נולדו כך

בשבת בבוקר, בבריכה בשכונתי, בני שלוש מתכוננים לשיעור השחייה השבועי שלהם. האימהות שלהם מסדרות בקפידה את בגדי הים הצבעוניים שלהם. אחת מהן מחייכת באושר אל רצועת בגד הים האדומה הנקשרת מתחת לסנטרה. אחד הילדים בורח מאחיזתה של אימו וממהר לרוץ עירום עד קצה המלתחה כשהוא צווח בהתרגשות וציפייה. השלישי מתנגד בעדינות לטקס כולו. המצח שלו קמוט, על אף ניסיונותיה של אמו להלהיב אותו. בדיבור אימהי מרגיע, היא מצביעה על הצבים המחייכים והדגים העליזים, המצעד התת מימי שמקשט את בגד הים שלו. אבל ההבעה שלו אינה משתנה, ומצב הרוח שלו אינו מוטב. בסופו של דבר, שלושת הקטנטנים ואימהותיהם עושים את דרכם אל הבריכה, אוחזים במגבות וצעצועים. אבל לא רק צעצועי הבריכה הופכים את חווייתם ליוצאת דופן. מדובר במה שחוקרי התפתחות מכנים ״טמפרמנט״.

במהלך ימי חייהם הראשונים, תינוקות מפגינים בפני הוריהם את הטמפרמנט המולד שלהם. חלק מהתינוקות הם קורנים ונינוחים, אחרים חמורי סבר ונעדרי כל דפוס קבוע בכל הקשור לשינה ואכילה, וישנם תינוקות זועפים ואחרים מסתגלים בקלות לנסיבות המשתנות סביבם

פסיכולוגים מגדירים טמפרמנט כהבדלים האישיים בתגובות רגשיות, גופניות וכאלה הנובעות מתשומת לב למראות, צלילים, ריחות, טעמים, מגע וכן הלאה וגם להבדלים בין ויסות הרגשות, ההתנהגות ותשומת הלב. במהלך ימי חייהם הראשונים, תינוקות מפגינים בפני הוריהם את הטמפרמנט המולד שלהם. חלק מהתינוקות הם קורנים ונינוחים, אחרים חמורי סבר ונעדרי כל דפוס קבוע בכל הקשור לשינה ואכילה, וישנם תינוקות זועפים ואחרים מסתגלים בקלות לנסיבות המשתנות סביבם. בשנת 1956, הפסיכיאטרים אלכסנדר תומאס (Thomas) וסטלה צ׳ס (Chess) שנדהמו נוכח האשמה שהוטלה על אימהות בכל הקשור לאופיים של ילדים, יזמו את המחקר רחב היריעה הנודע בשם The New York Longitudinal Study, כדי לחקור את המזג המולד של תינוקות ואת ההשפעה שלו על התפתחותם בטווח הארוך, כולל אישיותם, ההישגים שלהם בלימודים, יחסיהם עם בני גילם, האינטראקציות בין הורים לילדים ובריאות הנפש. הם כללו במחקר 133 תינוקות (66 זכרים ו-67 נקבות) מ-82 משפחות לבנות בנות המעמד הבינוני, ואספו נתונים מילדותם, נעוריהם ושנות בגרותם הראשונות במשך 32 שנה. המטרה הייתה להבין כיצד ילדים תורמים להתפתחות שלהם עצמם, ולהבין אם וכיצד הטמפרמנט שלהם מגיב לסביבה ומייצר תוצאות מסוימות.

