מקרי ולא במקרה

הברק אכן מכה פעמיים ואנשים אכן מתקשרים כשאתם חושבים עליהם. אבל האם יש משמעות לצירופי מקרים כאלו? מדוע הם מרגשים אותנו כל כך?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בשנות העשרים של המאה העשרים, אחת המטופלות של קארל יונג הסבה לו תסכול רב – על אף ה"השכלה המצוינת" שלה, ו"ההיגיון הקרטזיאני החד שלה", היא הייתה "בלתי נגישה מבחינה פסיכולוגית", כתב לאחר מכן הפסיכיאטר השוויצרי בספרו "סינכרוניות: עקרון מקשר שאינו סיבתי" (משנת 1960). הוא התכוון לכך שהיא אינה מקבלת את השיטות הפסבדו-מדעיות שלו.

כדי להבין טוב יותר את התת מודע שלה, יונג והיא שחזרו את חלומותיה האחרונים. היא סיפרה לו שבלילה הקודם היא חלמה שניתנה לה חרפושית זהובה כתכשיט. בעודה מתארת את החלום, נשמע קול נקישה על החלון ויונג הסתובב. "פתחתי מיד את החלון ולכדתי את החרק באוויר, בעודו מעופף אל תוך החדר", הוא כתב. "זאת הייתה חיפושית זבל או חיפושית מהסוג cetonia aurata שצבעה הירוק-זהוב בוודאי דומה מאוד לחרפושית זהובה". יונג ידע שזה בדיוק מה שהמטופלת הפקפקנית שלו צריכה לראות. "הגשתי לה את החיפושית במילים 'הנה החרפושית שלך'. החוויה הזו כרסמה ברציונאליות שלה, ושברה את הקרח, את ההתנגדות האינטלקטואלית שלה. כעת אפשר היה להמשיך בטיפול עם תוצאות מספקות".

חיפושית, Rose Chaffer, Cetonia Aurata

חיפושית מסוג cetonia aurata. תצלום: I. Chrumps, ויקיפדיה

יונג כינה את האירוע בשם "סינכרוניות", מושג שהוא פיתח את יישומו בתחום הפסיכולוגיה ביחד עם הפיזיקאי יליד אוסטריה ולפגאנג פאולי, כדי לתאר את האופן שבו אירועים, שלכאורה אינם קשורים זה לזה, עשויים למעשה להיות קשורים באורח משמעותי, ומחוברים בכוח בלתי נראה – במקרה זה, חלומה של המטופלת והמציאות שחלקו, שהתמזגה בחלום עם הופעת החרפושית. יונג האמין ב- unus mundus, עולם שיש בו אחידות, ואין בו הפרדה בין רוח וחומר. הכול קשור. לכל אירוע ישנה סיבה. הדבר עודד את אמונתו ברעיונות פרועים בהרבה כמו טלפתיה, והביא אותו ליצור את מושג ה'תת מודע הקולקטיבי', שעל פיו ישנם רעיונות, אמונות וארכיטיפים אוניברסליים שכולנו מבינים לחלוטין מלידתנו.

היום, כמעט כל המדענים אומרים שצירופי מקרים הם בדיוק זה: צירופי מקרים – נטולי כל משמעות מעבר לכך. עם זאת, כולנו חווים אותם, והתדירות שבה הם מופיעים זהה בכל הגילים, המינים, המדינות, המשרות ואפילו רמות ההשכלה

הביולוג האוסטרי פאול קמרמר, בן תקופתו של יונג, התבסס על מושג הסינכרוניות בבנותו את תיאוריית ה"סדרתיות", הטוענת כי צירופי מקרים הם כוח בסיסי של היקום, כמו הכבידה. אלברט איינשטיין, שדחק תמיד את הגבולות בין אמונה והיגיון, חשב שרעיון הסדרתיות הרוחני-כביכול הוא מסקרן, ואומרים שהוא כינה אותו בשם "מקורי ולגמרי לא אבסורדי".

