדם החלול הוא חסר זהות. מסיבות שונות זהותו לא נוצרה והתגבשה במהלך התפתחותו מילד לבוגר, וכיון שכך הוא יכול להיות הכול, אבל גם כלום. במהלך הזמן הוא אכן נהיה "הכול", האורים והתומים, עבור ההמונים והאוהדים, דמות סנדק או האב הגדול והנערץ. וכך, האיש שחסר זהות, במונחיה של חנה ארנדט, הוא בעצם nobody –  החלול הוא nobody ולכן אי אפשר לעשות לו דבר, אי אפשר לפגוע בו.

מועמר קדאפי ידע לשחק בכל הדימויים: אב גדול, סנדק, צנוע וגם ראוותן, חילוני ודתי, ערבי, בדואי, אפריקני, הוגה דעות וגם אופורטוניסט, התגלמות הדימוי הלאומי וגם אשף עיצוב תודעה באמצעות סמלים, עד שבלוב פשוט קראו לו "הוא": כללי, מקיף-כל, וגם חלול. כאן, בפגישה עם ראש ממשלת ספרד רודריגס סאפטרו (2010). תצלום: משרד ראש הממשלה הספרדי, ויקיפדיה

*

הנרקיסיסט מאמץ אידאה, דמות פנימית אידיאלית. הוא מקרין-משליך את הדמות הדמיונית המושלמת והכול-יכולה שיצר אל העולם ודורש שיכירו בו כדמות האידאלית הזאת

אני מהרהר בכל זה, דרך מבט אל העולם הפנימי הריק של הנרקיסיסט, שעליו כתבתי בעבר. אין לו את עצמו כי לא ראו אותו, והילד שהיה הופך לנרקיסיסט בגלל כשל התפתחותי ביחסים המוקדמים עם האם, מאחר שלא הצליח להפנים אותה כדמות אנושית חיובית שהוא ניזון ממנה, בוטח בה ומזדהה איתה. בגלל תסכולים אלה בשלב המוקדם (חסכים וטראומה) הוא מפנה לה עורף ונשאר בחרדה קיומית (ליתר דיוק "ontological insecurity"), בלי אובייקט ממשי שגידל אותו, בלי בן-ברית פנימי שמזין אותו ומחבר אותו לעצמו. הוא לבד. הוא מאמץ במקום זאת אידאה, דמות פנימית אידיאלית (idealized-self). הוא מקרין-משליך את הדמות הדמיונית המושלמת והכול-יכולה שיצר אל העולם ודורש שיכירו בו כדמות האידאלית הזאת. הקהל שנשבה בקסמו אוהב אידאלים ואלילים שבהם הוא יכול לבטוח בעיניים עצומות. אבל למרות כל המאמצים להיות הכול המנהיג נשאר חלול, בלי דמות אנושית (אובייקט, אימא) בתוכו, אדם שצריך להתמלא דרך אחרים, אבל דבר אינו נספג ומחלחל לנפש הריקה. האחרים שהוא פונה אליהם אמורים למלא את תפקיד האם החסרה, והוא חווה כעס תמידי על מי שאינם נענים לו, או זעם אלים וסמוי כלפי מי שאינו מכיר בו כאדם מיוחד ונעלה ועושה את רצונו. אציין שהפרעה נרקיסיסטית יכולה להתפתח גם בשל עודף תשומת לב, פינוק והגנת-יתר והערצה מופרזת, כמסופר אצל סארטר ב"ילדותו של מנהיג":  לוסיאן הילד, שמתייחסים אליו כילדה, מקבל מסרים שונים ומבלבלים וגדל עם תחושת ריק ובלבול זהות, ולכאורה הוא יכול להיות כל דבר. כך או כך, הילד שהופך לנרקיסיסט אינו מקבל תשומת לב מותאמת לצרכיו הנפשיים האמיתיים.

