מה שקרה לבן של הבוס

בידינו הדבר: לקחת אחריות מלאה, לטפל בעצמנו, לעשות את הקרמה שלנו ולהנות לעומק מהחיים
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

בין פסיכולוגיה, פסיכיאטריה ופסיכותרפיה מערבית ובין מה שנקרא "דתות אסיה" קיים מכנה משותף והוא שכולן מתעניינות בשינוי מצב התודעה של בני אדם, ואילו הדתות המערביות הממוסדות – נצרות, יהדות ואפילו אסלאם –מתעניינות פחות בנושא זה. הדתות המערביות מתעניינות בהתנהגות, בדוקטרינה ובאמונה יותר מאשר בשינוי כלשהו בדרך שבה אנחנו מודעים לעצמנו ולעולם.

אמנם הנושא הזה מעניין מאוד את הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, אבל הפסיכולוגיה המערבית מטפלת בדרך כלל במצבי התודעה שאינם נורמליים כבמחלה. יש לכך כמובן יוצאי דופן בעבודתו של יונג ובמידה מסוימת גם אצל גרודק, אצל פרינצהורן ואצל הוגים מודרניים יותר כמו קארל רוג'רס  ורולנד לאינג, ששינוי מצב תודעה נתפש אצלם לעתים קרובות כדרך של טיפול. אבל באופן כללי, מצבי תודעה שונים מהנורמלי מוגדרים כצורה של מחלה, ולכן בעלי סמכות במוסד פסיכיאטרי רואים בעצמם שומרי השפיות וחוויית המציאות המאושרת על ידי החברה. ולעתים קרובות מאוד נראה לי שבדוקטרינה הרשמית הזאת, אפשר לומר אפילו בדוֹגמה הזאת של מהי המציאות, המציאות נראית דומה מאוד לדרך שהעולם נראה בה בבוקר יום שני עגמומי.

מכיוון שבסופו של דבר אנחנו יודעים שמדע הפסיכולוגיה שלנו מבוסס על הנטורליזם המדעי של המאה ה-19, ושהנחות היסוד המטאפיזיות והמיתולוגיות של המדע הזה עדיין אצורות בהרבה מן החשיבה הפסיכולוגית – ללא ספק בביהביוריזם, אבל במידה רבה גם בפסיכואנליזה רשמית – ניתן לומר שפסיכואנליזה מבוססת על מכניקה ניוטונית, וניתן אפילו לקרוא לה פסיכו-הידראוליקה. לא שהאנלוגיה הזאת היא בלתי הולמת לחלוטין, מכיוון שיש בהחלט מאפיינים שבהם חיי הנפש שלנו זורמים ומציגים את הדינמיקה של מים. אבל אנחנו רוצים לדעת כמובן אילו מין מים אלו, ובנטורליזם המדעי של המאה ה-19 האנרגיה הבסיסית של הטבע נחשבה במידה רבה לנחותה באיכותה מן המודעות האנושית.

הנטייה היא להתייחס לכל מה שנמצא מתחת לפני השטח של התודעה האנושית כאל דבר מה מפותח פחות

ארנסט הֶקל, ביולוג בן אותה תקופה, תפש את האנרגיה של היקום כאנרגיה עיוורת, ונראה לי שכך תפש גם פרויד את הליבידו, כאנרגיה עיוורת וחסרת מודעות, המכילה בתוכה רק מעין תאווה חסרת צורה ומבנה שאינה יודעת שובע. ברור שזאת הכללה. שינויים מסוימים בדרך החשיבה הזאת אפשריים כמובן, אבל הנטייה היא להתייחס לכל מה שנמצא מתחת לפני השטח של התודעה האנושית כאל דבר מה מפותח פחות, מכיוון שצריך לזכור שזה היה גם הזמן שהתפתחה בו תורת האבולוציה של דארווין, שרואה את השכל האנושי כמשהו שהתפתח במקריות מצורות חיים פרימיטיביות בהרבה, שהתפתחו בתהליכים מכניים בלבד באמצעות הבררה הטבעית והישרדות החזקים.

חבצלות מים, גשם

החיים: יפים, מקריים, מסתוריים, מגוונים. תצלום: יוקסל זוק

ולכן האדם נראה באופן כללי כמו הצלחה מקרית לגמרי של הטבע; התגלמות של תבונה, רגשות וערכים, אשר לתהליכים הבסיסיים יותר של הטבע לא הייתה שום אהדה או אכפתיות כלפיה. לכן, כדי שהגזע האנושי יפרח, אנחנו חייבים להשתלט על האבולוציה ולהשאיר אמנם מקום לתהליך ספונטני, אבל הוא חייב להיות מכוון על ידי החשיבה האנושית. זאת למרות העובדה שאף כי המוח שלנו מסוגל להתמודד עם מספר עצום של משתנים בבת אחת, תשומת הלב שלנו אינה מסוגלת לעשות זאת. רוב האנשים אינם יכולים לשקול יותר משלושה משתנים בו זמנית בלי להשתמש בעיפרון. מכאן שבמובנים רבים תהליך הסריקה של תשומת הלב של האדם אינו מתאים להתמודדת עם אינסוף המשתנים והתהליכים הרב-ממדיים של טבע היקום.

