מסורת חקוקה בסלע

בין כפות רגליי ניצב סלע במשקל של כ-83 קילוגרם. הסלע, סגלגל מעט בצורתו, אם כי אינו סימטרי. הוא עשוי גרניט מן האלפים הברניים וחקוקות בו השנים 1805 ו-1905 – תאריכים היסטוריים של חגיגות ה- Unspunnenfest, חגיגה של מסורות תרבותיות שוויצריות. כמה מאות צופים נמצאים כאן כדי לצפות במקצים המוקדמים של הסלע שבו נעשה שימוש בתחרויות של שנת 2023. רק שלושת הספורטאים הטובים ביותר יעלו לגמר שיסוקר בטלוויזיה, ויתקיים באצטדיון המרכזי שיש בו מקום לכ-16 אלף צופים. כדי להגיע לשם, אצטרך להשליך את הסלע למרחק של כמעט ארבעה מטרים. אני עוצר את הנשימה ומתייצב בתנוחה הנכונה. אני מרים את הסלע אל מעל לראשי, מוצא תנוחה נוחה ומניח את רגליי קרוב לקו: אני חייב לבנות מהירות גדולה מספיק לאורך כתריסר המטרים המפרידים ביני לבין קצה ארגז החול.

הודפי אבנים מתחרים תוך שימוש בסלעים היסטוריים, ובמשחקים מושם דגש על מסורת ועל הדימוי הפסטורלי המתלווה אליה: ספורטאים לובשים חולצות תכלת מסורתיות של חלבני האלפים, ומתחרים על פרסים בדמות פעמונים או רהיטי עץ מגולפים

היקף תחרויות הגמר – השידור החי בטלוויזיה, הפרשנים, הצופים ומבדקי השימוש בסמים – עומד בסתירה לדימוי הרומנטי של החיים באלפים, הפסטורליה האידילית שהתחרויות משמרות במתכוון. הודפי אבנים מתחרים תוך שימוש בסלעים היסטוריים, ובמשחקים מושם דגש על מסורת ועל הדימוי הפסטורלי המתלווה אליה: ספורטאים לובשים חולצות תכלת מסורתיות של חלבני האלפים, ומתחרים על פרסים בדמות פעמונים או רהיטי עץ מגולפים. הם מובלים אל הזירה על ידי ״נשות כבוד״, שגם הן לבושות בתלבושת מסורתית. ענף הטלת האבנים הוא כנראה קודם כל, ובעיקר, מסורת.

חגיגת ״אונשפנֶנפסט״ הראשונה הושקה בשנת 1805 ליד מבצר אונשפנן, כתגובה מפורשת לאי היציבות שחוות שוויצריה כחלק ממלחמות המהפכה הצרפתית. בעקבות הכיבוש הצרפתי, משפחות אצילים מהאזור (אשר כל המייסדים השתייכו להן) עסקו בניסיונות ממושכים להשיב לעצמן את ההגמוניה מול הקהילות הכפריות. צבאו של נפוליאון נשאר בשוויץ עד לשנת 1802, ותחת שלטונו נהנה האזור הכפרי מעצמאות חסרת תקדים. כשהצבא עזב, חזרה לשלוט באזור העיר ברן: מצב שהכיל בתוכו פוטנציאל של מלחמת אזרחים ומרד. האליטות העירוניות רצו לשמר את מבני הכוח הנושנים, שהתקיימו בטרם המהומות ולפני שרעיונות המהפכה הצרפתית ערערו את הסטטוס קוו. האבות המייסדים של המשחקים ניסו לעשות זאת על ידי הדגשת שימור המסורות. הם לא אמרו במפורש שבכוונתם להשיב את שלטונם על הקהילות הכפריות. במקום זאת, הם שבו והדגישו בציבור את כוחה המפייס של המסורת. בהכרזה שפורסמה בעיתון, אחד המייסדים, פרנץ זיגמונד וגנר, תיאר את ״מטרתם היחידה״ של המשחקים כ״החיאה ושימור של המסורות הפשוטות והישנות והאושר של אבותינו [כדי] לאפשר לרצון הטוב הנושן שלנו לצמוח ולשגשג שוב״.

