כשאנגלי אחד נכנס לג׳ונגל

בביולוגיה המודרנית, העימות והתחרות נחשבים כמנועים של התפתחות המינים. העימות ופתרונו נראים כמושלים במערכות היחסים בין האורגניזמים והסביבה, בקשרים בין האברים, בין התאים ואף בין הגנים באורגניזם. העימות, הקונפליקט, המצוי בכל, אינו נראה עוד כתופעה המגונה שההוגים העתיקים הוקיעו: להפך, מה שאפשר לכנות בשם "חוקי הג'ונגל" מועלה לדרגה של עקרון מסדר, הן כמנוע של חידושים והן כמקור להרמוניה. העימות הפך אם כן אף למפתח האוניברסלי כדי לפענח את העולם החי, את תולדותיו וגם את עתידו, מפתח האמור להיות נכון בכל הרמות.

כולנו הפכנו לחלק בלתי נפרד מן העימות הנצחי הזה שבו הכול נאבקים בכל, עימות שממנו אמורים להיווצר קידמה וגם הרמוניה

הביולוגיה השיבה את האדם לעולם החי, ועשתה זאת לפני זמן רב. היות שכך, כולנו הפכנו לחלק בלתי נפרד מן העימות הנצחי הזה שבו הכול נאבקים בכל, עימות שממנו אמורים להיווצר קידמה וגם הרמוניה. ובדיוק לכן, תפישת עולם כזאת אסור לה להותיר אותנו אדישים. היא אינה יכולה להישאר רק בגדרי המחקר האקדמי. אם מדובר אכן באמת מדעית, הרי שיש מקום לשאול כיצד יוכלו החברות שלנו לפרק את העימות הנצחי הזה, או לפחות להגביל אותו כדי להקטין את פגיעתו. ואם מדובר במטפיזיקה המתחפשת לאמת מדעית, הרי שחובה להיאבק בה ללא סייג, כפי שיש להיאבק בכל אידאולוגיה הרסנית ופושעת שהמין האנושי ידע בשנות קיומו. כדי לבחון את השאלה הזאת, יש להתבונן מקרוב בתצפיות המכוננות את חוקי הג'ונגל, בתחום הביולוגיה.

מה קורה פה? תצלום: Cloudvisual

היסודות ההתנהגותיים

היות שהתוקפנות היא ההתנהגות המניעה עימות, תורת ההתנהגות היא המקום שבו נמצא את היסודות המצדיקים את האוניברסליות של חוקי הג'ונגל. לשם כך, יש לא רק לאסוף את התצפיות השונות, אלא גם להגיע לסינתזה שלהן, כדי להסיק את עקרונות המכלול כולו. אך האם סינתזה כזאת אפשרית כלל?

הסוציו-ביולוגים המודרניים אינם מהססים להסיק מסקנות על החברות האנושיות על יסוד התבוננות בחברות של חרקים, במלחמות המתחוללות בהן וב"רוח ההקרבה" שמתגלה בהן

האטיולוגיה ההשוואתית שואפת לגלות את העקרונות הכלליים שהם יסוד ההתנהגות של מיני בעלי חיים פחות או יותר קרובים. היא התפתחה על יסוד המודל של האנטומיה ההשוואתית וחקר העוברים ההשוואתי, תחומים שמעבר למגוון צורות החיים, מנסים לזהות את יחסי הקִרבה מן הבחינה המבנית. אלא שכאן יש מקום לזהירות, כיוון שהקבלות של מבנה בין שני אורגניזמים בוגרים אינן משקפות תמיד הקבלות בתהליך ההיווצרות, אלא גם התלכדויות בשלבים מאוחרים יותר. למשל, כנפיהם של חרקים וכנפיהן של ציפורים לא התפתחו מאותו המקור, גם אם תפקידן זהה. למרות הראיות הפשוטות הללו, הסוציו-ביולוגים המודרניים אינם מהססים להסיק מסקנות על החברות האנושיות על יסוד התבוננות בחברות של חרקים, במלחמות המתחוללות בהן וב"רוח ההקרבה" שמתגלה בהן. אלא שמעבר להבדלים העמוקים בין מוח של חרק ומוח של יונק, טבע העימות נקבע על ידי עולם החושים. ואם חוויית הכאב היא ממד חושי בסיסי בהתגלמות העימות אצל יונק, הרי שהחרקים נותרים אדישים לכך לחלוטין, מה שגורם לכך שאין בסיס להשוואה בין "החוויה של העימות" כפי שהיא מתבטאת בכל אחד משני המקרים.