אולם כבר נעשה ניסיון רציני בכיוון, והנטורליזם המדעי פתח בקְרב דמיוני עם הטבע. בכל הרעיון הזה של כיבוש והכפפת הטבע, שיש לו, למען האמת, מקורות עתיקים, מאוד לא מדעיים, ומקראיים בתפישה של אלוהים כראש, כמפקד וכשליטו של הטבע. אבל הזמן טופח עכשיו על פני כולנו, כשהניסיונות שלנו להכפיף את הטבע לשליטתנו נתקלים בתוצאות מבהילות. כי אנחנו מבינים שמסוכן מאוד להתערב בתהליכים שאיננו מבינים, שיש בהם מספר משתנים עצום, ואנחנו מתחילים לתהות אם לא היה כדאי להניח את הטבע לנפשו.

אמנם לפסיכולוגיה המערבית יש יותר במשותף עם דתות המזרח מאשר עם דתות המערב, יש מובן כלשהו שבו הפסיכיאטריה והפסיכותרפיה הופכות בו לדתות של המערב

אבל אף על פי שאמרתי שלפסיכולוגיה המערבית יש יותר במשותף עם דתות המזרח מאשר עם דתות המערב, יש מובן כלשהו שבו הפסיכיאטריה והפסיכותרפיה הופכות בו לדתות של המערב.

לפסיכואנליזה יש הרבה מן המשותף עם הצורות והתהליכים של דת ממוסדת. לדוגמה, הירושה האפיפיורית –  ההעברה של הדרך, של כוח המוסמך לעסוק בתרפיה, מהאב המייסד, זיגמונד פרויד, דרך שליחיו הקרובים למספר עצום של ארכיבישופים ובישופים. ביניהם קיימים כמובן, כפי שהיו קיימים בנצרות, כופרים, כמו יונג וגרודקוראנק ורייך, והכופרים, כראוי להם, מנודים ומקוללים. וישנם טקסים, כפי שיש טקסים בדת – סקרמנט הספה, הדיסציפלינה הרוחנית של אסוציאציות חופשיות, הידע המיסטי של פירוש החלומות ושני הפֶטישים הסמליים הגדולים, הארוך והעגול.

אפשר לצחוק מכל זה, אבל אל לנו לשכוח שאנחנו חייבים חוב עצום לפרויד, ולוּ רק על כך שהוא הצביע על העובדה שהחלק מאתנו שאנחנו מודעים לו במונחים של האגו המודע שלנו אינו באמת אנחנו. זהו דבר מה שטחי, שאינו יכול להתבונן באמת במציאויות של חיינו. לפחות לא במובן הרגיל. ואין ספק שזה היה גילוי מדהים. אבל ניתן לראות סימנים מטרידים כאשר הדוקטרינות והתהליכים של פסיכיאטריה, פסיכואנליזה וכיוצא באלה נעשים רשמיים. ואני חושב שתומאס סאס בספריו "המיתוס של מחלת נפש" ו"יצירת השיגעון" מצביע על עניין חשוב מאוד, על כך שהפסיכולוג המוסמך של ימינו הוא בעצם כומר, והוא מתחיל להשתמש באותה השליטה על חיי האדם שהשתמשה בה הכנסייה בימי הביניים.

עירום, צעיר, הקפלה הסיסטינית, מיכאלאנג'לו

צעיר עירום: הקפלה הסיסטינית (1508-1510), מיכאלאנג'לו. תצלום: יורג ביטנר אונא, ויקיפדיה

יש כיום כופרים הנרדפים בדרך שכופרים נרדפו בה על ידי האינקוויזיציה הקדושה. והם נרדפים מתוך טוב לב. בדיוק כמו שהאינקוויזיציה הקדושה רדפה כופרים מתוך טוב לב ודאגה עמוקה לבני אדם

