הסוציאליסט ועונשו

הוא מכונה הסוציאליסט הראשון, והוא ערער על זכותה של המדינה לכלוא את אזרחיה ולהוציא אותם להורג. האם יש להתפלא שהוא רלוונטי כל כך דווקא היום?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ב-12 באפריל 1764 אזרחי מילאנו היו עדים להריגתו האכזרית של ברתולומאו לואיזטי. הוא נידון למוות אחרי שהואשם בביצוע מעשה סדום. לואיזטי הוצא להורג בחניקה והועלה למוקד מול קהל. בכל רחבי אירופה, האליטות השליטות האמינו כי צדק פלילי צריך להיעשות וגם להיראות היטב, והענישה צריכה להיות אכזרית כדי לטעת פחד אימים באנשים הצופים במראה המזוויע.

צ׳זארה בקאריה צפה בהתרחשות באימה. קשה היה להאמין כי אכזריות כזו נחשבת לתגובה הגיונית. בזמן האירוע, בקאריה היה רק באמצע שנות העשרים לחייו, אבל היו לו כבר עמדות פוליטיות ופילוסופיות מוצקות. הוא נולד בשנת 1738 והיה בנו הבכור של אציל מכובד במילאנו. את השכלתו רכש בבית ספר ישועי קפדני בעיר פארמה. אחרי שלמד משפטים בפאביה, הוא שב למילאנו – שם קרא את ה״מכתבים הפרסיים״ של מונטסקייה משנת 1721, רומן מכתבים המציג את התרבות הפריזאית מבעד לעיניי שני מבקרים מפרס. בקאריה נכנס ללא היסוס לעולם הפילוסופיה של עידן הנאורות. הוא נשא את עיניו אל האינטלקטואלים הבריטים והצרפתים, ושאב השראה בעיקר מכתבי קלוד אדריאן הלווטיוס, דני דידרו, דייוויד יוּם וג׳ון לוק.

טובת המיעוט הועדפה ללא הרף על פני טובת הכלל, והחוקים נועדו להעצים את כוחו של המעמיד העשיר

בשנת 1759, בקאריה הצטרף לשורות מה שכונה ״אקדמיית האגרוף״, קבוצה של אצילים צעירים במילאנו, שמרדו נגד הדיכוי של האליטה המקומית, ובכלל זה משפחותיהם שלהם: העימות היה חברתי וגם בין-דורי. בעיניהם, טובת המיעוט הועדפה ללא הרף על פני טובת הכלל, והחוקים נועדו להעצים את כוחו של המעמיד העשיר. שיתופי הפעולה ביניהם הולידו את כתב העת Il Caffé ששימש להפצת רעיונות רפורמיסטיים. בשנת 1762, רוסו פרסם את ״האמנה החברתית״, שסיפקה לבקאריה מסגרת אידיאולוגית: ספרו ״על פשעים ועל עונשים״ (משנת 1764) פורסם שנתיים לאחר מכן ו-25 שנה לפני המהפכה הצרפתית. המניפסט של בקאריה המוחה נגד ענישה אכזרית התפשט במהירות ברחבי אירופה, והצית רפורמות קיצוניות במוסדות כופים ומדכאים שונים ביבשת.

צדק, תליין, בקאריה

הצדק דוחה את התליין האוחז בשלושה ראשים כרותים: איור לספרו של צ'זרה בקאריה "על פשעים ועל עונשים" (1766). תמונה: ויקיפדיה

כלכלה פוליטית לא הייתה בעיני בקאריה רק כלי לניהול יעיל יותר של המדינה. זו הייתה מהפכה קופרניקאית, שהסבירה את מקומו של האדם בחברה, ואת החשיבות של עיצוב מחודש של הפוליטיקה כדי שזו תשרת את האינטרסים של כל חברה מסוימת

אירופה הייתה באותה עת חברה היררכית במהותה, שבה מיעוט פריבילגי שלט על אוכלוסייה שלמה מתוקף סמכות אקראית ובלתי מוצדקת. הפילוסופים הנאורים ראו באי השוויון את מקור אי הצדק החברתי. בקאריה שאף לשנות באורח רדיקלי את החברה שבה חי, את מוסדותיה ואת חוקיה. את השאיפה הזו חלקו כול ההוגים הנאורים באירופה, אף כי נחלקו במחשבה על האמצעים הנדרשים להשגת השינויים. צרפת בחרה בדרך המהפכה, ואילו מילאנו עסקה בשינויים מתמשכים מבפנים. לקאריה וחבריו ה״מתאגרפים״ נועד חלק חשוב במנהל העיר-מדינה.