מיתוס עם קריירה ארוכה: "נרקיס" (1594-96), קאראווג'ו. תצלום: ויקיפדיה

הפסיכואנליטיקאי נוויל סימינגטון, מעלה, בספרו משנת 1993 Narcissism: A New Theory את השאלה באיזה מידה אנחנו, בני אדם, מסוגלים לקבל ביקורת, ומפנה את תשומת הלב לנזקים של הדפוסים הנרקיסיסטיים בכל מקום שבו הם פועלים. הוא סבור שחשוב לזהות אנשים הנשלטים על ידי מבנה בעל אופי נרקיסיסטי, מאחר שאנשים אלה, מוכשרים ככל שיהיו, גורמים לנזקים גדולים למבנים החברתיים שלהם הם שייכים, למשפחות שלהם, לארגונים שבהם הם עובדים ולחברה כולה. כלומר, ההפרעה אינה מצויה רק בפרטים ובמשפחות; גם ארגונים ומדינות יכולים להיות נגועים בה ולתפקד במצב פתולוגי, בלי לזהות נרקיסיסטים שנמצאים בעמדות מפתח ולהרחיק אותם.

להיות נרקיסיסט היא דרך חיים שממחזרת דפוסים מאד נוקשים של הזנה דרך אחרים, בגלוי או במחתרת, על ידי התמזגות עימם. במקרה של מנהיג, הדבר קורה על ידי סוגסטיות שבהן הוא מופיע כמציל וגואל מכל מצוקה, מגייס ומפעיל כך את ההמון

להיות נרקיסיסט היא דרך חיים שממחזרת דפוסים מאד נוקשים של הזנה דרך אחרים, בגלוי או במחתרת, על ידי התמזגות עימם. במקרה של מנהיג, הדבר קורה על ידי סוגסטיות שבהן הוא מופיע כמציל וגואל מכל מצוקה, מגייס ומפעיל כך את ההמון. המנהיג עסוק במילוי צרכים דרכם ובעזרתם וזקוק לריגושים כדי לפצות על ריקנות רגשית, על ידי התמכרויות, הרפתקאות, וגם עימותים ודרמות ומשברים שהוא מייצר, שמגרים ומטעינים אותו ומעניקים לו במה למופעי הקסמים שלו. הנהנתנות המופגנת והמנקרת עיניים מגיעה לעתים לאבסורד, כאשר המנהיג רוכש לו וילות ומטוסים ואוסף לו ידידי אינטרס ידוענים למען יראו ויתרשמו מעוצמתו, כמו ילד שמתגאה בצעצועיו.

למה הוא אינו יוצר קשר וחוויה של שיתוף פעולה עם אחרים? ראשית, יש לו קשיים להתחבר ולהשתלב עם אחרים כי הוא רוצה לשמור על מעמדו המיוחד מעל כולם, ולהתקשר פירושו להיות מחויב ולאבד מהיכולת שלו לשלוט. כמו כן הוא אינו לומד הרבה, מתוך התנסות, שהיא התהליך ההתפתחותי הנורמלי, על יחסים וצבירת חוויות בדרך לחייו כבוגר. אם הוא לומד, זה כדי להעצים את יכולת השליטה שלו על הנוהים אחריו. הוא נשאר מוקסם ומהופנט מדמות נרקיס הדמיונית המושלמת שלו שנותנת לו הרגשת ערך ועוצמה, ומניעה בתוכו תוכניות גרנדיוזיות לעתיד. הוא מתרגל לחשוב ולהאמין שהדמות שבנה היא האני שלו. אבל מאחר שדמות זאת אינה מעוגנת בעצמי אמיתי, היא נשמרת בעיניו ללא רבב, הוא נאבק בכל מי שמנסה לפגוע בה, ודוחה כל ביקורת המופנית אליו. אבל דמות זאת היא גם חסרת גבולות, כי היא מופשטת ודמיונית.  כדי לבסס אותה, במקרה של מנהיג, הוא מחבר אותה, למשל, עם המדינה והלאום והוא מציג עצמו כמזוהה באופן אולטימטיבי עם ערכים אלה, בדומה להצהרה המיוחסת ללואי ה-14, "המדינה – זה אני". האני שלו מעתה כולל את המדינה והלאום והופך לחומה בצורה בפני אחרים, אזרחים בני תמותה רגילים בחברה. וכך, כל מי שאינו מגבה ומהלל אותו הוא בוגד או משויך לאויבי המדינה. אין אפשרות להשביע את רצונה של דמות כל יכולה ומגלומנית זו, כי היא אינה מבוססת על המציאות. במובן זה הנרקיסיסט צורך את האנשים כמקור אספקה בלתי נדלה. השותפים לקשר עם נרקיסיסט הופכים להיות חלק ממנו ומתוקף זה הוא מטיח בהם ומפעיל אותם משל היו איבר מגופו, או על ידי מנגנון של החפצה כשהוא משתמש בהם כחפץ ונפטר מהם לפי צרכיו.

