אם אנחנו אלים, מי שולט בנו?

פרויקט הנאורות שם בקדמת הבמה את התבונה האנושית. ניתן אמנם להתייחס לעידן הנאורות במסגרת רצף היסטורי (רנסנס, רפורמציה, התפתחויות טכנולוגיות ועוד), ואף על פי כן, יש בנאורות קפיצה מחשבתית: הדיון בתבונה האנושית במנותק מן השאלות הדתיות הוא מהלך חדש – כזה שמנסה לשחרר את האדם, לא רק מן הדת אלא מכל מסגרת פילוסופית קודמת.

הנאורות מוּנעת מתוך אמונה שהמלחמה בבערות תוביל ליותר ידע וכפועל יוצא היא תעצים את האושר, הצדק והמידה הטובה

הנאורות מוּנעת מתוך אמונה שהמלחמה בבערות תוביל ליותר ידע וכפועל יוצא היא תעצים את האושר, הצדק והמידה הטובה. הוגי הנאורות, בהשראתו של סוקרטס, סבורים שמקור הרוע הוא בחוסר ידע - האדם אינו יכול לדעת את הטוב ולבחור ברע. פוקו חושב על ידע במונחים של כוח ומפרק משוואה זו: "התהוות ידע והוספת כוח מחזקות זו את זו באופן סדיר בתהליך מעגלי". הידע מאפשר לנו לשלוט – תחילה בסביבה ולבסוף באדם עצמו. לפי גישה זו בלב פרויקט הנאורות נמצאים הרצון לעוצמה והתשוקה לשליטה בעולם ובאדם.

הנאורות היא פרויקט מתמשך של בריאת האדם את עצמו. ההיסטוריה מצידה מלמדת אותנו שלא פשוט, ולעתים אף מסוכן, לברוא אדם חדש. הפיתוי להפוך לעל-אדם, שנמצא מעבר לטוב ולרע ופועל אך ורק מתוך רצון לעוצמה, עומד תמיד ברקע. אכן, אחרי המאה ה-20 "אדם חדש" ו"חברה חדשה" כבר אינם הבטחה אלא איום – וכך מנסח זאת פוקו במאמרו ״הנאורות מהי?״:

"אנחנו כבר יודעים מן הניסיון שהיומרה להשתחרר מן המערכת האקטואלית כדי לבנות תכניות מקיפות של חברות אחרות, אופן מחשבה אחר, תרבות אחרת, ראיית עולם אחרת, לא הובילה בעצם אלא לחידוש המסורות המסוכנות ביותר".

לזכות פרויקט הנאורות יאמר שיש לו את היכולת להטמיע את הביקורת ולעדכן את עצמו – אכן, השאלה מהי נאורות נותרה פתוחה ונראה שתמיד תישאר כזו. בניגוד לכך, טוען הורקהיימר, עצם היכולת להכיל ביקורת מכל סוג הופכת את פרויקט הנאורות לטוטליטארי במהותו: "כוחה אך מתעצם עם כל התנגדות רוחנית הנקרית לה בדרכה. הדבר נובע מכך, שהנאורות מזהה את עצמה אפילו עוד במיתוסים... הנאורות היא טוטליטרית".

פרומתאוס בוחן את גוף האדם שהוא יצר מחימר, בעודו ממתין לפסיכה שתפיח בו חיים: "פרומתאוס" (1909), אוטו גריינר, הגלריה הלאומית של קנדה. תצלום: ויקיפדיה.

אחד המיתוסים המרכזיים של הנאורות הוא זה של פרומתאוס (ביוונית: החושב מראש). על-פי המיתולוגיה היוונית פרומתאוס היה טיטאן, אחד מצאצאי השמיים והאדמה, והוא ברא את האדם ממים ואדמה ואף גנב את האש מן האלים והעניק אותה לבני האדם כדי שיוכלו להגן על עצמם. הוא גם לימד את בני האדם מלאכות שונות ואומניות מפותחות. פרומתאוס הפך לסמל למרד ולאנושיות שכן הוא פעל בניגוד לרצונו של זאוס, בכיר אלי האולימפוס ומלכם, שביקש (לפי גרסאות מסוימות) לחסל את המין האנושי. פרומתאוס, שניחן בסגולה לא רק לצפות את העתיד אלא גם לדעת את ההשלכות המלאות של בחירותיו, עשה זאת מתוך מודעות למחיר שהוא עומד לשלם: כעונש על גניבת האש ציווה זאוס לאזוק אותו לנצח לסלע, וכדי לענות אותו דאג זאוס שמידי יום ינקר עיט את כבדו, וזה יתחדש מיד כדי שהעיט יוכל לנקרו שוב למחרת.