קשה לבצע אקסטרפולציה אף בין בעלי חיים קרובים יחסית, כמו למשל בין יונקים ובין ציפורים, כיוון שהמוחות שלהם נוצרו בתהליכי התפתחות שונים בתכלית מאלה של מוח הזוחלים. כתוצאה מכך, הקשר עם העולם אצל ציפור ואצל יונק מעורר אזורים שונים במוח, מה שגורר איתו אמות מידה ופענוחים חושיים שונים. כלומר, לפנינו גורם נוסף המגביל את התחום של האטיולוגיה המשווה.

ואין זה הכול. ייצוג העולם אצל בעל חיים אינו נגזר מפסיפס של גורמים שיש להם אפקט מצטבר. מדובר במכלול קוהרנטי שנתפש ככזה בכל פעם, באורח מוכלל. הדבר מקשה על השוואה בין רצפים של התנהגויות, ואת הפיכתם של רצפים כאלו ל"יחידות" מקבילות בין פרטים ממינים שונים. עצם הרעיון בדבר "יחידות" של התנהגות דורש זהירות. אצל החתול, למשל, יש מקבילות מסוימות בין התנהגות תוקפנית בין שני בני אותו מין ביולוגי וההתנהגות הקשורה לציד. אך המרכזים העצביים המעורבים בשתי ההתנהגויות – שונים. וכך, נראה שלמאבק הישרדותי (הגנה/טריפה) אין מקור משותף עם מה שנראה כ"קרב טכסי" בין שני בני אותו המין. כך הוא המקרה אצל הג'ירפה, הנאבקת ביריבות שלה בעזרת הקרניים הזעירות שלה, אך משתמשת בפרסותיה, ולא בקרניים, כשהיא רוצה לסלק מעליה טורפים אפשריים.

אל תתעסקו איתה: בני אדם מוקסמים מהריסים ומהמבט המתוק. תצלום: שרך דוראן

ובקצה הסקלה, אף ההשוואה בין שתי התנהגויות דומות אצל פרט אחד ויחיד יכולה להיות בעייתית. למשל, חוויית הכאב במהלך קרב טכסי מעלה באורח משמעותי את רמות המתח אצל הפרט. מעבר לסף מסוים, הקרב הטכסי גולש לעימות ממשי שמושפע מהרגיסטר המנטלי הנוגע להגנה/טריפה. המעבר ממצב אחד לאחר תוך כדי עימות משתנה לפי הפרט, לא רק על פי רגישותו של כל פרט לכאב, אלא גם בתלות במצב הפיזיולוגי וברגישות של סף המעבר מהתנהגות אחת לאחרת. כלומר, תצפית פשוטה אינה מספיקה כדי לזהות את המקור של התנהגות מסוימת, גם לא בקרב פרט אחד. וכך, אנו יכולים לומר שאי-אפשר להשוות את האדם לבעלי החיים פשוט כיוון שאי-אפשר להשוות בין בעלי החיים עצמם, וגם כיוון שההתנהגויות נבדקות בכל מקרה בנפרד, מה גם שהן יכולות לעבור שינוי תוך כדי שהן באות לידי ביטוי. כתוצאה מכך, האטיולוגיה המשווה מדגישה חפיפות, בדיוק כפי שנוהגת לעשות הביולוגיה האבולוציונית. אלא שבסופו של דבר, החפיפות הללו נותרות בעיקרן כמראית עין בלבד. ליתר דיוק, אין לנו כל דרך לקבוע באיזו נקודה החפיפות הנראות לעין אכן משקפות את אותם המניעים ומובילות לאותה התוצאה.

וכך, הזואו-צנטריות אינה יותר מבוססת מאשר האנתרופוצנטריות, המקבילה שלה מהתקופה הטרום-מדעית. לכן האטיולוגיה המשווה אינה יכולה לשמש כדי לחקוק בסלע את "חוקי הג'ונגל" בקרב החברות האנושיות, ואף לא בעולם החי.

מאטיולוגיה לאבולוציה

כדי להעניק ממד אבולוציוני לעימות בין בני אותו מין ביולוגי, נדרש שהתוקפנות או הכוח שמעניק את הניצחון יוכל להיות מועבר באורח אמין מדור לדור. בדיקת העובדות מזמנת מספר הפתעות

כדי להעניק ממד אבולוציוני לעימות בין בני אותו מין ביולוגי, נדרש שהתוקפנות או הכוח שמעניק את הניצחון יוכל להיות מועבר באורח אמין מדור לדור. תנאי כזה נכלל בדרך כלל מלכתחילה, כהנחה מוקדמת. אלא שבדיקת העובדות מזמנת מספר הפתעות.