אין מידה אחת, כל אחד נולד אחרת. תצלום: דיאן הלנג'ריס

תומאס וצ׳ס זיהו תשעה ממדים של טמפרמנט: רמת פעילות, סדירות, רצון להתקרב, יכולת הסתגלות, עוצמה, סף חושי, מצב רוח, מידת הסחת הדעת והתמדה. בעזרת אלה הם הבחינו בין שלושה סוגים כלליים של טמפרמנט: נינוח, נוקשה ומתחמם באיטיות.  מרבית התינוקות, כארבעים אחוזים, מתאימים לקטגוריה ״נינוח״, כלומר הם היו לרוב במצב רוח טוב, הסתגלו היטב למצבים ושגרות חדשים ואפשר היה להרגיע אותם במהירות. חלק קטן יותר, כעשרה אחוזים, היו ״נוקשים״ בגלל תגובות שליליות וחזקות לרוב לאירועים זעירים, אורך הזמן שנדרש כדי להרגיע אותם והעובדה שמקבצי האכילה, שינה ועיכול שלהם היו בלתי צפויים. חמישה עשר אחוזים נוספים תוארו כ״מתחממים באיטיות״ בכלל אי הנוחות הכללית שלהם והחשש שלהם ממצבים חדשים – מעין דריכות כרונית – אבל גם יכולתם להסתגל במשך הזמן, ובליווי תמיכה. אם סיכמתם את המספרים, בוודאי שמתם לב ששליש מן התינוקות לא סווג בעזרת השיטה הזו, דבר המרמז כי ישנם תינוקות בעלי מזג מעורב או שהממדים הראשוניים הללו דורשים הרחבה ודיוק.

תומאס וצ׳ס מחקו בפועל את הרעיון כי תינוקות נולדים כ״לוח חלק״ שסופג ומעוצב על ידי הסביבה באופן פסיבי. עבודתם הפכה על פיה את התפישה הפסיכולוגית שהתמקדה כמעט אך ורק בתפקיד ההורים והסביבה בהתפתחות הילדים, והתעלמה מהשפעת המזג המולד שלהם

עם זאת, תומאס וצ׳ס מחקו בפועל את הרעיון כי תינוקות נולדים כ״לוח חלק״ שסופג ומעוצב על ידי הסביבה באופן פסיבי. עבודתם הפכה על פיה את התפישה הפסיכולוגית שהתמקדה כמעט אך ורק בתפקיד ההורים והסביבה בהתפתחות הילדים, והתעלמה מהשפעת המזג המולד שלהם. תומאס וצ׳ס, ביחד עם עמיתים שהרחיבו את מחקרם הראשוני, הראו כי תינוקות שזה אך נולדו, לעתים בני שעות ספורות בלבד, מתחילים להשפיע, שלא במתכוון, על הסביבה הפיזית והחברתית על ידי הסתגלות, התנגדות, התבוננות, תגובה או התעלמות בדרכים שמוכתבות במידת מה מהטמפרמנט הביולוגי שלהם, וכי ההורים, האחים ואנשים קרובים אחרים להם משנים את הסביבה ו/או את התנהגותם שלהם בתגובה לכך. במילים אחרות, הסביבה והתינוק מנהלים קשר דינמי ודו כיווני כבר מהתחלה, ומשתנים זה בתגובה לזה. יתרה מכך, ההשפעה הזו פירושה שתינוקות ממלאים תפקיד חשוב בהתפתחות שלהם עצמם.

בעיניו, בעולם כבר מצחיק, מלא אפשרויות.... תינוק צוחק. תצלום: ECohen

מחקרים נוספים שנעשו על ידי מרי רוטברט (Rothbart) וג׳רום כגן (Kagan) הרחיבו את התגליות הללו. רוטברט חקרה ממדים אחרים של הטמפרמנט כמו יכולת הרגעה ופחד, וכן הגדירה מחדש את ממד ה״רצון להתקרב״ כהתלהבות חיובית של תינוקות והתקדמות מהירה אל מצבים חדשים. התינוק בחדר ההלבשה באותו בוקר, אשר צווח בעונג בעודו רץ בעירום אל שפת הבריכה היה דוגמה מובהקת לרצון להתקרב שמקורו בטמפרמנט: המחשבה על הבריכה הלהיבה אותו מאוד והוא לא רצה לחכות לאמא שלו (או לבגד הים שלו!) כדי להתחיל. רוטברט גם חילקה את מצב הרוח והעוצמה למספר תת סוגים נוספים. שבוע לפני כן, ראיתי פעוטה שהייתה במצוקה כזו כשהגיעה לבריכה, שהיא לא הייתה מסוגלת להיכנס לבניין. היא התגלגלה על המדרכה שמול הדלת, נעה בין בכי לצרחות וסירבה לבקשות העדינות של הוריה לשקול את החלטתה מחדש. התנהגותה נראתה כאילו היא נובעת מפחד שאי אפשר לפוגג, לא באמצעות הביטחון שבנוכחות הוריה ולא באמצעות ברווזון גומי שהוצעה לה על ידי המצילה כשנכנסה לבניין. הוריה נדהמו נוכח התגובה שלה וגם בשל אי היכולת שלהם להרגיע אותה מיד. התגובה שלה לא הייתה מפגן של סרבנות מרצון אלא סוג של אימה, איכות טמפרמנטית המכונה ״תגובתיות״ (reactivity).

