מילה יוצאת מהארון

הזדקנות האוכלוסייה היא אחד האתגרים המשמעותיים ביותר העומדים בפני העולם במאה ה-21. על פי האו"ם, כעשרה אחוזים מאוכלוסיית העולם היום היא מעל גיל 65, ובשנת 2050 צפוי שיעור זה להגיע לעשרים ושניים אחוזים הסיבות לשינויים הדמוגרפיים במדינות המזדקנות בקצב מואץ הן עלייה בתוחלת החיים, בעיקר במדינות מפותחות, כתוצאה משיפור בכל תחומי בריאות הציבור והמניעה, הכנסת טכנולוגיות אבחון מוקדם והצלחת המחקר הרפואי והתרופתי בטיפול במחלות מהן מתו בעבר אנשים בגיל צעיר; ומנגד, ירידה בשיעור הילודה, כאשר במדינות OECD רבות (לבד מישראל) שיעור זה הוא קטן ביותר.

במדינות המפותחות, הזדקנות האוכלוסייה צפויה להשפיע כבר בשנים הקרובות באופן דרמטי על היבטים חברתיים, כלכליים ותעסוקתיים

השונות בין מדינות גדולה. במדינות המפותחות, הזדקנות האוכלוסייה צפויה להשפיע כבר בשנים הקרובות באופן דרמטי על היבטים חברתיים, כלכליים ותעסוקתיים. האתגרים נדונים כיום בהרחבה בספרות המדעית ובתוכניות אסטרטגיות גלובליות  ועיקרם: עלייה בהוצאות הלאומיות על בריאות, סיעוד ורווחה; ירידה בכוח העבודה עם השפעה על התוצר הלאומי הגולמי; שינוי בדפוסי הצריכה, כאשר הזקנים נוטים לצרוך יותר שירותים ופחות מוצרים; עלייה בשיעור העוני ואי-השוויון, במיוחד במדינות שבהן יש שונות בקצב ההזדקנות בין תת-אוכלוסיות (למשל, יהודים לעומת ערבים בישראל); וגילנוּת כלפי זקנים.

יפן היא דוגמה למדינה עם אוכלוסייה זקנה במיוחד, ולמקומם המרכזי במציאות חייה. תצלום: יסונארו נקמורה

שתי יוזמות גלובליות מקדמות מודעות, תוכניות פעולה ופתרונות לאומיים לנושא ההזדקנות בעולם: ארגון הבריאות העולמי פיתח את המושג "ערים וקהילות ידידותיות גיל״ כדי לעודד מדינות וערים ליצור סביבות תומכות לזקנים בסביבות מגוריהם. בין היתר, מוצע למדינות לפתח ברמה המקומית תפישה חדשה של הזקנים במרחב הציבורי, הרחבת השירותים החברתיים והקהילתיים כך שיתנו מענה לאוכלוסייה הזקנה והעלאת המודעות בקרב כלל התושבים לנושא הזדקנות האוכלוסייה.

ארגון האומות המאוחדות הכריז על העשור שבין 2021-2030 כ"עשור להזדקנות בריאה" תוך הדגשת שלושה עקרונות: השקעה במניעה וטיפול במחלות, הנגשת שירותי בריאות איכותיים, חינוך לבריאות בקרב זקנים ושוויון הזדמנויות עבור זקנים.

מדינות ברחבי העולם פועלות כדי להתמודד עם אתגר הזדקנות האוכלוסייה. חלק מהפתרונות כוללים: שיפור בריאותם ואיכות חייהם של הזקנים על-ידי הכשרה מואצת של אחיות רופאים גריאטריים, הרחבת פעולות הניטור המוקדם של תחלואה המנבאת הדרדרות תפקודית (סוכרת, יתר לחץ דם, דכאון) ותכנון שירותים ייעודיים לזקנים ולבני משפחותיהם המטפלים וכמו כן, עידוד הגירה של צעירים ממדינות אחרות, המרצת נשים לעבוד, והשקעה  בחינוך ובהכשרה מקצועית של זקנים הפורשים ממעגל העבודה, כדי לשמרם במעגל התעסוקה. בנוסף, התאמת המערכת הכלכלית והחברתית לאור אתגר ההזדקנות על ידי רפורמות במערכת הפנסיה, במערכת הבריאות ובמערכת החינוך. זאת, בנוסף לחיבור סקטור התכנון האורבני למחשבה וביצוע של סביבות מגורים לעת זיקנה בגישה חדשה ומכילה.

