להתעורר, לדעת, לדעת לעשות

מה יכול אנליטיקאי לומר בעת הזו, או מה אפשר לומר מתוך השיח האנליטי שקורע פרצה בשיח, ביחס החברתי הקיים? האם השיח האנליטי יכול לתרום לאזרח ולאזרחית, לאחד ועוד אחת ועוד אחד, ולהשפיע עליו ועליה לחשוב אחרת? לערער על המתרחש בפוליס-הפוליטי של תקופתו שהיא תקופתנו כדי לעשות סיבוב תודעתי? אנו מבקשות להאיר מתוך השיח האנליטי את הסכנות הצפויות לחברה, לתרבות ולכל אחד ואחת מפני שיח טוטליטרי הצר עלינו באמיתות המוחלטות והסופיות שלו.

פסיכולוגים ואנליטיקאים התייחסו לאחרונה לסכנות הצפויות לנפש ממשטר רודני. עמדתנו, המתמקמת בשיח האנליטי, אינה מבקשת להצביע על שבירותה של הנפש או על חשיפתה לתחלואה גבוהה יותר תחת משטר שאינו דמוקרטי, אלא היא נוגעת לאחריות של כל סובייקט לבנות את חייו ואת חייה בפוליס.

ובכן, מה יכול אנליטיקאי לומר בעת הזו? כיצד הוא יכול לאוורר את השיח, לחתוך בו ולהקים מחלף תודעתי כדי לאפשר תנועה לכיוון אחר? איך אפשר לקדם שיח אנליטי כזה שפותח את השיח הקיים רק כדי לדעת עוד ואולי לעשות אחרת ולאפשר כיוון אחר בלי להטיף, לחנך או להאשים?

פסיכואנליטיקאי יכול להציע מילה נבונה וחתרנית שאיתה אפשר לגעת ושמעיזה להסתכל על הקיים מזווית הופכית כדי לתהות ולרצות לדעת עוד על מה שקורה לסובייקט, על מה שקורה לחברה

האנליטיקאי ז'אק לאקאן הכיר היטב מניסיונו הקליני את מה שהוא ניסח כשאלה (כאן בתרגום גבריאל דהאן ודניאל מאיר, העתיד לראות אור בהוצאת רסלינג): "כיצד נוכל לתפוש את כל הפעילות הפסיכית הזו לבד מאשר כחלום, כאשר אנו שומעים אלף אלפי פעמים במהלכו של יום את שרשרת הכלאיים הזו של גורל ואינרציה, של פור שנופל ותימהון, של הצלחות מדומות ומפגשים מוכחשים, אשר מרכיבים את רקמת היומיום של חיי אנוש?"  אין זה ממקומו של האנליטיקאי לתקן או לפתור את רקמת היומיום של חיי האנוש, ואת הריפוי ניתן לראות כבונוס של התהליך האנליטי ולא כתוצאה מכוונת והכרחית שלו. כיצד בכל זאת אפשר להעיר את בני האדם מתרדמתם או מחלומותיהם, שלעתים קרובות הם סיוטים פוסט-טראומטיים או חלומות גדלות, אמונות רודפניות שמשחזרות תסביכי נחיתות, עלבונות שחוצים דורות, חרדות ללא שם שהופכות למחלה מדבקת ולסיוטיהם של האחרים שסביבם? מה שהאנליטיקאי יכול להציע לסובייקט שהוא סובייקט של שיח, סובייקט שחי בין אחרים, זו מידה של חתרנות תחת השיח הקיים והכוונה של השיח לכיוון אחר. פסיכואנליטיקאי יכול להציע מילה נבונה וחתרנית שאיתה אפשר לגעת ושמעיזה להסתכל על הקיים מזווית הופכית כדי לתהות ולרצות לדעת עוד על מה שקורה לסובייקט,  על מה שקורה לחברה.

חשבנו על פנייה שחוצה את המחנות הפוליטיים-מפלגתיים הקיימים ומדברת אל כל מי שמוכנים לקרוא ולשמוע. ביקשנו לצאת מתוך ה"גטו", ה"מיליה" או הסקטור, לא לדבר בז'רגון של יודעי ח"ן, ועדיין לפנות לשיחה עם השיח הקיים מתוך מיקומנו כאנליטיקאיות או כקוראות וחוקרות בתוך שיח פסיכואנליטי. וזאת כניסיון לחצות את השיח שמדבר תחת הכובד של  דברים מאובנים וצעקות שכבר לא אומרות דבר, אבל מובילות את ההמון עם סיסמאות ונוסחאות קפואות.

