מחשבות מתחילות כאן
דמותו, כתביו והגותו של אדם סמית משמשים את כל הצדדים בוויכוח שנמשך כבר 250 שנה ויותר: כלכלת שוק חופשי או התערבות ממשלתית בשוק?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה
אם ישנו כלכלן אחד שאת שמו שמעתם, קרוב לוודאי שזהו אדם סמית. הוא הכלכלן המוכר ביותר, ונהוג לייחס לו את ייסודו של תחום המחקר המאיים הזה.
בנוסף, הוא מתואר תמיד לא רק כאחד מן הראשונים שקראו ליצירת תיאוריה כלכלית, אלא כמי שהעדיפו את כוחות השוק על פני תכנון ממשלתי. במילים אחרות, סמית ידוע כעת גם כמייסד תחום הכלכלה, וגם כאידיאולוג של הימין הפוליטי.
אכן, רבים מאמינים בשתי הטענות האלה, אך הן – במקרה טוב – מטעות, ובמקרה הגרוע, שקריות ממש.
העובדה שסמית ידוע כל כך ככלכלן, היא תפנית מפתיעה של הגורל, בחייו של אדם שבילה את מרבית חייו כהוגה, אקדמאי שנטה להתבודד מן העולם. הוא עבד כמרצה לפילוסופיה של המוסר באוניברסיטת גלזגו, ולימד בעיקר אתיקה, מדעי המדינה, תורת המשפט ורטוריקה, ולאורך מרבית הקריירה שלו הוא נודע בזכות ספרו הראשון The Theory of Moral Sentiments (משנת 1759). בזהותו המקצועית הוא היה בבירור פילוסוף – ולא רק משום שהדיסציפלינה "כלכלה" לא נולדה אלא במאה התשע עשרה, הרבה לאחר מותו של סמית. הוא הלך לעולמו ביולי 1790, בדיוק כשהמהפכה הצרפתית החלה צוברת תאוצה.
אדם סמית תיאר את ספרו כהתקפה אלימה מאוד על המערכת המסחרית הבריטית כולה
נכון, העובדה שסמית זכה לפרסום ככלכלן אינה ממש תעלומה. ספרו "עושר העמים" (משנת 1776) המצוטט לעתים קרובות תרם, ללא ספק, תרומה משמעותית להתפתחות תחום המחקר הזה במאה שלאחר מכן. אבל אפילו כאן הדברים אינם פשוטים כפי שנדמה. משום ש"עושר העמים" – כרך כבד בן אלף עמודים העוסק בהיסטוריה, מוסר, פסיכולוגיה ופילוסופיה פוליטית – שונה לגמרי ממרבית ספרי הכלכלה של ימינו, החפים מהיסטוריה וגדושים במתמטיקה. נכון יותר לתאר את ספרו הנודע של סמית כחיבור בכלכלה פוליטית, תחום מחקר שהיה נפוץ פעם והצטמק קשות במחצית השנייה של המאה העשרים.
שמו של סמית החל ללכת לפניו כבר בשלב מוקדם מאוד. מיד לאחר פרסומו, "עושר העמים" זכה לתשבחות בפרלמנט הבריטי מפי מנהיג מפלגת הוויגים צ'רלס ג'ימס פוקס. למרבה האירוניה, פוקס הודה לאחר מכן כי מעולם לא ממש קרא את הספר (בודדים בלבד מקרב מי שלא קראו את הספר הפגינו כנות כזו, אף שרבים מהם מצטטים מתוכו). סמית אכן חשד שהממהרים לשבחו לא הבינו את הטיעונים המרכזיים בספרו. מאוחר יותר הוא תיאר את "עושר העמים" כ"התקפה אלימה מאוד... על המערכת המסחרית הבריטית כולה". למרות זאת, מרוממיו הקולניים בפרלמנט המשיכו לטפח את אותה מערכת עצמה שסמית דיבר בגנותה.
רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר בחדר הסגלגל בבית הלבן, 1988. תצלום: הספרייה הנשיאותית של רונלד רייגן, ויקיפדיה
האכזבה שסמית חש בשל האופן שבו ספרו התקבל עם צאתו לאור, הייתה בוודאי מתגמדת נוכח השימוש שנעשה בשמו בדורות שלאחר מכן. הוא נקשר שלא מרצונו לפוליטיקה של הימין, שקרנה עלתה במיוחד בראשית שנות השמונים, ואשר עד היום עדיין משפיעה רבות על הפוליטיקה והכלכלה. התפישה הזו, הידועה על פי רוב בשם ניאו-ליברליזם, נקשרה בעיקר בשמותיהם של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר. אבל למעשה, זוהי תנועה בעלת שורשים אינטלקטואלים עמוקים, בעיקר בכתבים מאמצע המאה, של הכלכלנים פרידריך האייק ולודוויג פון מיזס. בשנות השמונים הובילו את התפישה הכלכלן משיקגו, מילטון פרידמן והיועץ המדיני הבריטי קית' ג'וזף, ביחד עם רשת רחבת ידיים של אנשי אקדמיה, צוותי חשיבה, אנשי עסקים מובילים וקובעי מדיניות שהיו קשורים לארגון הניאו-ליברלי הבינלאומי Mont Pelerin Society.
הניאו-ליברליזם מעלה את שמו של סמית כאילו מדובר באחד התומכים הראשונים של הקפיטליזם הפרטי ומיסדה של תנועה השואפת לדחוק את ההתערבות של המדינה
הניאו-ליברליזם מעלה לעתים תכופות את שמו של סמית, מתוך שכנוע כי מדובר באחד התומכים הראשונים של הקפיטליזם הפרטי ומיסדה של תנועה השואפת (כפי שקיוותה תאצ'ר) "לדחוק את ההתערבות של המדינה", כדי לאפשר לשוק לשגשג. העובדה שישנו צוות חשיבה בריטי בולט ששמו Adam Smith Institute – אשר מאז שנות השבעים מקדם בתקיפות רפורמות המבוססות על שוק חופשי, ובשנת 2016 מיתג את עצמו רשמית כארגון "ניאו-ליברלי" – היא רק דוגמה אחת לכך.