החברה הישראלית עוברת אף היא בעשורים האחרונים מהפיכה דמוגרפית. מחברה צעירה ברובה, כפי שהייתה בראשית ימי המדינה, לחברה העוברת תהליכי הזדקנות משמעותיים ומהירים כיום. מספר הזקנים (בני 65 ומעלה) החיים בישראל עומד על כמיליון ומאתיים אלף איש ואשה, המהווים כשנים עשר אחוזים מאוכלוסיית מדינת ישראל וצפויה למנות עד שנת 2040 מעל שני מיליון בני אדם, ולהוות 14.3 אחוזים מתושבי המדינה. מגמות דמוגרפיות אלו משפיעות על מדיניות, כלכלה, תרבות ושירותי רווחה.

בשנת 2015 התקבלה החלטה 150 של הממשלה לקידום הסוגייה האסטרטגית "היערכות להזדקנות האוכלוסייה" בהסתמך על הערכת המצב האסטרטגית כלכלית-חברתית אשר הוצגה על-ידי מי ששימש אז כראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, פרופ' יוג'ין קנדל.

עם הזדקנות האוכלוסייה, גוברת החשיבות של דיונים בנושאי זקנה, כולל הדיון על השפה והמונחים המתאימים לתיאור אנשים מעל גיל 65

בשנת 2021 הייתה ממשלת ישראל חלוצית בתחום החברתי בקבלה החלטה על אימוץ "מפת מדדים לאומית להזדקנות מיטבית", מפה המתייחסת באופן הוליסטי למרכיבי ההזדקנות המרכזיים: בריאות ותפקוד, משמעות וחוסן כלכלי. היוזמה והתהליך של פיתוח המפה הובל בשותפות רחבה של ג'וינט-אשל עם שבעה משרדי ממשלה, המוסד לביטוח לאומי, בנק ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מכון ברוקדייל וגורמים נוספים. מפת המדדים נועדה להנחות את משרדי הממשלה בפעולותיהם ובדרכי התערבותם להשפעה על המדדים שבמפה והיא מאפשרת מדידה אובייקטיבית של תחומים אלו.

עם הזדקנות האוכלוסייה, גוברת החשיבות של דיונים בנושאי זקנה, כולל הדיון על השפה והמונחים המתאימים לתיאור אנשים מעל גיל 65

פשוניסטה, כן, אבל גם גבר וגם זקן. תצלום ועבודת AI: אופיר בן נתן

מאמר זה נועד להפנות זרקור לצורך הדחוף, בעיננו, של הובלת שינוי נורמטיבי – חברתי ביחס אל הזקנות והזקנים שבקרבנו, ולהתחיל בכך ב״הוצאה מהארון״ של שם התואר ״זקן״ כמתאר הראוי והנכון את תקופת החיים הזו.

תהליך ההזדקנות הוא תהליך ביולוגי עם השלכות משמעותיות על הפרט, על משפחתו ועל המערכות שסובבות אותו. לצד הירידה ההדרגתית בתפקודי הגוף, המגבירה את הסיכון לתחלואה ותמותה, שזורה ההזדקנות האנושית גם בהקשרים תרבותיים ומעוצבת על ידי גורמים חברתיים. פרופסור ליאת איילון, מהחוקרות המובילות בארץ ובעולם בתחום הזקנה, כותבת בספר Contemporary Perspectives on Ageism  שהיא בין עורכיו: "הנטייה שלנו היא לדבר על זקנים, זִקנה והזדקנות באופן כוללני, ו[אנו] מזניחים את השונות בין בני האדם, נוטים להכללות יתר ומטפלים בנושאים אלו באופן סטראוטיפי, המכונה ׳גילנות׳״.

ישראל חווה שלושה תהליכים הקשורים זה בזה: עלייה עקבית בתוחלת החיים, עליה מספרית ויחסית בשיעור הזקנים באוכלוסייה ועלייה בביטויי הגילנות. ״גילנות״, מונח שטבע לראשונה הרופא והגרונטולוג פרופסור רוברט באטלר, הוא האופן שבו אנו חושבים, מרגישים ומתנהגים כלפי אנשים רק בשל גילם. גילנות היא תופעה חברתית הבאה לידי ביטוי בסטריאוטיפים, הדרה, אפליה ואי-שוויון בין אנשים על רקע גיל. היא יכולה להיות מופנית כלפי אנשים בכל גיל, אך היא נפוצה ופוגעת במיוחד באוכלוסייה המבוגרת.

