להציל את יהודי אוקראינה

רבע מאה לאחר תום המלחמה הקרה הגיע רגע של אמת ביחסיהן של אירופה ורוסיה. אוקראינה היא שמונחת כעת על כף המאזניים. הפריפריה האירופאית הפכה שוב, כמו בימי הנאציזם והסטאליניזם, למרכז ההיסטוריה האירופאית. בפברואר ראינו בשידור ישיר מהפכה שהגיעה לשיאה בקייב, בכיכר המרכזית המכונה מאידאן. ראינו אנשים מתייצבים ברחובות מול סילוני מים, טנקים וצלפים. הצלחתה של המהפכה הזו לא הייתה מבוססת רק על עלייתה של חברה אזרחית חדשה ומתוחכמת, אלא גם על נכונותם של אנשים למות במחאה כנגד עריצותו של גנגסטר. ובקושי היה סיפק לחגוג את הניצחון בסוף פברואר, כי מיד בעקבותיו באה השתלטות מזדחלת במימון רוסי, תחילה על חצי האי קרים וכעת על מזרח אירופה.

מה שלא יקרה, מאידאן מייצגת פרק חדש ובלתי צפוי בהיסטוריית היחסים בין האוקראינים והיהודים. הפרק החדש הזה הפתיע את רוב העולם, ששכח מקיומם של היהודים האוקראיניים

בזמן ההפגנות בכיכר מאידאן אמר נשיא אוקראינה ויקטור ינוקוביץ' למערב שהמפגינים הם פשיסטים ואנטישמיים. זה גם מה שאומר כעת נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. ההאשמה הזו נלקחת ברצינות לאור היסטוריית הפוגרומים האפלה של אוקראינה ושיתוף הפעולה עם רצח יהודים בזמן הכיבוש הנאצי; אולם היא מתעלמת מעדויות של יהודים שבאמת השתתפו במהפכה האחרונה. נתן קזין, יהודי אוקראיני מאודסה, הוא רב מוסמך. הוא עלה לישראל ושירת בצה"ל; אחר כך חזר לאוקראינה, הפעם לקייב. "מעולם לא העליתי בדעתי," הוא אמר בראיון לא מזמן, "שאשתמש בידע שלי בלוחמה בקייב השלווה והשקטה." הוא הגיע לראשונה למאידאן כצופה מן השורה בהתנגשויות בין המפגינים וכוחות המשטרה של ינוקוביץ'. אחר כך החל לייעץ למפגינים, שהבינו שהוא בעל ניסיון. תוך זמן קצר הפך לאחראי על כמה פעולות. "הבנתי שזו המלחמה שלי," הוא אמר. בימים הראשונים לא הזכיר את העובדה שהוא יהודי. ואז, בהדרגה, החל לספר לאנשים. "התגובה הדהימה אותי," הוא אמר. "אנשים כינו אותי 'אח', כולם."

קזין לא היה היחיד. מספר חיילי צה"ל לשעבר נלחמו במאידאן, ואחד מההרוגים שנורו על ידי צלפי הממשלה היה יהודי ששירת בעברו בצבא האדום. יהודים מקומיים ארגנו יחידה משלהם בקייב, ויהודים בדניפרופטרובסק במזרח אוקראינה עסוקים כעת בארגון יחידות להגנה עצמית למקרה של פלישה רוסית.
מה שלא יקרה, מאידאן מייצגת פרק חדש ובלתי צפוי בהיסטוריית היחסים בין האוקראינים והיהודים. הפרק החדש הזה הפתיע את רוב העולם, ששכח מקיומם של היהודים האוקראיניים – ילדיהם ונכדיהם של ניצולי השואה – כשם ששכח מאוקראינה באופן כללי.