איור של האונשפוננפסט משנת 1808: התחלה של מסורת אבות. איור על פי ליטוגרפיה מתוך הספר "La mémoire des Suisses - Histoire des fêtes nationales du XIIIe au XXe siècle" Catherine Santschi. תצלום: ויקיפדיה

האצילים קידמו את המשחקים הללו בברכה, משום שזו הייתה דרך לשמר את מעמדם האצילי השמרני. הפסטיבל מצין את אחת ההזדמנויות הראשונות בתולדות שוויצריה שבה מסורות עתיקות של ממש שומרו בהקשר חדש, עם מטרות פוליטיות ותחת רוח שמרנית מובהקת. הפסטיבל של שנת 1805 מכיל, משום כך, את כל הסימנים האופייניים למה שההיסטוריון הבריטי אריק הובסבאום (Hobsbawm) כינה בשת 1983 בשם ״מסורת מומצאת״. יתכן שזו הסיבה לכך שהמטרה המוצהרת של מייסדי הפסטיבל – פיוס –  נכשלה. המסמכים הסודיים של מועצת מדינת ברן מגלים כי מתנגדיהם הפוליטיים של האצילים הבינו את התרמית. הם מכילים פתק מפרידריך לודוויג ת׳ורמן, אחד המייסדים, שלפיו גבר מן העיירה שבה הפסטיבל התקיים אסף תחמושת ואבק שריפה. יוהן קספר בויגר, שהיה בין הפועלים למען קיום התחרויות הראשונות, נעצר מאוחר יותר כמהפכן, בהתקוממויות של שנת 1814.

על פי תפישה שמרנית נפוצה, מסורית יש לשמר ולהוריש, בלי לערב בתוכה דבר זר מבחוץ. מסורת, לכן, עומדת בניגוד לקדמה

וכן נוצרה לראשונה הברית בין המסורת האלפינית, הנוסטלגיה והשמרנות: כל דבר שלא תאם את הרוח שהובילה את מייסדי הפסטיבל נדחה בהכרח. ב-30 במאי 1804 (שנה לפני הפסטיבל), ת׳ורמן נשבע, ברוח זו, ״לדכא את כל״ שאינו תואם את האתגרים והמבנים הנושנים. דברים צריכים היו להתנהל בדרך מסוימת, משום שכך התנהלו תמיד. הרעיונות של המהפכה הצרפתית הביאו חדשנות מסוכנת, אשר –  כפי שכותב וגנר ברשימותיו האישיות –  ״יהרסו את המסורות הישנות והשבריריות של אנשי האלפים״. על פי תפישה שמרנית זו, מסורית יש לשמר ולהוריש, בלי לערב בתוכה דבר זר מבחוץ. מסורת, לכן, עומדת בניגוד לקדמה.

אבל האם לשמרנות יש באמת מונופולין על מסורת? האם מסורת היא בהכרח רכושה של הנוסטלגיה ובת ברית טבעית למי שמביטים לאחור, להוטים לשמר ולשמור את הדברים כפי שהתקיימו בעבר? האם ניתן לנתק את השמרנות מן המסורת?

המושג השמרני של מסורת בא לידי ביטוי פילוסופי באורח המלא ורב ההשפעה ביותר בכתביו של המדינאי והפילוסוף האנגלי-אירי אדמונד ברק. כמו אצילי אזור ברן, ברק הסתייג מן המהפכה הצרפתית, כפי שהסביר בספרו משנת 1790 ״מחשבות על המהפכה בצרפת״. זהו ספר הנחשב למופת של כתיבה שמרנית ובו הוא מנסח את הקשר בין המסורת לשמרנות שנותר פופולרי גם כיום.

אבי אבות השמרנות האידאולוגית: אדמונד ברק בדיוקן מ-1771, הסטודיו של ג'ושוע ריינלודס, ה-National Portrait Gallery. תצלום: ויקיפדיה