לצד השפעתה החברתית של גילנות, היא משפיעה גם על האדם עצמו, מה שקרוי בספרות המקצועית 'גילנות עצמית', כלומר הפנמת הסטריאוטיפים של הגיל

לצד השפעתה החברתית של גילנות, היא משפיעה גם על האדם עצמו, מה שקרוי בספרות המקצועית ״גילנות עצמית״, כלומר הפנמת הסטריאוטיפים של הגיל. כבר מילדותנו, אנו סופגים ומפנימים את הדעות הקדומות והתפישות השליליות כלפי זקנה והזדקנות. ככל שמזדקנים, הסטריאוטיפים הללו, שהופנמו לאורך כל חיינו, הופכים לנבואה המגשימה את עצמה. כתוצאה מגילנות עצמית, מבוגרים מאמצים דפוסים של מסכנות ונזקקות, ומפנימים ציפיות חברתיות ביחס לאופן שבו הם אמורים להתנהג, להתלבש או לחשוב. בספרה Breaking the Age Code, מתארת פרופסור בקה לוי מאוניברסיטת ייל, כיצד הפנמת סטריאוטיפים שליליים על הזדקנות מתחילה מגיל צעיר. כאשר ילדים ומבוגרים צעירים נחשפים לשפה שמדברת על זִקנה במונחים שליליים, הם עלולים להפנים את התפישות הללו וליישם אותן על עצמם כאשר הם מגיעים לגיל המבוגר.

פשוניסטה, בהחלט, וגם אישה, וגם זקנה. תצלום ו-AI: אופיר בן נתן

בישראל כיום ניכרת הימנעות, שלא לומר רתיעה, מהשימוש במילה "זקן". המילה הפכה כמעט לטאבו, והמבוכה סביב השימוש בה מוסברת כאחת מסממני הגילנות. הדבר מפתיע, במיוחד לאור העובדה כי במקורות (תנ"ך, חז"ל) הזקן הוא מושא להערכה, כבוד, הדר וחיקוי. עם זאת, יש לומר כי החיפוש אחר החלופות למילה המתארת נכוחה את הגיל המבוגר, נמשך כל העת.

איך ומדוע הפכה המילה ההדורה 'זקן' למילת גנאי? מה משרתת מכבסת המילים החלופיות, המנציחות ומקבעות את הסטיגמה השלילית שדבקה בה? מהן ההשלכות של הוויתור על השימוש במילה?

איך ומדוע הפכה המילה ההדורה ״זקן״ למילת גנאי? מה משרתת מכבסת המילים החלופיות, המנציחות ומקבעות את הסטיגמה השלילית שדבקה בה? מהן ההשלכות של הוויתור על השימוש במילה? ועד כמה חשוב ומשמעותי להחזיר עטרה ליושנה, ולחזור ולהשתמש במילה העתיקה והמכובדת הזו ללא היסוס וללא בושה, בגאון ובגאווה? בסוגיות הללו נרחיב כאן.

זקן, חכם, בתרבותו ובתפישה הקולקטיבית: קונפוציוס. דיוקן מהמאה ה-16 מאת Qiu Ying, שושלת מינג. תצלום: ויקיפדיה

גלגוליה של מילה

במקורותינו מדברים לרוב בשבח הזקנה ולמילה ״זקן״ מיוחסת משמעות חיובית של כבוד, הערכה, חכמה וקדושה. במשנה הפותחת את מסכת אבות כתוב: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא יט, לב), "זָקֵ֥ן וּנְשֽוּא־פָנִ֖ים" (ישעיהו ט, יד), "תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה" (משלי פרק כ, כט) הם רק חלק ממופעי המילה בתנ"ך.