זה נכון, כמובן, שישנו דמיון בין מה שסמית כינה "שיטת החירות הטבעית", וגישות עכשוויות יותר הקוראות למדינה לפנות את הדרך לשוק החופשי. אבל אם נביט אל מתחת לפני השטח, ייחשפו שם דווקא הבדלים עצומים בין ההשקפה הספקנית המאופקת של סמית על אודות תפקידם של שווקים בחברה חופשית, ובין הקריקטורות העכשוויות שלו כפונדמנטליסט (עוד טרם נטבע המונח) של השוק החופשי. משום שבעוד שסמית זוכה לשבחים מצד מי ששמים את מבטחם בקפיטליזם המבוסס על יזמוּת פרטית, והרואים במדינה את האיום העיקרי על חירותם ועל אפשרותם לשגשג, אדם סמית האמיתי צייר תמונה שונה למדי. על פי סמית, הסכנות הגדולות אינן אורבות לנו במקום שבו המדינה פועלת לבדה, אלא במקומות שבהם היא פועלת כמכשיר בידיהן של אליטות מסחריות.
מלחמת סחר עולמית: קרב ימי במלחמה האנגלו-הולנדית הראשונה, קרב שוונינחן, 1653, תמונה: יאן אברהמס ורשטראטן, מוזיאון רייקסמוזיאום, הולנד. תצלום: ויקיפדיה
סמית מבקר ב"עושר העמים" את מה שהוא מכנה "השיטה המרקנטילית", כלומר את רשת המונופולים שאפיינה את הפעילות הכלכלית של אירופה המודרנית בראשיתה. במסגרת הסכמים כאלה, חברות פרטיות שידלו ממשלות להעניק להן רישיונות בלעדיים לתפעול נתיבי סחר, או ליבוא ויצוא בלעדי של סחורות, בעוד שגילדות סגורות שלטו בתזרים הסחורות ובהעסקת עובדים בתחומי השווקים בפנים המדינה.
סמית ראה במרקנטיליזם עלבון מפלצתי לחירות, ומגבלה זדונית על יכולתה של כל אומה להאדיר את עושרה הקולקטיבי
כתוצאה מכך, טען סמית, אנשים מן השורה הוכרחו לשלם מחירים מוגזמים תמורת סחורות באיכות ירודה, והעסקתם הייתה נתונה לחסדיהם של מנהלים ערמומיים. סמית ראה בזה עלבון מפלצתי לחירות, ומגבלה זדונית על יכולתה של כל אומה להאדיר את עושרה הקולקטיבי. עם זאת, המערכת המסחרית הטיבה עם האליטות המסחריות, שהתאמצו מאוד לשמר אותה. סמית לא חסך את ביקורתו מן המנהלים הפועלים כנגד טובת הציבור. כפי שהוא ניסח זאת ב"עושר העמים": "אנשים מאותו ענף נפגשים לעתים רחוקות, אפילו לבילוי והסחת דעת, אבל השיחה מסתיימת בקנוניה נגד הציבור או במזימה נוספת להעלאת מחירים".
הסוחרים הקדישו מאות שנים לשימור יתרונם הבלתי הוגן. הם בעיקר המציאו וקידמו את דוקטרינת "מאזן הסחר", והצליחו להעלות אותה למדרגת החוכמה המקובלת של התקופה. הרעיון הבסיסי הוא שעושרה של כל אומה מורכב מכמות הזהב שברשותה. בהתאם לכך, הסוחרים טענו כי בכדי להתעשר, אומה צריכה לייצא סחורות רבות ככל האפשר, לייבא מעט ככל הניתן וכך לשמור על מאזן "חיובי". הם הציגו את עצמם כמי שעתידים לשרת את הציבור באמצעות ניהול של מונופולים בגיבוי המדינה, שיגבילו את כמות הסחורות הנכנסות וימקסמו את היצוא של סחורות, ולפיכך יגדילו את כמות הזהב שברשות המדינה. אבל, כפי שסמית הראה בניתוח מפורט מאוד, זהו הבל מוחלט: במקום כל אלה נדרשים הסדרי מסחר פתוחים, כדי להגדיל את הפריון הכללי, כך שהעושר המשותף יגדל לטובת הכלל.
סמית סבר שהסוחרים הם הסיבה להפיכת המסחר לכלי מלחמה במקור לקשר של איחוד וחברות בין מדינות, כפי שראוי שיהיה
סמית סבר אף יותר מזה, שהסוחרים הם המקור למה שחברו, הפילוסוף וההיסטוריון דייוויד יוּם כינה בשם "קנאת סחר". מדובר בתופעה של הפיכת המסחר לכלי מלחמה, במקום לקשר של "איחוד וחברות" בין מדינות, כפי שראוי שיהיה. באמצעות פניה לרגשות לאומניים, הסוחרים הציתו לאומנות תוקפנית, ולא אפשרו לאוכלוסייה המקומית לראות כי האינטרסים האמיתיים שלהם דורשים יצירת מערכות של סחר נינוח עם שכניהם.
השלום והיציבות ביבשת אירופה הועמדו בסכנה על ידי קנוניות הסוחרים, שדחפו פוליטיקאים למלחמות שנועדו להגן של השווקים המקומיים, או לכבוש שווקים זרים. הרי הרבה יותר קל לנהל מונופולים פרטיים בגיבוי צבאי, מלהתחרות בשוק החופשי באמצעות הורדת מחירים ושיפור האיכות. הסוחרים זממו להשתלט בצורה כזו על המדינה, תוך שהם מרמים את הציבור ומשתמשים בכוחם הפוליטי כדי לקדם את האינטרסים הצרים שלהם.
מטבע זהב בערך של שני מוהור (30 רופיות) עם דיוקנו של המלך ויליאם הרביעי (1835), הודו הבריטית. אוסף המטבעות של National Museum of American History, תצלום: ויקיפדיה
הרעיון המפורסם מכל רעיונותיו של סמית – רעיון "היד הנעלמה", כמטפורה לכוחות השוק המקדמים את טובת הכלל ללא פיקוח והכוונה – אכן עלה בדיוק בהקשר זה של המתקפה האימתנית שלו על אליטות הסוחרים. סמית בהחלט פקפק בניסיונותיהם של פוליטיקאים להתערב או לעקוף תהליכים בסיסיים המתרחשים בשוק, מתוך תקוות שווא כי באמצעות הקצאת משאבים אפשר יהיה להגיע לתוצאות טובות יותר מאלה שייצמחו בשוק המתנהל בחופשיות. אלא שבפסקה מתוך "עושר העמים" שבה הוא מעלה את רעיון היד הנעלמה, הוא אינו מתייחס רק למצב כללי של התערבות, אלא למצב של התערבות שנעשית לטובת אליטות המסחר, שהמקדמות את ענייניהן על חשבון הציבור.