הטיעון הטוב ביותר של ברק לטובת המסורת מבוסס על תועלתה החברתית: מסורת מספקת בסיס חזק, ואולי אפילו נחוץ, לסולידריות חברתית. הינתקות ממסורת, כך הוא סבור, תביא לכך שרק כוח והפחד מענישה הם שישמרו על החברה מאוחדת. בהתאם לכך, ברק השווה את המהפכה בצרפת לדחייה מודעת, אקראית ועריצה של מסורת. כפי שכתב במכתב בשנת 1791, מה שהתרחש היה ״מרי של חדשנות, ולכן עצם מרכיבי החברה פורקו והושחתו״. מסורת מעצבת את המבנים הפוליטיים ואת הסדר החברתי, ולכן שמירה עליה מבטחה יציבות וגם ״המשכיות בלתי משתנה״ של המערכת הפוליטית. שנים ספורות לאחר מכן כשצרפת התנהלה תחת ״שלטון הטרור״ ואלפים הוצאו להורג בגיליוטינה, רבים סברו כי ברק צדק כשהתריע על כך. נדמה היה שחדשנות ומהפכה, שלא היו מעוגנות על ידי הוודאות שבמסורת, הובילו להרס וכאוס.

ברק הגדיר 'מסורת' כ'מורשת אבות אבותינו'. המורשת הזו, שכוללת מוסדות אזרחיים, אבות קדמונים, אנדרטאות ויצירות תרבות אחרות, יוצרת בנו תחושה של כבוד ואצילות. אנו מכבדים את המורשת המסורתית שלנו לא משום שיש לה ערך משל עצמה, אלא משום שהיא עתיקה

ברק הגדיר ״מסורת״ כ״מורשת אבות אבותינו״. המורשת הזו, שכוללת מוסדות אזרחיים, אבות קדמונים, אנדרטאות ויצירות תרבות אחרות, יוצרת בנו תחושה של כבוד ואצילות. אנו מכבדים את המורשת המסורתית שלנו לא משום שיש לה ערך משל עצמה, אלא משום שהיא עתיקה: עצם העובדה שהיא נושנה מעוררת בנו תחושת כבוד. הכבוד גם מסביר מדוע עלינו לשמר אתה. ברק מבהיר כי שימור מסורת הוא עניין של שמחייב לא לערבב בה התערבות מבחוץ –  כדבריו, עלינו להיזכר ולא ״לשלב בטבעו של הצמח המקורי כל זרע נוכרי״. השתלה של ייחור מעץ על צמח שונה נוגדת את הטבע ולכן היא הרסנית.

אף שברק התנגד לרעיון המהפכה והשינוי הקיצוני, הוא אפשר וקיבל סוגים מסוימים של שינוי: אלה המבוססים על מסורת, ואשר לכן הם בעצם שינויים של מסורות. בעיקר, כל רפורמה צריכה להיות מבוססת על תקדים, סמכות ודוגמה מאבות אבותינו. מסורת מאפשרת לנו לכוון את עצמנו בהתאם לסמכויות העבר, ועל ידי שימור והסתמכות על אנלוגיות מן הרעיונות המסורתיים אנו מוצאים פתרונות לבעיות נוכחיות. בכל מצב נתון, צריך להיוועץ קודם כל באבות הקדמונים ולשאול כיצד הם היו פותרים את הבעיה. סוג השינויים וההתפתחויות שברק חוזה, משום כך, אינו מתקדם או חדשני, אלא שמרני בבסיסו.

על פי צורת המחשבה השמרנית, מסורת עומדת במכוון בניגוד לקדמה. בתשובה לשאלה שלנו –  אם לשמרנות יש מונופול על מסורת –  הדיכוטומיה הזו בין מסורת וקדמה מוכיחה כי שמרנות הצליחה לתבוע לעצמה את המסורת. אולם, לא ברור כי החיבור ביניהן נעוץ בתוך מושג המסורת עצמו. אנו יכולים לראות זאת אם נחזור עוד יותר בזמן אל לפני ביצור הקשר הזה, לאריסטו ואל ספרו ״התנצחויות סופיסטיות״.