לכן, לפרופסור לפסיכיאטריה בבתי הספר לרפואה בקולומביה או בהרווארד או בייל יש היום אותו סוג של כבוד אינטלקטואלי ושל סמכות שהיה לפרופסור לתאולוגיה באוניברסיטה של טולדו או פדובה בשנת 1400. צריך להבין שהתאולוגים של אותם הימים לא רק האמינו בקוסמולוגיה שלהם – בתאולוגיה – הם כמעט ידעו שהיא אמיתית, כמו שהמדענים שלנו יודעים דברים מסוימים כאמִתות. אף שהם משנים את דעותיהם לעתים קרובות מאוד, בזמן שהם מחזיקים בהן יש להן השפעה של דוֹגמה. ולראיה, הנידוי של עמנואל וליקובסקי בשל רעיונותיו הלא-נוחים לעיכול. ולכן יש כיום כופרים הנרדפים בדרך שכופרים נרדפו בה על ידי האינקוויזיציה הקדושה. והם נרדפים מתוך טוב לב. בדיוק כמו שהאינקוויזיציה הקדושה רדפה כופרים מתוך טוב לב ודאגה עמוקה לבני אדם. זה לא ייאמן, אבל כך זה היה. מפני שבסופו של דבר, אם הייתם מאמינים ברצינות שאדם שאינו מחזיק באמונה הקתולית ודוחה אותה מרצונו החופשי יעונה  –בגופו וברוחו, לנצח נצחים בגיהינום – הייתם עושים כמעט הכול כדי להציל אותו מגורל שכזה. במיוחד אם הבעיה או המחלה שהוא סובל ממנה מדבקת.

בראש ובראשונה הייתם מדבר אתו בהיגיון, ואם הוא לא היה מגיב בחיוב להיגיון, הייתם פונים להתעללות ולטיעונים כוחניים. ואם הוא לא היה משתכנע מזה, הייתם מטפלים בו בכאב ומכים אותו. ואם זה לא היה עובד, הייתם עוברים לקשירה לסד ולמתקן העינויים. ואם זה לא היה עובד, בתור צעד נואש אחרון, הייתם שורפים אותו על המוקד, בתקווה שבתוככי הלהבות השורפות הוא יתפכח סוף-סוף ויבצע מעשה אחרון של חרטה מושלמת, וכך יינצל מגיהינום נצחי. והייתם עושים את כל זה ברוח של "זה כואב לי יותר ממה שזה יכאב לך", באותה הרוח של המנתח שבאמת מצטער מאוד-מאוד שהוא יצטרך לגרום לך לעבור את הניתוח הכואב מאוד הזה, אבל זה לטובתך, ובאמת יש סיכוי של 50% לפחות שאתה תשרוד.

ברוח מדעית-רפואית מושלמת, ניתן לשלול מאנשים את זכויותיהם באופן שרירותי מאוד וללא תהליך ראוי, לכלוא אותם בבתי כלא, שהם במקרים רבים גרועים בהרבה מבתי כלא לפושעים

כך, ברוח מדעית-רפואית מושלמת, ניתן לשלול מאנשים את זכויותיהם באופן שרירותי מאוד וללא תהליך ראוי, לכלוא אותם בבתי כלא, שהם במקרים רבים גרועים בהרבה מבתי כלא לפושעים, ובכלל, לתת להם להירקב, לזנוח אותם ולהתעלם מהם, וכאשר הם מתרעמים, הם מקבלים טיפולי חשמל או ששמים אותם בבידוד. על מה? על כך שהם חווים מצבי תודעה לא-שגרתיים של כפירה במציאות.

רבים מהאנשים האלה אינם מסוכנים, עד שמתגרים בהם בכך שמתעלמים מהם, שמתייחסים אליהם כמו למכונות, ושבאופן כללי מגדירים אותם כלא-אנושיים. ואם אתם מוגדר כלא-אנושיים, אתם יכולים לעשות רק מעט מאוד, כי כל מה שתגידו שנשמע אנושי ייתפס כמוצא פה של אדם מכני, המחקה אנושיות מתוך אי-שפיות ערמומית. תהיו חשודים. יקשיבו לכל דבר שתאמרו בדרך אחרת ובאוזניים אחרות, ויהיה לכם כמעט בלתי אפשרי לשכנע אנשים שאינכם משוגעים.

סורגים, מנעול, כלא

בית סוהר או מוסד פסיכיאטרי: כלא לנפש. תצלום: סאעד צ'ודהרי

אני מאמין שנכון להיום הידע שלנו על אודות הנפש האנושית דומה בהיקפו למה שידענו על הגלקסיה בשנת 1300. ואף שאכן יש מי שמסוגלים לבצע פסיכותרפיה, זאת תהיה פשוט יהירות מצדו של מישהו להגיד שהוא מוסמך לעשות זאת