הוגים אירופים קיצוניים הסכימו כי לכנסייה יש תפקיד רב עוצמה בכפיית אי השוויון והכניעה. ואכן, החשיבה הפוליטית האיטלקית שאבה ללא הרף השראה מן הרעיון המרכזי של ניקולו מקיאוולי, לפיו המוסר הנוצרי אינו מתאים למוסר של הרפובליקני האזרחי. מוסר הכנסייה הוא פסיבי ותובע ציות לסמכות הממוסדת ואילו המוסר האזרחי הוא פעיל ותובע השתתפות בענייניה הפוליטיים של העיר. רק כשהעיר תקבל עדיפות, המוסדות והחוקים יבטאו את האינטרסים של החברה כולה, ולא רק את האינטרסים של אותו מיעוט פריבילגי.

מתוך מחשבה על האינטרסים של הרוב, בקאריה ניסח מוטו: la massima felicità divisa nel maggior numero – "האושר הגדול מכל מחולק בין רבים ככל האפשר". המוטו אומץ בסופו של דבר על ידי ההוגה האנגלי התועלתני ג׳רמי בנת׳ם. בקאריה ראה בהנחת היסוד הזו את האמונה שעליה יישען המדע החדש, החוקר את החברה האנושית תחת הכותרת ״מדע האדם״, כהדהוד לשם מחקרו של דייוויד יוּם. העניין העמוק של בקאריה במתמטיקה ובמדעים תועל לפיתוח כלכלה פוליטית, וזמן קצר לאחר מכן, הוא מונה לתפקידו האזרחי הראשון, כמנהל הכלכלה הפוליטית של מילאנו.

כלכלה פוליטית לא הייתה בעיני בקאריה רק כלי לניהול יעיל יותר של המדינה. זו הייתה מהפכה קופרניקאית, שהסבירה את מקומו של האדם בחברה, ואת החשיבות של עיצוב מחודש של הפוליטיקה כדי שזו תשרת את האינטרסים של כל חברה מסוימת. כלכלה פוליטית נועדה להיות מדע האושר, ולהחליף את הדת כמנחה להתנהגות אנושית. בקאריה היה ער להתקדמות העצומה שהושגה בעניינים ציבוריים באמצעות רפורמות בתחום הכלכלה הפוליטית: המסחר החליף את המלחמות, הדפוס הפיץ רעיונות חדשים, והיחסים בין השליט לנשלטים השתנו. אבל הוא גם הבחין כי רק מעט נאמר ונעשה בנוגע לאכזריות ולשרירותיות של החוק הפלילי – ההפגנה המידית והגלויה ביותר של כוח אכזר שלא נותח במחשבה הגיונית. הוא ידע שבאותן שנים לא נדיר לראות אנשים שנידונים למוות ומעונים למוות באכזריות בכיכר העיר, כדי לחנך את קהל האזרחים.

ענישה אכזרית ושרירותית הייתה הכלי הזמין ביותר שבאמצעותו המדינה הילכה אימים על אזרחיה, כדי שיישמעו לה, וכדי למנוע מרידות כנגד מבנה החברה ההיררכי

״על פשעים ועל עונשים״ היה הניסיון הראשון ליישם עקרונות של כלכלה פוליטית על נוהגי הענישה, כדי להפוך את הענישה מטעם המדינה ליותר אנושית והגיונית. אחרי הכול, ענישה אכזרית ושרירותית הייתה הכלי הזמין ביותר שבאמצעותו המדינה הילכה אימים על אזרחיה, כדי שיישמעו לה, וכדי למנוע מרידות כנגד מבנה החברה ההיררכי. הבעיה שניצבה מול בקאריה הייתה שהאליטה פשוט שלטה שליטה מלאה בחקיקה – זה היה עסק משפחתי, שהתנהל בשפה אזוטרית כל כך, שרק יודעי ח״ן הבינו. הדרך לרפורמה הגיונית בחוק העונשין תבעה חשיבה פילוסופית מחודשת על מקומו ותפקידו של החוק בחברה.