סיסמאות מדברות על הפגיעה של "חיסול הדמוקרטיה" ב"נפש".

איך הנפש נפגעת בהיעדר דמוקרטיה, בדיקטטורה? איך הסיבה הנפשית של כל אחד ואחת נפגעת כשאין דמוקרטיה? הנפש של אחד שהוא גם קבוצה, גם קהילה וגם לאום?

כמה מזהותנו מושקע בדמוקרטיה? מה ממנה ייפגע בהיעדרה של דמוקרטיה? בתצלום: מפגינה למען דמוקרטיה ביום הבחירות לנשיאות בארה"ב, 4 בנובמבר 2020. תצלום: David Geitgey Sierralupe

כל אחד חי את הסיפור האישי שלו כתוצאה של נסיבות חיים שמשאירות עקבות, שריטות וסימנים של האחר, של אחרים, בבשר, בגוף הכואב והמתענג, שריטות וסימנים שמהם נוצרת ההיסטוריה, סיפור אישי שמשתלב עם הסיפור של הקולקטיב. עם זאת, הסובייקט על סיפורו האישי רוצה חופש להיות, לחתור וליצור את גורלו כאחד עם אחרים. הדמוקרטיה נוצרה לא כדי שהאחד יחיה כמתבודד, אלא כדי לאפשר את החופש של כל סובייקט להיות מה שהוא ומה שהיא בקהילה עם אחרים. בדמוקרטיה שהיא פורמלית בלבד, כמו בדיקטטורה, ישנה סכנה לאיון הנפש של כל אחד ואחת, כאשר היא אינה תואמת את מה שקבע ה"רוב" או את מה שנקבע כ"טובת הכלל".

דמוקרטיה מאפשרת חיפוש מקום ודרך לכל אדם לפי רצונותיו ודמיונו ומעודדת את החשיבה הפרטית במרחב מסודר לפי כללים של חיים משותפים והדדיים

דמוקרטיה מאפשרת חיפוש מקום ודרך לכל אדם לפי רצונותיו ודמיונו ומעודדת את החשיבה הפרטית במרחב מסודר לפי כללים של חיים משותפים והדדיים. החופש לחשוב וליצור הוא תנאי להתפתחות ולהתקדמות. אבל החופש הזה גם מעורר מועקה כי עד שיודעים לאן הולכים, הולכים לאיבוד בין האפשרויות.

המשברים של החברה כמו המשבר של היחיד הם מבורכים, כי רק מתוך משבר ומועקה מתגלה סיבוב הופכי השונה מהקיים ומשנה אותו. בהתחלה מרגישים אולי אבל על אובדן של מערך מוכר בעל סמלים קבועים ואף קדושים, ולוקח זמן עד שמבחינים בהזדמנות לשינוי.

זהו תהליך שזקוק לזמן, להשקעה בשאלה ולאומץ לרצות להרהר באמת.

לאקאן: הוגה רלוונטי תמיד, זמין גם ב-lacan.com, תצלום: +cea

החופש להיות כרוך בעבודה פנימית תמידית ובמעשים במציאות. זהו חופש מעגלי, בדומה לטבעת מוביוס, כי לא ניתן לחיות בחוץ בלי לבדוק את מה שקורה בפנים. זה ה"להיות בחיים" של כל סובייקט, וזאת התגלות שמתאפשרת בארגון חברתי פוליטי שמאפשר לכל יחיד להיות מיוצג בשלטון גם אם הוא במיעוט.

גם בדמוקרטיה, ה"דמוס", כלומר העם, נמצא בעבודה פנימית מתמדת של חיפוש ושינוי ומבקש להתחדש ביחס לסיפור הישן. לעם יש קראטוס – שלטון, כלומר הוא שולט מתוך חירות מוגבלת שמכבדת את ההבדלים ואת הסיפורים השונים של אחרים. כשהשלטון מבקש למחוק את האחרוּת כי הוא אינו יכול לשאת את ההבדלים, הוא הופך לדיקטטורי.

לחיות בחופש זו עבודה אינסופית, פנימית וגם חברתית. צריך שיהיה איכפת מספיק כדי להשפיע ולומר, לא לשתוק ולהסכים ולא רק להתלונן ולבכות. זו מלאכה מתמדת שדורשת ערנות

לחיות בחופש זו עבודה אינסופית, פנימית וגם חברתית. צריך שיהיה איכפת מספיק כדי להשפיע ולומר, לא לשתוק ולהסכים ולא רק להתלונן ולבכות. זו מלאכה מתמדת שדורשת ערנות. כשחיים בדיקטטורה, הפחד להיעלם, למות או להיכלא מחסל את החירות של הנפש.