מכיוון שבאמת אין שום כללים שקובעים מה האדם צריך לעשות כאשר כולאים אותו מאחר שיש לו מצבי תודעה לא-שגרתיים, אין שום דרך ברורה לכפרה, וכך זה גם בבתי הכלא כשאנשים נשפטים לגזרי דין של שנה עד עשר שנים במקומות כמו ואקאוויל שבקליפורניה. כשביקרתי בבתי כלא כאלה, ניגשו אליי גברים צעירים ומיואשים ואמרו: "אני לא יודע מה קרה לי. אני רוצה לחיות כמו בן אדם הגון... אני יודע שהייתי לא בסדר... אבל אני פשוט לא יודע למה מצפים ממני כאן. אם אני מנסה לעשות מה שמצופה ממני, הם אומרים שאני מנסה לרַצות, ונשמע שזה סוג של מחלה..." תומאס סאס הפנה את תשומת הלב לכך כשציטט דיון על סוגי ילדים בבית הספר שכנראה יזדקקו לטיפול. היו שם ילדים בעלי הישגיות-יתר, היו ילדים עם תת-הישגיות, היו ילדים שהראו דפוסים קיצוניים, היו ילדים שהיו בינוניים מדי, למען האמת, לכל סוג של ילד אפשר לתת אבחנה שנשמעת כמו מחלה. כפי שיונג כתב פעם, החיים עצמם הם מחלה שיש לה פרוגנוזה מאוד לא-מעודדת: היא נמשכת הרבה שנים ותמיד מסתיימת במוות! ואני טוען שכוח כזה בידיים של פסיכיאטרים הוא ממש מסוכן, בגלל רמת ההבנה הנוכחית שלנו בנפש האדם. כי אני מאמין שנכון להיום הידע שלנו על אודות הנפש האנושית דומה בהיקפו למה שידענו על הגלקסיה בשנת 1300. ואף שאכן יש מי שמסוגלים לבצע פסיכותרפיה, זאת תהיה פשוט יהירות מצדו של מישהו להגיד שהוא מוסמך לעשות זאת.

איננו יודעים באמת איך זה קורה, בדיוק כפי שאיננו יודעים באמת איך נוצרות מוזיקה גדולה וספרות גאונית. לא ניתן באמת ללמד את זה. אפשר להניח את הכלים לעשיית הדברים האלה בידיים של אנשים, ואפשר להראות להם איך להשתמש בכלים, אבל אי אפשר לנבא אם הם ישתמשו בכלים האלה בגאונות. וזה הכי נכון באמנות הפסיכותרפיה. איננו יודעים באמת איך יש מי שעושים את זה בהצלחה רבה. יש לנו מספר רעיונות מעורפלים. יש בוודאי גם מספר אנשים שבגלל טבע ההפרעה הנפשית שלהם, יש למנוע מהם לטפל בפסיכותרפיה, כי אולי הם שם רק בשביל לגרום סבל לאנשים אחרים, אבל אני חושב שזאת שטות הרסנית לומר שיש סטנדרטים מסוימים או בחינות שניתן להעביר ותעודות שניתן להנפיק שמסמיכות אנשים לעבודה הזאת. ומשתמשים בזה כמובן מתוך אינטרס כלכלי, כשמי שמגדירים את עצמם כמטפלים מוסמכים נמצאים בעצם בתחרות.

והדת עושה בדיוק אותו דבר! יצא לי לדבר עם נזיר בודהיסטי בתאילנד לפני כמה שנים. הסתכלתי על ספריםבחנות בתחומי מנזר בודהיסטי, הסתובבתי לי, הבחנתי בספר על צורה מסוימת של מדיטציה בודהיסטית ומלמלתי: "מממ...סאטיפָּטַנה", שזה שם של מדיטציה בודהיסטית, ולפתע אמר לי קול: "אתה מתרגל סאטיפטנה?" הרמתי את מבטי, ועמד שם נזיר בודהיסטי רזה בגלימה צהובה ועיניים אדומות יחסית והסתכל עליי. אז עניתי: "לא בדיוק סאטיפטנה – אני משתמש בשיטה אחרת – זה נקרא זן".  "הו... סאטיפטנה זה לא זן!" הוא אמר לי. אז אמרתי: "אבל היא דומה לזן, לא?" – "לא!" "אבל זה דומה יחסית ליוגה", אמרתי. "לא יוגה – לא. סאטיפטנה שונה – הדרך הנכונה היחידה!" "תראה", אמרתי לו, "יש לי הרבה חברים קתולים שאומרים לי שהדרך שלהם היא הדרך הנכונה היחידה. למי עליי להאמין? אתה יודע, אתה דומה למי שיש לו מעבורת כדי לעבור את הנהר", השתמשתי בדימוי בודהיסטי, "ובחור אחר במורד הנהר פתח גם הוא עסקי מעבורת, ואתה הולך לממשלה ואומר שהוא אינו מורשה לפתוח עסק של מעבורת כי הוא מתחרה בך". תן לכל מי שרוצה להפעיל מעבורות. ואם אין לך שכל לרדת ממעבורת שטובעת...זאת בעיה שלך. ובעצם יכולתי לומר לו: אם אתה מאמין שכל דבר שקורה לך הוא הקארמה שלך, אז למה לדאוג. אבל מעניין מאוד לראות שלפסיכיאטריה הרשמית – ואני מדגיש את המילה "רשמית" כי אני מקווה שיש ביניכם מטפלים שמגדירים את עצמם כלא-רשמיים – יש מן המשותף גם עם דתות המערב וגם עם דתות המזרח. עם דתות המזרח, במידה שיש להן עניין במצבי תודעה. והפסיכיאטריה, כפי שאמרתי, נוטה להתייחס למצבי תודעה שונים מן הרגיל כמו למחלה, אבל יש לה מאפיין אחד משותף חשוב מאוד עם דתות המערב, ובשביל זה אנחנו צריכים לנבור קצת בהיסטוריה של דתות המערב ולשאול את עצמנו מהי בעיניהן – בעיקר בנצרות, אבל גם ביהדות ובאסלאם  –הכפירה הגדולה?