הממשל הטוב, אמברוזיו לורנצטי

"הממשל הטוב" (1338), פרסקו של אמברוזיו לורנצטי. הנדיבות, המתינות והצדק יושבים מעל לשבויים-אסירים. תצלום: Web Gallery of Art

הפרויקט של בקאריה נועד לפרק את המבנה המפואר, הלא הוא החוק הרומי, שאותו הוא מכנה בלעג ״השרידים המוזרים של גזע כובשים עתיק, שנחקקו לפני 1200 שנה על ידי נסיך ששלט בקונסטנטינופול״. החוק היה שפה מסתורית של כוח, כך סבר, ותוכנו היה לא ברור ולא מדויק, משום שנוצר מתערובת משונה של חוק רומאי ומנהגים מקומיים והיה ״אסופה של להג של פרשנים אקדמיים זניחים״. עמימות החוק הייתה מכוונת ושימשה כדי לשלוט בבני אדם.

בקאריה היה עורך דין בהכשרתו, וגם מתמטיקאי מוכר, אבל פילוסופיה הייתה המפתח במשימת הרפורמה שלו. ״על פשעים ועונשים״ היה דוגמה ראשונה מובהקת של ביקורת בתחום תורת המשפט. כפי שהפילוסוף האנגלי ה.ל.א. הארט ציין בשנת 1982:

״בנת׳ם העריץ את בקאריה לא רק משום שהוא הסכים עם רעיונותיו ואלה הלהיבו אותו, אלא גם בשל האופן ההגיוני והבהיר שבו בקאריה הגה את סוג המשימה שבה הוא עסק. על פי בנת׳ם, בקאריה היה הראשון שיצא לבקר את החוק וקידם את הרפורמות, בלי לבלבל את משימתו זו עם תיאור של החוק כפי שהוא קיים בפועל״.

עבודתו של בקאריה הייתה כולה ביקורתית. הוא היה הפילוסוף הראשון של החוק שהבחין ברורות בין הערכה של החוק ותיאורו.

פילוסופיה הייתה כלי ביקורתי שבו השתמש בקאריה כדי לחולל מהפכה באופן שבו החברות האירופיות חשבו על אודות החוק. הוא לא התעניין בלשון החוק: באותם ימים שלטון החוק היה בבחינת כימרה [מפלצת מיתולוגית שלה ראש אריה, גוף של עז וזנב נחש] משום שאת החוקים קבעו עורכי דין והם שירותו את המיעוט. גישתו הביקורתית של בקאריה ראתה בחוק מוסד חברתי שנתפש תמיד כמובן מאליו ככלי מטיב לשימור סדר חברתי. תרומתו של בקאריה למתודולוגיה הפילוסופית הייתה עצומה, אבל אסור לשכוח כי מאחוריה הסתתרה שאיפה לחולל שינוי חברתי, פוליטי ומוסדי מהותי.