גם בדמוקרטיה יש "שיח אדון" – כלומר יחס חברתי שמצווה מוסכמות מסוימות על הכול ורואה בהפרתן חריגה המחייבת סוגים שונים של סנקציות. אבל במשטר דמוקרטי לסובייקטים יש מקום רב יותר לחיות כראות עיניהם תחת שיח האדון ואף לחתור תחת השיח בלי לשלם מחיר גבוה מדי. בדיקטטורה, לעומת זאת, הדיקטטור מכתיב את קו המחשבה. מכיוון שאין חופש ביטוי כבר אין שומעים דעות שונות מאלה שהוכתבו, והנפש נאלצת לנשום בסתר את הנשימה האישית שלה, או להסכים לשתוק ואף להפסיק לחשוב. להסכים עם "השיטה" כדי לשרוד.

הדיקטטורה דוברת בקול אחד, משמיעה את אותם פזמונים ומשחררת הודעות אחידות. מי שמאמינים בה נתונים בוודאות של מי שאוחזים באמת, וודאות ואמת מוחלטות שמאיימות על החופש של מי שחושב, שואל או חוקר.

אבל ההיסטוריה מוכיחה שדיקטטורות אינן מתקבלות בהכנעה על ידי כולם, תמיד ישנה שארית. השיח הפסיכואנליטי הוא חתרני, שואל שאלות ורוצה לדעת, אינו נרגע ואינו מסכים, וכך הוא מאפשר סיבוב נוסף מעבר לשיח הקיים.

הפסיכואנליזה הלקאניאנית התפתחה מאוד בארגנטינה בתקופה של "החונטה הצבאית האחרונה" (1976-1983), תקופה של משטר דיקטטורי שטיפח את הנצרות ואת ערכי המשפחה, את האיסור על הפלות והאמונה בערך של ה-Patria (המולדת) וה-Pater (האב). הפסיכואנליזה הפכה להיות "סימפטום" בתקופת הדיכוי – סימפטום כביטוי של אי הנחת שבתרבות, ביטוי של הלא-מודע, שתמיד עובד וחולם ומחפש את דרכו למרות הדיכוי והפחד. השיח הפסיכואנליטי התפשט מתוך תשוקה ורצון לדעת לעשות טוב למרות הרדיפות ופחד המוות.

חורחה רפאל וידלה, רודן ששלט על ארגנטינה והעלה על נס 'ערכי משפחה', נצרות, סדר ציבורי ומשילות - הכול במסגרת מה שנקרא "התהליך הלאומי לארגון מחדש" - שלא היה אלא שלטון רודני ורצחני. כאן בתצלום רשמי מ-1976. תצלום: ויקיפדיה

התעוררות מהחלום מחייבת לדעת לעשות. המציאות היא דיסטופית, היא מסכנת את החופש של הסובייקט להיות הוא. הסובייקט שחשב שהעולם ימשיך להתקיים ואף להשתנות לטובה גם אם הוא עצמו אינו חושב ואינו עושה דבר; הסובייקט שממשיך לחלום, מנותק מהמציאות, מתוך אמונה "שיהיה בסדר" – מגלה פתאום היום שזקוקים לו, המדינה זקוקה לתשוקה שלו להשפיע, כי ללא תשוקתו, הוא ניגף בזרם התשוקות של אחרים.

מדוע כל כך הרבה אזרחים ואזרחיות לא הלכו לבחור בקלפי? אולי מתוך אשליה שאפשר לחיות בגלות, במציאות ללא חברה וללא מדינה? מעין עמדה מנותקת או ילדותית שנותנת את ההגה למבוגר האחראי?

הפסיכואנליזה יודעת שכל אחד יוצר לעצמו חיים, אבל מתוך מודעות ואחריות למעשיו ולבחירותיו ולבחירות של הקודמים לו. השיח הפסיכואנליטי יודע שהגורל יכול להשתנות מתוך תשוקה לטוב ומתוך לקיחת סיכון. אז מדוע כל כך הרבה אזרחים ואזרחיות לא הלכו לבחור בקלפי? אולי מתוך אשליה שאפשר לחיות בגלות, במציאות ללא חברה וללא מדינה? מעין עמדה מנותקת או ילדותית שנותנת את ההגה למבוגר האחראי?

שיח פסיכואנליטי אינו חושב על אשמה או חרטה, וגם לא על תביעות ותלונות, רק על אחריות על התשוקה לחיות את החיים בחברה. לחיות עם האחר אבל לא בכניעה, כי לא תמיד חייבים לכבד את האדון המזדמן שמצפה לאמונה וכניעה.