היום, כמעט כל המדענים אומרים שצירופי מקרים הם בדיוק זה: צירופי מקרים – נטולי כל משמעות מעבר לכך. עם זאת, כולנו חווים אותם, והתדירות שבה הם מופיעים זהה בכל הגילים, המינים, המדינות, המשרות ואפילו רמות ההשכלה. אלה שמאמינים שחוו בחייהם "צירוף מקרים משמעותי" חווים התנגשות של אירועים כל כך יוצאי דופן ובלתי סבירים שהם בוחרים לייחס לכך סוג של משמעות עמוקה יותר, באמצעות הגורל או יד אלוהים או חשיבות אקזיסטנציאלית. אחת מחוויות "צירופי המקרים" היותר נפוצות היא כשאתם חושבים על חברה לאחר זמן רב שבו לא חשבתם עליה, וממש באותו רגע היא מצלצלת אליכם. כל סטטיסטיקאי שמכבד את עצמו יגיד שאם תעקבו אחר מספר הפעמים שבהם חשבתם על כל אחד מחבריכם ואחר מספר הפעמים שבהם החברים הללו צלצלו אליכם ממש באותו רגע, תגלו שהקשר הוא זניח מבחינה סטטיסטית. אבל זה לא בהכרח חסר היגיון לייחס משמעות גדולה יותר למקרה כזה. עבור מי שמאמינים בצירופי מקרים משמעותיים, חוסר משמעות סטטיסטי אינו מפריך את הסיבתיות או את החשיבות של האירוע. בעיניהם, רק בגלל שמשהו עשוי היה להתרחש, אין פירושו שהוא לא נועד להתרחש.

סערה, ברק, בנגקוק

איפה יפגע הברק? סערה בבנגקוק. תצלום: Dominik QN

נטייתנו להפוך צירופי מקרים לבעלי משמעות עמוקה מסבירה גם את כוח הפיתוי של רוב הדתות המקובלות: יד אלוהים מנהלת את חיינו היא תחושה מנחמת במיוחד, גם אם מבחינה מדעית, הבסיס לאמונות כאלה רעוע ביותר

זוהי צורת חשיבה שמתאימה גם לנטייתנו להפוך צירופי מקרים למיתוסים כבירים, סיפורים דתיים ואפילו תיאורית קונספירציה. סיפורים מפותלים בסגנון דיקנסי, על צירופי מקרים הקשורים אלה באלה ומובילים לתוצאות קתרטיות, יכולים לספק לנו תחושת משמעות, כאילו בחיים ישנן יותר תעלומות בלתי נראות ולא לגמרי ברורות שהופכות אפילו את הסבל שלנו לראוי – כאילו חיינו הם באמת סדרה של פיסות פאזל מתוחכמות המתחברות אלה לאלה. הדבר מסביר גם את כוח הפיתוי של רוב הדתות המקובלות: יד אלוהים מנהלת את חיינו היא תחושה מנחמת במיוחד, גם אם מבחינה מדעית, הבסיס לאמונות כאלה רעוע ביותר.

אבל רק משום שאנחנו "יודעים" שצירופי מקרים כאלה לא באמת קיימים, אין פירושו שהם אינם מרגשים אותנו. המשורר ג'ון קיטס, האשים בשנת 1817, את אייזיק ניוטון כי הוא מנסה "לפרום את הקשת בענן", כלומר שניוטון מנסה להוציא את הקסם מן החיים באמצעות הנמכתם לדרגת הבסיס המדעי שלהם בלבד. המשורר הצעיר אמנם רק הביע את משאלת ליבו, אבל הצהרה כמו שלו מעלה גם את השאלה כיצד עלינו להתמודד עם תעלומות – אם או בלי אמונה במשמעות עמוקה יותר של החיים? אפילו אם כל צירופי המקרים האפשריים יוסברו באורח מדעי, אין פירושו בהכרח שעלינו להתעלם מחשיבותם. ניתן לצפות בסרט או לקרוא רומן, ובו בזמן להיות מודעים לכך שאין מדובר במציאות וגם להתרגש מהם. אם כך, האם אלה רעיונות מנוגדים? והאם האמונה הנמשכת בצירופי מקרים משמעותיים יכולה בכלל להיות רציונלית וחיובית לחוויית הקיום שלנו בעולם? והאם אמונה בצירופי מקרים משמעותיים חיונית להישרדות שלנו כבני אדם?