בקאריה היה משוכנע שמוסדות פוליטיים צריכים למלא תפקיד חשוב ולהתערב כדי לגשר על הפער שבין העשירים לעניים, פער שהיה בעיניו הסיבה העיקרית לפשע

בקאריה הואשם כי הוא ״סוציאליסט״ – וזו הופעתו המוקדמת ביותר המוכרת של המונח הזה. ההאשמה הגיעה משני כיוונים מנוגדים: פדרֶה פאקינֶאי (Facchinei), תאולוג שחשש מכך שהכלכלה הפוליטית תירש את מקום הדת, היה הראשון לתקוף. לאחר מכן עשו זאת הכלכלנים הצרפתים, אלה המכונים ״פיזוקראטים״ ותומכי השוק החופשי, שביקרו את בקאריה משום שהעניק למדינה תפקיד תובעני בתחום הכלכלה, עמדה שעשויה הייתה לסלול את הדרך לחלוקה מחדש של העושר ולצדק חברתי. גם פאקינאי וגם הפיוזקראטים, לצד אדם סמית׳, חשבו כי בשוק קיים סדר ספונטני המוסדר על ידי יד נעלמה, אולי ידו של האל. בקאריה לא הסכים: מוסדות פוליטיים צריכים למלא תפקיד חשוב ולהתערב כדי לגשר על הפער שבין העשירים לעניים, פער שהיה בעיניו הסיבה העיקרית לפשע.

לא ברור אם בקאריה היה סוציאליסט במובן המוכר לנו היום. אבל אין ספק שהוא היה הוגה פוליטי חילוני שמטרתו העיקרית הייתה לקדם חברה חופשית ושוויונית, ובראש מעיניו עמד צדק חברתי בניגוד לצדק אלוהי. צדק פוליטי, כך הוא חשב, קיים רק בגלל יצירתה של חברה פוליטית, שהיא התאגדות חופשית של בני אדם באמצעות אמנה חברתית. לכן, פשע מוגדר כהפרה של האמנה החברתית ואינו חטא.

על פי האמנה החברתית, בני אדם מסכימים לוותר יחדיו על חלק מזערי של חירותם כדי להבטיח לעצמם הגנה תחת הכוח המאוחד של הסמכות: הם ממירים את חירותם הטבעית במצב הטבעי בחירות פוליטית של סדר אזרחי במדינה. האמנה החברתית אינה נחתמת בששון. אנשים מסכימים בלית ברירה לכרות ברית זה עם זה, והם מתפתים תכופות להפר אותה כדי לזכות ביתרונות לעצמם. הם מקיימים את האמנה מכוחה של תחושת אי ודאות, שאינה מאפשרת להם ליהנות מן החירות הטבעית ולפעול בהתאם לתשוקות המידיות שלהם. אי הוודאות באשר לאופן מימושה של החירות הטבעית מוביל את כולם לקבל את הכורח הבסיסי: יש לוותר על משהו כדי שכולם ייהנו מחירות פוליטית של ממש. החלק המזערי הזה מן החירות הטבעית של כולם, הוא שמרכיב את השליטה שמפקיד הציבור בידי שליטיו, אשר מהווה את הבסיס לזכות להעניש את אותם מעשים שפוגעים בחברה האנושית. הזכות להעניש היא רע הכרחי שמוצא לפועל על ידי השליט כדי להגיב לאי הוודאות הקיצונית הנוצרת על ידי שימוש בלתי מרוסן בחירות הטבעית.

שני מוצאים להורג, תאודור ז'ריקו

כשהמדינה מתערבת עד הסוף: "שני מוצאים להורג" (1850), תאודור ז'ריקו, תצלום: ויקיפדיה

חירות פוליטית היא מצב פסיכולוגי, שניתן להעריך את איכותו אבל לא לכמת או למדוד אותו באמצעות החוק. אולם החוק יכול לסייע במתן הדרכה בהירה וצפויה באשר למה שנחשב כשהתנהגות מזיקה חברתית, שבתורה תביא לביקורת. מטרת החוק הפלילה היא להבטיח חירות פוליטית. התעקשותו של בקאריה על שלטון החוק כערובה לחירות האישית זכתה מאוחר יותר למקום של כבוד בסעיף 4 של הצהרת זכויות האדם והאזרח הצרפתית (משנת 1789):

״חירות [פוליטית] היא החופש לעשות הכול ובתנאי שאין בכל נזק לאחר מכאן שמימוש זכותו הטבעית של כל אדם אינה מוגבלת אלא כדי להבטיח שאחרים בחברה יוכלו ליהנות מאותן זכויות. סייגים אלה יכולים להיקבע על ידי החוק בלבד״.

