מלכודת התקווה

בעת שחנה ארנדט ובעלה היינריך בליכר המתינו, בקיץ 1940, במונטובאן שבצרפת, לקבלת מסמכי החירום שיאפשרו להם לעזוב את המקום, הם לא נכנעו לחרדה או ייאוש. הם מצאו אופניים, טיילו בשעות היום באזורי הכפר הצרפתיים היפהפיים ובלילה התענגו על ספרי הבלשים של ז׳ורז׳ סימנון. לדבריה של הלן וולף: ״חנה, ברוח המרוממת האופיינית לה, הפכה את החוויות המייאשות הללו לסוג של מתנה של זמן״. זה היה ״פסק זמן בחיים של עבודה וחובות״.

וזו לא ממש הדרך שבה נוטים אנשים לנהוג כשחייהם נמצאים בסכנה. מה אִפשר לארנדט להפוך את החוויה הקשה כל כך למתנה של זמן?

זו לא הייתה תקווה.

ארנדט מעולם לא התמסרה למחשבות מלאות תקווה. כבר בשנת 1929, היא ראתה מה מתרחש בגרמניה, ואיבדה בשל כך חברויות. היא בזה למה שהיא כינתה ״פוליטיקה אופורטוניסטית״, אשר ״מותירה מאחור כאוס של אינטרסים סותרים ועימותים שנראים חסרי תקווה״. והיא הפנתה עורף לכל רעיון משיחי שעשוי היה להבטיח גאולה בעתיד. אחרי המלחמה, במכתב לפילוסוף האמריקני גלן גריי, היא כתבה שהספר היחיד שהיא ממליצה עליו לכל תלמידיה הוא ״תקווה כנגד תקווה״ מאת נדיז׳דה מנדלשטם. הממואר שובר הלב שכתבה רעייתו של המשורר הרוסי אוסיפ מנדלשטם, מתאר את החיים תחת שלטונו של סטלין ואת הניסיון לשרוד בחיים (ברוסית, שמה ״נדיז׳דה״ פירושו תקווה). ארנדט כינתה את הספר ״אחד המסמכים האמיתיים״ של המאה ה-20.

ישנם מי שרואים בתקווה סוג של אמונה ליבראלית בקדמה, ואילו עבור אחרים תקווה עדיין מבטאת אמונה באלוהים וחיים אחרי המוות

דיונים רבים על אודות התקווה נוטים לעבר הסכריניות, ומדברים על התשוקה לקתרזיס. אפילו הצופים המותשים ביותר בהתרחשויות בעולם עשויים להתקשות לא לעצור את נשימתם ברגע של מתח, בתקווה לניצחון הטוב על הרשע ובתקווה לסוף טוב. עבור חלק, דיונים על תקווה קשורים לרעיונות של חזון פוליטי קיצוני לעתיד, ואילו בעיני אחרים תקווה היא סיסמה פוליטית המשמשת לעידוד ההמונים. ישנם מי שרואים בתקווה סוג של אמונה ליבראלית בקדמה, ואילו עבור אחרים תקווה עדיין מבטאת אמונה באלוהים וחיים אחרי המוות.

חנה ארנדט בבית קפה בפריס (1935), תצלום: bswise, Hannah Arendt Bluecher Literary Trust

ארנדט שוברת את הנרטיבים הללו. לאורך מרבית כתביה, היא טוענת כי תקווה היא מחסום מסוכן בפני פעולה אמיצה בזמנים אפלים. היא דוחה את רעיונות הקִדמה, היא אינה מאמינה עוד בדמוקרטיה של נציגים והיא אינה בטוחה שניתן להציל את החירות בעולם המודרני. היא אפילו אינה מאמינה בנשמה, כפי שהיא כותבת באחד ממכתבי האהבה לבעלה. ההוגה הפוליטי ג׳ורג׳ כתבּ (Kateb) העיר פעם כי עבודתה ״מעליבה את הנפש הדמוקרטית״. כאשר הוענק לה תואר כבוד בסמית׳ קולג׳ במסצ׳וסטס בשנת 1966, אמר נשיא המוסד: ״הכתבים שלך מאתגרים את המחשבה, מטרידים את התודעה ומדכאים את רוח קוראיך; עם זאת, חוכמתך ואמונתך המלאה בכוחו הפנימי של המין האנושי מספקים תקווה רבה״.

אני מתארת לעצמי שארנדט הייתה עשויה לענות: ״תקווה רבה״ למה בדיוק?