אי אפשר לנוח על זרי הדפנה גם כאשר חיים בלוקסוס של דמוקרטיה; חייבים להבטיח דמוקרטיה לכל אחד ואחת ולהיות ערניים, כי תמיד יש מי ששואף להיות אדון ולשלוט. שיח האדון הוא מתוחכם ונוגע במיתרים הילדותיים והקדומים של כל אחד כיחיד וכעם. בכל אזרח ובכל סובייקט ישנם סימנים ומסמנים של הפרה-היסטוריה, של המורשת האישית והקולקטיבית, ששולטים אם לא עובדים נגדם. הפרה-היסטוריה קיימת אצל כל אחד גם אם הוא חושב על עצמו כנאור. אבל ההיסטוריה אינה נעצרת, ואם לא משקיעים כדי שיהיה יותר טוב, הקפאון והריקבון מתחילים להשתלט.

המדינה הופכת אותנו לאזרחים והזהות שלנו – דתית, חופשית, או ציונית נבחרת עבורנו וגם על ידינו.

בדומה לכך, אנו נולדים למשפחה וגם בוחרים להיות משפחה. והנתון הזה מחייב בדיקה מתמדת של רצונות והתאמות, אכזבות והשקעה.

להיות או לא להיות? זאת שאלה שעדיין אינה פתורה עבור אזרחים רבים, שמסתובבים מבולבלים ללא זכות או רצון לנכס לעצמם את המדינה. שמרגישים שהם אינם חלק מהמשחק. סובייקטים שפוחדים, או אחרים שאינם יודעים לחשוב עצמאית ומדקלמים סיסמאות אידיאולוגיות: אנטישמיות, רדיפות, שואה, כשרות, קדושה, או לחלופין, אוטופיה של חמלה ו/בעולם ורוד ללא הבדלים, שאינו מצריך מאבקים.

הניכור מהמציאות הוא גם סכנה לפסיכואנליטיקאים שאינם רוצים להיכנס לפוליטיקה. כאילו הנפש חיה לה באי בודד, עסוקה רק בעצמה, ואולי בעוד כמה אידיאלים, במעין אוטיזם אליטיסטי של יפה הנפש.

לא רק שאפשר לא ללכת לבחור, אפשר לעזוב ולדמיין חיים יותר טובים במקום אחר, להיות אזרח העולם. יתכן שכשנולדים בדמוקרטיה לא משקיעים בתחזוקה שלה. בדמוקרטיה, מי שאינם מרוצים יכולים לעזוב ולחפש את החיים במקום אחר, כי אפשר לעזוב.

גם בדמוקרטיה הסובייקט יכול לבחור לחיות בדיקטטורה גם כשהוא חושב שהוא חופשי, אבל נסגר בעולמו הפרטי. בהתענגות ממיתה של 'לא אכפת לי מה קורה'; 'זה כבר לא שלי'. יש סיכון גדול של אובדן החירות עבור מי שכבר אינם שואלים שאלות, אדישים, מי שלא אכפת להם

אבל גם בדמוקרטיה הסובייקט יכול לבחור לחיות בדיקטטורה גם כשהוא חושב שהוא חופשי, אבל נסגר בעולמו הפרטי. בהתענגות ממיתה של "לא אכפת לי מה קורה"; "זה כבר לא שלי". יש סיכון גדול של אובדן החירות עבור מי שכבר אינם שואלים שאלות, אדישים, מי שלא אכפת להם. הרודן ושיח האדון אוהבים את הפוזיציה של התמסרות ללא התעוררות ושל כבוד עיוור להרגלים כי הסובייקט המסוגר בעצמו כבר אינו יודע לעשות. רבים אינם רוצים לדעת ולחשוב ומתכנסים בעצמם, והאדון אינו מחפש אותם כי הם כבר מסרו את הכוח לשיח השליט.

והרי אפשר לקום וללכת ולעבוד מכל מקום, אז מה אכפת לנו, לא? תצלום: The Blueground

לדעת לעשות

אפשר לעזוב.

מי שיודע משהו על פרדות ועזיבות, יודע כבר שזה אינו תהליך של רגע. זהו תהליך שיש לו מחיר. הגלות היא גם הזדמנות להתחיל מחדש, אך היא גם אובדן של סיפור

מי שיודע משהו על פרדות ועזיבות, יודע כבר שזה אינו תהליך של רגע. זהו תהליך שיש לו מחיר. הגלות היא גם הזדמנות להתחיל מחדש, אך היא גם אובדן של סיפור. חייבים להמציא סיפור חדש עם שפה אחרת בתוך ריחות אחרים ואור אחר.