זוהי אירוניה היסטורית שהרעיון המפורסם ביותר של סמית מועלה כעת על פי רוב כדי להגן על שווקים לא מפוקחים, נגד התערבות המדינה, כדי להגן על האינטרסים של בעלי הון פרטיים
זוהי אירוניה היסטורית שהרעיון המפורסם ביותר של סמית מועלה כעת על פי רוב כדי להגן על שווקים לא מפוקחים, נגד התערבות המדינה, כדי להגן על האינטרסים של בעלי הון פרטיים. משום שהדבר מנוגד כמעט לגמרי לכוונה המקורית של סמית, שרצה לטעון בעד הגבלת פעולותיהם של קבוצות סוחרים. כשהוא טען ששווקים מסוגלים להתנהל ביעילות מופלאה – כי אף שכל אדם פרטי 'מתכוון לתועלתו הפרטית בלבד, ובמקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על ידי יד נעלמה לקידום מטרה שלא היה בכוונתו לקדם" – הוא התכוון לקרוא לשחרור היחידים ממגבלות שהטילו עליהם המונופולים שהסוחרים הקימו ושלשם ביצורם הם השתמשו בכוח המדינה. מושג היד הנעלמה שימש במקור כדי למשוך תשומת לב, לא לבעיית ההתערבות של המדינה, אלא לעובדה שהמדינה לכודה [בידי הסוחרים].
סמית היה פסימי מאוד בנוגע לאחיזה שהסוחרים הצליחו לאחוז בגרונה של הפוליטיקה האירופאית, ולא סבר שיש סיכוי שאי פעם אחיזה זו תתרופף. משום כך, הוא כינה את החלופה המועדפת עליו – שבה שווקים ליברלים מייצרים עושר שיגיע בסופו של דבר לכלל האזרחים – סוג של "אוטופיה" שלעולם לא תתגשם. היסטורית, התברר שבנושא זה הוא טעה, לפחות במידת מה: אנחנו חיים כיום בעידן של שוק חופשי יחסית. אבל אי אפשר להכחיש כי קנוניות סוחרים והחיבור של המדינה עם מה שמכונה כיום בשם כוח התאגידים, נותרו מרכיבים מהותיים במציאות הפוליטית והכלכלית שלנו.
בכל מקרה, יחסו העוין של סמית כלפי הסוחרים רחוק מאוד מהתמיכה הנלהבת בנוסח רייגן ביזמוּת הקפיטליסטית הנערצת, שדי לשחרר אותה מכבלי המדינה כדי שתוביל אותנו לצמיחה כלכלית בלתי מתוכננת זוהרת. להפך, מן הניתוח של סמית עולה כי חברה חופשית בעלת כלכה בריאה צריכה להטיל מגבלות על האליטות הכלכליות, כדי שליד הנעלמה תהיה הזדמנות לפעול את פעולתה הפרדוקסלית.
האם זה הופך את סמית לחסיד (המקדים את זמנו) של השמאל הפוליטי? לא, ומסקנה כזו תהיה טעות חמורה. האמת היא גם מורכבת יותר, וגם מעניינת יותר.
אף שסמית ביקר חריפות את האופן שבו הסוחרים זוממים לקדם את האינטרסים שלהם על חשבון שאר החברה, הוא לא האמין לרגע שהפוליטיקאים יוכלו להחליף בהצלחה את הסוחרים הפרטיים כמובילים ההכרחיים של הפעילות הכלכלית.
נכון, כשסוחרים הורשו לשלוט ללא פיקוח – כפי שחברת הודו המזרחית הבריטית הורשתה לעשות בבנגל – התוצאות היו הרות אסון. "מחסור, רעב ותמותה", שהיו בעצמם תוצאות של "עריצות" ו"אסונות", היכו בהודו, כתוצאה מ"שליטה מדכאת", שהתבססה על כוח ואי צדק. סמית סבר שאסור בשום אופן שסוחרים ינהלו את הפוליטיקה. הקנוניות המונופוליסטיות שלהם יהיו "הרסניות" לכל המדינות "שלרוע מזלן יישלטו בידיהם".
פקיד של חברת הודו המזרחית (1760), תמונה שהוזמנה על ידי החברה והוצגה במשרדיה, ככל הנראה של הרופא William Fullerton of Rosemount, שהיה לימים ראש העיר כלכתה. האמן: דיפ צ'אנד. תצלום: ויקיפדיה
עם זאת, גם ההפך נכון למדי: פוליטיקאים הם גרועים ביותר בכל הקשור לסחר, ואסור להם לנסות להשתלט על הניהול השוטף של ענייני הכלכלה. הדבר נובע מכך שמנהיגים פוליטיים מוצאים את עצמם מתמודדים עם מצב שלטענת סמית מביא לכך ש"רק לעתים רחוקות הם מצליחים" להפוך ל"הרפתקנים בתחומי המסחר השונים", אף שהם מתפתים תכופות לנסות, לרוב מתוך תשוקה אמיתית לשפר את מצבה של אומתם.
פוליטיקאים, על פי סמית, מקבלים החלטות גרועות בהרבה באשר לאופן חלוקת המשאבים, מאלה המתקבלות על ידי צבר היחידים המקיימים מסחר חופשי ספונטני
פוליטיקאים, על פי סמית, מקבלים החלטות גרועות בהרבה באשר לאופן חלוקת המשאבים, מאלה המתקבלות על ידי צבר היחידים המקיימים מסחר חופשי ספונטני. כתוצאה מכך, בכל הנוגע לסחר, על פי רוב יהיה טיפשי מצדם לנסות להחליף את הרשת המסועפת של קונים ומוכרים בשליטה מרכזית כלשהי. כולל, מסתבר, בדיוק את אותן רשתות שנבנו סביב הפעילויות של אליטות המסחר לשם הפקת רווחים.