עם זאת, לצד הביטויים המבטאים את יתרונותיו של הזקן, יש במקורות לא מעט ביטויים המלעיגים עליו. הביטוי "זקנתו מביישת את נעוריו" נולד דווקא על דרך השלילה. במסכת סוכה נאמר: "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו – אלו חסידים ואנשי מעשה". כך גם זקן רשע. במסכת קידושין נאמר: "מפני שיבה תקום – יכול אפילו מפני זקן אשמאי? תלמוד לומר: זקן, ואין זקן אלא חכם". כלומר, הזקן האשמאי, או האשמאי הזקן, הוא אולי זקן, אבל אינו חכם.

לאורך השנים, עברה המילה המרות רבות והשימוש במילים כמו "קשיש" (מונח תלמודי), "ישיש", "מבוגר", "ותיק" החליפו את המילה זקן, כשהחיפוש אחר מילה מוסכמת אחת טרם הסתיים. ד"ר רוביק רוזנטל במאמרו "זה לא הגיל, זה השפה" מפגיש אותנו עם מילות סלנג מלגלגות כגון: חתיאר, תרח, גריאטרי, סנילי, לצד קבוצת כינויים ההופכים את הזקנה לפסגת החיים כמו: ״גיל הזהב״, או מילים ניטרליות יותר כמו: ותיק, הגיל השלישי והגיל הרביעי.

להיות ולהיקרא צעיר זה סבבה. זו מעלה חברתית. כשאומרים לגבר או לאשה שהם נראים צעירים לגילם זו מחמאה. האמנם? יש הסוברים שצריך לקבור את המילה 'זקן' עמוק באדמה

שרון שילוח, אקטיביסטית חברתית, יוזמת ומנהלת קבוצת הפייסבוק "הפנתרות האפורות", גורסת כי המילה "זקן" הפכה למילת גנאי בשל ההתניה התרבותית השלילית שלה ובצל קידוש הדימוי החזותי האינסטגרמי: "להיות ולהיקרא צעיר זה סבבה. זו מעלה חברתית. כשאומרים לגבר או לאשה שהם נראים צעירים לגילם זו מחמאה. האמנם? יש הסוברים שצריך לקבור את המילה הזאת עמוק באדמה, להמציא לה חלופות כאלה ואחרות ולקוות, בתמימות, שההבניה החברתית השלילית של הזקנה לא תדבק גם בהן, ברבות הימים. בעיני זו אשליה. הקשר חברתי תרבותי, טוב או רע, שלילי או חיובי, לא באמת נעלם. כל עוד הקשר זה לא יטופל הוא ידבק בכל כינוי הפוליטיקלי קורקט שנבחר בו במקום המילה המקורית עצמה".

המשותף לכל המילים החלופיות הוא המעקף שהן מצליחות לעשות לשימוש בשם המפורש ״זקן״. הלשונאית שושנה בהט עמדה בתוקף על הכישלון הצפוי למעקפים אלה: "אין מנוס מהזקנה, וכל מילה שתדבק בה משמעות הגיל המופלג - ירצה אדם להמירה".

"זקנים. פשוט זקנים" כותב רוזנטל במאמרו. שילוח מוסיפה: "בואו לא נעשה Age Washing לגיל שלנו… לעשות זאת כלפי עצמנו וכלפי אחרים משמעו להיכנע לתכתיבים חברתיים, להרכין ראש לסטריאוטיפים ולדעות הקדומות שיש לנו כלפי הגיל שלנו. כי מתחת לכל הכינויים המכובסים לזקנה, אנחנו עדיין מזדקנים, מידי יום. אם אנחנו רוצים להוציא את הזקנה מהארון ולהיות גאים בה, אין מה לחפש מילים אחרות שיתארו אותה. בעיקר משום שמקור המילה עצמה הגיע ממקום של כבוד ולא של השפלה״.

מי כאן זקנה? מי בגיל השלישי? מי בגיל הזהב? המילים חשובות, אבל חשובה יותר הגישה בחיים. תצלום: אופיר בן נתן, תערוכת "זיקנה פעילה".

"לא מהמילה אנו מפחדים אלא מהתופעה", כותבת ד"ר שירלי אברמי במאמרה "70 זה ה- 70 החדש". "על הפחד מהתופעה צריך להתגבר לא על ידי זה שאין קוראים לה בשמה, משום שכך משדרים כי זו אכן תופעה מפחידה (הזקנה), שצריך "לכבס" אותה במילים, ולהתרחק ממנה״.