מאז מה שמכונה "מלחמות פרויד" (Freud Wars) אשר החלו בשנות השבעים, בהנהגת המסאי האמריקני פרדריק קרוז, כל דבקות נחושה ברעיונות פרוידיאניים או יונגיאניים זוכה לביקורת בקהילה המדעית המיינסטרימית. טיעונים סטטיסטיים ואבולוציוניים נגד רעיונות של סינכרוניות, סדרתיות וצירופי מקרים משמעותיים בכלל, הפכו מקובלים ולכאלו שלא ניתן לפקפק בהם, וההיבטים האקזיסטנציאליים של צירופי המקרים זוכים להתעלמות מוחלטת. מי שמאמינים בצירופי מקרים משמעותיים לא ממש מועילים לעצמם. אנשים בעלי אמונה עמוקה בתופעות על-טבעיות ובתיאוריות קונספירציה, למשל, נוטים להיות גרועים בהרבה בחישובי הסתברות וסטטיסטיקה מאלה שאינם מאמינים, כך עולה ממחקרים שנעשו באוניברסיטאות בריסטול וגולדסמית' [הלונדונית] ובאוניברסיטת לונדון. האמת היא, שרובנו גרועים להפתיע ביכולתנו לאמוד היתכנות אל אירועים, ולכן כשאנחנו מקבלים שיחת טלפון מחבר שחשבנו עליו, אנחנו נוטים לייחס לכך משמעות מוגזמת ביחס לשכיחותו של אירוע כזה.

דוגמה טובה להיותנו חסרים היגיון לוגי ניתן לראות כשמהמרים מפרשים רצף של מספרים שחורים או אדומים ברולטה כבעל משמעות, אף שאחרי כל פעם שנבחר צבע, הסיכוי שהכדור ינחת על שחור או אדום בסיבוב הבא נותר כשהיה, 50 אחוז. או, קחו למשל את "בעיית יום ההולדת", השואלת פשוט: כמה אנשים צריך לכנס באותו חדר כדי שמבחינה סטטיסטית אפשר יהיה לוודא שלפחות שניים נולדו באותו יום ובאותו חודש? מאחר שבשנה שאינה מעוברת ישנם 365 ימים, ומרבית האנשים שאתם מכירים בוודאי אינם חולקים יום הולדת, סביר שתניחו שתצטרכו לכנס לא מעט אנשים כדי למצוא ביניהם התאמה מלאה. מאות, אולי, ואפילו אז זה יהיה מזל למצוא אנשים שנולדו באותו חודש ובאותו יום. אבל מבחינה סטטיסטית, צריך רק 23 אנשים כדי שהסיכוי יהיה גבוה מ-50 אחוז (דהיינו, "אפשרי סטטיסטית"). עבור סיכוי של 99.9 אחוז, תצטרכו רק 70 אנשים.

קוביות מזל, קוביות משחק

קוביות מזל. תצלום: ג'ונתן פטרסון

אנחנו מיחסים משמעות יוצאת דופן למה שאנו תופשים כאירועים שהיתכנותם נמוכה במיוחד, אך לעתים קרובות הם אינם בלתי אפשריים כמו שנדמה לנו