בקרב העכברים, בעל החיים שמשמש לעתים קרובות כדגם להתנהגות האנושית בעימות, הזכרים עולים במעלות ההיררכיה בתלות במידת התוקפנות שלהם, מה שמניב להם יתרונות רבים (בין היתר: עדיפות בהזדווגות). מסתבר שהתוקפנות הזאת תלויה בחוויות של העכבר בגיל צעיר. למעשה, אפשר לגרום לעכברים זכרים לגדול להיות תוקפניים מאוד אם מגדלים אותם בתנאים של מתח, או אם מציבים אותם, בגיל צעיר, במצב של קרב. לעומת זאת, אפשר להפוך עכברים זכרים לשלווים מאוד אם מלטפים אותם או אם מגדלים אותם בחברת נקבות בשלבי חייהם המוקדמים. הממד ה"נרכש" הזה של התוקפנות משבש את המחשבה בדבר האפשרות להעביר אותה גנטית, ומקעקע את ה"פוזיטיביות" של התוקפנות באבולוציה כפי שנהוג להציגה כיום.

איפה הוא רכש את ההתנהגות הזאת? תצלום: Zhang H

למעשה, אם התוקפנות היא תופעה השלובה בתנאי ההתפתחות ומושפעת על ידם, היא אינה תלויה אך ורק בנטיות המולדות לשליטה. לכן, ההיררכיה המתקבלת מכך אינה יכולה להיות אמצעי אמין שיאפשר בחירה של אופי כזה או אחר על פני דורות. להפך, מנקודת מבט פיזיולוגית, עימות ותוקפנות הם למעשה תוצאה של מתח (stress). וכך, התופעה גורמת לתגובה באורגניזם, תגובה הבולמת את תהליך ההסתגלות. למשל, מצב המתח שעימות אלים גורם לו מעודד את שחרור הסוכר בדם, את החמצון של השרירים והמוח (על חשבון אברי העיכול, או מערכת החיסון, למשל), ומעודד גם עלייה בקצב הלב ויצירה של חומרים ממשפחת המורפיום המפחיתים את תחושת הכאב. השינויים הללו מתרחשים לרוב אף לפני תחילת העימות, מה שמאפשר לאורגניזם לשמור על שווי-המשקל הפיזיולוגי שלו למרות השינויים שנכפו עליו או שעומדים להיכפות עליו. אלא שלעומת זאת, מצב המתח העומד להתחולל גורם לפרט להיקלע למצב פיזיולוגיה מקובע, שמונע את ההתאמות של האורגניזם לשינויים. וכך, מצב המתח המאפיין עימות כרוני אינו מחזק את יכולת הקיום של הפרט, אלא מפחית אותה. כתוצאה מכך, העימות ככזה בוודאי אינו מקור להתחדשות ברמת האורגניזם. אפשר אף לומר שהוא בולם שיטתית את האפשרות להתבטאותה של התחדשות.

התפשטות העימות

אמנם אין מדמיינים קרבות של גלדיאטורים בין הנויריונים במוח, אבל הרעיון בדבר תחרות שבה שורדים רק הנוירונים המגורים ביותר, או הקשרים הנדרשים ביותר, אינו רחוק מרעיון העימות

חוקי הג'ונגל כבר מזמן אינם מוגבלים לתחום האטיולוגיה. כמו תופעה פרקטלית, אפשר למצוא אותם בכל הרמות של הארגון של החיים. למשל, הפונקציות של המוח הן ברובן תוצאה של רשת ייחודית של קשרים בין נוירונים, רשת שהופכת כל תא ותא במוח לישות ייחודית. מספר הנוירונים במוח ומספר הקשרים ביניהם הוא הרבה יותר מדי גדול מכדי שיהיה אפשר לחשוב על הרשת המוחית האדירה הזאת כעל ביטוי של "תכנית ייצור" המוכל בגנום. הסיבה לכך היא שמספר הגנים הנדרשים לצורך משימה כזאת, כך שהמכלול של הגנים יוכל לקודד את שלושת הממדים של הרשת המוחית, עולה בסדרי גודל רבים על מספר הגנים בתאים שלנו. וכך, גם בעניין הזה אנו רואים כיצד מגייסים את העימות כדי למלא את החלל בהסבר. לשם כך, מספיק לראות במבנה של מוח בוגר כתוצאה של תהליך בחירה של קשרים "מועילים" (כלומר מגורים על ידי הסביבה) בתוך סבך של קשרים בין נוירונים שנוצרים באורח מקרי. אמנם אין מדמיינים קרבות של גלדיאטורים בין הנויריונים במוח, אבל הרעיון בדבר תחרות שבה שורדים רק הנוירונים המגורים ביותר, או הקשרים הנדרשים ביותר, אינו רחוק מרעיון העימות. וכך, רעיון העימות הופך לעיקרון המסדר של אברים מורכבים מאוד, עד למוח עצמו.