לכל אחד יש סיפור משלו שנרקם ביחד עם הסיפורים של אחרים. האם באמת אפשר לברוח כל כך רחוק מהסיפור בלי להשתגע מניכור בתוך ריק?

הזעזועים הפוליטיים העכשוויים נותנים לנו הזדמנות להבין את מה שקורה היום כתוצאה של מה שהיה בעבר. לנוכח העבר וההווה חייבים לכתוב סיפור חדש, למען "אהיה אשר אהיה", בזמן עתיד. "אהיה אשר אהיה" צריך להיות מובן כאן כקריאה לעצב את גורלנו במו ידינו מתוך תשוקתנו, ולא בהתאם לתכתיבים של שיח אדון.

השיח האנליטי יכול לאפשר מרחק מכל מה ש"קובע" אותנו ומכל מה שחוזר באופן כפייתי וגורם לנו סבל: קביעות, אמונות, זהויות והזדהויות, אשליות ודעות קדומות. הוא מאפשר לערער עליהן בדרך שפותחת פתח לספק ביחס למרחב הזהותני והאידיאולוגי וביחס לאמונות שלמות ול"פרות קדושות". והוא גם עשוי לסלול דרך לכיוון חיובי ויצירתי שנובע מהשאלה מי או מה אנו רוצים להיות או באיזו מדינה אנו רוצים לחיות.

השיח האנליטי מביא איתו הזדמנות לכתוב סיפור חדש ולפרק דעות קדומות. סיפור חדש חייב להיות אמיץ, הוא חייב להפסיק לקדש את העבר ואת האמונות שאיתן נבנתה החברה. הוא גם חייב להשתחרר מרגשות אשם ומהאשמה של אחרים,  כך שכולם יראו את עצמם כחלק מהסיפור, בלי להיכנס למלנכוליה של האשמה עצמית.

כל אזרח אחראי למצב הפוליטי השורר היום במדינתו. מדינות רבות נתונות כיום לאיום של החלשת הדמוקרטיה או מצויות כבר תחת דמוקרטיה פורמלית או דיקטטורה

כל אזרח אחראי למצב הפוליטי השורר היום במדינתו. מדינות רבות נתונות כיום לאיום של החלשת הדמוקרטיה או מצויות כבר תחת דמוקרטיה פורמלית או דיקטטורה. בארצות הברית, בהונגריה, בפולין, בתורכיה ובישראל אזרחים אינם פטורים מאחריות להמשיך ולפעול למען חירותם ולהיאבק עבור דמוקרטיה שמאפשרת חירות זו. בישראל אחריות זו מתגלמת בין השאר בצורך להכריע בין "יהודית" ל"דמוקרטית", בין "יהודית" לבין "ישראל", בין דת למדינה. מדינת ישראל היא מדינה ליהודים, אך העובדות הן שהיהודים אינם עשויים מקשה אחת וליהדות יש כמה פירושים. בנוסף לכך, ישראל אינה כוללת אך ורק יהודים, יש בה יותר מאשר לאום אחד, והיא גם שולטת ביותר משלושה מיליון פלסטינים חסרי זכויות, שהם חלק מהחיים היומיומיים שלנו גם אם אנו רוצים לדמיין שלא. אבל לפעמים זה עוזר לנו להתאחד במקום לטפל ברצינות בהבדלים הקטנים שבתוכנו, שמשפיעים על גורלנו ועל גורלם. מעבר לסיסמאות, זה הפך להיות הסימפטום שלנו. ואנחנו יודעים שבכל סימפטום יש התענגות והגנה. מה זה משרת אצלינו כמדינה להחצין את החסר? מה לא בסדר איתנו?

המגוון והייחודיות של כל קבוצה ושל כל אחד ואחת יכולים להתקיים ולפרוח רק במדינה דמוקרטית; לא במדינה המצווה מידה אחת לכל.