אנחנו מיחסים משמעות יוצאת דופן למה שאנו תופשים כאירועים שהיתכנותם נמוכה במיוחד, אך לעתים קרובות הם אינם בלתי אפשריים כמו שנדמה לנו. ואפילו אם הם אינם מאוד סבירים – בהתחשב בכך שיש על פני כדור הארץ 7 מיליארד בני אדם – גם האירועים הכי פחות סבירים, הם למעשה די נפוצים, הודות למה שנקרא "חוק המספרים הגדולים באמת", בניסוחם של פרדריק מוסטלר ופרסי דיאקוניס, על פיו מדגם גדול יוביל בסופו של דבר לכל תוצאה. אנשים רבים שרדו מכת ברק (אפילו מספר פעמים). רבים זכו בלוטו (אפילו מספר פעמים). ובנוסף, אנחנו מתוכנתים תרבותית לראות משמעות באירועים שבמהותם הם חסרי משמעות: תומאס ג'פרסון וג'ון אדמס מתו בתוך שעות ספורות זה מזה, ביובל החמישים של הצהרת העצמאות האמריקנית; מרק טווין נולד ומת בימים שבהם ניתן היה לראות את כוכב השביט היילי מכדור הארץ. מבחינה סטטיסטית אין מה לגזור מאירועים אלה, אך למרות זאת אנחנו מדברים עליהם כאילו הם מעידים על משמעות גדולה יותר, ולעתים קרובות גם רוחנית. כל צירוף מקרים ניתן להסבר סטטיסטי. אפילו פלוטרכוס הבין זאת. בספרו "חיי סרטוריוס", כרך מתוך סדרת ספריו "חיים מקבילים", מן המאה הראשונה לספירה, הוא מציין: "אין פלא שבמהלך הזמן הממושך, בעוד הגורל פונה לכאן ולכאן, אינספור צירופי מקרים קורים באורח ספונטני".

ללא קשר למתמטיקה של צירופי המקרים, ישנם עדיין מומחים בתחום הפסיכולוגיה שאינם מוכנים לוותר על התאמתן של תיאוריות הסינכורניות והסדרתיות.  ברנרד בייטמן (Beitman), פסיכיאטר מווירג'יניה ומחבר רב המכר Connecting with Coincidence: The New Science for Using Synchronicity and Serendipity in Your Life (משנת 2016), סבור כי צירופי מקרים רבי משמעות קיימים וניתנים להוכחה. סיפור אחד שהוא אוהב לספר על אודות צירופי מקרים הוא סיפורו האישי מאוד. הוא היה בן 31 והתגורר בסן פרנציסקו. לילה אחד, בערך באחת עשרה, הוא החל להשתנק קשות מעל לכיור. הוא לא אכל או שתה לפני המקרה, וההתקף הגיע כביכול משום מקום. הוא שתה מים, התאושש ואז הלך לישון ותהה מה גרם להתקף החנק הזה. למחרת בבוקר, טלפן אליו אחיו, וסיפר לו שאביהם מת בשתיים לפנות בוקר בקונטיקט. בהתחשב בהפרש השעות, האב למעשה מת בדיוק כשבייטמן החל להשתנק. אביו מת כשנחנק למוות מדמו שלו. בייטמן ראה בשני האירועים משמעות גדולה, אך לא יכול היה למצוא הסבר מדעי מספק מלבד אקראיות. לכן הוא פיתח הסבר משלו, שבחלקו שאוּב מרעיון הסינכרוניות של יונג.

בייטמן כינה את החוויה הזו simulpathity – חוויית סבלו של אדם אחר, אפילו ממרחק. מאז הוא ניסה לספק בסיס מדעי לרעיונות אחרים של יונג, כמו סרנדיפיות וסדרתיות, ותפישתו הכוללת, שהיא בעיקרה יונגיאנית, שמה במרכז את רעיון ה-Unus Mundus, בתוספת טוויסט ניו אייג'י. "אני משתמש במונח 'פסיכו-ספרה (psycho-sphere)'", אמר לי בייטמן, "ואני מתכוון רק לאטמוספרה המנטלית המקיפה את כדור הארץ, שבה אנחנו משוקעים". יש להודות, כי הניסיון למצוא בסיס מדעי לאמונה בצירופי מקרים משמעותיים אינו נפוץ מאוד (איריס בל, פסיכיאטרית מאוניברסיטת אריזונה, שעמה כתב בייטמן ספר, היא עוד אחת מיוצאי הדופן הנדירים). סטטיסטיקאים עדיין הודפים את הניסיון הזה.