קרב חופשי בסגנון מקסיקני: האם זה מה שקורה במוח? בטבע? תצלום: ג׳רי קין

אך התמונה הזאת של תחרות, שבה חייב להתרחש בזבוז אדיר ממדים של נוירונים, אינה מוצאת הד בתצפיות, מה שמחליש מאוד את הרעיון בדבר חיסול מסיבי של תאים "בלתי מועילים" בתהליך ההיווצרות של מבנה המוח. יחד עם זאת, ההצגה הזאת של הבשלת המוח הבוגר מצויה כדבר שבשגרה בתחום הביולוגיה כפי שהוא נלמד, על אף התצפיות.

תאי העצב אינם הדוגמה היחידה. התפתחות היכולות החיסוניות של האורגניזם, וכן תופעות רבות אחרות, מוצגות באורח זהה. ביולוגים מסוימים אינם מהססים לייצג את התאים של אבר מסוים, או אף את האורגניזם כולו, כמיני-חברות שפעולתן נובעת מעימותים מהסוג הנצפה בחברות של בעלי חיים.

מבחינת הצגת העימות הזה, התא אינו השלב האחרון בסולם. לפי ההנחות של הסוציו-ביולוגיה, יש לגשת לרצפים המקודדים בדנ"א של התא כאל קהילה של גנים שנמצאים בעת ובעונה אחת במצב של תחרות על השכפול והביטוי שלהם, אך גם במצב של שיתוף פעולה לטובת הפצתם המשותפת. הממצאים הפשוטים מורים על כך שרוב הרצפים בגנום אינם עשויים מגנים (בצמחים מסוימים מדובר בעד 99% מהגנום), היו אמורים להפריך השערות כאלו. אך הדבר אינו קורה. אם הדנ"א הלא-מקודד אינו יכול להשתלב בזירה מולקולרית של עימות, הרי שפשוט אפשר להציג את הרצפים הללו כ"דנ"א פרזיטי", ולהניח שהלה שינה את אסטרטגיה ההפצה שלו ביחס לחוקים הקלסיים של העימות המולקולרי. אך לא אלמן דנ"א: העימות אינו יורד מהפרק גם כאן, כיוון שהרצפים ה"פרזיטיים" הללו מובנים כמי שנמצאים במאבק ביניהם על ההפצה הפרזיטית שלהם בדנ"א.

המטפיזיקה של העימות

בביולוגיה אסטרטגיות העימות מאפשרות להסביר את הכול, וגם את ההפך

כפי שמראה הדוגמה המולקולרית, בביולוגיה אסטרטגיות העימות מאפשרות להסביר את הכול, וגם את ההפך. יתרה מכך, ההסבר נשען לא פעם על אנלוגיות כמקור להצדקה, אנלוגיות שבהן לא רק מביאים התנהגויות של עימות שאי-אפשר להשוות ביניהן, אלא גם שיש בהן רמות ארגון שונות לחלוטין. לעשות אקסטרפולציה לקהילה של גנים או של תאים באורגניזם על בסיס התנהגויות שנצפו בחברה של בעלי חיים או אף בסביבה אקולוגית, מזכיר יותר צורת חשיבה מאגית מאשר היסק מדעי אחראי. הדבר אף חמור יותר: ההעדפה של מודלים של הסבר על פני התצפית והניסוי, כמו במקרה של הבשלת המוח, מעידה על זניחה משונה של הגבולות האפיסטמולוגיים.

מה מקור החזרה הזאת של החשיבה האנלוגית והמאגית אל לב-לבו של המדע? מנין נובעת התמיכה הבלתי מסויגת בחוקי הג'ונגל, למרות התצפיות?

את התשובה לכך יש לחפש בדרוויניזם, הפרדיגמה היסודית של הביולוגיה מזה מאה וחמישים שנה. הדרוויניזם הוא תאוריה שמבקשת לתאר את התפתחות המינים על ידי צירוף של שני מנגנונים: האחד הוא הייצור הבלתי פוסק של שונוּת בקרב אוכלוסיות, והשני הוא ההגבלה ההכרחית במשאבים, היוצרת תחרות בלתי פוסקת בתוך האוכלוסייה.