המדינה הייתה הוא, והשוו אותו אפילו ליופיטר: דיוקן של לואי ה-14 (1655). תצלום: ויקיפדיה

ההתמזגות והשתלטות על שותפי הקשר מאפשרת לו לחיות בדמיונו כאילו הוא בקשר, אבל בפועל הוא פולש לנפשם, נהיה אחד אתם, ובו בזמן מתנתק מהם ושולט בהם מבחוץ. זהו קשר אינסטרומנטלי המוסווה ברטוריקה חברית וחנפנית. הוא משתמש בשפת הנפש הפרברטית, כנאמר בספרה של דנה אמיר "תהום שפה", שהיא שפת הפיתוי שאינה מבקשת מימוש של אהבה עם הזולת, אלא שליטה עליו דרך השתכנות בנפשו.  התפתחותה של שפת נפש פרברטית מוסברת על ידי אמיר באופן הבא: זהו ילד שיצר פסידו-יחסי-אובייקט עם אובייקט חסום באמצעות יכולתו להיכנס לתוך דמויות ולצאת מתוכן, לאמץ תפקידים ולהחליפם בהתאם למה שהוא מזהה כמשאלה או הצורך של האחר, ובאמצעות כשרונו למלא את חלליו הפנימיים של האחר כאוויר –בלי שהוא מורגש או מזוהה בתוכם כגוף זר. אמיר מכנה את שפת הנפש של האדם הפרברטי, "שפת הזיקית", כי היא מכוונת ללא הרף להתאים את עצמה לשפתו של האחר.

אפשר לסמן רצף בפסיכופתולוגיה הנרקיסיסטית שמסלימה, עם מרכיבים פסיכופתיים וסדיסטיים ופרנואידיים המתחלפים ביניהם, בצורה של התנהגות זדונית שבה אדם מציב את עצמו בעמדה שתלטנית וכוחנית כלפי אדם אחר, ובדרך מתוחכמת וכמעט סמויה, הפועלת ללא הרף, מוביל אותו אל אובדנו

הפרברטי יכול לתפקד באופן תקין, בזכות יכולתו למדר "כמוסה פסיכוטית" המודחקת והמורחקת מההתנהגות הגלויה. אפשר לסמן רצף בפסיכופתולוגיה הנרקיסיסטית שמסלימה, עם מרכיבים פסיכופתיים וסדיסטיים ופרנואידיים המתחלפים ביניהם (בעקבות אוטו קרנברג) ובאופן מובהק כפרברסיה מול האחר, בצורה של התנהגות זדונית שבה אדם מציב את עצמו בעמדה שתלטנית וכוחנית כלפי אדם אחר, ובדרך מתוחכמת וכמעט סמויה, הפועלת ללא הרף, מוביל אותו אל אובדנו. פרום, בספרו ״לב האדם״ מתאר תופעות מסוג זה כ"נרקיסיזם ממאיר", שבעיניו היא מחלת נפש חמורה, ביטוי של הרשע בהתגלמותו. על פי עפרה אשל, פרברסיה היא תגובה הישרדותית אשר מתהווה כאשר חלק בנפש, בחיים המוקדמים של האדם "מת", או אינו מקבל חיים, וכך הוא נעשה מופרד (dissociated) וממודר משאר האישיות, אבל הוא ממשיך באופן כפוי ועיקש להיות "פעיל" דרך הפרברסיה כדי להשיג פורקן וחיבור מחדש לחיים. זוהי כפיית החזרה שמופיעה שוב ושוב, מעין "תשוקה לטראומה ריטואלית", כלשונם של יצחק בנימיני ועידן צבעוני. בהסלמה של ההפרעה הנרקיסיסטית ליחסים סדיסטיים ופרברטיים, הסובייקט כנראה מוותר על ההדחקה ועל העמימות שמגינים עליו ועל שפייתו, כל עוד הוא חותר לקיים מראית עין של יחסים נורמטיביים, וכל עוד הקורבנות נכנעים ומשתפים פעולה בריקוד הפתולוגי עם התוקפן. מארי פראנס הירייגון, בספרה משנת 2002 ״הטרדה נפשית״, מביאה את הפרברסיה הנרקיסיסטית לקדמת הבמה, ומתעכבת רבות על מאפיינים של התקשורת הפרוורטית  ביחסים בין-אישיים, ובכלל זה הימנעות מתקשורת ישירה, עיוותים בשפה (קול קר ואטום, שפה מעורפלת, רמיזות עקיפות, טיעונים שאינם קשורים), שקרים, עקיצות ולעג, שימוש בפרדוקסים, פסילה, הפרד ומשול וכפיית סמכות (עמדה נחרצת של "יודע"). היא סבורה שהפרברטי יודע מה הוא עושה, ושהסביבה, ובכלל זה הסביבה המקצועית, מעלימה עין. אדגיש שנרקיסיסט אינו יכול לחוות לבד את ההפרעה שלו. הוא זקוק לשותפים כדי לחיות איתם ודרכם את הפתולוגיה שלו שהיא פתולוגיה של יחסים. שותפי הקשר הנפגעים מתקשים מסיבות שונות להיפרד מהתוקפן, שכמו "נטמע" בנפשם והופך להיות מעין "צל" ההולך אתם לכל מקום. איננו יכולים לזהות זאת בהסתכלות רגילה על הנרקיסיסט ושותפיו, אבל משאנו יודעים זאת אנחנו יכולים לעזור לשותפי הקשר להסתכל על עצמם מהצד ולהבין שהם אינם אדם אחד אתו, ככלות הכול, שהם לכודים במלכודת דבש, ושהם נמחקים כישות עצמאית בסערת הקשר הדרמטית עם נרקיס.