״התנצחויות סופיסטיות״ הוא הכרך האחרון בכתביו של אריסטו על ניתוח לוגי ודיאלקטיקה. אל ידועים בשם ״אורגנון״, שם שתלמידיו העניקו לחלק הזה מן הקורפוס שלו משום שכתבים אלה עוסקים בכלים (organa) לידע ומחקר מדעי. שורות הסיום של ״התנצחויות סופיסטיות״ מעניקות לאריסטו את ההזדמנות להרהר בחוב האינטלקטואלי שהוא חב למי שעסקו בנושאים אלה לפניו. בשורות אלה, הוא מנסח שני מושגים של מסורת –  האחד שמרני והאחר פרוגרסיבי. מושגי המסורת השונים של אריסטו מדגישים היבטים שונים של מה שהיום אנו מכנים פשוט ״מסורת״ האחד עוסק בתוכן של מה שאנו רוצים להוריש הלאה (ושחייב להישמר), והאחר מדגיש את פעולת ההורשה של משהו לטובת פיתוח והשלמה. אריסטו משתמש עבור מושגים אלה בשתי מילים שונות: Paradosis הוא המושג הראשון, השמרני, ו-epidosis הוא המושג השני, הפרוגרסיבי. על פי תפישה כזו, מסורת וקדמה אינם כוחות מנוגדים. אריסטו אומר במפורש כי כל תרומה משמעותית בכל תחום תהיה חלק ממסורת מתקדמת, ולא שמרנית.

המושג השמרני של המסורת, המדגיש את התוכן שמועבר הלאה, רואה בעיני רוחו דגם שבו מי שיורשים את המסורת משננים את מה שנמסר להם

החלק הראשון בטיעון שלו כולל מחשבה על מה שמסורת מתקדמת יכולה ואינה יכולה להשיג. המושג השמרני של המסורת, המדגיש את התוכן שמועבר הלאה, רואה בעיני רוחו דגם שבו מי שיורשים את המסורת משננים את מה שנמסר להם. אריסטו מציע שתי דוגמאות למסורת שמרנית בפועל. ראשית, גורגיאס, ש״נהג למסור נאומים רטוריים שנועדו ללימוד בעל פה״, ושנית –  מורי ה-eristic (כלומר, טיעונים שנועדו לפסול כל טיעון שיריב עשוי להעלות, בלי קשר לאמיתותם), אשר ״מסרו נאומים בצורת שאלות ותשובות״, וכמו טיעוניו הרטוריים של גורגיאס, נועדו לשינון ולימוד בעל פה. בשתי הדוגמאות של המסורת השמרנית ההתמקדות היא בתוכן שאדם מסוים יוצר: הם מוסרים הלאה את תוכן יצירתם כדי שישומר בדיוק כפי שהוא.

איש האיזון והמידה הטובה, זיהה את הסכנה בשמרנות: "אריסטו ופסל של הומרוס" (1653), רמברנדט. תצלום: ויקיפדיה

הציפייה מדבריהם של גורגיאס ושל מורי ה״אריסטיק״ היא שכל בעיה או שאלה תוכל להיפתר על ידי היוועצות בתוכן ששונן . כתוצאה מכך, מושג מסורת כזה תובע שדברים יישמרו באופן מסוים: שאלות מסוימות יקבלו תמיד את אותן תשובות. מסורית היא מאגר של חוכמה שאנו יורשים מקדמונינו, נועצים בו בכל מצב, ועל סמך תקדים ודוגמה אנו בונים את הפתרונות שלנו לבעיות. זוהי תפישת מסורת ככזו שמטבעה היא מביטה לאחור: היא עסוקה ראשית כל בשימור דברים כדי שלא ישתנו. ברק היה מסכים בכל ליבו.

אבל אריסטו מזהה את הסכנה שבתפישה השמרנית. הוא משווה סוג כזה של מסורת למסירה של אסופת נעליים מכל מיני סוגים, במקום הורשת הידע של יצירת נעליים:

״מאחר שנהגו להניח שהם לימדו בני אדם על ידי מסירת המוצרים ולא האמנות, כאילו כל מי שכל מי שיטען כי מסר צורה של ידע שנועדה להקל על כאב בכפות הרגליים לא היה מלמד אדם את אמנות הכנת הנעליים... אלא הגיש לו מספר סוגים של נעליים שונות״.

הדבר מצביע על חיסרון חשוב במסורת השמרנית. העיסוק בשימור תכנים מסוימים מונע ממי שיורשים את המסורת את היכולת לשלוט בעצמם בתכנים שמועברים הלאה ולהתקדם על פיהם.