בניתוח הסופי של סמית, הסוחרים עשויים להיות זדוניים, אבל הם נחוצים מאוד, כחלק מהתפקוד הכלכלי רחב ההיקף. "המדע [האמיתי] של המדינאי או המחוקק" כולל החלטות בדבר השליטה הטובה ביותר בפעילויות הזדוניות של הסוחרים. פוליטיקאים יעילים חייבים למצוא איזון בין מתן חירות לאליטות הכלכליות, כדי שאלה יוכלו לבצע פעילויות מסחריות לגיטימיות, ובין שליטה בפעילויות אלה, כדי שלא ישמשו כלים לניצול. במילים אחרות, סמית היה רחוק מאוד מלבקש מאיתנו לבטוח ב"יזמים", שלכאורה "יוצרים עושר", אלה שהניאו-ליברליזם רואה בהם מנהיגים של שגשוג כלכלי. להפך, הענקת יד חופשית ליזמים דומה למנוי שועלים לניהול לול תרנגולות.
חשוב מאוד להבין, עם זאת, שסמית לא הציע כל תכנית מוגדרת למציאת האיזון בין סחר חופשי לבין פיקוח פוליטי קפדני. להפך, הוא הדגיש שוב ושוב את הקשיים העמוקים שעמן נאלצות חברות סחר להתמודד.
השחקנים בזירה הפוליטית, טען סמית, נוטים לרוב להיסחף ב"רוח השיטה", הגורמת להם להתאהב בתוכניות מופשטות, שהם מקווים כי יובילו לרפורמות מועילות. בדרך כלל, מאחורי תוכניות כאלה עומדים מניעים טהורים: תשוקה אמיתית לשיפור החברה. אולם הבעיה היא ש"רוח השיטה" אינה מאפשרת ליחידים לראות את המורכבויות הלא תמיד נעימות של יצירת שינוי בעולם האמיתי. כפי שסמית אומר באחת הפסקאות רבות העוצמה ב- :The Theory of Moral Sentiments
"[איש השיטה] מדמיין לעצמו, כנראה, כיצד יארגן את החברים השונים בחברה בכלל בקלות, כמו יד המניעה כלים על לוח השחמט. הוא לא חושב לרגע שלכלים על לוח השחמט ישנם עקרונות תנועה אחרים, מלבד אלה שהיד הזו כופה עליהם. אלא שעל פני לוח השחמט הגדול של החברה האנושית, לכל כלי יש עיקרון תנועה משלו, שונה לחלוטין מזה שהמחוקק בוחר לכפות עליו. כאשר שני העקרונות הללו עולים בקנה אחד ומובילים לאותו כיוון, משחק השחמט האנושי מתנהל בקלות ובהרמוניה ויימשך, קרוב לוודאי, בשמחה ובהצלחה. כשהם נוגדים זה את זה, או נבדלים, המשחק יימשך באורח אומלל, והחברה תתנהל בכל עת באי סדר מוחלט".
קל מאוד לטעות בהבנת הטיעון של סמית. במבט ראשון, הוא נראה כמו התנגדות ימנית לתכנון מדיניות בנוסח סוציאליסטי. אבל מדובר בטיעון מתוחכם בהרבה.
סמית אומר כי בפוליטיקה, כל סוג של תכנית מוגדרת עלולה להיות מסוכנת, כי "רוח השיטה" מדביקה את הפוליטיקאים בביטחון מוסרי משיחי
סמית אומר כי בפוליטיקה, כל סוג של תכנית מוגדרת – בעיקר כזו המניחה כי מיליוני בני האדם המרכיבים את החברה ישתפו איתה פעולה בלי להניד עפעף – עלולה להיות מסוכנת. זאת משום ש"רוח השיטה" מדביקה את הפוליטיקאים בביטחון מוסרי משיחי שעל פיו הרפורמות שלהם נחוצות ומוצדקות כל כך, שכדי לממש אותן, ראוי לשלם כמעט כל מחיר.
שוק בוויטנאם. תצלום: טראן פו.
והמרחק משם ועד להתעלמות מהנזק הממשי שתוכנית יכולה לגרום כשהיא משתבשת – ובעיקר אם 'הכלים על לוח השחמט' פועלים בדרכים שמתנגדות או מחבלות או משבשות את תכניתו של הפוליטיקאי – קצר מאוד. הדבר נובע מכך ש"רוח השיטה" מעודדת גישות מהסוג שבא לידי ביטוי באמירות נבובות כמו "אי אפשר להכין חביתה מבלי לשבור ביצים". במילים אחרות, גישות שלפיהן ניתן להקריב מתנגדים או עוברי אורח תמימים לטובת החזון המוסרי החשוב יותר.
סמית הזהיר מפני כל התוכניות המופשטות באותה מידה. ההשקפה שלו מעודדת, כמובן, הטלת ספק בכל הנוגע לאסטרטגיות כגון השתלטות על הבסיס התעשייתי של המדינה, ההנחה כי ברור לנו מה האזרחים הטובים ירצו או יזדקקו לו בחמש השנים הבאות, ובהתאם ניסיון לבטל את מקומו של השוק בחלוקת המשאבים. אבל באותה מידה, תפישתו גם מביעה חשד עמוק בתוכנית למהר ולהפריט תעשיות שהיו קודם לכן בבעלות המדינה, ולחשוף מיליוני אזרחים לסכנות שבאבטלה ולאפשרות של הרס הקהילות שלהם. במילים אחרות, תאצ'ר בוודאי לא הבינה זאת, אבל השינויים האלימים שהיא כפתה על הכלכלה הבריטית במהלך שנות השמונים, היו תוצאה של "רוח השיטה", ממש כמו כל אסטרטגיה סובייטית של פיקוח מלמעלה על התעשייה.
המסר של סמית חוצה גבולות מפלגתיים ואידיאולוגיים, ומתאים לשמאל וגם לימין. הוא נוגע לגישה הפתולוגית שפוליטיקאים מכל גווני הקשת הפוליטית מועדים לה. אם גישה כזו לא תרוסן, היא עלולה להיות מקור לא רק לאי סדר ולחוסר יעילות אלא גם לאכזריות וסבל, ומי שימצאו את עצמם בצד הלא נכון של השלכות התוכנית, יוכרחו על ידי בעלי השררה לשאת בהשלכות האלה למרות הכול. סמית, לעומת זאת, מעודד אותנו להכיר בכך שפוליטיקה מציאותית תהיה תמיד מורכבת מדי לניהול באמצעות אידיאולוגיה מוכנה מראש. אנחנו זקוקים לפוליטיקאים בעלי שיפוט זהיר ובגרות מוסרית, ועל אלה אין מונופול לשום אידיאולוגיה או עמדה פוליטית.