הוא מאיין את האחרים באופן מתמיד, מחליש אותם ושואב מהם את כוחם ואת מקור החיוּת שלהם ונבנה מהם. הוא ממית את החיים בסביבתו וגם בנפשו שלו

מצב זה מנציח את עצמו דרך מיחזור הדפוסים הנוקשים שלו. הנטייה של הנרקיסיסט להפנות עורף לדמויות הקרובות בחייו (ילדים, בני זוג) ממשיכה להתקיים בתוכו, ומכאן שהוא כל הזמן "הורג" משהו בחיבור ובקשר עם אחרים כדי לשמור את ההכחשה לקיום הממשי של סובייקטים אחרים בחייו ולהמשיך לשלוט בהם. כך הוא אינו מחויב לאיש. במונחים של סארטר הוא מאיין את האחרים באופן מתמיד, מחליש אותם ושואב מהם את כוחם ואת מקור החיוּת שלהם ונבנה מהם. הוא ממית את החיים בסביבתו וגם בנפשו שלו. כלומר, המנגנונים ההתחלתיים של הפניית העורף לאם, ממשיכים כהפניית עורף למה שחי ונותן חיים (life-giver במונחים של סימינגטון). ההתמזגות והערבוב המוחלטים עם הזולת מאפשרים לנרקיסיסט לעשות כבתוך שלו ולהרוס את האחר מבפנים, כשהוא מקנן בתוך נפשו. האדם החלול מוצא משכן בנפש אחרת, בלי לקחת אחריות על מה שהוא מעולל מדעת או מבלי דעת. הוא אינו יכול להפסיק, כי האחר הזה הופך להיות מקור ומעניק החיים בשבילו.

במקרה של מנהיג, הנרקיסיזם הבסיסי מתפתח לפסיכופתיה כאשר הוא מקבל כוח ומתחיל להיות אלים ובוטה. הנרקיסיסט עוד מצפה למשוב ותגובה מהאחר; לפסיכופט כבר לא אכפת. כידוע, הנרקיסיסט, בדומה למתבגר, בודק גבולות ללא הרף, והמנהיג הנרקיסיסט תמיד פוגש את האחרים, ידידיו ויריביו, בגבול הקיצון שלהם, כשהוא מצמצם עד בלי די את המרחב האידאי, הרגשי והאינטרסנטי של זה שמולו. הוא מנצח את כולם כי הוא ערמומי, משקר בקלות בדרך שגרה, גונב דעת, מסלף ומסיט את הנושא כרצונו, ומנתק את האחר מעצמו, ובעיקר הוא חודר אל מי שמולו ומרסק אותו מבפנים.