עבור בקאריה, לרציונליזציה של הענישה הייתה משמעות רפורמיסטית עמוקה. פירושה היה מעבר מחברה שבה ענישה שימשה כנשק לשליטה המונית לחברה שבה ענישה תהיה המוצא האחרון, ומידתית לעומת הפשע

עם זאת, המקוריות של בקאריה אינה נובעת מן הפרשנויות החדשניות הללו לתועלת, חירות פוליטית או אמנה חברתית. המקוריות שלו באה לידי ביטוי באופן שבו הוא מחבר את כל אלה כדי להגיע לפשרה בין חירות ותועלתנות בשם הצדק. ככל שהדבר נוגע לצדק פלילי, כדי שתהיה לגיטימית, על הזכות להעניש חייבת להיות מצומצמת ככל האפשר. המסקנה של ״על פשעים ועל עונשים״ היא חד משמעית:

״כדי שהעונש לא יהיה מעשה של אלימות שאדם אחד או רבים מבצעים נגד אזרח פרטי, חיוני ביותר כי הוא יהיה פומבי, מהיר, הכרחי, זעיר ככל האפשר בנסיבות הנתונות, וקבוע על פי חוק״.

הטענה הזו הייתה ראשיתה של מהפכה חברתית. הספרון של בקאריה הוא סמלה של תנועה פילוסופית שהייתה נחושה להחליף את צורות הידע המקובעות ששימשו את האליטות לתולעתן. ההבנה המסורתית של החוק הייתה מסתורית ולא נגישה. בקאריה רצה להמיר אותה בתפישה נטולת מסתורין של החוק כתוצר של חברה, שמקורו היחיד הוא החקיקה. הוא גם ידע שהדת היא עדיין צורה רבת עוצמה של שליטה חברתית, ומשום כך הוא קידם בשמחה רבה כל כך את הכלכלה הפוליטית כמקור לידע שממשלות יוכלו להשתמש בו כדי לבסס מדיניות על היגיון. עם זאת חשוב להדגיש כי שיטתו הפילוסופית הייתה כוח מניע לרעיונותיו. הוא השתמש בפילוסופיה כדי לערער את יסודות החוק הנושן, וכדי לחלץ מתוכו את תחום הפוליטיקה, חופשי מן ההבנה המסורתית והמוסרנית של הצדק.

הצדקת הענישה בטיעונים הגיוניים פירושה היה להפחית – ואפילו למזער ככל האפשר – את כמות ואיכות האלימות בחברה. לא רק אלימות הקשורה לפשע, אלא גם את האלימות הנובעת מן התגובות לפשעים שמבוצעים על ידי אנשים פרטיים ועל ידי רשויות ציבוריות. מטרתו של בקאריה הייתה להסדיר את הזכות להעניש, ולסלק את כל צורות הנקמה והאמונות הדתיות. לרעיון הזה, של ענישה רציונלית, יש כמובן תומכים ומתנגדים. התומכים מבינים כי ענישה אכזרית ושרירותית אינה בונה אמון עז ברשויות. הם גם חושבים כי ענישה עשויה להיות הרתעה חיונית נגד השימוש באלימות פרטית או ציבורית, ולכן הם מסכימים לענישה כביטוי למחויבות של החברה נגד אלימות. מנגד, המתנגדים סבורים כי רציונליזציה של הענישה פירושו מתן כלי יעיל לשליטה ומשמוּע יעיל יותר בידי המדינה. שתי העמדות חשובות, אבל עבור בקאריה, לרציונליזציה של הענישה הייתה משמעות רפורמיסטית עמוקה. פירושה היה מעבר מחברה שבה ענישה שימשה כנשק לשליטה המונית לחברה שבה ענישה תהיה המוצא האחרון, ומידתית לעומת הפשע.