׳בתקווה, הנפש חורגת מן המציאות, כמו שבעת פחד היא נרתעת ממנה׳ - חנה ארנדט

ארנדט לעולם אינה מציעה תיאור שיטתי של תקווה, אבל היא שבה אל המושג לאורך כל כתביה. היא מתחילה את המסה What is Freedom? באמירה: ״נראה כי לשאול מהי חירות זהו ניסיון חסר תקווה״. בחיבורה  On Humanity in Dark Timesהיא כותבת: ״בתקווה, הנפש חורגת מן המציאות, כמו שבעת פחד היא נרתעת ממנה״. וספרה ״יסודות הטוטליטריות״ (משנת 1951) מתחיל בדיון על תקווה: ״תקווה נואשת ופחד נואש נדמים לעתים קרובות קרובים למרכז אירועים כאלה יותר משיקול מאוזן ותובנה מדודה״.

התיאור הנושא ביותר של תקווה מופיע בחיבורה The Destruction of Six Million אשר פורסם בשנת 1964 בכתב העת Jewish World. ארנדט נתבקשה לענות על שתי שאלות. הראשונה הייתה מדוע העולם שתק בעת שהיטלר טבח את העם היהודי, והאם שורשי הנאציזם הם בהומניזם האירופי. השאלה השנייה נגעה למקורות חוסר האונים בקרב העם היהודי.

על השאלה הראשונה, ארנדט הגיבה כי ״העולם לא שתק; אבל חוץ מלא לשתוק, העולם לא עשה דבר״. אנשים העזו להביע רגשות של אימה, הלם וכעס, בעודם לא עושים דבר. לטענתה, זה לא היה כישלון של ההומניזם האירופי, שלא היה מוכן להופעת הטוטליטריות, אלא של הליברליזם האירופי ובכלל זה הסוציאליזם. האזנה לבטהובן ותרגום מגרמנית ליוונית קלאסית לא גרמו לאינטליגנציה להשלים עם הנאציפיקציה של המוסדות החברתיים, התרבותיים, האקדמיים והפוליטיים. הייתה זו ״אי הנכונות להתמודד עם המציאויות״ וגם התשוקה ״להימלט לגן עדן של שוטים שנשען על שכנוע אידיאולוגי עמוק גם מול עובדות״.

עולם כמנהגו: פוסטר רשמי למשחקים האולימפיים בברלין (1936), פרנץ וורבל. תצלום: ויקיפדיה

בתשובה לשאלה השנייה כתבה ארנדט: ״ההמון היהודי באירופה הכבושה על ידי הנאצים היה חסר אונים באופן אובייקטיבי״. היא פונה אל שירו של המשורר הפולני טדאוש בורובסקי ״זו הדרך אל הגז, גבירותי ורבותי״ (משנת 1946) כדי לדון בדרכים שבהן שימשה התקווה כדי להרוס את עצם אנושיותם של בני אדם. בורובסקי היה רק נער בעת שהיטלר פלש לפולין ולאחר מכן הוא נלכד על ידי הנאצים ונשלח לאושוויץ ולדכאו. הוא כותב על ימיו כאסיר באושוויץ:

״בכל ההיסטוריה של המין האנושי לא הייתה התקווה חזקה מן האדם, אבל היא גם מעולם לא הזיקה כל כך כפי שהזיקה במלחמה הזו, במחנה הריכוז הזה. מעולם לא לימדו אותנו איך לוותר על התקווה, ולכן היום אנחנו מתים בתאי הגזים״.

בורובסקי התאבד זמן קצר אחרי שכתב את השורות הללו.

התקווה היא שהרסה את האנושיות משום שהרחיקה את בני האדם מן העולם שניצב מולם. התקווה היא שמנעה מאנשים לפעול באומץ בזמנים אפלים

לטענתה של ארנדט, ההיאחזות בתקווה היא שהפכה רבים כל כך לחסרי אונים. התקווה היא שהרסה את האנושיות משום שהרחיקה את בני האדם מן העולם שניצב מולם. התקווה היא שמנעה מאנשים לפעול באומץ בזמנים אפלים.