פול סגאר (Sagar) מלמד תיאוריה פוליטית במחלקה לכלכלה פוליטית בקינגס קולג' לונדון.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: שטר כסף של ונצואלה עם דיוקנו של סימון בוליבר. תצלום: פרדי קולינס, unsplash.com
Photo by Freddie Collins on Unsplash
תגובות פייסבוק
12 תגובות על סוד היד הנעלמה
כשלמדתי כלכלה קראתי את עושר העמים. כשירות לציבור, אתמצת לכם אותו במשפט אחד:
כדי שהאומה תתעשר כל פועל צריך להתמחות ולעסוק רק בדבר אחד, ורק לפילוסופים מותר להתהלך במפעלים ולהסביר לפועלים כיצד לשפר את עבודתם (אדם סמית, למותר לציין, ראה בעצמו פילוסוף).
בראיה מודרנית, הספר הוא גיבוב מקושקש של תצפיות דמיוניות כמו תיאורים ציוריים של הפועל החרוץ במפעל שמיצר לעומת פועל החווה הנרפה והעצל, וכל כולו צועק פלצנות והתנשאות אריסטוטיאנית. עם כל הכבוד לערך ההיסטורי שלו, לא הייתי מצטט אותו כהוכחה לתהליכים כלכליים אז או היום.
מאמר מאלף.
לא חושב שסמית צפה את עליית התאגידים הבינלאומיים ,ואת השליטה המוחלטת שלהם בממשלות.
“Civil government, so far as it is instituted for the security of property, is in reality instituted for the defense of the rich against the poor, or of those who have some property against those who have none at all.”
― Adam Smith
אדם סמית דיבר על האופה הפרטי.או על העסק העצמאי הקטן.זה המחובר לקהילה שלו.לטענתו של אדם סמית,אם האופה הפרטי,או המאפיה העצמאית הקטנה הנמצאת בקהילה הקטנה תלך לפי הרעיון של אדם סמית,אז כ-ו-ל-ם יהיו מרוויחים מה“יד הנעלמה“.בזמנו של אדם סמית,האופה העצמאי,חי בתוך עמו.בתוך הקהילה שלו.גם האופה העצמאי,וגם הקהילה,היו שזורים זה בזה.
אדם סמית לא צפה את הקמת חברות הענק של הקפיטליזם העכשוי.חברות הענק אשר מפעילות את כוחן הפוליטי והכלכלי על הממשלות,כדי לקדם את מטרתן.חברות ענק אלה אינן חיות בקהילה שלהן.האינטרסים שלהן ושל הקהילות אינם תואמים.אותן מעניין רק דבר אחד.
הרווחים שלהן.
במצב כזה,אין יותר את עיקרון ה“יד הנעלמה“.את ”האופה אופה בגלל תועלתו האישית“,ושכ-ו-ל-ם מרווחים.מכיוון שהקפיטליסטים מערבים את המדינה לטובת האינטרסים שלהם.
למעשה,רוממות השוק החופשי וה“יד הנעלמה“ בגרון הקפיטליסטים,אבל ידי הקפיטליסטים מעקמים את הממשלות לטובת האינטרסים שלהם,וכותשות את האופה העצמאי שאין לו את הכוח הפוליטי-כלכלי .עיקרון ה“יד הנעלמה“ נרמס.
אדם סמית הזהיר מהמצב הזה.
People of the same trade seldom meet together, even for merriment and
diversion, but the conversation ends in a CONSPIRACY against the
public, or in some contrivance to raise prices.
It is im-possible indeed to prevent such meetings, by any law which
either could be executed, or would be consistent with liberty and
jus-tice. But though the law cannot hinder people of the same trade
from sometimes assembling together, it ought to do nothing to
facilitate such assemblies; much less to render them necessary.
The interest of this third order,-בעלי העניין , therefore, has not the
same connection with the general interest of the society as that of
the other two. Merchants and master manufacturers are, in this order,
the two classes of people who commonly employ the largest capitals,
and who by their wealth draw to themselves the greatest share of the
public consideration. As during their whole lives they are engaged in
plans and projects, they have frequently more acuteness of
understanding than the greater part of country gentlemen. As their
thoughts, however, are commonly exercised rather about the interest of
their own particular branch of business, than about that of the
society, their judgment, even when given with the greatest candour
(which it has not been upon every occasion) is much more to be
depended upon with regard to the former of those two objects than with
regard to the latter. Their superiority over the country gentleman is
not so much in their knowledge of the public interest, as in their
having a better knowledge of their own interest than he has of his. It
is by this superior knowledge of their own interest that they have
frequently imposed upon his generosity, and persuaded him to give up
both his own interest and that of the public, from a very simple but
honest conviction that their interest, and not his, was the interest
of the public. The interest of the DEALERS, however, in any particular
branch of trade or manufactures, is always in some respects DIFFERENT
from, and even OPPOSITE to, that of the public.
To WIDEN the market, and to NARROW the competition, is always the
interest of the dealers.
To widen the market may frequently be agreeable enough to the interest
of the public. But to narrow the competition, must always be against
it, and can serve only to enable the DEALERS, by raising their PROFITS
above what they naturally would be, to levy, for their own benefit, an
absurd tax upon the rest of their fellow-citizens. The proposal of any
new law or regulation of commerce which comes from this order ought
always to be listened to with great precaution, and ought never to be
adopted till after having been long and carefully examined, not only
with the most scrupulous, but with the most suspicious attention. It
comes from an order of men whose INTEREST is never exactly the same
with that of the public, who have generally an interest to DECEIVE and
even to OPPRESS the public, and who accordingly have, upon many
occasions, both DECEIVED and OPPRESSED it.
n Inquiry Into the Nature and Causes of the Wealth of Nations, Book I Chapter XI, par I.11.264
.
דברים חדים וברורים,לא?
There is no invisible hand
Joseph Stiglitz
People don't behave rationally. So why do orthodox economists still cling to their discredited rational expectations theory?
https://www.theguardian.com/education/2002/dec/20/highereducation.uk1
http://www.pcdf.org/corprule/betrayal.htm
ציטוט:“Smith strongly disliked both governments and corporations. He viewed government primarily as an instrument for extracting taxes to subsidize elites and intervening in the market to protect corporate monopolies. In his words, ”Civil government, so far as it is instituted for the security of property, is in reality instituted for the defense of the rich against the poor, or of those who have some property against those who have none at all
.‘’
הקפיטליסטים הניאו-ליברלים ,הדרוויניסטים החברתיים,“שכחו“ את שאר הדברים שכתב אדם סמית.הם לקחו רק את עקרון ה"יד הנעלמה" מאדם סמית ,עיוותו אותו לצרכיהם,ומכרו אותו לציבור בחבילה עטופה של חלומות ואשליות,כדי לרוקן את הציבור מנכסיו.