גם מוסדות המדינה מתחמקים מהשימוש במילה ״זקן״ ומשרישים את שם התואר ״אזרח ותיק״, שחמק עד כה מן הסטיגמה, והוא המוגדר רשמית בחוק האזרחים הוותיקים של שנת 1989, במשרד ממשלתי שנשא שם זה ובשדולה בכנסת.

מה אם כן התועלת שבניסיונות להמשיך לעקוף את המילה 'זקן'? מה מחירם? האם ההימנעות אינה מנציחה תפישות המייחסות לזקנים ולזקנה חולשה, פגיעות וסופיות?

מה אם כן התועלת שבניסיונות להמשיך לעקוף את המילה "זקן"? מה מחירם? האם ההימנעות אינה מנציחה תפישות המייחסות לזקנים ולזקנה חולשה, פגיעות וסופיות? האם אינן מחלישות את אלו הנמצאים בתקופת הגיל הזו, ההולכת ומתארכת? ואם נזכה להזדקן גם אנו, האם איננו פוגעים בפועל בנו עצמנו?

שפה מעודדת גילנות

 הקשר בין השפה לתופעת הגילנות הוא חזק ומשמעותי. שפה אינה רק אמצעי לתקשורת, אלא גם מראה של תרבות וערכים חברתיים. למילים או מונחים המתארים תופעה חברתית יש כוח ומשמעות. כאשר אנו משתמשים במילים כמו "ישיש" או "קשיש", איננו רק מתארים מציאות, אלא גם יוצרים ומחזקים תפישות מסוימות באשר לגיל המבוגר. הזקנים שייכים לקבוצות חברתיות הנחשבות מוחלשות והשפה יוצרת קונפליקט לשוני-חברתי. מחד גיסא, השפה ומחזקת בכך את הסטריאוטיפים השליליים על הזדקנות, ומאידך גיסא, כביטוי לחברה ליברלית הבנויה על עקרון הקבלה והתמיכה של כולם, היא אמורה להגן על הקבוצה מפני פגיעה והיא מחפשת מילים חלופיות.

האקדמיה ללשון העברית אף היא אינה מסייעת במערבולת המושגים. היא מגדירה "זקן" כ"בן שנים רבות, לא צעיר". ישיש הוא: "זָקֵן מאוד". קשיש הנו: "זקן". "אזרח ותיק" – שהוא המושג היחיד המוגדר בחוק – כלל אינו מופיע במסגרת המנוחים השגורים באקדמיה.

המילים שבהן אנו בוחרים להשתמש לא רק משקפות את הגישה שלנו כלפי הזקנה, אלא גם משפיעות על הדרך שבה אנו חווים את הגיל המבוגר שלנו עצמנו

למילים יש את הכוח לעצב את המציאות החיצונית והפנימית שלנו. השפעתן יכולה להיות זמנית, או קבועה ובכל מקרה הן בעלות השפעה על תפישות ועמדות, על הדימוי העצמי ואפילו על היכולות שלנו. המילים שבהן אנו בוחרים להשתמש לא רק משקפות את הגישה שלנו כלפי הזקנה, אלא גם משפיעות על הדרך שבה אנו חווים את הגיל המבוגר שלנו עצמנו. על ידי שימוש בשפה חיובית ומכבדת, אנו יכולים לתרום ליצירת חברה שבה ההזדקנות נתפשת באופן חיובי וכחלק בלתי נפרד מהחיים והזקן נתפש כמייצג ראוי שלה.

פרופסור יורם מערבי, מומחה בגריאטריה במרכזים הרפואיים הדסה-האוניברסיטה העברית, שעוסק גם בחינוך לזקנה, מקפיד בשיחותיו, הרצאותיו ופעילותו הענפה בתחום להשתמש במילה ״זקן״ ולהדגיש את חשיבות השימוש בה. הוא תומך נלהב בתפישה שעל פיה אין להיכנע לבחירה במילים עוקפות זקנה וכי יש להתמודד עמה, וגם בגילנות, בהתעקשות ובאמצעות חינוך.

קוראים לה סופיה לורן, והיא זקנה (2016, בגיל 82). תצלום: Nuță Lucian, ויקיפדיה

כיצד רוצים הזקנים שיקראו להם?