ברבים מחיבוריה המוקדמים משנות השלושים והארבעים, ארנדט עוסקת בהשלכות המוסריות של מה שעלול לקרות כשדבקים בתקווה ברגעי משבר. היא ביקרה במיוחד את האופן שבו הנאצים השתמשו בתקווה כדי לטפול את אשמתם על אסירים במחנות הריכוז על ידי כך שהכריחו אותם להתנהג זה כלפי זה כמו רוצחים. בטור הדו-שבועי שלה ״הכוונה אליכם!״ בכתב העת Aufbau, שבועון לקהל המהגרים היהודים מגרמניה שהוקם בניו יורק בשנת 1934, ארנדט טענה כי הפחד והתקווה הם ״שני האויבים הגדולים של הפוליטיקה היהודית״. במאמר מערכת שכותרתו ״ימים של שינוי״ היא מתארת את הקרב על גטו ורשה, ודנה באופן שבו התקווה שימשה נגד העם היהודי:

״זה החל ב-22 ביולי 1942. זה קרה ביום שבו יושב ראש ׳הוועד היהודי׳ [ה׳יודנראט׳], המהנדס [אדם] צ׳רניאקוב התאבד משום שהגסטפו תבע שהוא ימסור בין שישה לעשרה יהודים שיגורשו מדי יום. היו בגטו חצי מיליון יהודים, והגסטפו חשש מהתנגדות חמושה או פסיבית. דבר מכל זה לא קרה. עשרים עד ארבעים אלף יהודים התנדבו לגירוש, כשהם מתעלמים מעלונים שהופצו על ידי המחתרת הפולנית אשר הזהירו אותם מפני כך. האוכלוסייה הייתה ׳לכודה בין פחד ותקווה קודחת׳. היו מי שקיוו כי ׳פינוי׳ פירוש רק יישוב במקום אחר, אחרים חשבו שצעדים אלה לא ישפיעו עליהם. חלקם פחדו שמא התנגדות תוביל למוות בטוח ואחרים חששו שהתנגדות תלווה בטבח המוני בגטו. ומאחר שהדעה היהודית הרווחת פסלה את ההתנגדות והעדיפה אשליות, המעטים שרצו להילחם לא העזו לקחת על עצמם את האחריות. הגרמנים השתמשו באופן מדויק בתקווה וגם בפחד״.

לא ישוב מחדש, לא הגליה: לרכבות היה יעד אחר ויעוד ברור (בתמונה: קרון משלוח למוות ועינויים, אושוויץ).תצלום: Nupur Barua

תושבי הגטו, שהיו לכודים בין פחד ל״תקווה קודחת״, היו משותקים. האמת על ה״יישוב מחדש״ ושתיקת העולם הובילו לסוג של פטליזם. רק כאשר ויתרו על התקווה והרפו מן הפחד, כך טוענת ארנדט, הם הבינו ש״התנגדות חמושה היא הפתרון המוסרי והפוליטי היחיד״.

בעיני ארנדט, הופעת הטוטליטריות באמצע המאה ה-20 העידה על כך שלא ניתן יותר לסמוך על השכל הישר או ההגינות האנושית, על נורמות מוסריות או על ציוויים אתיים

בעיני ארנדט, הופעת הטוטליטריות באמצע המאה ה-20 העידה על כך שלא ניתן יותר לסמוך על השכל הישר או ההגינות האנושית, על נורמות מוסריות או על ציוויים אתיים. החוק העניק את הכוח לרוצח המונים ולא ניתן יותר לפנות אליו כמנחה לפעולה. מסורת המחשבה הפוליטית המערבית נשברה, והאקסיומה של אפלטון – אשר לפיה טוב יותר לסבול עוול מלגרום עוול – התהפכה. החוויות האנושיות הבסיסיות ביותר, כמו אהבה, אובדן, תשוקה, פחד, תקווה ובדידות, הפכו לכלים של התעמולה הפשיסטית לצורך שליטה בהמון. אבל בארנדט אי אפשר היה לשלוט. ובשעה האפלה ביותר בחייה, בעת שהיא שקלה את האפשרות להתאבד במחנה מעצר, היא החליטה שהיא אוהבת את החיים במידה שאינה מאפשרת לה לוותר עליהם. היא לא קיוותה להצלה או גאולה. היא הבינה שהיא לכודה בין ״כבר לא״ לבין ״עדיין לא״, בין העבר לעתיד.