. For one very rich man there must be at least five hundred poor, and the affluence of the few supposes the indigence of the many. The affluence of the rich excites the indignation of the poor, who are often both driven by want, and prompted by envy, to invade his possessions. It is only under the shelter of the civil magistrate that the owner of that valuable property, which is acquired by the labour of many years, or perhaps of many successive generations, can sleep a single night in security. He is at all times surrounded by unknown enemies, whom, though he never provoked, he can never appease, and from whose injustice he can be protected only by the powerful arm of the civil magistrate continually held up to chastise it. The acquisition of valuable and extensive property, therefore, necessarily requires the establishment of civil government. Where there is no property, or at least none that exceeds the value of two or three days' labour, civil government is not so necessary.” [WN V.i.b.2: pp 709-10]
מוששי לא הבנתי מהטענתך? בכל מקרה אדם סמית הוא לא צדק בהרבה דברים וטעה בדברים אחרים. ולפי המאמר היד הנעלמה אומרת בדיוק את מה שכלכלנים ליברלים טוענים- שללא התערבות ממשלתית המשאבים יוקצו בצורה התואמת ביותר את רצונותיהם של הפרטים השונים. וזה לא דורש להניח רציונליות אלא רק להניח שאדם עושה פעולות משום שהם תואמות את רצונותיו.
ובנוגע למאמר עצמו לשוק יש מנגננונים לרגלוציה עצמית. קוראים להם לקוחות וסוחרים מתחרים והם עושים עבודה טובה מאוד כשממשלות לא מפריעות להם או בשם עזרה לחלשים שלא צריכים עזרה או בשם פרוטקציות לסוחרים שהמאמר הזה מדבר עליהם רבות. הדרך למנוע מכח רב מדיי להגיע לסוחרים מועטין היא הפרטה! ברגע שהממשלה תתערב קשרי הון שלטון יעבירו כספי ציבור וסמכויות שונות לסוחרים. בדיוק מה שהמאמר יוצא כנגדו.
ובתהליך ההפרטה, נגיד של אוצרות גז בלב ים, אין שום אינטרס של פוליטיקאים ואין שום שחיתות והכל שקוף והאזרחים רואים הכל ויוצאים נשכרים ומשלמים בסוף מחיר נמוך יותר, נכון? או שלא הפרטנו מספיק את הגז? אוצרות לאומיים הם של העם, שהוא הריבון. הם מופרטים כבר מידי אלוהים: הם שלנו.
צודק לגמרי, אבל רק בעולם גלובלי באמת, שבו אין מדינות ואין גבולות ואין מכסים ואין הבדלים של שערי מטבע ובורסות נפרדות. בעולם כזה, השוק החופשי המושלם, אולי יעבוד. לא שיש לכך הוכחה, ולא שמישהו חושב על המחיר האנושי של פתרון כזה....
המחיר האנושי לש פתרון כזה לפי דעתי ולפי ההוכחות ההיסטוריות המוגבלות הוא שיפור איכות החיים של כל האזרחים בגלל שהשיפור בטכנולוגיות חדשות והגדלת הייצור של דברים כמו בתים, מזון, תרופות וכו ישפרו את חיי כולנו. בנוסף הממשלה תפסיק להגביל את יכולתם ורצונם של עניים לעבוד, מה שישפר את חייהם. המחיר האנושי של ממשלות גדולות הוא מחיר שכולנו משלמים ומי שסובל ממנו יותר מכל הוא העניים שמתקשים לסגור את החודש או למצוא עבודה בגלל הגבלות ממשלתיות. והממשלה היא לא אנחנו היא לא מייצגת אותנו ואתה יכול לראות את התוצאה של ניהול הממשלה את משאבי הטבע. אם הם הופרטו מאלוהים אז הממשלה גנבה אותם ונתנה למקורבים.
קודם כל תודה למחבר המאמר, מאוד אהבתי.
אהבתי מאוד שאתה שם אצבע על נקודה חשובה מאוד והיא: כל תכנון מראש (שיטה), היא לעומק רודנות. אם כך אין למעשה הבדל בין כל השיטות, כולם יחד הם רודנים. אם זה השיטה הקומוניסטית ואם זה השיטה הקפיטליסטית.
ולכן אדם סמית - שרוח החירות פעם בו כפילוסוף הגון - טען שאם רק נשחרר את האדם הדינמי מכבלי השיטות למיניהם, אז הוא יתנהל ברציונליות, ואם כך, שכל אחד יתנהל ברציונליות אז היד הנעלמת המטפורית שלו יכול לפעול. הווה אומר, אם רק לא יהיה משטרים וכל בני אנוש בני חורין, אז כל בן אנוש מתנהל ברציונליות ולכן יהיה טוב לכולם.
אדם סמית כמו כל כלכלן במדעי הכלכלה, מתעלמים משני דברים בסיסיים, 1, למה בני אנוש פרטים ועצמאיים מתארגנים כחברה ככוח (= מדינה או לאום) ? 2, כוחו של המצאת הקניין וכוחו של אליל הכסף.
למה בני אנוש מתארגנים ככוח? דיי פשוט, או שיש להם קניין ורוצים להגן עליהם מאלה שאין להם קניין, או להפך, אין להם קניין ולכן רוצים לכבוש בכוח קניינים.
יוצא מכאן שהמצאת הקניין הוא הוא הגורם הראשוני להמצאת הכוח החברתית הכפייתית. ולכן אם השוק החופשי בא לתת לנו קניינים, תמיד יבוא הכוח החברתית (מאלה שהפסידו את קנייניהם בשוק החופשי) מולו, ולכן לעולם אי אפשר שוק חופשי באמת.
החברה היהודית או הלאום היהודי הוא דוגמא מאלפת: היהודים עוזבים את ארץ ישראל (לפני אלפיים שנה) לטובת ארצות זרות שנותן להם חופש, והם מתחילים לסחור, והנה המצאת הקניין פלוס אליל הכסף מכנס מהר מאוד את ההון החברתי אצל יחידים שהם כמובן ברובו יהודים, והנה נשללת רוב הקניינים מהאומה המקורית. מה האומה המקורית עושה ? דיי פשוט, מתארגנים בכוח הלאום בכדי להרוג או לגרש את בעלי הקניין שהם היהודים.