אוקראינה הייתה שלווה יותר, וגם נשכחת הרבה יותר ב-2002, כאשר ג'פרי ויידלינגר ודב בר קרלר הגיעו לעיר ויניצה, מדרום מערב לקייב, ומצאו את בלה צ'ירקובה שרה במקהלת הנשים. בשמלת סינר מסורתית בדוגמה פרחונית ומטפחת צהובה של איכרה שנקשרה תחת סנטרה המחודד, נראתה צ'ירקובה כמו דמות שיצאה מתוך אגדת עם. היא הייתה האישה המבוגרת ביותר במקהלה – והרקדנית הטובה ביותר. היא נעזרה במקל כדי ללכת, אבל לא כדי לרקוד. דברי עידוד מעטים נדרשו כדי לגרום לה לקום ממקומה בקפיצה, והיא החלה להניף את זרועותיה מצד לצד, לרקוע ברגליה ולנענע את גופה – מבלי להפסיק לשיר. מדי פעם נשמע קולה כמה שניות אחרי שהיתר נדמו; ההדהוד של הוויברטו שלה נשמע על טבעי. היא הייתה בת תשעים.

למחרת ראיינו ויידלינגר וקרלר את צ'ירקובה – ביידיש. היא נולדה בשנת 1912 בשם ביילע קליימן. אביה היה רב, וסבה היה חזן. בעבר נהגה ללכת לבית הכנסת. כשלא היו עוד בתי כנסת, היא הלכה לכנסיות פולניות, אוקראיניות ורוסיות במקום. בעיניה לא היה ביניהן הבדל משמעותי: בכל מקרה יש רק אלוהים אחד, והוא אישי. ויידלינגר כותב ב"בצל השטעטל" ש"לא התלווה לאמונתה שום צל של ספק, אך היא גם הייתה ריקה מדוגמות." "צריך לדעת לעמוד בכול," היא אמרה לאורחיה הבלתי צפויים מבלומינגטון, אינדיאנה. "אין מה להילחם בזה. צריך לדעת להתמודד עם כל הצרות. מי שלא עושה זאת לא יכול לקרוא לעצמו יהודי. ככה זה עובד, ילדים." בלה צ'ירקובה הייתה יכולה להיות סבתא-רבתא ששרה שיר ערש. או באבה יאגה מאגדות העם הרוסיות שמטילה כישופים ביער. צ'ירקובה הכירה תרופות נגד עין הרע; היא ידעה איך לאבחן מחלות באמצעות ביצה ואיך לרפא שיעול באמצעות שתיית שתן. נדמה היה שהיא שייכת לעולם שאינו קיים עוד.

ויידלינגר הוא בן דורם של הסופרים ג'ונתן ספרן פויר וניקול קראוס. בספרו של פויר "הכול מואר" (2002) ובספרה של קראוס "תולדות האהבה" (2005) אנו פוגשים דמויות של יהודים מזרח-אירופאים שחשבנו שמתו לפני זמן רב ושעולמם חדל כבר מלהתקיים. הספרים האלה מבטאים רצון למצוא קשר ישיר לעולם אבוד. ייתכן שויידלינגר וקרלר הצליחו במשימה הזו יותר מכל סופר אחר בן זמננו. יכולה להיות לכך השפעה מבלבלת. יהודי השטעטל דוברי היידיש היו אמורים "ללכת לאיבוד", "להיעלם" או "להימחק" כבר לפני עשרות שנים. מזה שלושה דורות שהם ורוחות הרפאים שלהם משמשים דמויות ספרותיות. העניין המטריד בספרו של ויידלינגר הוא שהאנשים האלה בכלל היו קיימים במאה העשרים ואחת.

אולגה צ׳רמוביי מתראיינת לסרט תיעודי על יהודי אוקראינה. אולגה שרדה את הטבח בדובנו ב-1942. צילום: גטי אימג׳ס

מלאכת השחזור של היהודים דוברי היידיש הללו וסיפוריהם הייתה אפשרית בזכות הקסם האקסצנטרי של דב-בער קרלר, בלשן שגדל ברוסיה הסובייטית ובנו של משורר שהיה כלוא בגולג במשך חמש וחצי שנים. קרלר וויידלינגר ראיינו כ-400 דוברים ילידיים של יידיש באוקראינה, מולדובה, רומניה, הונגריה וסלובקיה בעשור שבין 2002 ו-2012. הם יצרו ארכיון סרטים שנמצא כיום בספריית המוזיקה המסורתית של אוניברסיטת אינדיאנה הקרויה "אהיים" (ראשי תיבות ל- Archives of Historical and Ethnographic Yiddish Memories ו"הביתה" ביידיש).