הניסיון של האדם להעמיד את עצמו בנעליו של אלוהים היא התגלגלות מודרנית של המיתוס הפרומתאי

הניסיון של האדם להעמיד את עצמו בנעליו של אלוהים היא התגלגלות מודרנית של המיתוס הפרומתאי. פרידריך הגדול מלך פרוסיה, הידוע כמי שקידם את רעיונות הנאורות, כתב "הנאורות היא פרומתאוס, שהביא את גן העדן לאדמה במטרה להאיר את העיוור, את העם".

אך יש מי שאינם רואים בפרומתאוס דמות מופת אלא מזהים אותו כשטן – העלול להביא לקיצו של האדם. על פי תפישה זו, האש שגנב פרומתאוס עבור האדם אכן מעניקה לנו חיים, אך היא גם מכלה ומשמידה ועלולה להוביל לכיליוננו. כך כותב הורקהיימר: "הנאורות במובנה הרחב ביותר, כלומר זה של מחשבה מתקדמת, שמה לה מאז ומתמיד למטרה ליטול מבני אדם את הפחד ולהציבם כאדונים. אולם כדור הארץ שהושכל כל-כולו זוהר בסימן של שואה עטורת ניצחון".

*

למין המאה ה-14 ניתן למצוא בערים מרכזיות רבות באירופה, על מגדלים קתדרלות וכנסיות, שעונים מתוחכמים מעוטרים בדמויות שונות (מלאכים וכדומה) – כולם אוטומטונים. לא יהיה משולל יסוד לטעון שבעיית הגוף והנפש, כפי שהיא מתעוררת בהגותו של דקארט, מקורה במידה רבה באותם אוטומטונים שמילאו את אירופה.

האוטומטון הוא התוצר המושלם של המחשבה הרציונלית ואין זה מקרה שיצרני שעונים מוכשרים במיוחד, בני המעמד הגבוה באירופה, הם אלו שבנו את האוטומטונים. הסיבה לכך אינה רק היכולות הטכניות של אותם שענים אלא גם, ואולי קודם כל, הלך מחשבתי מסוים: תפישת עולם שלפיה בבסיס הקיום עצמו עומד מנגנון מכני דמוי שעון – המחשבה הטכנית והמחשבה הרציונלית נטועות באותו הלך רוח. אותם שענים מנסים, לפחות במידת מה, לחקות את מעשה הבריאה. הדבר אפשרי במסגרת מחשבתית שבה אלוהים עצמו נתפש כארכיטקט וכשען, והקוסמוס כולו נתפש כשעון אחד.

מעקב אחרי האוטומטונים שנוצרו במהלך עידן הנאורות מאפשר לנו הצצה להוויה האירופית בתקופה המדוברת. אם לדייק, כשבוחנים את השיח שהתפתח בעקבות הופעתם של אוטומטונים במרחב הציבורי האירופי במהלך המאה ה-18 (בעיקר במחצית השנייה שלה), לומדים רבות באשר לאופן שבו חשבו על הגבול שבין מכונה לאדם, וגם על סוגיות אחרות שהטרידו את הוגי הנאורות: רציונליזם, דטרמיניזם ורצון חופשי.

דקארט טען שבעלי חיים הם אוטומטונים ואילו אנחנו, בני האדם, אוטומטונים עם נפש – ומכאן אפשרות הבחירה שלנו. בניגוד לדקארט, הפילוסוף והרופא דה לה מטרי סבור שהאדם הוא מכונה דטרמיניסטיות, נטולת חופש בחירה – גם לייבניץ סבר כי כוח הרצון אינו אלא אשליה וכי מדובר בעצם בהרמוניה קבועה מראש. שיח זה אינו מתרחש בחלל הריק: במהלך ה-18 נבנים אוטומטונים שונים שבהתנהגותם הם מתחילים להזכיר בני אדם. אותם אוטומטונים מייצרים מתח כפול: מחד גיסא הם מעוררים את השאלה אם יתכן שיש להם רצון חופשי, ומאידך גיסא הם מחייבים אותנו לשאול את עצמנו למה אנחנו כל כך בטוחים שלנו יש רצון חופשי (אם להם אין).