היהודי התעלם מהעובדה שאליל הכסף מכנס את כל קנייני החברה אצל יחידים, ואז בא הכוח החברתית ועושה סדר.
ובכן היהודי אחרי אלפים שנות גרושים והשמדה, סוף סוף מחליט שהוא גם צריך כוח חברתית בשביל קניין. אומר ועושה, הוא יוצא לצייד, הוא יוצא להחזיר לעצמו בכוח החרב את ארץ ירושתו מימים ימימה.
ובכן, הוא חוזר לארץ על גבי דם רווקיהם ורווקותיהם, והנה יש לו קניין וגם חיילים חינם (חוק גיוס חובה) לשמור עליהם.
בתחילה באמת היהודי עוד דאג לכל יהודי שתהיה לו חלק (מעברה זה גם משהו) בארץ ירושתו משום חוק השבות, כלומר בתחילה היהודי התנהל בשיטה הנקראת "סוציאל דמוקרטי" אבל מהר מאוד שכח למה הוא חזר על גבי הרווקים והרווקות לארץ ירושתו ואימץ בחום את השיטה הקפיטליסטית. כאן היהודי שכח לגמרי מהעובדה שאליל הכסף מכנס את הקניינים אצל יחידים ושוב נצטרך את כוח החברה לגנוב מהיחידים את קניינם. כלומר שוב יעלה לשילטון השמאל הכל כך שנוא לקפיטל. השמאל שוב יחלק רק פירורים כמו מעברות והוא יסתגר בקיבוצים עם גדרי תייל. ושוב יעלה הקפיטל בחזרה וחוזר חלילה וחלילה. בינתיים תשכחו משוק חופשי באמת. ותמיד תהיה למנוולים האלה חיילים בחינם בלי שהחייל מקבל משהו בתמורה, למשל מעברה. אם כי לפחות השמאל נתן לו מעברה מה שאין כן בייבי\שקד\בנט\לפיד\כחלון שולח את החייל למות תחת הגשר מרעב או לחליפין שיהי עבד לאיזה טייקון.
ובכן אפיה בני אנוש כשלו ? השאלה מטריפה באמת אם אנו עוסקים ביהודי. הרי הוא הוא – היהודי -תמיד ידע על בשרו מה זה אליל הכסף והקניין. תמיד ידע להתעשר עד הפוגרום הבא. ולבסוף (אחרי אלפים שנה) נמאס לו וחזר לארץ ירושתו. אז למה הוא חוזר להיות שוב הטיפש והשטחי ? הרי אם בגולה הרודפים אותו היו זרים, הפעם הרודפים אותו יהיו אחיו הוא, הרי מה חושבים למשל משפחת תשובה, שהם יקבלו חיילים חינם בכדי להגן על הגז הטבעי שהוא גזל מהיהודים ? מה חושב המשכירי דירות לאחיהם היהודים בארץ ירושתם ? האם לתמיד הוא יגזול מאחיו את משכורתו על הזכות לישון בארץ ירושתו ? אם כל האומות גירשו אותנו החזירים מארצם, אז למה שאחינו לא יעשו לנו את אותו דבר בארץ שלהם ? במיוחד שאתה כופה עליהם להיות לך חיילים בחינם, הם – החיילים בכפיה - צריכים רק לסובב את הנשק לכיוון הנכון.
אנו בכיף מגרשים את הזרים (הסודנים וכדומה) כי אנו רוצים לשמור על הקניינים שלנו, אז למה שלא נעשה את זה לבסוף למשכירי הדירות או למשפחת תשובה ?
אז אפיה אנו כושלים כל כך ? כלומר איפה הטעות ?
ובכן הטעות היא דיי פשוטה. אין חירות אמיתית בלי שלכל בן אנוש יש קניין פרטי שאי אפשר למכור אותו לצמיתות, כלומר כחוק יסוד חירות האדם כל בן אנוש אמור שתהיה לו קניין פרטי ומקור פרנסה. כלומר הדבר הבסיסי הזה קודמת לכל כוח בעולם, קודמת לכוח החברה וקודמת לכל שיטה ואידיאולוגיה. אם למשל על פי החשיבה היום אין לנו זכות מוקנה לנשום בלי רשות מהשופט ברק, ואין לנו זכות לאגור מים ומי גשם על פי החוק ואין לנו זכות לדרוך על כדור הארץ בלי לשלם פרוטקשן לעיר, ואין לנו זכות להתנחל על פיסת אדמה לבנות לעצמינו את הבית שלנו, וכוח החברה\המדינה הוא ההורה העליון של צאצאינו\עמלינו ?! ביום שיוסדר הקניין הפרטי לכל בן אנוש בכדור הארץ, אז פלא פלאים, יש לו זכות לאגור מים ויש לו זכות טבעית לנשום, והוא ואשתו ההורים הבלעדיים של צאצאיהם. כלומר זה מחוקי היסוד של האדם שהיא קודמת לכל כוח אחר בעולם, אפי' אליל הכסף לא יכול לקנות ממנו את הקניין הרי אי אפשר למכור את הנחלה הפרטית לצמיתות.
מה אם משאבי הטבע ? זה נשאר בידי הציבור כלומר המשאבים שייכים לכולם בשווה.
עכשיו, שכולנו בני חורין פלוס הטבע, אז אנו באים לשוק החופשי כחופשיים מול היזם. מה שאין כן במצב העכשווי כולנו באים לשוק החופשי בכפיה כי שללו מאתנו את הטבע מראש כלומר אנו תמיד נחותים מול היזמים שמחזיקים אותנו בגרון.
למה צריך שוק חופשי בכלל אם יש לי נחלה וכל מה שאני צריך ? כאן נכנסת המושג שנקרא "חלוקת העבודה". אדם סמית לא מפספס את הדבר היסודי הזה. ומאריך לשכנע אותנו כמה טוב לנו כבני חורין להיות חלק בחלוקת העבודה. כלומר בראשונה הוא מתחיל עם חלוקת העבודה שזה הגורם לעושר העמים\החברה.