אריסטו מציין כי אף כי למסורת שמשמרת ומורישה תכנים מסוימים לדורות הבאים יש יתרון משום שאפשר ליישם אותה בקלות ובמהירות יחסית, היא כרוכה גם בסוג של בורות קטלנית (atechnia). בעיקר, הוא אומר, בעוד שמי שיורשים את המסורת השמרנית עשויים להיות מסוגלים למלא חלק מן הצרכים שלהם בהסתמך על החומרים שנמסרו להם, עצם אחיזתם בתכנים אלה מקשה על התקדמותם לקראת יכולת של ממש, ולכן גם על האפשרות שלהם להתקדם. לא רק שמסורת שמרנית כרוכה בהיעדר תובנה, אלא שהיא ממלאת את מי שיורשים אותה בתפישות ורעיונות שגויים לגבי הנושא. חשבו על מי שלמדו בעל פה את הטיעונים הרטוריים של גורגיאס או את הטיעונים בצורת שאלות ותשובות של מורי ה״אריסטיק״ אפילו אם יהפכו מיומנים מאוד בשימוש בטיעונים אלה, עצם היכולת הזו שלהם תפגום שיכולתם ליצור טיעונים משל עצמם.

מושג המסורת הפרוגרסיבי –  שאריסטו עצמו תומך בו –  מדגיש לא את התוכן אלא את עצם פעולת המסירה של דבר מה לצורך התפתחות. מושג מסורת פרוגרסיבי זה מתאים לאופטימיות הרחבה יותר של אריסטו בנוגע לידע האנושי. על פי מושג מסורת כזה, החשיבות והמשמעות של תכנים מסורתיים אלה נובעת לא ממה שהם כרגע, אלא מן ההתפתחויות העצומות שהם מאפשרים בעתיד

לעומת זאת, מושג המסורת הפרוגרסיבי –  שאריסטו עצמו תומך בו –  מדגיש לא את התוכן אלא את עצם פעולת המסירה של דבר מה לצורך התפתחות. מושג מסורת פרוגרסיבי זה מתאים לאופטימיות הרחבה יותר של אריסטו בנוגע לידע האנושי, שהוא סבור כי יש לו מבנה טלאולוגי בעיקרו. על פי מושג מסורת כזה, התכנים שנמסרים לדורות הבאים הם קטנים ביחס למה שיפותח מהם בהמשך, והחשיבות והמשמעות של תכנים מסורתיים אלה נובעת לא ממה שהם כרגע, אלא מן ההתפתחויות העצומות שהם מאפשרים בעתיד:

״במקרה של כל התגליות, התוצאות של מאמצים קודמים שנמסר הלאה מאחרים קודמו אט אט על ידי מי שהמשיכו את דרכם... כפי שנאמר ׳ההתחלה היא החלק החשוב ביותר׳; ...כי באופן יחסי זוהי ההשפעה החזקה ביותר, ולכן קטנה ביותר בהיקפה;  אבל מרגע שהדבר נתגלה, קל יותר להוסיף ולפתח את מה שנותר״.

"זוג נעליים", וינסנט ואן גוך (1886). מוזיאון ואן גוך, אמסטרדם

מסורת אינה שימור של כל נקודות ההתחלה הקטנות הללו במצב שאינו משתנה, אלא פיתוחן באמצעות מסירתן לדורות הבאים. במילים אחרות, הדגש במסורת פרוגרסיבית אינו מושם על התכנים העוברים בירושה אלא על פיתוחם. כוחם נובע מהפוטנציאל להתקדמות שיש בהם: המסורת משקיעה בעתיד.

אם המוקד הוא התפתחות, למה בכלל לחשוב על 'מסורת'? אריסטו סבור כי לעתים קרובות קל יותר להמשיך ולפתח דבר מה כשקיימת מסורת מאשר אם צריך להתחיל מדף ריק