צבע, מים

יופיה של אקראיות: צבע במים. תצלום: unsplash.com

"זה מפתיע אותי מאוד, בהתחשב בטיעונים המתמטיים שאינם שנויים במחלוקת", אומר דייוויד הנד (Hand), סטטיסטיקאי בכיר ופרופסור (בדימוס) למתמטיקה באימפריאל קולג', לונדון. "אם בוחנים את המספר היחסי – בעיקר של סטטיסטיקאים ומומחים להסתברות, המתמחים בנושאים כאלה – מגלים אחוז זעיר, ההולך וקטן, של מי שמסכימים עם מונחים כמו סינכרוניות". אבל אולי, גורס הנד, הפופולריות של רעיונותיו של בייטמן אינה מפתיעה כל כך בהתחשב בטבע האנושי. "זה מפתה מאוד, כי תעלומות הן תמיד מפתות".

למעשה, בייטמן ביצע פנייה חכמה מאוד כשהבין כי כשדבר מה הוא אקראי, אין פירושו בהכרח שהוא חסר משמעות. זהו טיעון דומה לזה שעמו יאלץ בסופו של דבר להתמודד אתאיסט, בוויכוח עם אדם דתי המאמין כי אלוהים הוא שמושך בחוטי החיים. רק משום שהאתאיסט יכול להשתמש בחוק המספרים הגדולים באמת כדי להוכיח סטטיסטית את ייתכנותו – ללא אלוהים – של כל אירוע בגבולות העולם הגשמי הנתפש, אין פירושו כי לאירועים המקריים הללו אין איזו משמעות נסתרת (או שאותו מושך בחוטים פלאי אינו עומד לפחות מאחורי חלקם).

היתרון הגדול באמונה בצירופי מקרים משמעותיים הוא שאין אפשרות להוכיח שמשהו הוא נעדר משמעות, משום ש"משמעות" אינה ניתנת לבחינה מדעית

משמעות לא ניתן לכמת ואפילו לא לזהות בבהירות. הקושי שמולו ניצב בייטמן הוא הניסיון להפוך את צירופי המקרים המשמעותיים למושג מדעי. כמו אצל אדם דתי, היתרון הגדול באמונה בצירופי מקרים משמעותיים הוא שאין אפשרות להוכיח שמשהו הוא נעדר משמעות, משום ש"משמעות" אינה ניתנת לבחינה מדעית.  בייטמן מצליח – ואפילו מפגין רציונליות – כשהוא מראה איך חוויות של צירופי מקרים יכולות לעודד שינוים פסיכולוגיים. הוא מספר על מטופלת שסיפרה לו שהיא מתכוונת להניח לבעלה המכה לחזור לגור איתה. אבל לפני שנסעה להביא אותו משדה התעופה, היא קיבלה שיחת טלפון. האישה מעברו השני של הקו טעתה במספר, אך עם זאת, מסיבה לא ברורה, הן המשיכו לשוחח והתברר כי לאישה האחרת יש חבר מכה. האישה האחרת נשמעה מפוחדת ולא יציבה, ואחרי שניתקו את השיחה, האישה הנשואה החליטה בכל זאת להיפרד מבעלה. בייטמן אומר כי זהו צירוף מקרים משמעותי ששינה מהותית את הפסיכולוגיה ואת ראיית העולם של אותה אישה. משום כך גם צירופי מקרים חשובים כל כך. אירועים מסוג זה נוטים להשפיע עד עומק הקרביים ולעתים לשנות חיים – מלבד על רציונליסטים צוננים ביותר.