התינוקות שהוגדרו בגיל ארבעה חודשים כ'תגובתיים' נטו יותר מכולם להיות פעוטות ביישנים, ילדים בעלי עכבות חברתיות ומתבגרים חרדתיים

המשתנה הזה בטמפרמנט, התגובתיות, הוא שעומד במוקד המחקרים של כגן, בחלקו משום שקל להבחין בו אצל תינוקות קטנים: בעוררות הניכרת בקול, בגוף ובמצב הנפשי, אפילו כשהם פוגשים מצבים לא מוכרים שהם בלתי מזיקים. באחד הניסויים, כגן ועמיתיו הציגו בפני בני ארבעה חודשים מובייל שהתנודד בעדינות במרחק לא רב מהם. מרבית התינוקות צפו במובייל בשלווה, אבל כעשרים אחוזים מהם מיהרו להידרך ולהפגין עוררות יתר. הם השמיעו קולות, מתחו את השרירים, קימרו את גבם, רטנו או בכו. הבדיקה הפשוטה הזו התגלתה כבעלת כוח חיזוי רב. על פי ההערכה הזו, התינוקות שהוגדרו בגיל ארבעה חודשים כ״תגובתיים״ נטו יותר מכולם להיות פעוטות ביישנים, ילדים בעלי עכבות חברתיות ומתבגרים חרדתיים. במחקר המשך ארוך טווח, המבחן של כגן יכול היה אפילו להבחין בין צעירים שהיו או לא היו חרדתיים; הקבוצה הראשונה הייתה תגובתית למובייל בגיל הינקות, ואילו האחרונה לא. מתברר כי הטמפרמנט של תינוקות עשוי להמשיך להשפיע אפילו עד בגרותם המוקדמת.

תינוק משחק. תצלום: פיליפ פאט

מחקרים שנעשו לאחרונה גילו כי שלושה היבטים רחבים של טמפרמנט הם שימושיים במיוחד בניבוי ההתפתחות לטווח ארוך. הראשון הוא התגובתיות או הרגשנות השלילית, והכוונה למזג שלילי כללי, תגובות שליליות עוצמתיות ומצוקה, או כשמוטלות מגבלות (למשל, כעס) או במצבים חדשים (למשל, פחד). השני הוא הוויסות העצמי, שחוקרים מכניים אותו ״שליטה מאומצת״ ברגשות (למשל, הרגעה עצמית) ובתשומת הלב (למשל, היכולת לשמור על ריכוז). השלישי זוכה למספק כינויים ובהם ״נגישות-נסיגה״, ״עכבות״ או ״חברתיות״, והכוונה היא לנטייה להתקרב לאנשים ומצבים חדשים, או לחשוש מפניהם ולהירתע. לממדים אלה יש רמות נוספות, אבל שלושת אלה עמדו היטב במבחני מהימנות ותקיפות מדעיים בניסויים שכללו תינוקות, ילדים ובני נוער. מאות מחקרים הראו ללא ספק כי טמפרמנט הוא גורם מניע בהתפתחותם של ילדים, וכי הוא חשוב לפחות כמו כל מה שמתרחש לאחר בואו של התינוק לעולם, ובכלל זה ההורות.

מלבד הופעתו המוקדמת, ישנן ראיות אחרות – מבעלי חיים, חקר המוח, חקר תאומים ומחקרי אורך – לכך שלטמפרמנט יש בסיס ביולוגי. ראשית, לא רק תינוקות אנושיים מפגיעים מאפיינים טמפרמנטיים אלא גם יונקים צעירים אחרים, ובכלל זה כלבים, פילים, דולפינים ואפילו סנאים