רוסיה זה הוא: מרוקן נפשות ונוטל חיים, מרכז סביבו את כל תשומת הלב, מנהיג שאיבד במהירות כל רצון למשוב או לאמת, משקר, מסלף ומרסק את הזולת מבפנים  - ולדימיר פוטין, נרקיציסט ריקני, בתצלום ערב הפלישה לאוקראינה (2022). תצלום: אנטוניו מרין סגוביה

לא ניתן לעצור אותו עד שהוא עצמו קורס או נופל, לאחר שהוא מתיש את כולם וזורע כאוס בכל סביבתו. לחילופין, הוא מחולל משבר בסביבתו ומסיט כך את תשומת הלב מהמשבר הקודם שיצר ומפנה את המאמינים ליעדים חדשים. הרעב הבלתי נדלה של אדם כזה לתשומת לב מקבל הזנה מהמאמינים וגם מהיריבים, כשהוא מושך אליו את אש ההתנגדות והביקורת שלהם וניזון ממנה

כפי שמציין איתן טמיר, שלב נוסף בהתפתחות המנהיג החלול מתרחש כשמתווספת לו השקפה, תפישת מציאות מקיאווליסטית, שבהתאם לה הוא מתרכז בלעדית באמביציות ובאינטרסים שלו; מעדיף כסף וכוח על פני מערכות יחסים; הוא מלא קסם אישי וכריזמה ומנצל ומתמרן אחרים כדי להתקדם; משקר ומרמה כשצריך; מרבה להתחנף; נטול ערכים מוסריים; ניתפש מרוחק או שקשה להכיר אותו באמת; ציני לגבי טוב לב ומוסריות (ככלל, מקיאווליסטים נוטים להשתמש באירוניה ובציניות); מסוגל להזיק לאחרים כדי להשיג את המטרות שלו; בעל רמות נמוכות של אמפתיה; נוהג להימנע מהתחייבויות וקשר רגשי; יכול להיות מאוד סובלני בגלל טבע מחושב; אינו חושף את כוונותיו האמיתיות; יודע לקרוא היטב מצבים חברתיים ובין-אישיים; חסר חום באינטראקציות חברתיות; לא תמיד מודע לתוצאות מעשיו; מתקשה לזהות את רגשותיו.

לסיכום, המנהיג החלול משתמש בכישורי מנהיגות ושליטה על אחרים בהתבסס על אישיותו הנרקיסיסטית, על התקשורת הפרוורטית שלו, על התנהגותו הפסיכופתית ועל השקפת עולמו המקיאווליסטית. הישות הזאת יכולה להתפתח בהדרגה כשהמנהיג עובר אינפלציה נפשית ונעשה שיכור מכוחו ומוקסם מיכולותיו האומניפוטנטיות. אציין שאומניפוטנציה היא מנגנון הגנה מפני נפרדות, המכחיש את קיומם של סובייקטים אחרים. כשהוא מגיע לשם, לא ניתן לעצור אותו עד שהוא עצמו קורס או נופל, לאחר שהוא מתיש את כולם וזורע כאוס בכל סביבתו. לחילופין, הוא מחולל משבר בסביבתו ומסיט כך את תשומת הלב מהמשבר הקודם שיצר ומפנה את המאמינים ליעדים חדשים. הרעב הבלתי נדלה של אדם כזה לתשומת לב מקבל הזנה מהמאמינים וגם מהיריבים, כשהוא מושך אליו את אש ההתנגדות והביקורת שלהם וניזון ממנה. הקהל או העם שנתלה בדימוי של האב הגדול הנערץ, יצטרך לחפש אבא או אליל חדש, או להתבגר ולהתפכח מהטרנס ההיפנוטי של האדם החלול.

מנשה כהן הוא פסיכולוג קליני בכיר, מטפל בפוסטראומה ובנפגעי נרקיסיזם. ספרו "פתאום אביב בסתיו" (כרמל, 2015) נכתב בשיתוף עם ד"ר סמדר גונן. ספריו "הדמות מאחורי המראה" (2020) ו"מי רוקד עם הנרקיסיסט?" (2022), ראו אור ברסלינג.

תמונה ראשית: צ'רלי צ'פלין ב"הדיקטטור הגדול" (1940). תצלום: W.M. Wallace, אימג'בנק / גטי ישראל