כשנסעו ברחבי אוקראינה במיני-ואן שכור חדרו קרלר וויידלינגר לעולם של צמידויות אנכרוניסטיות: דרכים בלתי סלולות ופסלים של לנין, חנויות של טלפונים סלולריים וצנצנות של קומפוט ביתי, תלבושות איכרים ומכונות אספרסו, מפיות תחרה לבנות ועצמות שהוצאו מתוך קברי אחים. הם שמעו שירים של הצבא האדום ושירי עם ביידיש ודיסקו פוסט-סובייטי. הם נסעו למקומות נידחים וחיפשו דוברים ילידיים של יידיש. "לפעמים פשוט עצרנו במרכז העיירה ושאלנו אם גרים שם יהודים קשישים," כותב ויידלינגר. "באופן מוזר, נדמה היה שהשאלה הזו לא ממש מפתיעה איש; אנשים פשוט הצביעו או נתנו לנו כתובת, והיו כאלה שפשוט קפצו פנימה והראו לנו בדיוק לאן לנסוע."

הקשישים הללו סיפרו את סיפור חייהם בשפת אמם שכמעט נשכחה מהם. לעתים גלשו בחזרה לעבר הרוסית – וקרלר נאלץ להחזיר אותם ליידיש. פעמים רבות התקשו להיזכר במילים; מזה זמן רב שלא היה להם עם מי לדבר בשפתם

קרלר לא התקשה בדרך כלל לשכנע אנשים לדבר איתו. הוא נראה כמו דמות מסיפוריו של שלום עליכם – נלהב, מעופף, תערובת של אירוניה חריפה וחום ממיס. ויידלינגר שונה ממנו בתכלית: מעשי, עם הרגליים על הקרקע, חף מרומנטיקה. הפיכחות שלו היא התכונה המרשימה בכתיבתו.  רוב האנשים שויידלינגר וקרלר מצאו נולדו בין השנים 1910 ו-1920, בשנותיה האחרונות של האימפריה הרוסית או בשנותיה הראשונות של ברית המועצות. הקשישים שבהם נולדו קרוב למלחמת העולם הראשונה, בתקופה שבה הייתה אוקראינה כבושה בידי חמישה צבאות שונים. אלה היו האנשים שקיומם היה כה בלתי מתקבל על הדעת: הם היו אמורים להירצח בפוגרומים של 1919, או להגר לארצות הברית, או למוסקבה, או לקייב או לישראל, או למות ברעב הסובייטי של 1933, או בתקופת הטרור הסטליניסטי, או – קרוב לוודאי – להירצח בשואה. הקולות שלהם זכו להתעלמות פעמים רבות: על ידי התעמולה הסובייטית שהכחישה כל ייחוד בחוויה היהודית בתקופת המלחמה; על ידי ההיסטוריוגרפיה המערבית, שמבחינתה הייתה השואה דבר שהתרחש בתאי הגזים באושוויץ, ולא בשוחות שנחפרו בכפרים אוקראיניים; על ידי הנרטיבים היהודיים שתיארו את השטעטל כפרק סגור בהיסטוריה היהודית.

כשביקשו מהמרואיינים שלהם לספר את סיפור חייהם בשפה שאינה רוסית, שיבשו ויידלינגר וקרלר את מה שהיה עלול להיות סיפור החיים של אותם יהודים כפי שהתעצב תחת השלטון הסובייטי. הקשישים הללו סיפרו את סיפור חייהם בשפת אמם שכמעט נשכחה מהם. לעתים גלשו בחזרה לעבר הרוסית – וקרלר נאלץ להחזיר אותם ליידיש. פעמים רבות התקשו להיזכר במילים; מזה זמן רב שלא היה להם עם מי לדבר בשפתם.