אולם, אם המוקד הוא התפתחות, למה בכלל לחשוב על כך כעל ״מסורת״? אריסטו סבור כי לעתים קרובות קל יותר להמשיך ולפתח דבר מה כשקיימת מסורת (במובנה זה) מאשר אם צריך להתחיל מדף ריק. רטוריקה ״הגיעה לממדים מרשימים״ רק משום שסוג המסורת הפרוגרסיבי (ולא הודות לגורגיאס, אומר אריסטו). ״הסלבריטאים של ימינו״ נמצאים בעמדתם הבולטת, כך אומר אריסטו, כי הם ״יורשים (אפשר לומר) של שושלת ארוכה״ –  כלומר, של מסורת פרוגרסיבית. לעומת זאת, אריסטו חושב על עצמו כמי שתורם את התרומות הראשונות לדיאלקטיקה. הישגו, לפחות כפי שהוא רואה זאת, הוא שהוא החל בדף ריק ולראשונה הניח עליו דבר מה שניתן כעת לפתח. אריסטו מבין כי יהיו מי שיחשבו שלא הגיוני לטעון שלא נאמר דבר נושא לפני דבריו שלו: ניתן לטעון כי כשהוא כתב את ״התנצחויות סופיסטיות״, שיטת ה״אריסטיק״ הדיאלקטית כבר תורגלה על ידי רבים. אריסטו סותר טענה זו כשהוא מסביר כי הכתבים הקודמים הללו הם חלק מן המסורת מהסוג השמרני, כלומר המסורת שמדגישה את שימור התכנים המסוימים שנמסרים הלאה ואינם מוסרת את מה שיש לפתח ולהשלים.

אריסטו מציג בפנינו את הרעיון שלפיו הקשר העז בין המסורת לשמרנות אינו חלק ממושג המסורת עצמו. התפישה הפרוגרסיבית של המוסרת שהוא משרטט אינה רק תואמת את הקדמה –  הבעיה אינה כיצד ליישב את הסתירה בין שני כוחות משני צדדיה של דיכוטומיה –  אלא שהמסורת היא עצמה דרך להתקדמות. יתרה מכך, מה שיש לאריסטו לומר על מושג המסורת השמרני בהקשר של ה״אריסטיק״, גורגיאס והורשת הנעליים, הוא שלא רק שהברית בין המסורת לשמרנות אינה הכרחית, אלא שלמעשה מדובר מלכתחילה בזיווג לא מתאים.

מה שמחזיר אותנו אל הפסטיבל בהרי האלפים. הטלת אבנים היא מסורת שמוכלת בתוך ענף ספורט. מבחינה היסטורית, הטענה הזו נתפשה מבעד לעדשה של הבנה שמרנית את המסורת, והיא מובנת כמביעה שני רעיונות סותרים: כמסורת שמרנית, יש לשמר את הטלת האבנים ללא שנוי; אבל כספורט, מדובר בהשתפרות (של הספורטאי אבל גם של האחרים) ולכן היא תלויה בכל מה שנדרש להשתפרות אתלטית, בין אם מדובר בציוד טוב יותר, שיטות אימון טובות יותר וזירות טובות יותר. הדיכוטומיה בין מסורת שמרנית לספורט היא עזה כל כך עד שבשנות השמונים נפער פער: מצדדי המסורת השמרנית טענו כי ספורטאים המתייחסים לתחרויות אלה כאל ספורט –  דהיינו הם מתאמנים אורח שיטתי ומתכוננים לתחרויות –  מפרים את רוח הפסטיבל, והדבר מעניק להם יתרון לא הוגן.

האבן המציינת 200 שנה לתחרויות ה"אונשפונן", הטלת אבן במשקל של כ-83 קילוגרם. תצלום: טוני בודן.

אולם, בעקבות אריסטו, אנו יכולים לוותר על הדיכוטומיה העתיקה הזו, ולחשוב על הטלת אבנים עצמה כעל מסורת פרוגרסיבית. אפשר לחשוב עליה כעל מסורת משום שהיא מוסרת הלאה תכנים לשיפור ולשכלול. מה שנמסר לדורות הבאים יכול עקרונית לכלול גם את מה שמהותי לספורט –  הכללים, השיאים, הציוד, הטכניקות, וכן הכלים שמשמשים את הספורטאים בתחרות –  ומה שאקראי לו (כמו סוג הפרסים, פרטי הפרטים של קוד הלבוש וכן הלאה). הקריטריון הרלוונטי הקובע אם דבר מה יכול להתקרא מסורת פרוגרסיבית הוא רק אם מושג המסורת מדגיש את עצם מסירתו הלאה לפיתוח או לשימור של תוכן מסוים בצורה שאינה מאפשרת שינוי.