על פי התבנית הזאת, השונות היא תופעה עיוורת, ולכן היא אינה יכולה ליצור באורח ספונטני אבולוציה הרמונית. לכן התפקיד הזה מוטל על התחרות ועל העימותים, תהליכים שבאמצעותם הווריאציות הספונטניות והעיוורת עוברות בחירה, נצברות ונעשות הרמוניות, על פני הדורות. היות שכך, בדרוויניזם יש לעימות תפקיד חיוני. מדובר בעיקרון המנווט, המצוי בכל מקום והפועל בכל רגע ורגע, ובכל הנסיבות, כדי להעדיף את הפרטים המותאמים ביותר בקרב אוכלוסייה. בכך, העימות תופס את מקומו של בורא מיטב בעל כוונה. בהיעדרו של כל כוח טרנסצנדנטי, הוא שנוטה לשפר ללא הרף כל מין, כל אוכלוסייה, כל פרט. העימות הוא גם הכוח העיוור שמאפשר הופעתם של אורגניזמים קוהרנטיים, באמצעות התחרות בין התאים של אורגניזם המצוי בשלבים של התפתחות, וכן את התאמתו האינטימית לסביבה.

מותאמת היטב. תצלום: ג׳טין נמדיאו

העובדה שלעימות יש תפקיד מרכזי ומהותי בדרוויניזם מציבה אותו מעל לתצפית והופכת אותו למפתח לפרשנות, לאלטרנטיבה האחת והיחידה לכל רעיון בדבר כוח חיים או כוח טרנסצנדנטי הפועל כדי להשלים את הבריאה. בשם הבלעדיות הזאת הדרוויניזם זכה למעמדו כבסיס מדעי של הביולוגיה. וזוהי הסיבה שבגללה התצפית אינה יכולה לסתור את ההנחה בדבר מנגנון כזה, בכל הרמות שבה ארגון של מכלול מופיע בחי. וזוהי גם הסיבה שבגללה נעשה בלתי אפשרי לראות בתחום החי אלא עימות נצחי ומתמיד, בכל הרמות ובכל הנסיבות.

ההישרדות היא הקריטריון העליון מבחינת הפרט. אך הישרדותו של פרט היא חסרת משמעות לאבולוציה של אוכלוסייה

בשל המצב הזה, עלינו לתהות כעת על המדעיות של הדרוויניזם ועל המדעיות של שני עקרונות היסוד שלו. ובכן, הרעיון בדבר ברירה של המתאים ביותר (באמצעות עימות ותחרות) כמנוע של האבולוציה, מעלה בעיית יסוד. למעשה, בעולם שבו העימות הוא כללי ומצוי בכל, אי-אפשר להתמקד באירוע בודד. ההישרדות היא הקריטריון העליון מבחינת הפרט. אך הישרדותו של פרט היא חסרת משמעות לאבולוציה של אוכלוסייה ולהיותה מורכבת אך ורק על פי שני תנאים: ראשית, שהקריטריונים המאפשרים הישרדות ניתנים להעברה לדור הבא, ושנית שלפרט המנצח בעימותים, כלומר השורד, יהיו צאצאים רבים יותר מאשר למתחרים שלו.

את הקריטריון הראשון אפשר תאורטית לבדוק, בתנאי כמובן שנוכל להצביע על הגורם או על הגורמים להצלחה (מה שבדרך כלל קשה מאוד לעשות, ולא פעם בלתי אפשרי), ולקבוע כיצד הגורמים הללו מתבטאים בדורות הבאים (וזה עוד יותר קשה, בעיקר כשמדובר במאפיינים מורכבים, כמו אלו הקשורים להתנהגות). אך הקריטריון השני הוא הרבה יותר בעייתי, כיוון שקריטריון ההצלחה שאמור להשפיע על האוכלוסייה במספר גדול יותר של צאצאים נקבע בעצמו על ידי מספר הצאצאים. מצב זה של תלות גורם לכך שהדרוויניזם הוא תיאוריה טאוטולוגית, שבה העימות מעודד את התרבותם של אותם פרטים שמתרבים יותר מאחרים. במקרה כזה, לעימות אין כל תפקיד בתיאוריה, אלא כהסבר שלה. קרל פופר היטיב להבין את הנקודה הזאת, שכן הוא קבע שהדרוויניזם אינו תאוריה מדעית אלא מסגרת מטפיזית חיונית, כהגדרתו, להתפשטות של מדע ביולוגי פורה. ופופר אינו היחיד שהתבטא כך. ישנם ביולוגים הרואים בדרוויניזם לא תאוריה מדעית, אלא הנחת יסוד, כמו משפטים במתמטיקה. אך זוהי בעיה. למעשה, פרט לפיתגוריים, המתמטיקאים מעולם לא התיימרו להיות מסוגלים להסביר א-פריורי את המציאות. האקסיומות שהם מנסחים אינן אלא יסודות של מבנה מנטלי, שמבקרים מסוימים יכולים לגלות כשמישים ביצירת מודלים של המציאות. ואילו הדרוויניזם מונע על ידי שאיפה שונה בתכלית: הוא מתיימר להיות המפתח האוניברסלי להבנת עולם החי, בכל צורותיו ובכל רמות הארגון שלו, מה שמעניק לדרוויניזם למעשה יכולת הסבר בלתי מוגבלת. כלומר, אין מדובר כאן בתאוריה מדעית, אלא במה שאפשר לכנות בהחלט בשם "מטפיזיקה של העימות".