איגואנה מתחממת בשמש: אוטומטון סולארי? תצלום: סיימון ברגר

אלוהים נוסח דקארט וניוטון הוא הטכנאי המושלם ואולם, גם הטכנאי המושלם אינו יכול להפר את חוקי המכניקה של גלגלי השיניים

כדי להבין מדוע חופש הרצון עומד בסימן שאלה נוכח התפתחות האוטומטונים, יש לחזור לתפישת העולם המכניסטית שכאמור, שולטת בכיפה במאות ה-16 וה-17. אלוהים נוסח דקארט וניוטון הוא הטכנאי המושלם ואולם, גם הטכנאי המושלם אינו יכול להפר את חוקי המכניקה של גלגלי השיניים. אם להמשיך קו מחשבה זה הרי שהאדם אינו אלא אוטומטון, אמנם מאוד משוכלל, אך עדיין אוטומטון שמציית לחוקי המכניקה. במסגרת הזו לא ברור כיצד הוא גם יכול להיות חופשי לבחור.

כאשר דקארט חושב על אוטומטונים, למשל במקרה של בעלי חיים, הוא אינו חושב שהם חסרי חיים. דקארט מאמין שממש כמו שבני אדם בתקופתו הצליחו לבנות אוטומטונים, כך אלוהים בנה את בעלי החיים והאדם. להיות "חי" אין פירוש להיות בעל רצון חופשי, הרצון החופשי הוא בדיוק מה שנמצא מעבר לסך הפונקציות, מעבר לאוטומטון. פרשניו המאוחרים של דקארט שינו את התמונה והפכו את האוטומטון לנטול חיים – ממש כמו שהשעון הוא נטול חיים. כפועל יוצא, הדואליזם הקרטזיאני הפך לחריף בהרבה – כמו שאורגן אינו יכול להשמיע מוסיקה ללא נגן, כך הגוף אינו יכול לפעול מבלי שהנפש שולטת בו.

השאלה שעולה כאן היא: האם הפער בין בני האדם (כאוטומטונים בעלי נפש) לבעלי חיים (שהם אוטומטונים נטולי נפש) הוא של סוג או של דרגה? האדם ובעל החיים בנויים באותו אופן מבחינת המנגנונים. אם האדם זקוק לנפש כדי לזוז ולפעול, עולה השאלה איך החיה יכולה לזוז ללא נפש? הקושי להתמודד עם שאלה זו מוביל לאימוץ עמדה הרואה בהבדל בין בעלי חיים לאדם הבדל של דרגה.  מעניין בהקשר זה להזכיר את מילותיו של דארווין בספרו ״מוצא האדם״: "ההבדל הנפשי בין האדם לחיות המפותחות, גדול ככל שיהיה, הוא לבטח הבדל של דרגה ולא הבדל של סוג".

אם מקבלים גם את הגישה המכניסטית וגם את הרעיון שהפער בין האדם לבעלי חיים הוא פער דרגה ולא סוג, מתקבלות שתי אפשרויות: או שלבעלי חיים יש נפש, או שלבני אדם אין נפש. האפשרות הראשונה גוררת חוסר יכולת להבדיל את האדם מהבהמה, והאפשרות השנייה מובילה לאובדן הרצון החופשי אצל בני אדם. המפלט הוא החזרה לעמדה שלפיה ההבדל הוא מהותי, כלומר הבדל של סוג ולא של דרגה, ואימוץ גישה דואליסטית.

*

מאמרו של קאנט משנת 1784 ״תשובה לשאלה: נאורות מהי״, נחשב, אולי, לטקסט החשוב ביותר על אודות פרויקט הנאורות. המאמר מסתיים במשפט:

״משחשף הטבע מתחת לקליפה קשה זו את הנבט, שהוא דואג לו בחיבה יתירה – כלומר את הנטייה ואת הייעוד למחשבה חופשית – אזי פועלת זו בהדרגה על דרך החשיבה של העם (ועל ידי זה הוא נעשה בהדרגה מסוגל יותר לחופש-פעולה), ובסופו של דבר אף על עקרונות הממשל, הרואה תועלת לעצמו להעריך את האדם, שהוא עתה יותר ממכונה (automata), כערכו״.