למרבה הציניות, ניתן לטעון כי הניסיון להוסיף כסות מדעית לאמונה בצירופי מקרים משמעותיים מוּנעת מתאוות בצע: תמיד ניתן יהיה להרוויח מכתיבת ספרים או מהרצאות ולנצל את תשוקתם של אנשים לראות צירופי מקרים אקראיים כבעלי משמעות. אנחנו רוצים הוכחות למשמעות נסתרת של החיים – ואנחנו מוכנים לשלם תמורתן. בייטמן הוא כנראה מהיחידים המנסים להעניק לצירופי מקרים משמעותיים הכשר אקדמי, אבל ישנם אלפי ספרים וסרטים על היופי, המשמעות והחשיבות של צירופי מקרים (שלא לדבר על האופן שבו הם משמשים כדי לעודד דבקות דתית). צירופי מקרים, כותבות יטה הלברשטאם (Halberstam) וג'ודית לוונטל (Leventhal) ברב המכר שלהן משנת 1997 Small Miracles: Extraordinary Coincidences From Everyday Life, מגלים את "ההבטחה הגדולה ליקום נדיב ולעושר הרדום בתוך נשמתך. צירופי מקרים נמצאים בכול מקום ועשויים להתרחש בכל זמן. כשהנשמה שלך מוכנה, הם יגיעו. כל מה שנדרש הוא לפתוח את הלב". זה, כמובן, סתם הוקוס פוקס שנועד לעורר הרגשה טובה. אבל זה גם לא ממש מזיק, מלבד באמצעות ניצול נכונותם של אנשים לשלם כדי לשמוע את מה שהם רוצים לשמוע.

פרח, עלי כותרת, סדר

סדר, תבנית ויופי בטבע. בכוונה? במקרה? האם יש להם משמעות? תצלום: פול מוריס

המקום שבו האמונה בצירופי מקרים משמעותיים עלולה להפוך למסוכנת, הוא כשהם משבשים את שיקול דעתכם. ראשית, הם יכולים לגרום לכם לחשוב באורח שאינו לוגי. למשל, "התאמת יתר" מתרחשת כשאתם מתאימים את אמונותיכם לרעש הרקע במקום לאות עצמו, ואתם מתחילים פתאום לראות עב"מים אחרי שחבר שלכם דיבר עליהם. "משמעויות נסתרות" עולות מתוך רעיונות יונגיאניים ופרוידיאניים של תת מודע קולקטיבי ואישי, שבו "פליטות פה" של מילים או משפטים נתפשות לא רק כטעויות בשפה אלא כמצביעות על משמעות לא מודעת, פסיכולוגית, עמוקה יותר, שאינה קיימת בעצם. או ב"כשל המהמרים" שהזכרתי קודם, המתרחש כשמתחילים לראות דפוסים לכאורה נסתרים בתוצאות שנובעות מאקראיות בלבד.

מדענים צריכים לעזור לאנשים לקבל החלטות על בסיס ראיות מוצקות, לא על פי פסבדו-מדע רעוע. למדענים יש חובה ציבורית לעזור לפוגג ערפול ובלבול

אבל בעוד שאלה יכולים להיראות כמו נושאים שאינם חשובים מאוד – עב"מים, פליטות פה פרוידיאניות – לעתים עולות שאלות גדולות יותר. למשל, כשמתנגדי חיסונים קיבלו מעמד לגיטימי בארצות הברית, ילדים מתו או סבלו מפגיעה בבריאותם בגלל הורים שמצאו קשר בין העלייה בשיעור הילדים האוטיסטים למספר החיסונים שניתנו לילדים. נכון שאוטיזם מאובחן תכופות בסביבות אותו גיל שבו ניתנים חיסונים, אבל מתנגדי החיסונים מבלבלים בין מתאם לסיבתיות, ונשענים, בחלקם, על האמונה בצירופי מקרים משמעותיים. משהו בוודאי גורם לילדים האלה לחלות בערך בגיל שבו מחסנים אותם, כך הם חשבו. אבל מחקר אחרי מחקר הראו כי אין כל בסיס לטענה כי חיסונים גורמים לאוטיזם או לכל מחלה אחרת אצל ילדים. משום כך, מדענים צריכים לעזור לאנשים "לקבל החלטות על בסיס ראיות מוצקות, לא על פי פסבדו-מדע רעוע", אומר הנד, הסטטיסטיקאי. "למדענים יש חובה ציבורית לעזור לפוגג ערפול ובלבול".