מוכנים לעימות בכל עת. תצלום: Chuanchai Pundej

הסיבות להצלחה

הסובלנות של הקהילה המדעית נוכח תאוריה כל כך לא מוקפדת כמו הדרוויניזם מעוררת תדהמה. והיא עוד יותר בלתי מובנת אם חושבים על מטרת הדרוויניזם, כפי שנוסחה באורח מפורש על ידי דרווין וחסידיו, והיא להחליף את המוסר היהודי-נוצרי, מוסר החמלה והסולידריות, בקרב מתמיד, כוחני וחסר רחמים.

הסיבה הראשונה להצלחה הזאת היא מתחום המדע. היא נובעת ממהפכת המכונות שהפיזיקה האיצה מאז המאה ה-17. המצב הזה מיטיב עם ייצוג מכני של העולם, ייצוג שהביולוגיה לא חמקה ממנו. לאחר דקארט, תפשו את היצור החי כמכונה מורכבת העשויה מגלגלי שיניים זעירים, וחכמי העיתים נהגו לבנות אוטומטים כדי להבין את פעולתו. לאחר מכן, כל גילוי שולב בתבנית המכניסטית. אלא שייצוג החי-המכונה מציב בעיה בפני המודרני: כפי שבלתי אפשרי לבנות אוטומט מורכב פשוט על ידי כך שמצרפים את מרכיבים, היה זה בלתי אפשרי לייצג את החי-המכונה בלי קיומו של מהנדס עליון, בורא מכונאי שהגה את כל המנגנונים המופלאים הללו והרכיב את חלקיהם. הדרוויניזם הציע את הפתרון לבעיה.

בדיוק כמו החי-המכונה של פעם, הדרוויניזם פירק את היצורים החיים לחלקים יסודיים, המאפיינים המפורסמים שנבחרו על ידי האבולוציה, אלו שמאוחר יותר הגנים יהיו ההתגשמות החומרית שלהם. אלא שלראשונה, נמצא מחליף לאל-המכונאי בשילוב בין מקריות המופע ובין תחרות כל-יכולה כדי לבחור את המתאימים ביותר. בשם ההסבר הזה, וללא שמץ של בדיקה האם הוא מבוסס היטב, דרווין קודש כמכונן הביולוגיה המדעית, כלומר – המכניסטית. ההישג הזה העלה לרמה של הנחת יסוד את רעיון העימות התמידי, שחומק מכל דרישה לאישוש, מאז ועד היום.

להצלחה של הדרוויניזם הייתה גם סיבה תרבותית: באירופה היה צורך במוסר חדש שיוכל לתמוך ולהצדיק לא רק קולוניאליזם ברחבי העולם ולא רק עבדות רצחנית, אלא גם את שעבודו וחייו בעוני של חלק משמעותי של האוכלוסייה האירופית

להצלחה של הדרוויניזם הייתה גם סיבה תרבותית: באירופה היה צורך במוסר חדש שיוכל לתמוך ולהצדיק לא רק קולוניאליזם ברחבי העולם ולא רק עבדות רצחנית, אלא גם את שעבודו וחייו בעוני של חלק משמעותי של האוכלוסייה האירופית, מי שנולדו, עבדו ומתו במכרות הפחם. עם הצגת ממד חיובי לעימות ולתוצאותיו, הדרוויניזם ייצג חלופה זמינה למוסר היהודי-נוצרי שהיה עדיף, תוך הבטחה שהנוהגים הנפוצים הללו יובילו לחברה שתשתפר בהתמדה.