עלינו להיות מוכנים לספר את הסיפור האישי ואת ההיסטוריה של העם, של הקבוצה או של המעמד כדי להשאיר את העבר בעבר: לבנות את ההיסטוריה כך שנוכל לספר אותה באופן שמאפשר גם לסלוח-לצלוח. לזכור פירושו לספר שוב את החלום ואת החוויה

משום כך, כדאי להימנע מ"בלבול זמנים" (במשקל "בלבול השפות" של שנדור פרנצי). עלינו להיות מוכנים לספר את הסיפור האישי ואת ההיסטוריה של העם, של הקבוצה או של המעמד כדי להשאיר את העבר בעבר: לבנות את ההיסטוריה כך שנוכל לספר אותה באופן שמאפשר גם לסלוח-לצלוח. לזכור פירושו לספר שוב את החלום ואת החוויה. כשזוכרים ומתגעגעים – נתקעים; כאשר כותבים את הסיפור מחדש, תמיד במלים אחרות, מתגלה לנו היסטוריה אחרת, עם זהות שמתפתחת אחרת מתוך ההזדהות הקודמת. כדאי שנספר את ההיסטוריה שוב, כדי לזכור – אך גם כדי לשכוח; כדי לזכור בדרך שמאפשרת בנייה טובה יותר של ההווה ושל העתיד.

מה לשכוח?

למשל לשכוח את השואה שמבלבלת בין אובייקטים, בין אויבים. לא הגרמנים הם שעומדים מולנו, ואנחנו כבר איננו היהודים חסרי האונים של פעם. זה היה – ומה שהיה היה.

נורא ככל שיהיה, אירוע חבלני אינו תמיד ובהכרח פוגרום, הפגנות נגד ישראל אינן דווקא רק ביטוי לאנטישמיות, ואולי גם הגיע הזמן שנשכח מסמנים ריקים כמו שמאל וימין?

חבילה ארוזה היטב, הדוקה, עמוסה בסמלים: אנדרטה שהושארה באושוויץ-בירקנאו על ידי תלמידי בית ספר בהולנד. תצלום: גרג קלרק

השיח האנליטי ניצב כתמרור מהבהב לפני כפיית החזרה של "ההיסטוריה שחוזרת". תמרור שמכוון לדרך אחרת מהנרטיב של קורבן-הצלה-ניצחון שכרוך במאבק הישרדות מתמיד נגד ה"אויב". נרטיב כזה מאפשר אמנם את החיק החמים של קבוצת ההזדהות. הוא מייצר את ה"אנחנו" כנגד "כל השאר". אך הוא משאיר את הסובייקט ואת הקבוצה בחרדה מתמדת מפני ה"אחר", הזר המאיים  שמולו נחוצה אחדות של עם מאוים ורדוף, אמונה באבא-אלוהים או מנהיג שיודע מה טוב בשביל כל אחד ללא צורך לשאול שאלות.

אם יש "אחד שיודע", אז "אני יודע" לבחור בו כי הוא אמר שהוא יודע. מול האיום ללא שאלה נוצרות סגרגציה והסתגרות, יש חלוקה לטובים ורעים, "אנחנו" ו"הם".

תמיד אפשר למצוא צידוקים והסברים רציונליים ואובייקטיביים לסכנה שאותו אחר מהווה, או להמשיך לאחוז בכך שהאחר 'עשה לי', בלי לשאול איפה הייתי, מה קרה לי, מה עשיתי בזמן שהוא עשה לי, ובלי לחשוב מה אני עשיתי איתו ולו

וודאי, תמיד אפשר למצוא צידוקים והסברים רציונליים ואובייקטיביים לסכנה שאותו אחר מהווה, או להמשיך לאחוז בכך שהאחר "עשה לי", בלי לשאול איפה הייתי, מה קרה לי, מה עשיתי בזמן שהוא עשה לי, ובלי לחשוב מה אני עשיתי איתו ולו.

וכך, האויב הוא שוב אותו אויב מקדם, הארץ שהובטחה היא אותה ארץ, ויושביה הם כלי משחק בתסריט של האמונה הבטוחה בעצמה, ו"לא נשכח ולא נסלח". המאבק הקורבני ללא אחריות מוביל לעמדה פסיבית שעדיין מחכה ל"משיח".

לעומת זאת, במקום הסבל של העמדה הקורבנית, השיח הפסיכואנליטי מחפש את החירות שמופיעה כשלוקחים אחריות על מה שקורה לנו בחיים. וזאת רק אחרי ששואלים וחוקרים, איך זה קרה? למה זה קרה? איך אפשרנו את זה? איך זה קורה שרצינו מדינה ויש לנו שבט, שרצינו מדינה וקיבלנו דת אחת לכל? זה קורה וקרה לנו כי יש לנו חלק בכאוס הזה. מתוך בלבול עמוק אף אחד מאיתנו אינו רץ להחליף את תעודת הזהות הישנה בתעודה שכתוב עליה "אזרחות ישראלית",  ואלה שהחליפו לא תמיד שמים לב שכתוב "ישראלי" כי זה לא נראה חשוב מספיק. יש מהנוחות בחיים בבלבול הזה, בין יהודי לישראלי, בין מגילת העצמאות לתנ"ך כספר חוקים, בין לאכול מה שמתחשק לנו, לבין ״אבל שיהיה כשר״. אמביוולנטיות? ספק משתק!