אפשר כמובן להצטרף לאבות המייסדים של הפסטיבל ולחשוב על הטלת אבנים באופן נוסטלגי, מתוך מושג המסורת השמרני שמדגיש את שימור התכנים המסוימים. הדבר מתאים למסורות מומצאות בגלל האידיאליזציה, הרומנטיקה והמצאת העבר

לחלופין, אפשר כמובן להצטרף לאבות המייסדים של הפסטיבל ולחשוב על הטלת אבנים באופן נוסטלגי, מתוך מושג המסורת השמרני שמדגיש את שימור התכנים המסוימים. הדבר מתאים למסורות מומצאות בגלל האידיאליזציה, הרומנטיקה והמצאת העבר (משם, מבחינה היסטורית, הגיעו חולצות החלבנים כחולות לספורטאים, פרסי הפעמונים, התלבושות ההיסטוריות, ׳נשות הכבוד׳ וכדומה). הסיבה לכך היא –  כפי שראינו בנוגע למייסדיו האצילים של הפסטיבל –  הוא שמה שחשוב בעיני מי שמגדירים מסורות שמרניות אינו אם אלה מסורות ממוצאות או אמיתיות (או אם הדורות הבאים יכולים למעשה לשמר בהצלחה את מה שהוא ישן ולא השתנה לאורך זמן) אלא אם המסורות הללו משיגות עבורם את מה שהתכוונו להשיג בהווה.

לעומת זאת, במסורת פרוגרסיבית של הטלת אבנים, הפעמונים, התלבושות ההיסטוריות וכדומה כלל לא יהיו חלק ממסורת הטלת האבנים. הפעילות הספורטיבית עצמה היא שמהווה את המסורת: מטילי האבנים מלמדים את הדור הבא את הטכניקות שלהם, מורישים להם את השיאים והתובנות בנוגע לאימונים. עצם טבעם של הספורט ושל התחרות תובעים שאלה יהיו הדברים שיימסרו הלאה לצורך שכלול הולך וגדל (ולא כדי להשתמר ללא שינוי). יתרה מכך, בשל אחד המרכיבים הייחודיים –  השימוש באותה אבן בתחרות –  מושג המסורת שמדגיש את מסירת הדברים האלה אינו רק חיצוני לאבן אלא חלק מן הפעילות הספורטיבית עצמה: מאחר שהפסטיבל מנסה לשמר את אותה אבן בדיוק לצרכי תחרות, ההיסטוריה של הספורט מעורבת באורח ברור מאוד בפעילות האתלטית עצמה.

הטלת אותה אבן –  מטפורה מוחשית להתמדה –  אל ארגז החול היא חלק מן התחרות הספורטיבית, והמשתתפים יודעים שהם מפתחים משהו אבל גם מציבים נקודות התחלה שיפותחו על ידי הדורות הבאים של הספורטאים. אנו זקוקים למושג המסורת המביט קדימה, כדי להבין את הספורט

מרגע שמטיל האבן משתמש בתאריכים שחקוקים בו כדי להניף את האבן מעל לראשו בצורה הנכונה, הוא יודע שהאבן הזו היא ששימשה לתחרות ספורטאים רבים לפניו ותמשיך לעשות זאת עבור רבים אחריו. הטלת אותה אבן –  מטפורה מוחשית להתמדה –  אל ארגז החול היא חלק מן התחרות הספורטיבית, והמשתתפים יודעים שהם מפתחים משהו אבל גם מציבים נקודות התחלה שיפותחו על ידי הדורות הבאים של הספורטאים. אנו זקוקים למושג המסורת המביט קדימה, כדי להבין את הספורט.

מסורת שווייצרית חדשה בהתהוות? מצעד סגוויי לכבוד ה"אונשפוננפסט" באינטרלקן. תצלום: ג'יימס פטס

אולם, אפילו כאן, הטלת אבנים אינה מסורת במובן שהיא מנסה לשמר את הפריט או התוכן המסוים, כפי שניתן להיווכח מן התגובה לאחת מן ההיבטים המוזרים ביותר של הענף. בשנת 1984, האבן המשמשת בתחרות נגנבה על ידי קבוצה של ארבעה בדלנים מקנטון ז׳ורה (התובעים עצמאות מלאה מקנטון ברן). מי שלקחו את האבן –  וגם מי שהתלוננו בקולי קולות על היעלמה –  נטו לטעון במונחים של תפקיד האבן כשריד בתוך מה שאני מכנה בשם מושג שמרני של מסורת: מסורת שנראה היה להם כי הופרה.