בעוד שאוגוסטינוס חיפש אלמוות בחיים שלאחר המוות, ארנדט טוענת כי האלמוות נמצא רק בפעולות הפוליטיות של האדם על פני האדמה

לפני שארנדט נאלצה לנטוש את הקריירה האקדמית שלה ולברוח מגרמניה הנאצית בשנת 1933, היא פרסמה את עבודת הדוקטורט שלה על ״אהבה ואוגוסטינוס הקדוש״. החיבור נכתב לפני המלחמה באוניברסיטה של היידלברג, בהנחייתו של הפילוסוף האקזיסטנציאליסט והפסיכולוג קארל יאספרס. ארנדט מציעה בו קריאה חילונית של מושגי האהבה של אוגוסטינוס. במושג caritas או אהבה שהיא סוג של חמלה של חסד ואכפתיות, ארנדט מצאה דרך להגיב לעולם ולשורש הפעולה הפוליטית והחירות האנושית שם יש לאהבת העולם כוח ליצור התחלות חדשות. הקריאה החילונית של ארנדט באוגוסטינוס מיישבת את הבנתו את התקווה הנוצרית לחיים שלאחר המוות, עם הבנתה שלה את הארציות. בעוד שאוגוסטינוס חיפש אלמוות בחיים שלאחר המוות, ארנדט טוענת כי האלמוות נמצא רק בפעולות הפוליטיות של האדם על פני האדמה. אחרי מותנו ייוותרו רק סיפורים שאחרים יספרו על מה שעשינו.

מסר של אכפתיות ומעורבות, של אהבה שהיא חמלה וחסד - אך האלמוות מצוי בחיים שלאחר המוות: ״אוגוסטינוס הקדוש ואמו, מוניקה הקדושה״ (1846), ציור של Ary Sheffer, תצלום: ויקיפדיה

באמצע שנות החמישים ובראשית שנות השישים בניו יורק, בעת שארנדט הכינה את כתב היד הזה לפרסום באנגלית, היא ערכה את הטקסט והכניסה לתוכו את המושג natality (הולדה), כחלק מן השיח על רעיון ההתחלות החדשות. ארנדט טבעה את רעיון ה-natality וכך מצאה את עקרון ההתחלות החדשות, שורש הפעולה הפוליטית והאפשרות לחירות.

המילה natality אינה מילה נפוצה, והיא בוודאי נשית יותר וצורמת יותר מ״תקווה״, אבל יש לה יכולת להציל את האנושות. בעוד שתקווה היא תשוקה פסיבית לתוצאה עתידית, יכולת הפעולה מקורה, אונטולוגית, בעבודת הלידה. בעצם ההינתקות ממסורת החשיבה הפוליטית המערבית, שהתרכזה במוות ובהיותנו בני תמותה, מאז ״המדינה״ של אפלטון ועד ״הוויה וזמן״ של מרטין היידגר (משנת 1927), ארנדט פונה אל התחלות חדשות, לא כדי לטעון טיעון מטפיזי בנוגע לטבע הקיום, אלא כדי להציל את עקרון האנושיות עצמו. ההולדה היא תנאי להמשכיות הקיום האנושי, היא נס ההיוולדות, זוהי התחלה חדשה הגלומה בכל לידה שהופכת פעולה לאפשרית, היא ספונטנית והיא בלתי צפויה. ההולדה פירושה שיש לנו תמיד יכולת לצאת ממצב נוכחי ולהתחיל משהו חדש. אך לא ניתן לומר מהו.

התקווה אמנם אינה מסוגלת להציל אותנו כשהמצב חמור, אבל ההולדה יכולה

התקווה אמנם אינה מסוגלת להציל אותנו כשהמצב חמור, אבל ההולדה יכולה. ובאופן כזה, ארנדט לא ויתרה על האמונה בעולם בני האדם, היא ניסתה למצוא מושג מודרני שיוכל לשמר אותו. בספרה ״המצב האנושי״ (משנת 1958) היא כותבת:

״הנס שמציל את העולם, את מחוז מעשיהם של בני האדם, מההרס הנורמלי ה׳טבעי׳ שלו, הוא בסופו של דבר עובדת ההולדה, שבה נעוצה מבחינה אונטולוגית היכולת לפעולה. במילים אחרות, זוהי לידת אנשים חדשים וההתחלה החדשה, הפעולה שהם מסוגלים לה בזכות העובדה שנולדו. רק החוויה המלאה של יכולת זו יכולה להעניק למעשי בני האדם אמונה ותקווה, שני מאפיינים בסיסיים אלה של הקיום האנושי אשר זכו להתעלמות בימי יון העתיקה, אז ראו באמונה מעלה שאינה נפוצה וגם אינה חשובה במיוחד, ובתקווה נחשבה לאחת הרעות החולות של האשליה, בתיבת פנדורה״.