נזירים, בודהיזם, סרי לנקה

פרחי נזירים בודהיסטים בסרי לנקה. תצלום: ריקרדו קיאריני

הכפירה הגדולה הראשונה בתרבות המערבית בוצעה על ידי לא אחר מאשר ישוע, שהאמין שהוא אלוהים

מעניין מאוד שהכפירה הגדולה הראשונה בתרבות המערבית בוצעה על ידי לא אחר מאשר ישוע, שהאמין שהוא אלוהים. זה כמובן נכון לגמרי, אם אתם מאמינים שלבשורה על פי יוחנן יש ערך היסטורי. בבשורות הסינופטיות זה ברור פחות. אבל אם אתם קוראים את הבשורה על פי יוחנן, אין שום ספק בכך, מפני שהוא אמר "אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ" (י,30), "אִלּוּ הִכַּרְתֶּם אוֹתִי גַּם אֶת אָבִי הֱיִיתֶם מַכִּירִים. מֵעַתָּה אַתֶּם מַכִּירִים אוֹתוֹ אַף רְאִיתֶם אוֹתוֹ!" (יד, 7), " בְּטֶרֶם הֱיוֹת אַבְרָהָם, אֲנִי הוּא." (ח, 58), "אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים." (יד, 6).

לפי הבשורה הזאת ישוע אמר זאת. ובעולם המערבי לא אמורים לומר זאת. ובטח שלא להאמין בכך. וכמובן, זה היה קשה מאוד לישוע, כי הוא אמר את כל זה בהקשר של התרבות העברית. והוא ניסה למצוא בכתבים העבריים שפה שהוא יוכל להביע בה את מצב התודעה שלו, מכיוון שהיה לו מצב תודעה לא רגיל. למיטב הבנתי הייתה לו תודעה קוסמית, הידועה גם כחוויה מיסטית, הידועה גם כ"מוקשה", "נירוונה", "בודהי", "סאטורי", "פאנה-אל-פאנה" או איך שלא תקראו לזה. וזה קורה לאנשים. זה קרה לאורך ההיסטוריה כולה; זה קורה בכל רחבי העולם ובכל התרבויות. איננו יודעים על זה הרבה. איננו מכירים באמת דרכים לגרום לזה לקרות, כי זו כנראה חוויה שמטבעה היא מגיעה כהפתעה ספונטנית. אבל אין ספק שזה קורה. ורוב האנשים שומרים על הפה שלהם כשזה קורה. היה לי חבר שבזמן שהוא עבר שבץ הגיע להארה כזאת, והוא אמר לי: "אני מפחד לדבר על זה עם החברים שלי, אבל זו הייתה חוויה יפהפייה; לעולם לא אפחד יותר מהמוות. למען האמת, אני ממליץ לכל אחד לעבור שבץ!".

אם אתם מאמינים שאלוהים הוא מלך, סמכות אבסולוטית כול-יכולה וכול-יודעת, מעין אגו קוסמי, אז לטעון שאתם אלוהים זה להביא את הדמוקרטיה למלכות השמים: לחמוס סמכות אלוהית ולדבר בשמה ללא אישור

אבל לישוע היה שינוי כזה במודעות, והוא נצלב בשל כך. למה? משום שהוא מרד ובגד בממשלה הקוסמית. כיוון שאם אתם מאמינים שאלוהים הוא מלך, סמכות אבסולוטית כול-יכולה וכול-יודעת, מעין אגו קוסמי, אז לטעון שאתם אלוהים זה להביא את הדמוקרטיה למלכות השמים: לחמוס סמכות אלוהית ולדבר בשמה ללא אישור. והם שאלו את ישוע: באיזו סמכות אתה מדבר? של השמים או של האדם? והוא ענה להם בצורה חמקמקה. הוא אמר: באיזו סמכות דיבר יוחנן המטביל? והם חששו לענות לו על זה. הוא יכול היה באותה מידה לשאול באיזו סמכות דיברו ישעיהו או משה.