להימנעות משמוש במילה ״זקן״ יש גם הסברים פסיכולוגיים-חברתיים. על פי תיאורית הזהות החברתית (Social Identity Theory), בני האדם חותרים לבניית זהות עצמית חיובית. הם משיגים זאת באמצעות הטיות היוצרות הפרדה חיובית בין הקבוצה שאליה הם משתייכים לבין קבוצות אחרות. תאוריה זו יכולה להסביר את ההימנעות מהשימוש במילה ״זקן״ ,המייצגת קבוצת השתייכות שזקנים רבים אינם מרגישים או רוצים להשתייך אליה, בניסיון לשמר זהות עצמית חיובית.

ישנו קונפליקט פסיכולוגי בסיסי בין הרצון לחיות לבין המודעות לכך שהמוות הוא בלתי נמנע. הקונפליקט מייצר אימה, שבתורה מנוהלת באמצעות מערכות סמליות כדי להשיג תחושת נצחיות ולאפשר חיים בעלי ערך ומשמעות

תיאוריה נוספת המספקת הסבר אפשרי אחר לרתיעה מהשימוש בשם ״זקן״, היא תאוריית ניהול האימה (Terror Management Theory –TMT) , העוסקת בהשפעת תודעת המוות על החשיבה ועל ההתנהגות האנושית. על פי תאוריה זו, ישנו קונפליקט פסיכולוגי בסיסי בין הרצון לחיות לבין המודעות לכך שהמוות הוא בלתי נמנע. הקונפליקט מייצר אימה, שבתורה מנוהלת באמצעות מערכות סמליות כדי להשיג תחושת נצחיות ולאפשר חיים בעלי ערך ומשמעות. הזקנים הם תזכורת מתמדת להיותנו בני תמותה ופגיעים. כדי להתמודד עם החרדה שהזקנה מעוררת אנו מנסים לשמר באופן בלתי מודע את האמונה בחיי נצח.

הדיון בקרב אנשי המקצוע באשר לשם הנכון לבני הגיל המתקדם – מבוגרים, קשישים, גמלאים, אזרחים ותיקים, בני גיל הזהב, בני הגיל השלישי ועוד – מתקיים מזה שני עשורים. במחקר שערכו  ד"ר שרית אוקון ופרופסור ליאת איילוןמאוניברסיטת בר־אילן נמצא כי ישראלים בני 90-65 מעדיפים שיקראו להם ״אזרחים ותיקים״, מונח שאומץ, כאמור, על ידי הרשויות בישראל. במחקר נמצא כי יש פער בין שיומי (מתן שם) הגיל המצויים לבין שיומי הגיל הרצויים. הכינוי המועדף ביותר על הזקנים הוא ״אזרח ותיק״, ואחריו באים: "מבוגר" ו"גימלאי". הכינויים ״זקן״ ו"קשיש" סוגרים את הרשימה. לעומת זאת, שיומי הגיל המצויים הם: "גימלאי", "פנסיונר" או "מבוגר".

'אם יש צורך בשיוך קבוצתי, אפשר מבוגרים, ואפשר זקנים, ותיקים או אנשים באים בימים. לא ישישים, לא תשושים וקשישים' - פרופ' רחל אליאור

פרופסור רחל אליאור, חוקרת מחשבת ישראל, עוסקת לעתים בדף הפייסבוק שלה בנושא הזקנה. באחת הרשומות שלה בעניין היא מבקשת להימנע מלתייג אנשים לפי גילם בכינויים מבזים או משפילים. "אם יש צורך בשיוך קבוצתי, אפשר מבוגרים, ואפשר זקנים, ותיקים או אנשים באים בימים. לא ישישים, לא תשושים וקשישים". הפוסט זכה למעל 400 תגובות ומעל 200 שיתופים. ההתייחסויות שעלו בו משקפות בעיקר את היעדר הקונצנזוס לגבי המילה המתאימה, את הרתיעה בכינויים חלופיים ובמקביל את ההסתייגות מהמילה ״זקן״ לצד תמיכה בה. המגיבים, רובם ככולם הם זקנים בעצמם.