״חוק פלילי מינימלי״ היא נוסחה מתאימה לתיאור ביקורתו של בקאריה על מעשה הענישה. היא מתייחסת לטבעה הייחודי של האמנה החברתית בעיני בקאריה, המחייבת ויתור על חירות טבעית מינימלית בלבד. בתמורה, האמנה תצדיק רק סייגים מינימליים לחירות הטבעית ורק סבל מזערי. עיקרון הרע המינימלי נובע מטבעה של האמנה הכרוכה בהקרבה: העברה של חירות טבעית מינימלית תמורת זכייה במרב החירות הפוליטית.

בגלל שהתערבות החוק הפלילי מוגבלת על ידי ההכרח, המדינה יכולה להשתמש בחוק הפלילי רק כמוצא אחרון. אם ישנם אמצעים אחרים למניעת פשע, יש להשתמש בהם

בגלל שהתערבות החוק הפלילי מוגבלת על ידי ההכרח, המדינה יכולה להשתמש בחוק הפלילי רק כמוצא אחרון. אם ישנם אמצעים אחרים למניעת פשע, יש להשתמש בהם. החלק הזה במחשבתו של בקאריה זוכה לרוב להתעלמות מצדם של מי שרואים בו את אבי התועלתנות באנגליה או את אחד מאבות החוק והכלכלה בארצות הברית. זאת משום שבקאריה מבקש ענישה מזערית ככל האפשר, ומתן כמה שיותר שירותים חברתיים כחלק מאותה עסקה. מה שצריך להפעיל במידה הקטנה ביותר הוא החוק הפלילי. לא התערבות המדינה היא שצריכה להיות מינימלית. בקאריה דורש התערבות רבה מצד המדינה כדי לטפל באי השוויון וכדי למנוע פשעים באמצעות חינוך וסיוע לאנשים, ולא באמצעות דיכוי.

חוקת ארצות הברית

"אנו העם": כדי להבטיח שקט, שלווה, צדק, הגנה על כולם ואת טובת הכלל - חוקת ארצות הברית של אמריקה. תצלום: אנתוני גראן

רוחו הרפורמיסטית הרדיקלית של בקאריה נוגעת עמוקות באנשים רבים גם כיום. אי השוויון הולך וגדל שוב. גם ההפללה נמצאת בעלייה: החוק הפלילי מנסה לנהל חלק מהתנהגותם של רבים, בעודו מאפשר למיליארדרים להתנהג כרצונם, כשהוא אינו מעניש את העלמות המס שלהם והתנהלותם הנצלנית

עמדותיו של בקאריה כבשו את חוגי הנאורות באירופה. הוא התקבל כגיבור על ידי הפילוסופים של פריז: דידרו הוסיף הערות לספרון שלו, וולטר כתב ביקורת טען כי שינוי את החוק הפלילי בהתאם לרעיונותיו של בקאריה צריכה לעמוד במרכז הרפורמות של הנאורות. תומס ג׳פרסון, שבאותה עת התגורר בפריז, קרא את הספר באיטלקית, ולאחר מכן שלח אינספור הערות לאבות המייסדים האמריקנים. קתרינה השנייה מרוסיה אפילו הזמינה את בקאריה לעמוד בראש צוות שיכתוב את חוק העונשין הרוסי ויבצע רפורמה בחוק הפלילי הספרון של בקאריה היה כל כך פופולרי שבשנת 1866 פיודור דוסטוייבסקי שאל את כותרתו עבור אחת מיצירותיו הגדולות [בעברית: החטא ועונשו, כמובן]. בתוך פחות ממאה, אירופה החלה ליישם את רעיונותיו: העינויים החלו נעלמים ועונש המוות בוטל במספר הולך וגדל של מדינות. כדי לחגוג את יובל המאה ל״על פשעים ועל עונשים״, הפרלמנט האיטלקי הצביע ב-1865 והחליט לבטל את עונש המוות הממלכה ולהציב פסל של בקארי בעירו, מילאנו.