ישו, ישוע, משיח

דמות ישו המשיח (המאה ה-6), מנזר סנטה קתרינה, סיני. תצלום: ויקיפדיה

אבל משה הפך לסמכות רשמית. ואם אתם מצליחים  לסובב את הדברים כך שמה שאתם אומרים זו בסך הכול הרחבה של מה שמשה אמר, כי רבי זה וזה אמר את זה, והוא קיבל את זה מרבי זה וזה, שקיבל את זה מרבי זה וזה, שקיבל את זה מרבי זה וזה, שקיבל את זה ממשה  –אז זה בסדר. שימו לב לכך, שכדי להיות סמכות היום בעולם האקדמי צריך תיעוד. לא מספיק לומר: "כי אני אומר לכם!" חייבים לכתוב את הערות השוליים. וככל שיש יותר הערות שוליים, כך גדלה הסמכות כמובן. אז החיבורים המדעיים שלנו נוטים להיות ספרים על ספרים על ספרים על ספרים, והספריות שלנו מתרבות על ידי מיטוזה.

כשמישהו מדבר כסמכות, הכוונה היא שהוא מדבר כמחבר; זה כל הסיפור. זאת הצהרה שאתה המחבר שלה ושאתה לוקח עליה אחריות; אתה מדבר בסמכות. ולהיות מקוריים אין פירוש להיות מוזרים, אלא לדבר מהמקור

אז כשמישהו מדבר כסמכות, הכוונה היא שהוא מדבר כמחבר; זה כל הסיפור. זאת הצהרה שאתה המחבר שלה ושאתה לוקח עליה אחריות; אתה מדבר בסמכות. ולהיות מקוריים אין פירוש להיות מוזרים, אלא לדבר מהמקור. לכך הנוצרים מתכוונים כשהם אומרים לדבר ברוח; שרוח הקודש מדברת מפיך. כפי שהם האמינו שרוח הקודש מדברת מפיו של ישוע. אז הבשורה של ישוע, שכמובן הושתקה מההתחלה, אמרה בעצם: התעוררו כולם וגלו מי אתם. הוא בעצם מבקש שהם, חסידיו, יהיו אחד, בדיוק כפי שהוא והאב הם אחד.

וכשהוא הואשם בחילול השם והיהודים הרימו אבנים לסקול אותו, הוא אמר: הראיתי לכם הרבה מעשים טובים מהאב, ועל אילו מהם אתם סוקלים אותי? והם ענו: אנחנו לא סוקלים אותך על מעשים טובים, אלא על חילול השם. כי אתה אדם שהופך את עצמו לאלוהים. אז הוא אמר: "כְּלוּם לֹא כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם, 'אֲנִי־אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם'?" (יוחנן י, 34), ואם זה מה שהכתבים אומרים, לא ניתן להכחיש זאת. אז למה אתם אומרים לי שאני מחלל את השם "מִשּׁוּם שֶׁאָמַרְתִּי 'בֶּן־אֱלֹהִים אֲנִי'? " (י, 36). לא כך כתוב בתרגום מלך ג'יימס לתנ"ך אלא: " "the Son of God (הבן של אלוהים, בהא הידיעה), ואתם רואים את המילה the, ה"א הידיעה, נטויה, ואתם חושבים שזה להדגשה, אם אינכם מבינים שמילים נטויות בתרגום המלך ג'יימס הן תוספות של המתרגם. אז "בן של" בעברית ובערבית פירושו "מהטבע של". כשאנחנו מכנים מישהו בן כלבה אנחנו מתכוונים לכך שהוא מתנהג בכלבתיות, ואם קוראים למישהו בן של אלוהים, מתכוונים לומר אלוהי; מהטבע של אלוהים.