מושג המסורת של אריסטו מציע מודל לאופן שבו מסורות שורדות את הקדמה שהן עוזרות להביא, ולאופן שבו התכנים שלהן משתנים אגב כך. מסורת פרוגרסיבית מעניקה לנו את הכלים לאזן את ההישגים שלנו ושל תקופתנו מצד אחד, עם הערך והסמכות של המסורת מנגד

כשהאבן חזרה והופיעה בשנת 2001, הבדלנים ביצעו עליה סדרה של חריטות נוספות. כתוצאה מכך, האבן איבדה כשני קילוגרמים ממשלה ובגלל מיקום החריטות החדשות, כבר לא ניתן היה לאחוז בה באותה צורה (הדעות חלוקות בשאלה אם כעת קל או קשה יותר לאחוז בה). בקיצור, האבן כבר לא הייתה ראויה לשימוש בתחרות. עם זאת, מעניין לציין כי הדבר לא הותיר חותם מיוחד בענף הטלת האבנים. שומרי האבן באינטרלאקן הזמינו מיד עותק, וכשגם העותק נעלם, הפעם בשנת 2005, אחד מוותיקי הספורט אפילו אמר שהוא שמח שהאבן נעלמה שוב, והוא מקווה שהפעם היא תיעלם לתמיד. העותק, הוא הוסיף, היה בכל מקרה מכשיר ספורטיבי נחמד הרבה יותר. את מה שקרה ניתן להסביר במונחים של שני המושגים השונים של המסורת: ההיעלמות קשורה למסורת השמרנית, אבל ספורט הטלת האבן מגלם בסופו של דבר את המסורת הפרוגרסיבית.

אם כך, לשמרנות אין מונופול על סוג המסורת שעמיתיי מטילי האבנים ואני עוסקים בה ביום הזה, במשחקי אונשפנן של שנת 2023. ניתוק המסורת מן השמרנות באופן שבו מושג המסורת הפרוגרסיבי מציע לעשות מבטיח מזור לחרדה שמאפיינת את זמננו: כיצד נתקדם בלי להינתק מהמקום שממנו התחלנו ובלי להתמלא פחד מן התהליך עצמו? מושג המסורת של אריסטו מציע מודל לאופן שבו מסורות שורדות את הקדמה שהן עוזרות להביא, ולאופן שבו התכנים שלהן משתנים אגב כך. מסורת פרוגרסיבית מעניקה לנו את הכלים לאזן את ההישגים שלנו ושל תקופתנו מצד אחד, עם הערך והסמכות של המסורת מנגד. על ידי כך, היא מאפשרת לנו לבקר באורח קונסטרוקטיבי את התהליכים שבאמצעותם נוצרת קדמה פוליטית וחברתית, בלי להזיק לאמון בהם.

כשאני מגיע לשולי ארגז החול –  כשאבן יציבה מעל לראשי –  אני נוטע את רגלי השמאלית, קופץ והודף מעלה את עשרות הקילוגרמים ומניח להם לעוף. אני נוחת על רגלי הימנית וזרועותיי נמתחות כדי לשמור על שיווי משקל (דריכה על הקורה או מעבר שלה מובילים לפסילה). האבן נוחתת בחבטה עמומה, והמודדים הרשמיים ניגשים עם מקל וסרט מדידה: 3.65 מטר, ואני במקום הרביעי. כלומר כמעט, אבל לא מספיק, כדי להגיע לגמר של מחר; אבל זו בהחלט נקודת התחלה.

דניאל קרנצלבינדר (Kranzelbinder) הוא עמית מחקר במרכז למחקרים הלניסטיים באוניברסיטת הארוורד. בשנת 2024 הוא ישמש כעמית מחקר גם במרכז לחקר היכולות האנושיות באוניברסיטת הומבולדט בברלין.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: מתחרה מטיל אבן במשקל 83 ק"ג, בתחרות המסורתית אונשפונן, באינטרלקן, שווייץ. תצלום: פבריס קופריני, אימג'בנק / גטי ישראל