הזיכרונות המוחשיים של גפילטע פיש, אוזני המן, צ'ולנט, פארפלעך, לביבות וחלות מעידים לא רק על אהבת אם, אלא גם על חוסר תכוף במזון

קרלר סבור שהיידיש עודדה את המרואיינים שלו להדגיש את זהותם היהודית. הוא נזהר שלא לעוות את מה שלמד מהם ולצייר תמונה נוסטלגית של השטעטל כמקום שבו ערכים יהודיים מתגשמים. בעיני ויידלינגר, התמונה האידילית של הרמוניה קהילתית מנוגדת תמיד למציאות של עוני נורא. חשמל הגיע לאזורים האלה באיטיות, לעתים רק בסוף שנות העשרים או השלושים. הוא וקרלר עדיין מצאו את עצמם לעתים במקומות שבהם הבתים לא היו מחוברים לצנרת. אוכל תמיד העסיק את כולם; השחזור המדוקדק של מתכונים הדהים את וויידלינגר. אמה של יבגניה קוזק לימדה אותה ש"כדי להכין מרק טוב ממלאים צוואר בשומן עוף, בקמח והצוואר יהיה בדיוק ככה." סופיה פלטניקובה שחזרה את המתכון של אמה לגפילטע פיש: "אני מורידה את העור. כן, ואני מוציאה את העצמות. ואז אני מכניסה את הדג למטחנת בשר. אמא שלי הייתה עושה את זה בסכין קיצוץ. היא אמרה שאם משתמשים במטחנה אין לזה אותו טעם. אבל אני משתמשת במטחנה. אז אני מוסיפה בצל טרי מגורד, ואז בצל מטוגן – אני מטגנת אותו מעט. פלפל. מלח לפי הטעם. ביצים. ואם יש קמח מצה – אצלי יש קמח מצה כמעט כל השנה. אני משתמשת בקמח מצה – זה טוב לדג."

המתכונים האלה מספרים הן על משפחה והן על עוני. הזיכרונות המוחשיים האלה של גפילטע פיש, אוזני המן, צ'ולנט, פארפלעך, לביבות וחלות מעידים לא רק על אהבת אם, אלא גם על חוסר תכוף במזון. ויידלינגר נדהם לגלות גם שהמרואיינים שלו זכרו כמה רובלים הרוויחו הוריהם בשבוע. גם ללא פוגרומים, רעב ומלחמה היה השטעטל מקום של חרדה ואובדן: מתזונה לקויה של ילדים, מאבעבועות שחורות וממחלות עניים אחרות.

ויידלינגר משתמש בביטוי "השטעטל הסובייטי", שנשמע כמו אוקסימורון. רוב האנשים שויידלינגר וקרלר ראיינו למדו בבתי ספר יידיים בשנות העשרים, בזמן מסע התעמולה הסובייטי לטיפוח תרבויות לאומיות. הסלוגן "לאומי בצורה, סוציאליסטי בתוכן" היה חלק ממדיניות לניניסטית בשאלת הלאומים. ההנחה שעמדה ביסודה הייתה שכפי שהדיקטטורה של הפרולטריון היא שלב לקראת היעלמותה של המדינה בסופו של דבר, כך פריחתן של תרבויות לאומיות היא שלב לקראת היעלמותם של ההבדלים הלאומיים בסופו של דבר. עבור היהודים העדיפו הבולשביקים את היידיש על פני העברית. הם יצרו מערכת שלא הייתה של בתי ספר יהודיים לשמם, אלא של בתי ספר סובייטיים ביידיש. רב היה עשוי לבחור לשלוח את ילדיו לבית ספר סובייטי באוקראינית במקום לבית ספר המתנהל ביידיש, אם רצה שישמעו תעמולה קומוניסטית אנטי-נוצרית במקום תעמולה אנטי-יהודית.