מלבד הופעתו המוקדמת, ישנן ראיות אחרות – מבעלי חיים, חקר המוח, חקר תאומים ומחקרי אורך – לכך שלטמפרמנט יש בסיס ביולוגי. ראשית, לא רק תינוקות אנושיים מפגיעים מאפיינים טמפרמנטיים אלא גם יונקים צעירים אחרים, ובכלל זה כלבים, פילים, דולפינים ואפילו סנאים. כגן מסביר את הטמפרמנט כנטייה מולדת בנוירו-כימיה של המוח. בעיקר, כל מוחות ביונקים כוללים מבנה קטן, האמיגדלה, שמשמש חלק ממערכת אזעקה מובנית. האמיגדלה אחראית בחלקה להערכת איומים, וכשאלה מתגלים גם להפעלת מערכת העצבים הסימפתטית באמצעות תגובת הילחם-או-ברח. אצל יחידים תגובתיים, האמיגדלה מעוררת בקלות רבה יותר, ולכן סף ההפעלה של מערכת האזעקה נמוך יותר. אף שהסביבה והחוויות יכולות לשנות את עוצמת התגובה של האמיגדלה לכל כיוון, ישנם יחידים – ובכלל זה בני ארבעה חודשים תגובתיים במחקר של כגן – שנולדים עם נטייה מוגברת לתפוש איומים. מחקרים אחרים הראו, בדומה לכך, כי רגשנות שלילית ורתיעה אצל תינוקות מאופיינת בפעילות גדולה יותר באונת המוח הקדמית הימנית, ואילו דפוס טמפרמנטי הפוך מקושר לפעילות רבה יותר באונה הקדמית השמאלית.

מחקרי תאומים מוסיפים ראיות לכך שהטמפרמנט הוא בעל מרכיבים גנטיים. באחד המחקרים, מדענים השוו את הבדלי הטמפרמנטים בין תאומים זהים (החולקים מאה אחוזים מן הגנים שלהם) לתאומים שאינם זהים (שרק מחצית מן הגנים שלהם משותפים). אם תאומים זהים דומים יותר מתאומים שאינם זהים, המדענים יוכלו להסיק במידה רבה של סבירות כי התכונה היא תורשתית. במחקר אחר, חוקרים השתמשו בדירוגי טמפרמנט של תאום אחד כדי לחזות את הדירוג של תאומו. שתי הפרדיגמות הללו מוצאות שוב ושוב רמה גבוה של תורשה בנוגע למרבית ממדי הטמפרמנט ובכלל זה חברתיות, רגשנות, פעילות, יכולת ריכוז ויכולת להירגע, למשל.

מחקרי אורך שעקבו אחר פעוטות במהלך התפתחותם מגלים את המידה שבה הטמפרמנט עם הלידה משפיע על התפתחות הילד. מחקרים רבים עקבו אחרי תוצאות ההתפתחות של ילדים הקשורים להיבטים מסוימים של הטמפרמנט. באופן כללי, תגובתיות שלילית וטמפרמנט שהוא בעיקרו נוקשה קשורים להתנהגות לעומתית מאוחרת יותר, התרסה ובעיות התנהגות, המכונות בשם הכולל ״בעיות החצנה״, וגם מנבאות שימוש בחומרים ממכרים בגיל הנעורים.

קשה לו: תינוק ואמו. תצלום: Epiphonication

על פי מחקרי המשך אורכיים שהחלו בינקות, ג׳ואל ניג (Nigg) גילה כי תינוקות עצבניים במיוחד נוטים יותר להפוך לילדים שאינם יכולים לווסת את כעס או את הדחפים שלהם בעת שהם חשים תסכול, ואילו תינוקות חיוניים באורח מוגזם נוטים יותר להפוך לילדים אימפולסיביים. בשני המקרים, מעוכבת התפתחות השליטה המאומצת. ממצאים אלה הובילו את ניג להציע כי ADHD אינה הפרעת קשב או היפראקטיביות, אלא הפרעה של ויסות עצמי המבוססת על טמפרמנט. לעומת זאת, ביישנות ועכבות שמקורן בטמפרמנט קשורות ל״בעיות הפנמה״ כמו חרדה. בעיית הפנמה נוספת, דיכאון, נקשרה למצב רוח שלילי, יכולת הסתגלות נמוכה ונטייה להירתע במקום להתקרב למצבים ואובייקטים חדשים – שמקורם בטמפרמנט.