"כשאנו חווים צירופי מקרים, אנחנו חווים דפוס של אירועים, שלעתים נדמה לנו כי הוא נדיר ביותר, ואנחנו מופתעים מאוד ומרגישים כאילו משהו גרם לזה לקרות", מוסיפה מגדה אוסמן, המלמדת פסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטת קווין מרי בלונדון. אבל רק משום שאיננו יכולים לומר למה, בדיוק, מתרחשים אירועים מסוימים בזמנים מסוימים, אין פירושו שיש להם משמעות", היא אומרת. "צירופי מקרים הם רק חלק בלתי נמנע מן המערכת הקוגניטיבית שלנו. זה הכול".

שעון, כנסייה, איסלנד

שעון במגדל כנסייה ברייקייאוויק, איסלנד. תצלום: מתיאס קונרת'

אחת השאלות המרכזיות הנוגעות לצירופי מקרים משמעותיים היא כיצד אתם בוחרים למלא את הריק בכל הקשור לתעלומות החיים. האם תחום הלא נודע הוא מקום של רוחניות ומשמעות קיומית עבורכם, או שהעולם נותר מטריאלי לגמרי?

מתחת לחוסר הדיוק הסטטיסטי, מתחת למזימות הכלכליות, אפילו מתחת לטעויות החמורות העלולות להתרחש, האמונה בצירופי מקרים – מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית – היא רציונלית להפתיע. אם אבא שלכם היה נחנק למוות בצד השני של המדינה, באותו זמן שבו הרגשתם חנק וירטואלי, אתם עשויים לדעת, בשכלכם, שלא היה כאן קשר מסתורי ובלתי נראה. אבל אם תניחו למוח שלכם לבחון את האפשרות הזו, הדבר יאפשר לכם להתאבל על מות אביכם בדרך חדשה, ויעניק לכם תחושת אינטימיות או הבנה פטאליסטית של האירועים. בייטמן טוען שהמדע הוא "גמיש למדיי", ובעיניי חוקרים רציניים זהו דגל אדום. אבל מאחורי הצהרה כזו – והנעתם של המיליונים שרכשו ספרים, צפו בסרטים או חשבו על משמעותם של קשרים רבים בין אירועים בחייהם – עומד הצורך החיוני לעתים – להמציא משמעות.

אנו עושים זאת באינספור דרכים, ובראשן באמצעות הדת, אבל אחת הדרכים למציאת משמעות היא לחבר בין העולם המנטלי והגשמי, ולהאמין במה שיונג כינה "תת מודע קולקטיבי" – תחום בלתי נראה שקושר את חיינו אלה לאלה. זוהי אמונה שלא הוכחה מדעית, כמובן, והיא לקויה מראשיתה, אבל כמו אמונות לא מדעיות רבות אחרות, מנקודת מבט פסיכולוגית, יש בה היגיון. יש, אחרי הכול, הבדל בין משמעות סטטיסטית ומשמעות אנושית – האחת לא תמיד מכתיבה את האחרת. אמונה כזו יכולה להיות נכונה ומוטעית בו זמנית. חיפושית היא רק חיפושית, עד שתחליטו שלא.

 

קודי דליסטראטי (Cody Delistraty) הוא סופר והיסטוריון המתגורר בניו יורק ובפריז. הוא כותב על ספרות, פסיכולוגיה ואנשים מעניינים. המאמרים שלו הופיעו בניו יורק טיימס, הניו יורקר, האטלנטיק ועוד.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: אבן (נייר) ומספריים. תצלום: Rawpixel ב-unsplash.com

Photo by rawpixel on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קודי דליסטראטי, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על מקרי ולא במקרה

    02
    אריאב

    לא ראיתי במאמר זכר למה שאתה כותב. במומו של מי אתה פוסל? הרי הכותב אומר שהדת עונה על צרכים ומגשרת על פערי מציאות. נשמע שיש פה הבנה ואמפטיה. לא דובר על שוק העבודה...