אמונה ותקווה במעשי בני האדם יכולות לנבוע רק מהעובדה שכל אדם חדש שבא לעולם הוא בעל יכולת ליצור משהו חדש, לפעול, וכך להניע שרשרת של אירועים, שאת תוצאותיה איננו יכולים לצפות. באופן כזה, האמונה והתקווה הן בעיני ארנדט פעולות מעשיות. פעולה היא ״היכולת האנושית היחידה המחוללת ניסים״. כאן מפתה לקחת את ה-Natality, אחד המושגים המדוברים ביותר של ארנדט, ולגלוש לשפת התקווה, אבל המונח ״להתחיל״ עדיף במקרה זה כמילה נרדפת.

סירובה של ארנדט לתקווה נסמך על מחקרה את המחשבה המדינית היוונית המוקדמת, הכורכת את התקווה ביחד עם פחד ורשעות. בדיאלוג הנוגע לפלישה לאי מלוס, כותב תוקידידס (בן המאה החמישית לפני הספירה):

״על התקווה, המנחמת בעת סכנה, עשויים להתענג מי שלהם משאבים בשפע, אם לא ללא אובדן בכל האירועים ללא הרס; אבל טבעה להיות מוגזמת, ומי שמעזים לקוות יראו את פניה האמיתיות רק כשייהרסו״.

הזהיר מפני תקווה מופרזת והסתמכות עליה: תוקידידס (המוזיאון המלכותי של אונטריו, טורונטו), תצלום: ויקיפדיה

ניתן להבחין בתקווה רק אחרי שהרשע נמלט מן העולם

עבור תוקידידס, תקווה היא שפחה, מותרות, סכנה וסיבת האובדן. ב״עבודות וימים״, חיבורו של הסיודוס (משנת 700 לפני הספירה), חיבור מרכזי בדיון של ארנדט על אודות התקווה ב״המצב האנושי״, הסיודוס טוען כי התקווה היא שנותרה יחידה בתיבת פנדורה אחרי שכל שאר הרעות נמלטו ממנה: ״רק התקווה נותרה שם בבית שאינו חדיר תחת שולי הכד, ולא עופפה החוצה מבעד לדלת״. כלומר, ניתן להבחין בתקווה רק אחרי שהרשע נמלט מן העולם. (קריאה נדיבה יותר עשויה להיות שאנו יכולים לקוות למצוא תקווה, אבל רק משום שאנחנו מוקפים ברשע).

התקווה מרחיבה את טווח הראייה שלנו ומרחיקה אותנו מן העולם שמולנו, אבל ההולדה היא עמדה פוליטית והיא האפשרות לפעולה פוליטית. ארנדט טוענת כי התקווה התגברה על האדם, כי היא הרחיקה בני אדם ממה שנגלה בפניהם. לעומת זאת, ההולדה מכריחה אותנו להיות נוכחים ברגע. מבחינה מושגית, ניתן להבין את ה-Natality כצדה השני של התקווה:

• התקווה מעקרת את האנושיות כי היא מרחיקה בני אדם מהעולם
• התקווה היא תשוקה לתוצאה עתידית כלשהי שנקבעה מראש
• התקווה מרחיקה אותנו מהרגע הנוכחי
• התקווה היא פסיבית
• התקווה קיימת לצד הרשע
• ההולדה היא עקרון האנושיות
• היא הבטחה להתחלות חדשות
• היא נוכחת בעכשיו
• היא שורש הפעולה
• היא נס ההיוולדות

זה מה שאנחנו עושים, מתוך כוונה, באחריות שהיא שלנו, וכל תינוק יכול לשנות את העולם ולהועיל לדורות הבאים. תצלום: ג׳יל סוב

כעיקרון אמוני חילוני, ההולדה מניחה את האחריות לפעולה בידינו בלבד, היא האפשרות שמתקיימת בכל אחד מאיתנו, מהותית לנו מלידתנו

סירובה של ארנדט לתקווה אינו מותיר אחריו ייאוש. קשה לדמיין מושג מרומם יותר ממושג ההולדה. אבל בעוד שהתקווה היא דבר מה שיש לנו, את ההולדה אנחנו עושים. כעיקרון אמוני חילוני, ההולדה מניחה את האחריות לפעולה בידינו בלבד, היא האפשרות שמתקיימת בכל אחד מאיתנו, מהותית לנו מלידתנו. הדוגמה הטובה ביותר היא כנראה זו שניתן למצוא ב״יסודות הטוטליטריות״, המתחילה בגינוי התקווה והפחד ומסתיימת בפסקה מאוגוסטינוס, שהעניקה לארנדט את ההשראה למושג ההולדה:

״בראשית, לפני שהיא הופכת לאירוע היסטורי, ישנה היכולת העליונה של האדם; מבחינה פוליטית, היא זהה לחירות של האדם. Initium ut esset homo creatus est – ׳האדם נברא כדי שתהיה התחלה׳, אומר אוגוסטינוס. ההתחלה הזו מובטחת על ידי כל לידה חדשה, והיא אכן כל אדם״.