המידה שבה היה בתינוקות, בגיל חצי שנה, רצון להתקרב, ניבאה באורח משמעותי את מידת הסקרנות שלהם בילדות, ומכאן עולה כי ילדים סקרנית עשויים להתחיל את חייהם כשהם מצוידים במוטיבציה מולדת

חשוב לציין כי הסבירות שתינוקות שמפגינים ״רצון להתקרב״ יתפתחו להיות ילדים סקרנים היא גדולה יותר. הבסיס העצבי לסקרנות נמצא בגרעין האקומבנס במוח, מבנה שקשור ב״מערכת החיפוש״ שעומדת בבסיס המניע לחקור ולהבין את הסביבה. גרעין האקומבנס מספק את הקשר בין מוטיבציה – למשל, הדחף לזכות בתגמול, כמו אכילת מזון או הפחתת מתח – לבין פעולה הנדרשת כדי לקבל את התגמול. באחד המחקרים עקבנו אחרי כמעט שישים ילדים שהשתתפו כתינוקות במחקרי התפתחות שונים שנערכו במעבדה שלה, שבהם אמדנו את הטמפרמנט שלהם הילדים היו בממוצע בני חמש שנים בזמן מחקר המעקב, ואנו הערכנו את מידת הסקרנות שלהם. המידה שבה היה בהם, בגיל חצי שנה, רצון להתקרב, ניבאה באורח משמעותי את מידת הסקרנות שלהם בילדות, ומכאן עולה כי ילדים סקרנית עשויים להתחיל את חייהם כשהם מצוידים במוטיבציה מולדת. יתכן כי מטבעם ילדים אלה מצוידים בציפייה כי חוויות חדשות יהיו חיוביות, ולכן הם מונעים לחפש ולהמשיך לעסוק במה שחדש. חשוב לציין כי לילדים אלה הייתה גם יכולת ויסות עצמית הנדרשת כדי לשמר את העניין והמאמץ שהם השקיעו במחקריהם. מאחר שנתונים על אודות טמפרמנט בינקות חזו את התכונה הזו בילדות, נראה כי יש לטבע השפעה על התוצאה הזו.

ההשפעה מרחיקת הלכת של הטמפרמנט של תינוק, אל תוך הילדות ומעבר לה, מעידה על פוטנציאל של יציבות, ונראה כי היא תומכת בהיות של הטמפרמנט ביולוגי ובלתי משתנה. אולם, הסביבה יכולה להציע תגובה עקבית לאיכויות של הטמפרמנט, וכך לעודד אותן להישמר. דמיינו תינוק ביישן, למשל, שנתקל ברוב המקרים בתגובות דומות לביישנות שלו מצד בני משפחה, בני גילו, מטפלים וזרים. מאחר שסביר כי תינוק כזה ייענה לפחות הצעות והזדמנויות חברתיות, עם הזמן סביר שאחרים ייטו פחות להציע לו אותן. כתוצאה מכך, תינוק ביישן יזכה לפחות הזדמנויות חברתיות שעשויות לעודד אצלו תעוזה.

סקרנות? חשש? ביישנות? תינוקת בת 6 חודשים מביטה בעולם. תצלום: thejbird

מספר מחקרים בדקו הבדלים ודמיון בין תרבויות בנוגע לטמפרמנט ויגלו כי אף שחלק מן ההיבטים של הטמפרמנט, כמו רגישות תפישתית ורמת פעילות, חוצים תרבויות, ממדים אחרים – כמו רצון להתקרב ומקצבים – משתנים ועשויים לשקף פרקטיקות הוריות הייחודיות לכל תרבות. מאחר שהורים אמריקנים נוטים להעריך עצמאות, הם נוטים יותר לעודד בתינוקות שלהם התנהגות עצמאית שיש בה רצון להתקרב. ממצאים אלה מכירים בכך שאף כי טמפרמנט מכיל מרכיבים טבעיים ומגדיל את הסיכוי לתוצאות פסיכולוגיות מסוימות, הוא גם רגיש להשפעות מצד הסביבה, כך ששום תוצאה מסוימת אינה מובטחת. הבמה שלכם, הורים.