להיאבק על חיים טובים וחופשיים יותר בהווה ובעתיד פירושו לחשוב באיזה אופן בונים ומספרים את העבר ומתוך כך לדעת משהו על מה שאנו רוצים. כאן אולי המקום לברר איזו דמוקרטיה אנו רוצים, מה היא כוללת ואת מי היא כוללת; האם היא תמשיך לינוק מהלשד של "ההיסטוריה שחוזרת על עצמה" עד המוות, או שהיא תהיה מוכנה להשאיר את ההיסטוריה בעבר, כדי לבנות, לא ללא ההיסטוריה, הווה ועתיד שחופשיים מכפיית החזרה על הדומה?

להיות בידיים של מי שיודע זהו חלום אינפנטילי שעובד היטב. הדרישה לאמונה עיוורת בהחלטות הממשלה מובילה לדיקטטורה. בכולנו ישנה החולייה החלשה שרוצה להאמין בכוח של האדון להציל אותנו בלי שנצטרך לדעת

בתקופת הקורונה חווינו את המהירות שבה הושלט הסגר כאשר הממשל הגדיר את הווירוס כ"אויב" שאותו יש "לנצח". חוץ מהדאגה לבריאות הציבור, מה עוד דחף לסגר כזה, שמרחיק הורים מילדים ונכדים? הסגר התאפשר והדבר הצליח להמחיש באיזו קלות הציבור נכנע לאמת של האדון. הפחד למות נותן הרבה כוח לשליט כשאנחנו בידיים שלו והוא טוען שיציל אותנו. האימה והפחד שמשרים שר הבטחון וראש הממשלה מדכאים את המחשבה העצמאית וסותמים לאזרח את הפה. להיות בידיים של מי שיודע זהו חלום אינפנטילי שעובד היטב. הדרישה לאמונה עיוורת בהחלטות הממשלה מובילה לדיקטטורה. בכולנו ישנה החולייה החלשה שרוצה להאמין בכוח של האדון להציל אותנו בלי שנצטרך לדעת.

השלטונות אמרו, האזרחים צייתו, הכול נסגר: ימי סגר במגפה העולמית, סקוטלנד (2020), תצלום: רוס סנדון

*

יש מקום לייצר קבוצות ולהשתייך לקבוצות על בסיס של אינטרסים משותפים, דעות ואמונות דומות, מרחב משותף, היסטוריה, תרבות וחוויות משותפות, אבל מבלי לדמות שיש יסוד פנימי או טרנסצנדנטי אורגני ועל-זמני שמאחד את חברי הקבוצה מעבר להזדהויותיהם

זהויות והזדהויות אינן מייצרות רק קבוצות שמדירות את השונים מהן או מבקשות לנצל ולשעבד קבוצות ויחידים שלא כלולים בהן. הן גם אמצעי חשוב לכל מאבק פוליטי. אלה הם חיתוכים קולקטיביים שיש להשתמש בהם בתבונה – להאמין להם מבלי להאמין בהם. במלים אחרות אפשר אולי לומר שיש מקום לייצר קבוצות ולהשתייך לקבוצות על בסיס של אינטרסים משותפים, דעות ואמונות דומות, מרחב משותף, היסטוריה, תרבות וחוויות משותפות, אבל מבלי לדמות שיש יסוד פנימי או טרנסצנדנטי אורגני ועל-זמני שמאחד את חברי הקבוצה מעבר להזדהויותיהם. האמונה בקבוצה כאחר או כאחרות טוטלית ועקבית, סדורה ובעלת גורל ותכלית ברורים, החורגים מהתכליות שמתווים לה חבריה, עלולה לדרדר אותנו שוב לאותה בינאריות של "אנחנו" ו"הם", "אנחנו" לעומת ה"אויב". היא עלולה לסמן לנו גורל שאנו מאמינים שהותווה על ידי אחר, שנקבע כבר מראש, בלי שתהיה לנו עצמנו שום יכולת להטות את הזרם לכיוון אחר.