משפחת פאוסט, יהודים מוזיאקאים ממערב אוקראינה (אז גליציה) ב-1912

בתי הספר הללו היו אחת הסיבות שרוב השטעטלים באוקראינה הסובייטית שמרו על אופיים היהודי בשנות העשרים והשלושים. המנהגים היהודיים נשמרו למרות המהפכה הבולשביקית ולמרות הסטליניזם. הסתבר כי החיים המשותפים עם העולם הסובייטי אפשריים, בדיוק כפי שהיו החיים עם העולם הנוצרי לפני כן. מערכות יחסים קרובות עם לא-יהודים המשיכו להתקיים לצד גבולות בלתי נראים. בכל שטעטל הייתה חלוקת עבודה מורכבת בין יהודים ולא יהודים. מקצועות טיפוסיים ליהודים היו סנדלר, חייט, שען וגלב. מעטים מאד עסקו בחקלאות. מקצועות עברו במשפחה, ונישואים התקיימו לעתים קרובות בין משפחות שעסקו באותו מקצוע.

בולשביזם היה החשת ההיסטוריה אל עבר קצה הקומוניסטי. אולם בפרובינציות "המהפכה נעה בקצב האבולוציה." הסיפורים שמגיעים מהערים האלה מציירים מדינה בולשביקית כאוטית יותר וטוטליטרית פחות מזו שבערים. עם התחזקות השלטון הבולשביקי עברה היהדות מהמרחב הציבורי אל הפרטי. כשהסובייטים הפכו בתי כנסת לבתי קולנוע, יהודים התקבצו בבתים פרטיים כדי להתפלל. הם ארגנו מניינים סודיים ובתי ספר מחתרתיים. "קומוניזם" לא הוזכר בראיונות. מוסקבה הייתה רחוקה מאד. המרואיינים נטו להתייחס לסמכות המקומית. "הכוח נשאר אצל האינדיבידואלים," כותב ויידלינגר.

הסטליניזם עם הקולקטיביזציה החקלאית הכפויה שלו הגיע לכפר האוקראיני בשנות השלושים המוקדמות. האיכרים האוקראינים נעשו כחושים, ואחר כך נפוחים, כשסטאלין החרים את התבואה שלהם באלימות כדי למכור אותה מחוץ לברית המועצות ולהשתמש בכסף הזר כדי לממן את תהליך התיעוש של המדינה. אחר כך הם מתו ברעב. חלקם אכלו צפרדעים מהנהר. אחרים פנו לקניבליזם. פרידה פצ'רסקאיה זוכרת איך אמה הייתה מטילה את עצמה על האדמה ואוכלת עשב. בסופו של דבר מסרה אותה אמה נפוחת הבטן לבית יתומים. רבים מהמרואיינים אומרים שמצבם של הלא-יהודים, האוקראיניים, היה קשה אף יותר. "חנויות טורגסין" מיוחדות נשארו– באופן מגונה כמעט – מצוידות בקמח תירס ובמצרכים אחרים גם בשיא הרעב. החנויות האלה מכרו אוכל תמורת כסף זר. דולרים שנשלחו על ידי קרובים אמריקאיים הצילו לעתים קרובות את חייהם של יהודים, בזמן ששכניהם האוקראיניים רעבו למוות.

כשהרעב נגמר, באו הוריה של פצ'רסקאיה לבית היתומים ולקחו את בתם הביתה. פחות מעשור אחר כך התחדש הרעב. ב-1941 פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות, ורומניה, בת בריתה של גרמניה, פלשה לאוקראינה הסובייטית. פצ'רסקאיה ראתה את אחותה הפעוטה מתה ימים ספורים לאחר שהגיעו למחנה ריכוז רומני. גם אחותה האחרת של פצ'רסקאיה, ריבלה, רעבה למוות לאטה. עד שיום אחד האסירים היהודים שהיו מופקדים על איסוף הגופות תפסו את ריבלה וזרקו אותה על עגלת הגופות. ריבלה הייתה חלשה, אך היא עדיין זזה. פצ'רסקאיה ואמה צרחו. אבל אוספי הגופות – "האנשים שלנו, היהודים" – סגרו את העגלה והמשיכו, קוברים את ריבלה בחיים.