אף שתומאס וצ׳ס הראו הבדלים מולדים בטמפרמנט, הם לא קבעו כי הטמפרמנט אחראי לאופן עיצובם של ילדים יותר מסביבתם. לעומת זאת, הם הציעו כי התפתחותם האופטימלית של ילדים מקורה ב'טיב ההתאמה' בין היכולות והמאפיינים המולדים של כל ילד, לבין התביעות של סביבתו החברתית

אף שתומאס וצ׳ס הראו הבדלים מולדים בטמפרמנט, הם לא קבעו כי הטמפרמנט אחראי לאופן עיצובם של ילדים יותר מסביבתם. לעומת זאת, הם הציעו כי התפתחותם האופטימלית של ילדים מקורה ב״טיב ההתאמה״ בין היכולות והמאפיינים המולדים של כל ילד, לבין התביעות של סביבתו החברתית, ובכלל זה ציפיות הוריו והפרקטיקות שלהם. סביבה קולנית או כאוטית מאוד לא תתאים לתינוק תגובתי מאוד בעל סף חושי נמוך באופן טבעי, הנעדר יכולת להרגיע את עצמו. לעומת זאת, סביבה נזירות לא תתאים לילדים שחדשנות מסקרנת אותו. האינטראקציה הזו, שבה הטמפרמנט פוגש את הסביבה – ולהפך – היא על פי תומאס וצ׳ס אחראית לתוצאות לטווח הארוך. במילים אחרות – לסביבה יש חשיבות.

מרבית המחקר על השפעת ההורות על הטמפרמנט התמקד בתינוקות קטנים בעלי מאפייני טמפרמנט בעייתיים כמו רגזנות ותגובתיות. באופן כללי, המאפיינים הללו קשורים לענישה או רתיעה הורית, שביחד יכולות לתרום לבעיות החצנה התנהגותית שתוארו קודם לכן. אולם, מחקרים אחרים הראו כי – בתלות עם גיל ההורים והבנתם את אי הנחת של התינוק – הורים רבים של תינוקות בעייתיים משתדלים במיוחד להיות חיוביים, ולמשל מפגינים יותר חמימות וסבלנות.

ראו למשל את הפעוטה התגובתית מאוד שסירבה להיכנס למבנה הבריכה, אשר הוריה הפגינו סבלנות ורוגע ראויים לציון. הם דיברו בקול רגוע, הציעו נחמה ותמיכה, ישבו איתה על הרצפה והחזיקה אותה קרוב אליהם עד שלבסוף היא נרגעה. בסופו של דבר, היא הסכימה להביט מבעד לחלונות הגדולים ופשוט להתבונן בילדים האחרים שכבר היו בפנים ונהנו במים. יותר מזה ההורים לא דחקו בה למלא את רצונם, משום שזה היה כל מה שהיא הייתה מסוגלת לו באותו בוקר. מאמצים כאלה התבררו כמחזקים את ההתפתחות החברתית הכללית של ילדים תגובתיים.

תינוקות שמבחינת הטמפרמנט שלהם נטו פחות לחייך ולצחוק בגיל חצי שנה, הפגינו קשרים בטוחים יותר במלאת להם שנה. יש להניח כי הדבר נובע מכך שההורים בילו יותר זמן והשקיעו מאמץ רב יותר בניסיון לשפר את מצב הרוח הכללי של תינוקם

מחקר אורך שביצע ג׳יי בלסקי (Belsky), שעקב במשך יותר מעשור אחר תינוקות בעלי טמפרמנט שלילי, גילה כי הללו שגשגו מבחינה אקדמית וחברתית – במקרים מסוים אפילו יותר מבני גילם שהיו בעלי טמפרמנט נינוח – אם הוריהם היו חמים, נטו להיענות להם והיו רגישים לתביעות המוקדמות שלהם. ממחקרו של בלסקי עולה כי לרוב ילדים בעלי טמפרמנט פגיע רגישים יותר להשפעה השלילית של הורות גרועה ולסביבה שלילית, אבל גם מרוויחים יותר מסביבה תומכת, הכוללת הורים חמים הנענים לצרכיהם. בהתאם לכך, המעבדה שלנו גילתה כי תינוקות שמבחינת הטמפרמנט שלהם נטו פחות לחייך ולצחוק בגיל חצי שנה, הפגינו קשרים בטוחים יותר במלאת להם שנה. יש להניח כי הדבר נובע מכך שההורים בילו יותר זמן והשקיעו מאמץ רב יותר בניסיון לשפר את מצב הרוח הכללי של תינוקם, והדבר בא לידי ביטוי בתחושת הביטחון הגדולה של הילדים בקשר.