ספרו של בקאריה, שזכה להתעלמות דוממת במשך מאה שנה ויותר, חוזר ומתגלה כיום. למה? נדמה לי כי רוחו הרפורמיסטית הרדיקלית נוגעת עמוקות באנשים רבים. אי השוויון הולך וגדל שוב. במרבית המדינות גם ההפללה נמצאת בעלייה: החוק הפלילי מנסה לנהל חלק מהתנהגותם של רבים, בעודו מאפשר למיליארדרים להתנהג כרצונם, כשהוא אינו מעניש את העלמות המס שלהם והתנהלותם הנצלנית.

הגענו שוב למקום שבו אנחנו צריכים לחשוב מחדש על מערכת המשפט הפלילי כולה. לא מדובר בשינויים זעירים במה שקיים, אלא ברפורמה רדיקלית של החוק הפלילי. מה כואב יותר לחברה שלנו? האם אנחנו משקיעים אינסוף משאבים בחיפוש גנבים קטנים והפרות חוק זעירות, או שהמערכת צריכה להפנות את תשומת ליב לפשיעה בקנה מידה גדול?

בקאריה הוקיע את אי השוויון בין המעמד השליט ובין ההמון: הוא התעקש כי אי השוויון חסר הפרופורציה הזה עתיד להגדיל את שיעורי הפשיעה בגלל העוני ואי הצדק. בתורו, המצב הזה יחמיר כנראה כתוצאה מכך. והחוק בפלילי עשוי לחזור ולהיות כוח המשרת את החזקים כנגד הפגיעים ביותר. בחברות שלנו, שהן מקוטבות מאוד ויש בהן אי שוויון בולט, רעיונותיו של בקאריה עדיין נכונים: אנחנו צריכים יותר צדק חברתי ופחות ענישה פלילית. מדהים שהוא ראה זאת כבר במאה ה-18.

 

לורנצו זוקה (Zucca) מלמד משפטים בקינגס קולג׳ לונדון. ספרו האחרון A Secular Europe: Law and Religion in the European Constitutional Landscape ראה אור בשנת 2012. בימים אלה הוא כותב את ספרו הבא, The Uncertainty of Will.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: אזיקים. תצלום: bortonia, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי לורנצו זוקה, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על הסוציאליסט ועונשו

03
סמדר זאבי

בס"ד
התורה היא המסגרת הפורמלית להתנהגות פיזית וממתנת גם כלפי הצד הרוחני(באמצעות האיפוק האנושי באי עשיית חטא).
קשה לבטל מסגרת חוקית השומרת על מסגרת איזון ובלימה. בנוסף, יש בה גם תגמול חיובי ללא מעט התנהגויות חיוביות. לא לכולן, כדי שלא יהיה זלזול בעשיית זוטות.
הכותב מציע לבטל הענישה ולמתן תגובות לאזרחים וכך נגיע למנוחה ולנחלה לה ציפינו.
אני מכבדת את דעתו, אך חולקת עליה לאור מה שכתבתי למעלה.
לדאבוני, החוק אינו האשם, אלא קובעיו- מערכת המשפט.
החוק האנושי מלא בסתירות והמכפיפים את המערכת לא פחות אשמים בהתנהלות לקויה.
מצאנו רבות, מכפיפי חוק כאלו שמבקשים שוחד ומנהלים חוקים לעצמם או המקבלים שוחד.
מכאן, שאם החוק היה נשמר והסדר על כנו, ממילא לא היו בעלי המעמד הגבוה מנסים את " שיטת עשה והצליח". או אז היה נשמר איזשהו איזון שוויוני הגיוני במדינה.
זו אינה אוטופיה- זוהי המציאות

04
דודו אמיתי

שבח ותודה על תרגום ופרסום מאמר מצוין שחשף בפני דמות היסטורית ורעיונית חשובה שלא הכרתי עד עתה.
הערה: נראה כאילו חסרה יד אחרונה של הגהה במאמר, יש לא מעט 'התחלקויות" באיות (אירה במקום אריה, תולעתן במקום לתולעתן וכו') כולל 1726 במקום 1762 עבור פרסום "ההאמנה החברתית" ע"י רוסו. אם אתם זקוקים מדי פעם ל"מגיה חירום" אשמח לסייע בידכן/ם.
חזק ואמץ - דודו