ארנדט אינה מצפה שמרכיבי הטוטליטריות ייעלמו מעולמנו. היא מזהירה כי פתרונות טוטליטריים יתקיימו בכל פעם שנדמה יהיה כי בלתי אפשרי להקל על מצוקה חברתית, פוליטית וכלכלית. אבל היא מותירה לנו את ההולדה, את האפשרות לפעול במצבים חסרי תקווה. זה מה שאפשר לה ליצור את מתנת הזמן בעודה חווה חוויה נוראה כל כך. מהחמלה שעוררה באיש הגסטפו דרך כישרון סיפור הסיפורים שלה והאומץ שלה לצאת ממחנה המעצר מצוידת במסמכים מזויפים ועד לחציית צרפת לבדה ברגל בחיפוש אחר בעלה, ארנדט פעלה בתעוזה שוב ושוב בכל פעם שהייתה לה הזדמנות לפנות אל התקווה הלא מבוססת או אל הייאוש.

הגשר במונטובן, דרום מזרח צרפת: מכאן, בימי השלטון הנאצי, בנחישות, באומץ ובתעוזה, יצאו ארנדט ובליכר, לארצות הברית. תצלום: CpaKmoi

כשהגיעה לאליס איילנד ב-22 במאי 1941, היא לא ידעה אנגלית. היא ברחה משתי מלחמות עולם, נעצרה על ידי הגסטפו וברחה ממחנה מעצר. חייה היו רק בראשיתם

בסופו של דבר, בעזרתו של וריאן פריי, ארנדט ובליכר הצליחו להשיג מסמכים שאפשרו להם לעזוב. הם רכבו על אופניים ממונטובאן למרסי, שכרו חדר במלון וחיכו למידע מהקונסוליה האמריקנית. ואז, בוקר אחד, נשלחה לחדרם הודעה שבקשה מבליכר להתייצב בדלפק הקבלה. אבל ארנדט זיהתה את התכסיס והבינה שהמשטרה עומדת להגיע. בליכר העמיד פני תם, ירד אל הלובי, השאיר את המפתח שם ויצא מבעד לדלת המלון לפני שמישהו הספיק לעצור בעדו. כשפקיד המלון פנה אל ארנדט בשאלה איפה בעלה, היא העמידה פנים זועמות וצעקה בקול שהוא כבר נמצא בתחנת המשטרה. היא אמרה לפקיד שהוא אחראי למה שיקרה לה ולבעלה. היא חיכתה זמן מה ואז יצאה לפגוש את בליכר בבית קפה שם הוא התחבא בבטחה. ביחד הם עזבו מיד את מרסיי. בין יוני לדצמבר 1942, מחלקת המדינה של ארצות הברית הקשיחה את מדיניות הכניסה שלה. ומבין 1137 שמות המבקשים להיכנס לארה״ב, רק 238 בני אדם קיבלו ויזות חירום. ארנדט ובליכר היו בני מזל ונכללו בין אלה.

ארנדט הייתה בת 34 כשהגיעה לאליס איילנד ב-22 במאי 1941, על סיפון הספינה SS Guiné. היו בכיסה 25 דולרים והיא לא ידעה אנגלית. היא ברחה משתי מלחמות עולם, נעצרה על ידי הגסטפו וברחה ממחנה מעצר. חייה היו רק בראשיתם.

סמנתה רוז היל (Samantha Rose Hill) היא עמיתה בכירה במרכז חנה ארנדט למדעי המדינה ומדעי הרוח, וחברת צוות במכון ברוקלין למחקר חברתי וב-University of the Underground. היא מחברת הספר Hannah Arendt (משנת 2021). מאמריה התפרסמו בכתבי עת ובהם: Los Angeles Review of Books, Open Democracy, Contemporary Political Theory ועוד.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: לקחו את גורלם בידיהם - פנים של מהגרים במוזיאון אליס איילנד, ניו יורק. תצלום: דרו גרטס.