ויש גורם עוד יותר חשוב, דמגוגי במהותו, בהצלחה של הדרוויניזם. דרווין העמיד את התאוריה שלו לא מול תאוריות מדעיות אחרות באשר למנגנון האבולוציה, אלא מול הבריאתנות – ששללה את עצם האבולוציה. בכך הייתה משום מניפולציה מחוכמת. מי שגילה את האבולוציה של המינים היה ז'אן-בטיסט דה לאמארק, שניסח את תורתו בספר משנת 1802. כשדרווין פרסם את התאוריה שלו, ב-1859, הרעיון בדבר אבולוציה היה מוכר היטב ומקובל בקהילה המדעית (כולל על ידי דרווין עצמו שהכיר היטב את עבודתו של למארק, על אף שהוא אינו מזכיר אותו בכתביו). בכך שדרווין הציב את עצמו כמגן על האבולוציה מול הבריאתנות, הוא הפך עצמו לאביר הנאורות הלוחם באפלה הדתית, ועושה זאת בשם המדע. לכן עד היום רבים נוטים לראות בוויכוח באשר ליסודות התאורטיים של הדרוויניזם, ובעיקר באשר לשאלת הבסיס המדעי שלהם, הצטרפות לכוחות האופל.

מתוכנן היטב ועתידו לפניו. תצלום: אלן וונג

העימות הרעיל

כשהרקליטוס קבע ש"המלחמה היא אבי כל הדברים", או כשקאנט קבע "הבה נודה לטבע על האופי הנוטה למריבה, על יוהרת התחרות, על הקנאה, על התשוקה שלעולם אינה יודעת סיפוק לכבוש ואף למלוך", מדובר היה בכותבים שהזמינו אותנו לחלוק את אמונותיהם.

הגזענות המדעית, שביקשה ליצור היררכיה בין העמים השונים במין האנושי לפי "התחרותיות" שלהם מילאה את רוב המחקרים בביולוגיה האנושית במחצית הראשונה של המאה ה-20

אך למטפיזיקה של העימות יש יומרה שונה בתכלית: לקבוע אמת מדעית אוניברסלית, חוק יסוד שחל על כל יצור חי, ובכלל זה האדם. למעשה, מאז סוף המאה ה-19 הופיעו התאורטיקנים של "הסוציולוגיה המדעית" והעלו על נס את המעלות הטובות של עימות כולל בקרב החברות האנושיות, או את החלפתו של העימות הזה באמצעים שנועדו לבצע ברירה מלאכותית, כמו האאוגניקה. הגזענות המדעית, שביקשה ליצור היררכיה בין העמים השונים במין האנושי לפי "התחרותיות" שלהם מילאה את רוב המחקרים בביולוגיה האנושית במחצית הראשונה של המאה ה-20. כמעט מיותר לומר שהמטפיזיקה הזאת של העימות העמידה טיעונים מדעיים מול כל הצגה של החברות האנושיות כפועלות על פי עקרונות דמוקרטיים, ובמהותה התנגדה לברירה של מיעוט.

אפשר לראות, בצדק, את הנאציזם כניסיון ליישום מוכלל של המטפיזיקה של העימות בקנה מידה של אומה שלמה. האידיאולוגים הנאצים לא הסתתרו כלל ועיקר מפני העולם, ואף זכו בשל כך לגילויים של אהדה מצדם של מדענים לא גרמנים, בעיקר בקרב חסידי האאוגניקה והגנטיקה, שראו בגרמניה הנאצית חלוצה של חברה חדשה שסוף-סוף תתקיים בהרמוניה עם חוקי הטבע.

הטלטלות של מלחמת העולם השנייה, ובעיקר השואה, גרמו להסתייגויות מיישומים אפשריים של התורה הדרוויניסטית בהקשר של החברה האנושית. אך לא הוטל ספק במטפיזיקה של העימות, היסוד המוסד של הדרוויניזם

הטלטלות של מלחמת העולם השנייה, ובעיקר השואה, גרמו להסתייגויות מיישומים אפשריים של התורה הדרוויניסטית בהקשר של החברה האנושית. אך לא הוטל ספק במטפיזיקה של העימות, היסוד המוסד של הדרוויניזם. לכן גם היום עולים אידאולוגים ששואבים את השראתם מן הביולוגיה, כמו הסוציו-ביולוגיה או הפסיכולוגיה ההתפתחותית - תחומים המאורגנים סביב מטפיזיקה של עימות יותר או פחות מובלעת.