קוראים לו קלינט איסטווד והוא זקן (תצלום מ-2015, והוא בן 85). תצלום: סטיבן שפרד, ויקיפדיה

"אני לא רואה במילה קשישה ביזוי ולא חשה השפלה. אני אמנם מעדיפה לומר שאני זקנה (מילה שהפכה לבל תאמר) אבל גם קשישה עובר״, נאמר באמת התגובות, שזכתה לתמיכה הבאה: "אני לא מבין מה פסול בקשיש״. ״הבעיה היא לא במילה אלא בתופעה של הערצת הנעורים" כתבה אחרת. מנגד, באותה קבוצה, היו גם קולות אחרים: " אינני מוכן להיכנע לגילנות ואיני מוכן לשתף פעולה עם הבריחה למילים מכובסות (אזרחים ותיקים, גיל שלישי, גיל הזהב). אני מתעקש להשתמש במילה זקן. גם אם אנשים נעלבים", כתב אחד ואחרת גרסה: "זקנה הרי זאת תקופת חיים וזקני השבט, זקני הכפר, זקני העם, היו תמיד מכובדים, חכמים, במועצת העם...". העמדה הניטרלית ביותר שם הייתה: ״אני אוהבת אותי באה בימים, ומתפעלת מזה שזיכני לבוא בהם".

ההימנעות מהמילה 'זקן' לא תדחה את ההזדקנות. לעומת זאת, השימוש במילה עצמה ינכיח את הקבלה של ההזדקנות כחלק ממהלך החיים הטבעי

החלטה שאינה סובלת דיחוי

היעדר קונצנזוס ציבורי סביב המילה "זקן" וההליכה סביבה סחור סחור מחזקת את הבנתנו שדיון כזה הכרחי ואינו סובל דיחוי. תפישות חברתיות, נורמות וציפיות מעצבות את השימוש בשפה, שבתורה, מעבירה משמעויות עמוקות יותר מהמילים עצמן.

לצד ״שפת המדדים״ המונחלת ומוטמעת במפת המדדים הלאומית להזדקנות מיטבית, יש לשאוף להגיע להסכמה גם על ״שפת הזקנה המדוברת״ ובתוכה - המילה ״זקן״. ריבוי השמות החלופיים למילה מטרידים ותורמים לדיסוננס הפנימי בזהות הגילאית בגיל המבוגר. ביכולתנו להשתמש בשפה ככלי התורם להזדקנות מיטבית, להפסיק לפחד מהמילה ״זקן״. ההימנעות ממנה לא תדחה את ההזדקנות. לעומת זאת, השימוש במילה עצמה ינכיח את הקבלה של ההזדקנות כחלק ממהלך החיים הטבעי, שאינו מסמן בעידן זה את סופם. של החיים.

ד"ר רוני שנקר, PhD OTR – מנהלת פיתוח ידע ומחקר, תחום שיקום ושימור תיפקוד בג'וינט אשל וחברת סגל בביה"ס לריפוי בעיסוק, הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית.

ד"ר ינון שנקר, PhD MPH – מומחה בתוכניות התערבות קהילתיות בבריאות ציבור גלובלית, בריאות ברשויות המקומיות וזִקנה מיטבית ומרצה מן החוץ באוניברסיטאות תל אביב וניו-יורק.

תמונה ראשית: מי צעיר ומי זקן? ציור הכנה לציור קיר ובו כוכבים וכוכבות בהוליווד (1941), מאת ג'ון דקר, עיבוד דיגיטלי: RawPixel

מערכת "אלכסון" מודה לאופיר בן נתן על הרשות לפרסם מתצלומיו ועבודותיו.

אופיר בן נתן הוא בוגר החוג לקולנוע, ובוגר המסלול התלת-שנתי לפוטו-תרפיה (תרפיה בצילום). בשנים האחרונות הוא מוביל את תחום הגרונ-טכנולוגיה – "טכנולוגיות בשירות הזִקנה" בג'וינט-אשל, במסגרתו הוא יוזם ומלווה כנסים, האקתונים, ימי למידה ותהליכי אתגר בתחום הזקנה והחדשנות. אופיר הוא ממקימי ומנהלי קהילת החדשנות AgingIL – מיזם לאומי בשותפות משרדי הכלכלה, הבריאות, הרווחה והביטחון החברתי, הנגב, הגליל והחוסן הלאומי ורשות החדשנות. הקהילה מובלת על ידי ג'וינט-אשל וארגון "שיתופים", ומהווה אקוסיסטם לכלל בעלי העניין בתחום הזקנה, החדשנות והטכנולוגיות, ומטרתה לקדם ולהאיץ את קצב פיתוח המענים לאתגרי הזקנה.