ביישנית או... סתם אוכלת את קצה השמלה? תצלום: טוני קווינטרה

קו מחקר נוסף עקב אחר תינוקות בעלי טמפרמנט מבוהל, בנוסח ה״מתחממים לאט״ שהגדירו בתחילה תומאס וצ׳ס. כאן, ההורות הייתה גורם מכריע בבירור. אף שהורים עשויים להיות בעלי נטייה לגונן יתר על המידה או לשלוט יתר על המידה בילד הדרוך או בסביבתו, הדבר נוטה להחמיר את החששנות הטבעית של הילדים ולעודד רתיעה חברתית. חלק גדול מן המחקר אודות ילדים כאלה בחן במיוחד את הקשר בין טמפרמנט מבוהל להתפתחותו של מצפון מוסרי, משום שעכבות נוטות להיות סימן של שליטה עצמית. למעשה, טמפרמנט מבוהל קשור להתפתחות של אמפתיה, אשמחה ובושה. חוקרים כמו גרז׳ינה קוחנסקה (Grazyna Kochanska) גילו כי די במשמעת שהורים מיישמים בעדינות כדי לקדם התפתחות של מצפון בילדים מפוחדים. לעומת זאת, אצל ילדים חסרי פחד, מצפון מוסרי תלוי יותר באיכות ההיקשרות של הילדים עם מי שמטפלים בהם, המעודדת את הילד להעריך מערכות יחסים ולקבל את ״כלל הזהב״.

הסביבה, ובתוכה גם ההורות, יכולה להשפיע על הטמפרמנט ולהגדיל את הסיכוי לתוצאות פסיכולוגיות מסוימות, ובכללן חברתיות, נטייה להתקרבות, ואפילו מצפון מוסרי

מחקרים נוספים במעבדה שלנו גילו הבדל בהשפעת ההורות על תינוקות מבוהלים ותינוקות חסרי פחד. בניסוי שנערך לאחרונה, הראו לבני חצי שנה ראש של בובת אדם לבנה עם עיניים פעורות גדולות במיוחד, גירוי שאינו חד משמעי ויכול לעורר חשש או שעשוע. בתנאי ניסוי שונים, הורים הונחו לצחוק למראה הבובה או להפגין כלפיה פחד. את התינוקת בעלי טמפרמנט מבוהל אפשר היה לשכנע להמשיך להתעניין בובה פשוט משום שהוריהם צחקו. לעומת זאת, סימני פחד שהפגינו הורים נוכח הגירוי לא השפיעו כלל על התינוקות חסרי הפחד שהתעניינו מאוד בבובה. אם כך, הסביבה, ובתוכה גם ההורות, יכולה להשפיע על הטמפרמנט ולהגדיל את הסיכוי לתוצאות פסיכולוגיות מסוימות, ובכללן חברתיות, נטייה להתקרבות, ואפילו מצפון מוסרי.

אחרי השחייה, שוב ראיתי שלושה זאטוטים במלתחה, כולם עטופים במגבות ורועדים, בעת שהאימהות שלהן משחזרות את הצלחותיהם האחרונות במים. הצווחן המתענג ניסה להימלט מן המגבת הכרוכה סביבו כמו הודיני קטן ואימו צחקה באי אמון למראה האנרגיה שנותרה בו. התינוקת בבגד הים האדום המקושט אכלה ברוגע ביסקוויטים בצורת דגים והתבוננה בנעשה בחיוך משועשע. והתינוק שהיה קודם לכן עגמומי הביט באימו בסיפוק, אחרי שזו צפתה את הרגישות שלו לשינוי המצב ונתנה לו את הצעצוע האהוב עליו. הטבע מול החינוך בתצוגה מלאה בבריכת שחייה קהילתית בשבת בבוקר.

ג׳ינה מירו (Mireault) היא פרופסור וראש החוג לפסיכולוגיה ושירותי אנוש באוניברסיטה של צפון ורמונט. מחקרה מתמקד בהתפתחות רגשית בילדות.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: אני והעולם, מפגשים ראשונים. תצלום: ניהאל קרקאלה, unsplash.com

Photo by Nihal Karkala on Unsplash