אך יותר מכל אנו מוצאים את חוקי הג'ונגל בתחרות הכלכלית, שהייתה לזירה המועדפת לאחר מלחמת העולם השנייה. ללא ספק, דרווין עצמו שאב השראה מהתאוריות הכלכליות של תומאס מלתוס, וברובה של המאה ה-19 הדרוויניזם המשיך להיות הצדקה למוסר הוויקטוריאני על ידי ניסוח חוקי טבע שהצדיקו אותו. אך עם הפיכתו של הדרוויניזם לעיקרון המכונן של הביולוגיה, הוא הרחיב את ההצדקה הזאת גם לרעיון לפיו עיקרון התחרות האוניברסלית והאינסופית אינו רק הכרחי אלא גם מספיק כדי להביא להרמוניה בחברה, לעודד חדשנות ויצירתיות ולהוביל לשגשוג שילך ויגבר תמיד. הנאו-ליברליזם, האידאולוגיה המטיפה להחלשה של גבולות ושל כל עיקרון או חקיקה שמעמידים מכשול בפני התחרות הזאת של הכול נגד הכול, מייצג את הפסגה של המטפיזיקה של העימות כשהיא מיושמת ביחס לכלכלת השוק. ובה בעת, הוא מייצג את ההתגברות על אותה מטפיזיקה עצמה. למעשה, עם מחיקת הגבולות והזהויות הלאומיות, הנאו-ליברליזם שלאחר מלחמת העולם השנייה הציע להחליף את העימות המלחמתי של פעם בתחרות כלכלית אוניברסלית שתוביל את העולם אל עידן חדש של שגשוג, שפע והרמוניה.

שיר למנצח? תצלום: קווין בגאט

איננו מוגנים לא מפני הגילויים האלימים של העימות הכלכלי הנובעים מהנאו-ליברליזם, ולא מן הריכוז המופרז של הכוח לסוגיו, ואף לא מאסונות הטבע שמוגברים בשל המרוץ הבלתי-מוגבל הזה להשגת כוח ושלטון

נראה היה שהמציאות מאשרת את התקוות הללו, שכן הנאו-ליברליזם סילק כליל את הייצוגים האחרים של העולם והחברה, וכן את כל ההתנגדויות שהמטפיזיקה של העימות עוררה. האשליה נמשכה עשורים אחדים. למעשה, האופי החיובי של הנאו-ליברליזם יכול להתבטא בעולם שנמצא בהתרחבות, שבו השלכות התחרות מרופדות על ידי צמיחה כלכלית שהכול נהנים ממנה. אך המצב הזה אפשרי רק בעולם שנמצא בתהליך של בנייה (כמו העולם שלאחר המלחמה) או ביקום שבו המשאבים אינסופיים. אלו בדיוק המצבים שבהם הנאו-ליברליזם מצא ביטוי הרמוני, ביטוי של שלום. אלא שהמודעות הקיימת היום בדבר היותם של המשאבים מוגבלים, ואיתה המודעות לבעיות הסביבתיות הקשורות לצריכת היתר, משנות באורח קיצוני את הנחת היסוד. שוב קמה ביקורת על הנאו-ליברליזם של התחרות על משאבים מוגבלים שקם על יסוד המטפיזיקה של העימות מבית המדרש הדרוויניסטי. כלומר, איננו מוגנים לא מפני הגילויים האלימים של העימות הכלכלי הנובעים מהנאו-ליברליזם, ולא מן הריכוז המופרז של הכוח לסוגיו, ואף לא מאסונות הטבע שמוגברים בשל המרוץ הבלתי-מוגבל הזה להשגת כוח ושלטון.

במטפיזיקה של העימות יש דבר-מה נוח מאוד. ראיית העולם הזאת מאפשרת להסביר כל דבר ודבר בעולם, בעולם החי כמו בחברה האנושית, בעזרה לוגיקה של אינטרסים, של שיקולים אנוכיים ושל התעמתויות, בכל הרמות של הקיום בעולם ובכל הנסיבות. אך אין כל סיבה אובייקטיבית שתצדיק את הפיכת חוקי הג'ונגל לחוק מדעי ואת קבלת תוצאותיהם בשמה של האובייקטיביות. הגישה הזאת התגלתה כהרסנית בעבר, ויש סכנה ממשית שהיא תהיה עוד יותר קטסטרופלית מבחינת המין האנושי בעתיד. לכן עלינו להשתחרר מתפישת העולם הטורפנית הזאת שמרעילה מזה זמן רב מדי את המבט שלנו על העולם ועל עצמנו.

לקריאה נוספת:

André Pichot. La société pure – De Darwin à Hitler. Flammarion, Paris, 2000. Nissim Amzallag, La raison malmenée. De l'origine des idées reçues en biologie moderne. Éditions CNRS, Paris 2002. Nissim Amzallag. La réforme du vrai. Enquête sur les origines de la modernité. Éditions ECLM, Paris, 2010

ד"ר נסים אמזלג חוקר את תולדות המדע והחשיבה המדעית כחלק מהתפתחות התרבות האנושית מהפרהיסטוריה ועד לתקופה המודרנית.

תרגם מצרפתית במיוחד לאלכסון: יורם מלצר

תמונה ראשית: מתוך ״נפגעי גז״ (1919), ג׳ון סינגר סרג׳נט, תצלום: Google Cultural Institute, ויקיפדיה