הצורך של קאנט לומר שהאדם הוא יותר ממכונה מדגיש את גודל החרדה בתקופת הנאורות שמא האדם הוא אכן המכונה הטוטאלית

קאנט מבדיל בין הנתין הנאמן למלך, שהוא אינו יותר ממכונה, לבין האזרח הרציונלי והנאור, זה שמסוּר לתבונה ורק אליו ניתן להתייחס כאל יותר ממכונה. זו תהיה שגיאה לקרוא אמירה זו רק בהקשר הפוליטי הצר, של גרמניה בשלהי המאה ה-18 תחת משטרו של פרידריך הגדול ושל עמדותיו הפוליטיות הספציפיות של קאנט.

הצורך של קאנט לומר שהאדם הוא יותר ממכונה מדגיש את גודל החרדה בתקופת הנאורות שמא האדם הוא אכן המכונה הטוטאלית – וראוי בנקודה זו להדגיש שוב: הגם שהפילוסופיה של דה לה מטרי צמחה בצרפת והשפיעה יותר על ההוגים הצרפתים, רעיון האדם כמכונה אינו זר להוגי הנאורות באירופה כולה. ניתן אפילו להציע שגישה מכניסטית קיצונית זו הייתה העמדה הפילוסופית המקובלת בקרב רבים מהוגי הנאורות – ובוודאי בקרב מדענים כמו ניוטון, בויל ואחרים.

קודם ראינו שהפילוסופיה של לה מטרי התפתחה על רקע של התפתחויות טכנולוגיות משמעותיות והופעתם של אוטומטונים שונים ברחבי אירופה. ואכן, אי אפשר לקרוא את הציטוט של קאנט במנותק ממה שהתרחש בחודש ספטמבר של אותה שנה – הופעתו של "הטורקי" בלייפציג.

"הטורקי": איור המסביר את פעולת האוטומטון ששיחק שחמט, לכאורה. איור מתוך ספר משנת 1789, מאת יוזף רקניץ, ספריית אוניברסיטת הומבולדט. תצלום: ויקיפדיה

הטורקי הפך למוכר מאוד באירופה ומעבר לה, והצית את דמיונם של רבים באשר לאפשרויות הטמונות באוטומטון – מכונה שלא רק תחקה את האדם אלא תתעלה עליו

"הטורקי" (או בשמו המקורי Schachtürke), הוא בובה מכנית שנבנתה והוצגה בשנת 1769 – הכינוי ניתן לה בשל המראה שלה. הבובה המשיכה לפעול במשך שמונים שנים עד שנהרסה בשריפה בשנת 1854. היא שיחקה שחמט ברמה הגבוהה ביותר וניצחה במרבית המשחקים (בין היתר הבובה ניצחה את נפוליאון בונפרטה ואת בנג'מין פרנקלין). בפועל מדובר היה באשליה, שכן בתוך השולחן היה די מקום ושם התחבא אמן שח והוא שהפעיל את הבובה. כאשר הטורקי הוצג מפעיליו פתחו מספר דלתות, אך לעולם לא את כולן בו זמנית, וכך האדם בתוך המכונה יכול היה לנוע על כיסא שישב על מסילה ולהישאר מוסתר.

הטורקי הפך למוכר מאוד באירופה ומעבר לה, והצית את דמיונם של רבים באשר לאפשרויות הטמונות באוטומטון – מכונה שלא רק תחקה את האדם אלא תתעלה עליו. הטורקי סימל לא רק את היכולת של האוטומטון לחשוב, אלא לחשוב טוב מהאדם – וזאת אף שרבים מהמומחים שבחנו את המכשיר לא הטילו ספק שאדם הוא שמזיז את כלי השחמט.

במידה רבה הטורקי ייצג בעיני רבים בציבור את חזון הנאורות, אך לא פחות מכך, את חרדת הנאורות. אחת השאלות שהחלו להתעורר היא האם כפי שהטורקי נשלט מרחוק על ידי אדם כך גם אנחנו נשלטים מרחוק ואנו בעצם אוטומטונים שפשוט אינם מודעים לכך.

ביבליוגרפיה נוספת:

Schaffer, S. (1999). Enlightened automata. In W. Clark, J. Golinsk, & S. Schaffer (Eds.), The Sciences in Enlightened Europe (pp. 126-165). Chicago University Press.

הובס, ת'. (1962). לויתן. (תרגום: י' אור) ירושלים: מאגנס.

תמונה ראשית: ראש של נער, פסל יווני. מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: לוי מאיר קלנסי

Photo by Levi Meir Clancy on Unsplash