כפי שהוחלט בוועידת ניקאה, ישוע הוא מהמהות של האב. אבל הדבר הזה, שנחשב לחילול קודש אצל היהודים, הפך לחילול קודש גם אצל הנוצרים, אם מישהו מלבד ישוע אומר זאת. הם אמרו: "בסדר מותק, ככה זה אצלך; אבל כאן זה נפסק! לא רוצים לשמוע על זה יותר". וכתוצאה מכך, דווקא בהעלאת מעמדו, בכך שהוא נבעט למעלה, ישוע נהיה לא רלוונטי, אף שהוא אמר: עשו אתם מעשים גדולים מאלו שאני עושה. "הו לא! למעלה מותק!"כי אנחנו פשוט לא יכולים לתת למשהו כזה להסתובב, פה ביקום מלוכני. "לא תהיה לנו דמוקרטיה במלכות שמים!"לכן הבשורה היא בלתי אפשרית, מפני שאנחנו צריכים ללכת בעקבות הדוגמה של ישוע. לדוגמה, הוא אמר: אל תפחדו מהמחר, אל תתהו מה תאכלו, מה תשתו ומה תלבשו; אלוהים ידאג לכם. האין הוא דואג לציפורים? האין הפרחים גדלים? והם הרי נפלאים; הם שיגעון; הם מדהימים. מה אתם דואגים? מעולם לא שמעתי דרשה על כך; אף פעם! כי זה חתרני לחלוטין; הכלכלה תתרסק! אז הם אמרו: "הכול טוב ויפה, אבל הוא היה הבן של הבוס!"אתם רואים? היה לו היתרון העצום הזה. הרימו את הצלב שלכם ולכו בעקבותיו! "היי, אבל חכה רגע... אני לא בטוח שאני אקום לתחייה אחרי שלושה ימים. אני לא יכול לעשות את כל הנסים האלה". היה לו יתרון לא הוגן! "איך אתה יכול לבקש מאתנו ללכת בעקבות ישו?" אבל נניח שלא היה לו יתרון לא הוגן? נניח שאם הוא בן של אלוהים, גם אנחנו כאלה. אלא שרק מעטים מאתנו יודעים זאת. ואנחנו משתדלים לא לעשות יותר מדי רעש, כדי שלא יקרה לנו מה שקרה לישוע.

ישו הצלוב, דייגו ולאסקס

זה מה שקרה לבן של הבוס: "ישו הצלוב" (1632), דייגו ולאסקס. תצלום: ויקיפדיה

הם אומרים: "אני ישוע – חזרתי". וכולם אומרים להם: "אתם לא ישוע. זה די ברור שאתם לא ישוע, אתה סתם מישהו". אז הם עונים: "זה מה שאמרו על ישוע!" טיעון מושלם

וזה אכן קורה לעתים קרובות. וישנם האנשים האלה מארקנסו או מטקסס או מכל מקום ב"חגורת התנ"ך" שאף פעם לא שמעו על האופנישדות ההינדואיסטיות, ויש להם החוויה הקוסמית הזאת, והם מבינים שזה מה שקרה לישוע, והם אומרים: "אני ישוע – חזרתי". וכולם אומרים להם: "אתם לא ישוע. זה די ברור שאתם לא ישוע, אתה סתם מישהו". אז הם עונים: "זה מה שאמרו על ישוע!" טיעון מושלם, אלא שאומרים להם: "אתם לא ישוע מוצלח", או: "טוב, אם אתם ישוע, צוו שהאבנים האלו יהפכו ללחם" והם עונים: "דּוֹר רָע וּמְנָאֵף מְבַקֶּשׁ־לוֹ אוֹת וְאוֹת לֹא יִנָּתֶן־לו" (הבשורה על פי מתי יב, 39).

אם כן, למה לדבר על זה? האם זה מעניין, האם זה חשוב לאדם להבין שמובן כלשהו – מה שזה לא יהיה –הוא אלוהים או אחד עם אלוהים? כפי שההינדואיסטים מסבירים בפשטות והבודהיסטים רומזים, אלא שהם אינם אוהבים להגדיר את זה כרעיון, כדי שאנשים לא ישתמשו ברעיון כאליל להיאחז בו. הם רוצים שתגלו את זה בעצמכם ולא שתאמינו בזה סתם. וברור שהדאואיסטים מבינים את זה והסוּפים מבינים את זה; הרבה אנשים מבינים את זה. נו, אז מה?