כשויידלינגר פגש את שלוימה סקליארסקי בברשאד שבמערב אוקראינה במאי 2008, הוא לבש חולצה מכופתרת עם משבצות ובלייזר אפור וחבש כובע מצחייה מעור. הוא גר ברחוב לנין. סקליארסקי זכר שהכפר שלו, ז'ורנישצ'ה, נכבש על-יד הגרמנים באביב 1942; המשטרה האוקראינית שלטה בו. בעשרים וששה במאי ילד מאילינצי, העיירה השכנה, רץ לז'ורנישצ'ה כדי לומר ליהודים שבורות נחפרו באילינצי. בבוקר שלמחרת קצין המשטרה זבלינסקי, סייס לשעבר, הוביל את המשטרה האוקראינית באיסוף יהודי ז'ורנישצ'ה. הם זרקו את הילדים לשני קרונות רתומים לסוסים. את המבוגרים הכריחו לצעוד. סקליארסקי ברח מהשיירה, השוטרים רצו אחריו, וזבלינסקי ירה. עם כדור בזרועו השמאלית טיפס סקליארסקי על גדר ורץ דרך שדות חיטה, כשהוא מותיר מאחוריו שובל של דם. בשעה שסיפר את סיפורו פשט סקליארסקי את מעילו, קיפל את השרוול והראה לאורחים האמריקאים את הצלקת.

יהודי אוקראינה לא גורשו לאושוויץ. השואה קרתה בבית. המרואיינים תיארו זאת כגל של פוגרומים, והבינו זאת כפי שהבינו את הסובייטיזציה, במונחים מקומיים

בברדיצ'ב שבמערב אוקראינה פגש ויידלינגר את מוישה ונשלבוים, שברח בזמן המלחמה מהטבח שבו נהרג אביו. ונשלבוים הוביל את ויידלינגר וקרלר דרך שדה חסר הדר של עשב מגודל וחיוור אל המקום שבו נרצחו אמו, שתי אחיותיו בנות העשרה ואחיו בן החמש. "הנה העצמות. אתם רואים?" מישהו חילל את הקבר לא מזמן, ככל הנראה חיפש זהב; עצמות היו מונחות על העפר. ונשלבוים הרים מן האדמה גולגולת קטנה. "מי יודע? אמר לקרלר." אולי זו הגולגולת של אחי הקטן."
בברסלב שבמרכז אוקראינה הוליך מוישה קופרשמידט את ויידלינגר וקרלר במעלה דרך עפר אל צוק המשקיף לעבר נהר בוג הדרומי. היה זה יום קיץ חם; ילדים שיחקו במים וזוגות צעירים השתזפו על גדת הנהר. הוא היה שם וראה הכול, אמר להם קופרשמידט. הוא עבד כנהג עבור הגרמנים והיה לו רישיון מעבר; הוא ראה כיצד זרקו ילדים חיים מן הצוק. היה אז חורף. הנהר רק החל לקפוא, ומשקל הגופים הקטנים שבר את שכבת הקרח הדקה.

יהודים שחיו תחת הכיבוש הגרמני והנאצי לא התייחסו למה שקרה להם כאל "השואה", מעיר ויידלינגר; והתמונות המוכרות מהשואה – רכבות, תאי גזים, ארבייט מאכט פריי בשער הכניסה לאושוויץ – נעדרו מסיפוריהם. יהודי אוקראינה לא גורשו לאושוויץ. השואה קרתה בבית. המרואיינים תיארו זאת כגל של פוגרומים, והבינו זאת כפי שהבינו את הסובייטיזציה, במונחים מקומיים. הם סיפרו על האוקראינים שניסו לעזור ליהודים ועל אלה ששיתפו פעולה עם הגרמנים. המשטרה האוקראינית הייתה בעיניהם גרועה מהרשויות הגרמניות. הם היו גרועים יותר כי הם היו מוכרים יותר, כי הם היו משלהם.