השיח ההופכי לכל האמונות המכילות הוא הכרחי כדי לחשוב ולרצות לדעת עוד. ההזדהויות שלנו בונות עבורנו חברה, תרבות ושיח שאפשר לחיות בתוכם, אבל כדאי שנזכור שאנחנו אלה האחראים להן, אנחנו אלה שממציאים את המוסדות החברתיים ההולמים את רוחנו, תרבותנו ותשוקותינו. אין "אחר" כל-יכול שקובע אותם עבורנו. ה"נפש" היא אמנם אחרות, אבל היא אינה אחרות סדורה ועקבית, אלא כאמור, עקבות, שריטות וסימנים שטבעו בנו אחרים. וכדי שאותה אחרות לא תפעיל את חיינו באופן עיוור ואף הרסני וקטלני, כדאי  שנדע לעשות איתה. לבדוק, למשל, באיזו דרך כל אחד ואחת מאיתנו יכול להיות הוא עצמו בין אחרים, סינגולרי (יחידאי), בתוך החברה, התרבות והשיח. כיצד כל אחד מאיתנו יכול לחשוב בכוחות עצמו, מעבר למה שנאמר לנו בכתב או בעל פה, מעבר לסיסמאות, מעבר לכל הכללים והמשנות הסדורות, גם אלה המקובלות על כולם או על חברי הקבוצה.

וישנה ההזדמנות לחבור לאחרים כדי לדחוף לשינוי שאנחנו מאחלים לעצמינו כי איננו יכולים לבד, אנחנו זקוקים לאחרים איתנו. סולידריות חברתית היא חיונית ביותר כדי לייצר מאבק אפקטיבי.

כדי להיות פתוחים להפתעות שעשוי לזמן המשחק הפוליטי, אפשר להתחיל לשאול שאלות. לפתוח למשל בשאלה, על מה אנחנו בעצם נאבקים ומה אנחנו רוצים, ומכאן גם מי הם שותפינו למאבק?

הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק כתב פעם שרגע מהפכני הוא הרגע שבו בעת הפגנה, השוטרים מצטרפים למפגינים. רגע זה הוא מהפכני משום שנוצרת הזדמנות לקונסטלציה חברתית ופוליטית אחרת. אפשר לנסח זאת גם כך: מחנות יריבים חוברים זה לזה כדי לבנות חברה שאפשר יהיה לחיות בה

הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק כתב פעם שרגע מהפכני הוא הרגע שבו בעת הפגנה, השוטרים מצטרפים למפגינים. רגע זה הוא מהפכני משום שנוצרת הזדמנות לקונסטלציה חברתית ופוליטית אחרת. אפשר לנסח זאת גם כך: מחנות יריבים חוברים זה לזה כדי לבנות חברה שאפשר יהיה לחיות בה, שכל אחד ואחת יוכלו לחיות בה עם ייחודיותם – שנתפשת לעתים קרובות כבלתי נסבלת על ידי אחרים. זו הזדמנות להשמיע קול בשביל לחיות ממש, לא כפחותים, כסוג ב', כקורבנות שסובלים תמיד, ולא כמנצחים חרדים שנאלצים להגן ללא הרף על ניצחונם. רגע כזה אינו רגע שמבטיח גאולה, אבל הוא עשוי להיות רגע נסי, אירוע שאחריו מתחיל סדר חדש, על שלל הבעיות וההתמודדויות שהוא מזמן. הסדר החדש איננו אוטופיה אלא סיבוב נוסף של שיח, סיבוב טוב יותר, שאינו טוב באופן מוחלט, אבל כזה שמאפשר לכל אחד ואחת לבנות חיים בתוך ההזדהויות ומעבר להן, בין האמונות, בין אחרים, בחברה. כי מה שקורה, קורה לנו והוא שלנו. מדובר בחיים שלי ושלך. אולי יש ארץ אחרת, אבל אין לנו חיים אחרים, חיינו הם באחריותנו.

אנה גלמן, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאניאנית, חברת פורום עוד – לאקאן וחברת אקול של השדה הלאקאניאני הבינלאומי.

אורית יושינסקי, חוקרת, מרצה ועורכת, חברת פורום עוד – לאקאן של השדה הלאקניאני הבינלאומי.

פורום עוד – לאקאן הוא קבוצת עבודה להוראת הפסיכואנליזה ולהנחלתה במסגרת "הפורום הבינלאומי של האסכולה של השדה הלאקאניאני." הקבוצה הוקמה על ידי אנשי מקצוע בתחומי הטיפול, האמנות והתרבות, אשר שמו להם למטרה ללמוד ולהעמיק בידע הפסיכואנליטי הלאקאניאני תוך התייחסות לאי-הנחת של זמננו.                                

תמונה ראשית: טכנאי עושה סדר בצנרת של חימום תת-רצפתי. תצלום: vm, אימג'בנק / גטי ישראל