      ראה למשל את המשפט הבא:
      "הדבר מסביר גם את כוח הפיתוי של רוב הדתות המקובלות: יד אלוהים מנהלת את חיינו" (ישנם עוד כמה משפטים כאלה)
      הדת מתוארת כמין סם שקרי הפועל בכוח פיתוי ולא כסוג של עובדה - אני מאמין או לא מאמין. במידה רבה אני מסכים איתו כאשר התנהלות של אנשי דת מגיעה לנצלנות. ועדין משפטים שכאלו פזורים להם במאמרים שונים באתר עם אותו המסר - הדת היא עניין של פיתוי שאליו צריך להתנגד ולא עניין של עובדה אישית שאיננה קשורה לרציונאליות של האדם או לתבונה שלו.

        04
        ינירן

        אבל אמונה היא לא עובדה, והיא לא הופכת את מושא האמונה לעובדה. ודתות רבות יש, לא רק יהדות. אפילו הגדרה אחת לדת אין, אבל כל הגדרה של דת לא תייחס לה תיקוף של עובדות אלא תדבר על מערכת אנושית הנותנת מענה לאנשים דרך אמונה או עמדה נפשית אחרת. זה הרבה, אבל זה עניין אחר.

    לינירן:
    לגבי מי שמאמין האמונה היא עובדה. אתה יכול לתת לה טעמים שונים (פילוסופיים, פסיכולוגיים ועוד) אבל זה לא ישנה את העובדה עצמה. דתות שונות לא אומרות כלום כיון שמבחינת המאמין ישנה דת אחת (הדת שלו). הטענה כאילו דתות לא טוענות טענות עובדתיות היא משונה. הן בהחלט טוענות לקיומו של יש כמו אלוהים (או סבל במקרה הבודאהיסטי) שממנו נגזרות מסקנות מסוימות. הרעיון של "הדתיות" הוא סוג של אתאיזם מוסווה הרווח במדעי החברה והרוח. זהו בדיוק התיאור של הדת כ-"פיתוי" שאיתו התחלתי ושלו אני מתנגד. הדת איננה "פיתוי" או "מערכת אנושית הנותנת מענה לאנשים דרך אמונה" כמו שנהוג לתאר אותה. הדת היא חווי עובדה שהיות שמלכתחילה חורגת מתחומו של הטבע איננה ניתנת להיבחן כהיפותזה מדעית ולכן נשארת כאמונה בלבד.

    רק כדי להרחיב את התמונה הבדל דומה יש במדע בין הקשר הצידוק (או התיקוף) להקשר הגילוי. עובדה מדעית מתגלה בדרכים שונים אבל מה שהופך אותה למדעית איננו קשור לסיפור ההתגלות שלה. באותו אופן אמונה יכולה לבוא ממקומות שונים פילוסופיים ופסיכולוגיים, אבל בבסיסה היא חיווי עובדה ולא מילוי צורך פסיכולוגי כזה או אחר.

06
אורי ש

מספר הערות -
1. לא נבהל מרעיון הסינכרוניות מהסיבה הפשוטה שבעולם הקוונטי הסינכרוניות קיימת באופן כמעט בלתי נתפש לדעת האנושית .
2. ספור חייו של פאולי ועמדתו לגבי מספרים ומשמעותם מטרידים גם את הרציונליסט הטהור .
3. סינכרוניות עולה ומתגלה כאשר בדעת נפתח צוהר לקליטת מידע הקשור לנושא מסוים

07
שחר ק.

1. מניח שאתה מדבר על התאמה שבין שני חלקיקים מרוחקים. לא רואה איך זה קשור לחיפושית שמגיעה בסנכרון עם חלום
2.אותי התגובה שלך בתפיסתה הם המטרידים
3.מה? ראה הערה 2

09
קסם

לחיים יש את הקסם והמיסתורין שלהם. רציונליות, במקרה או שלא במקרה, לא תבטל את זה. אפשר להתבונן ולהקשיב לחיים ולמה שיש להם להציע לנו ואפשר לבטל הכל בשכלתנות יתר. הקסם עדיין יהיה, מחכה לכם שתגלו אותו. מי שחווה את זה יודע על מה אני מדבר.