"החיים בברדיצ'ב היו שקטים," אמר ונשלבוים לויידלינגר. הנקודה שהוא מצביע עליה גדולה בהרבה: אזורים פרובינציאליים "מפגרים" הפכו למרכז שבו התגשם הטוטליטריזם במאה העשרים. רובן של זוועות ההנדסה החברתית המודרנית התרחשו במרחבים פרה-מודרניים – פרה-מודרניים במובן המילולי, הגשמי ביותר: מקומות שלא רק הליברליזם במסורת הנאורות נעדר מהם, אלא גם חשמל, טלפונים, שירותים ודרכים סלולות. במקומות הקטנים והפרובינציאליים האלה שכולם הכירו בהם זה את זה, הרחק ממוסקבה וברלין, חוו התושבים את הסטליניזם והנאציזם ואת האינטראקציה שלהם זה עם זה.

לאחר המלחמה מצא ונשלבוים את דרכו בחזרה לברדיצ'ב; קופרשמידט חזר לברסלב. הם חזרו לשטעטלים היהודיים שהפכו לכפרים אוקראיניים. הם חזרו לחיות בין שוחות המתים; החצרות מאחורי בתיהם היו קברי אחים. הם לא שכחו מה הם הקברים האלה; בכל אופן שפע רב יותר של עשבים גדל על גבי גופות נרקבות מאשר בכל מקום אחר. הם נשארו לגור בין השכנים הלא יהודים שלהם – שכנים שלעתים עזרו להם ולעתים לקחו חלק ברצח בני משפחתם, ולעתים עשו גם את זה וגם את זה. סיפוריהם קוראים תגר על תשוקתנו לנרטיב בהיר ולהיסטוריה בעלת גבולות ברורים. "סקליארסקי חזר לגור עם הסייסים המקומיים שהפכו לתליינים," כותב ויידלינגר. "במשך ששים שנה, קופרשמידט, סקליארסקי ואחרים עבדו לצד שכניהם האוקראינים, קנו איתם בשווקים והסתמכו על עזרתם לעת זקנה."

השואה בשטעטל המזרח אירופאי סופרה עד כה מפי אלה שעזבו – בשמם של אלה שלא שרדו. מה אנחנו יכולים ללמוד מהסיפורים שמגיעים מתוך השטעטל עצמו? "בצל השטעטל" מחזיר את האימה לתפאורה שבה היא התרחשה: בבית, בין אנשים ומקומות מוכרים. השואה של האנשים האלה קרתה במקום שבו הם ושכניהם אפו לחם ותיקנו נעליים וחלבו פרות והדליקו נרות – הן לפני ההרג והן אחריו. היומיומי ויוצא הדופן, השלו והמחריד שלובים בסיפוריהם זה בזה ללא ההפוגה. אותם אנשים לקחו חלק בשניהם. מערכת היחסים שבין הנורמלי והחריג, המוכר והזר מתעצבת בסיפורים הזה באופן אחר – ואולי זו צורה שיכולה לעזור לנו להבין טוב יותר מקומות כמו רואנדה או קמבודיה – או בוסניה.

ויידלינגר וקרלר הגיעו ברגע האחרון. כמעט כל המשתתפים בספר מתו מאז. קופרשמידט קבור בבית הקברות היהודי, על הצוק היפהפה שמשקיף על נהר בוג הדרומי – הצוק שממנו ראה את גופיהם של הילדים היהודים, שהיו בחיים עדיין, שוברים את שכבת הקרח הדקה ושוקעים במים.

מסרי שור היא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ייל. ספרה האחרון הוא ""Taste of Ashes: The Afterlife of Totalitarianism in Eastern Europe."