עקבות, ים, הליכה

"את הדרך עושים בהליכה" (אנטוניו מצ'אדו). תצלום: ז'נבייב דלייר

אז החשיבות טמונה בכך שלדעת שאתם אלוהים, זאת פשוט דרך נוספת להגיד שאתם מרגישים בלתי נפרדים מהיקום הזה. אתם מרגישים נטועים ומחוברים אליו באופן עמוק ביותר. במילים אחרות, אתם מרגישים שכל האנרגיה שמתבטאת בגלקסיות אינה זרה לכם, אלא היא – ולא משנה מה היא בדיוק – מה שאתם  קשורים אליו בצורה הכי אינטימית. שבראייה שלכם, בשמיעה שלכם, בדיבור שלכם, במחשבות שלכם, בתנועות שלכם, אתם מבטאים את מה שמזיז את השמש ואת שאר הכוכבים. ואם אינכם יודעים את זה, אינכם מרגישים את זה, אתם מרגישים, כמובן, מנוכרים, זרים בעולם, ואם אתם מרגישים זרים אתם מרגישים עוינים, ולכן אתם מתחילים להתנהג בכוחניות לדברים, לפגוע בדברים ולנסות לכפות על העולם לסור למרותכם, ואתם נעים בריונים אמיתיים. אז אני גם מרגיש שאחת הסיבות לכך שנעשים עוינים זאת ההרגשה שסתם הביאו אותכם למקום הזה, שההורים שלכם עשו כמה שטויות שכנראה הם לא היו צריכים לעשות או שהיה איזה קונדום פגום, וכתוצאה מכך הנה אתם;ולא ביקשתם להיות פה!

פירוש המילה קארמה בסנסקריט הוא פעולה, וזאת המשמעות האמיתית של קארמה. ואם אני אומר על מקרה מסוים: זאת הקארמה שלכם – אני מתכוון לכך שאתם עושים זאת

אתם תמיד מרגישים שאפשר להסתובב ולהאשים אותם; להאשים מישהו. אפשר להאשים את הממשלה, אפשר להאשים את הנוכלים, את הרמאים, בהנחה שאתם עצמכם אינכם נוכלים  – והסיכוי לכך נמוך. תמיד אפשר להאשים מישהו ולומר: "לא ביקשתי את זה, קחו את זה ממני!" ואף על פי כן מעט מאוד אנשים מוכנים באמת שייקחו את זה מהם. ואם לא, אם אינכם אומרים קחו את זה, מה תעשו? אתם באמת צריכים לקחת אחריות, לומר "כן" למה שקורה – "זאת הקארמה שלי!". ויש הרבה פרשנויות מוטעות לרעיון של קארמה. בדרך כלל מסבירים שמה שקורה לך, בגלל מזל או חוסר מזל, הוא התוצאה של מעשים טובים או רעים שעשית בחיים קודמים. אבל זו פשוט אמונה תפלה פופולרית. פירוש המילה קארמה בסנסקריט הוא פעולה, וזאת המשמעות האמיתית של קארמה. ואם אני אומר על מקרה מסוים: זאת הקארמה שלכם – אני מתכוון לכך שאתם עושים זאת. אז האקספוזיציה לספר שינסה לבאר את המושג קארמה לא תהיה "מי עשה את זה?" אלא "אתם עשית את זה!" אבל זה נשמע לנו דמיוני.

הטקסט הוא עיבוד של פרק מתוך הספר "טבע התודעה" מאת אלן ווטס, שראה אור בתרגום עברי של ניר חכם, שגם הוציא את הספר לאור (2021, הדפסה רביעית)

אלן ווטס (1973-1915) היה מההוגים הרוחניים המסקרנים במאה ה-20. הוא נולד בבריטניה והחל להתעניין בחכמות המזרח בגיל צעיר מאוד. בבגרותו עבר לארצות הברית ונודע בה כדובר רהוט ומבדר המסוגל להעביר בפשטות רעיונות פילוסופיים עמוקים מהמזרח ולהנגישם לעולם המערבי.  בשנות ה-60 כיהן בתור דיקן המרכז ללימודי אסיה בקליפורניה, ועד מותו ב-1973 היה הנואם המרכזי באינספור כנסים, אוניברסיטאות ומרכזים רוחניים ברחבי ארצות הברית. רבות מהרצאותיו הוקלטו והושמעו גם ברדיו, ועם קהליו הרבים נמנו אנשי רוח, פסיכולוגים, רופאים ומדענים מובילים בני אותה תקופה. הוא אף תרם רבות להתגבשותו של דור "ילדי הפרחים", ובני הדור ראו בו את אחד מאבותיהם הרוחניים. רעיונותיו פורצי הדרך ממשיכים להדהד גם כיום, שנים לאחר מותו, ולהיות רלוונטיים מאוד לתקופה שאנחנו חיים בה. 

תמונה ראשית: לבד מול האינסוף. תצלום: קלינט בוסטרייוס, unsplash.com

Photo by Clint Bustrillos on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלן ווטס.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מה שקרה לבן של הבוס

01
אורלי ניצן

ל-אלן ווטס - תודה! ל-מתרגם ניר חכם (יבדל"א) - תודה.
רשומה חכמה, מאלפת, מרתקת, מאתגרת וכל-כך מקיפה בהיבטיה, השתמעויותיה והשלכותיה - שהקריאה בה ואותה גרמה לתהליכי המחשבה שלי לעבוד כמו מאיץ-חלקיקים. לעומק.
תענוג!
שיהיה סוף-שבוע טוב ונעים.