עדיף לנו – משכנע אותנו אדם סמית – שכל אדם יעשה חלק קטן ממשהו, כל היום והשבוע והחודש והשנה, ככה כולנו נצמח עד אין סוף. אילו היינו צריכים - בנחלתינו הפרטית - לעשות הכל לבד, כולנו נהיה עניים בכמות סוגי הסחורות, מה שאין כן אם נהיה חלק בחלוקת העבודה, אז נהיה עשירים בכמות סוגי הסחורות.
(אדם סמית מודע לכך שאם כל אדם יצטרך לעבוד יומם ולילה בחלוקת העבודה בכדי לשרוד את היום, מה יהיה עם תרבות אמונות מחקרי מדע מדעי הרפואה וכו' וכו' ? כלומר למה שהאדם ירצה בכלל חברה, אם כל הישגיו הכלליים זה אך ורק לשרוד את היום ? בכדי לשכנע את האדם להישאר בחברה בכל זאת, כאן החברה צריכה פילוסופים ומדענים וחוקרים וסתם אמנים וכדומה, ואייך וממה הם יתפרנסו כלומר הפילוסופים ממה יתפרנסו ? כאן אדם סמית אומר שהציבור כלומר המשטר צריך לפרנס אותם. כלומר במפורש לאדם סמית יש שיטה\משטר, אחרת מי יפרנס את הפילוסופים, ובלי פילוסופים אין חברה בכלל והבינו)
נשים לב, שאדם סמית מתעלם מהעובדה שבכל שיטה חברתית, תמיד על האדם נכפת להיות חלק בחלוקת העובדה. אם בקומוניזם לפחות אמור הצמיחה להתחלק בשווה, אצל הקפיטל החזיר תשכח מיזה, כלומר הקפיטל כופה עליך להיות חלק בחלוקת העבודה אבל את הצמיחה ? קדחת !! תמות תחת הגשר בשקט (כאילו המנוול הזה ייתן לנו למות תחת הגשר, הרי ישלח פקח לגרש אותי גם משם כי צריך ארץ בלי הומלסים).
אייך הקפיטל כופה עלינו את חלוקת העובדה ? דיי פשוט, מילטון פרידמן הנאו ליבראל הנודע טוען שצריך שוויון חברתית בשלילת הטבע מכל אדם ככה נכפה בכפיה - בשוויון כמובן - על כולנו להיות חלק בחלוקת העבודה. אבל יש כאלה שנולדים עם ירושה, אז אין שוויון ? בא מילטון פרידמן הליברל הנודע וטוען ברוב חוצפה, שצריך לבטל את הירושה ככה כולנו נהיה שוויוניים בשלילת הטבע מראש. והנה כולנו מובלים לשוק החופשי בכפיה. ואז באים היזמים השמנים ועומדים מול עבדים הרעבים והנה קיבלנו שוק חופשי מדומיינת ולא מבינים איפה נעלם היד הנעלמת.
אתם מבינים? כל שיטה כופה עלינו את חלוקת העבודה, כלומר בשניהם אנו עבדים, אחת לפחות נותנת לנו מעברות, השניה שוללת מאתנו הכל בכל מכל כל. ולכן לא פלא שתמיד אנו זזים משיטה אחד למשנהו, פעם אנו ימין ופעם אנו שמאל וכדומה.
אבל אם אדם סמית ושאר כלכלני מדעי הכלכלה היו מבינים ששוק חופשי אפשרית אך ורק שכל אדם בא לשם כבן חורין (שזה אומר יש לנו נחלה פרטית ויש לו חלק שווה במשאבי הארץ, וכל זה כחוק יסוד שקודמת לשום כוח בעולם, כוח פוליטי או כוח הרוב או כוח משפטי וכדומה), בכל זאת הוא מעוניין להיות חלק בחלוקת העבודה ?! אז הוא עומד מול היזם פנים מול פנים, הווה אומר אם היזם משכנע אותו בכדאיות לצאת לעבוד בחוץ אצל היזם, אז אולי יעשה זאת מרצונו החופשי ובאמת יצמיח את כולנו, גם את היזם וגם את הפועל. הפועל לא מסתכן בכלום הרי תמיד הוא יכול לחזור לנחלתו הפרטית שלו ולהסתפק עם מה שיש לו. אם יצליח לצמוח אז טוב ואם לא הוא חוזר לנחלתו. וכן היזם עצמו באותו מצב שוויוני בלי סיכון הרי גם לו יש את נחלתו הפרטית.
מה שקורה כהיום, שהיזם לא מסתכן לעולם משום ה"בע"מ" ועל הפרט המסכן נכפת על ידי שלילת הטבע ממנו מראש לבוא לשוק להיות חלק בחלוקת העבודה. כלומר לפרט אין ברירה, הוא חייב לבוא אחרת ימות מרעב, מצד שני אם יש לו משהו, הוא יכול להפסיד את המשהו הזה בשוק כי אין לו את ה"בע"מ". ולכן הוא ועוד פרטים ועבדים שכאלה מתארגנים ככוח פוליטי וכחברה ויוצאים לצייד. והנה היזם הטיפש יצא במקרה הטוב ערום מכל ובמקרה הגרוע הרגו אותו או שלחו אותו לתאי הגזים.
אם הצלחתם להחזיק מעמד עד לכאן, נמשיך מכאן לאליל הכסף.
ובכן, באנו כולנו לשוק החופשי כבני חורין וכל אחד (היזם ופועליו והעצמאי) מביא את הסחורה שלו. אייך נעשה את החליפין ? כאן הומצאה הכסף כאמצעי חליפין. הכסף בעצם הוא שטר עמל אנושי, כלומר כל שעת עמל שווה X כסף.
מיהו יצרן הכסף ? כלומר יש מישהו שהוא יצרן הכסף, הוא בודק כמה שווה צמיחה החברה ועל פיו הוא יוצר את כמות הכסף. היצרן הזה למי הוא מחלק את הכסף ? האם הוא מחלק את זה בחינם ? לא, הוא מקבל משהו ערכי בתמורה. אז למה שאנו נאפשר יצרן כסף שכזה ? הרי נכון שקיבלנו כסף על עמלינו אבל למה שהיצרן יקבל את עמלינו בחינם הרי הוא יצרן הכסף.
מכאן נבין שיצירת הכסף היא משאב חברתית כמו כל משאב חברתי אחר. כלומר יצירת הכסף שייכת לכולנו בחינם. אם זה המצב, אז צריך כל אדם להאריך כמה שווה שעת עמלו במציאות ועל פי הוא ייצור לעצמו את כספו לשם החליפין. כלומר כל בן החברה מקבל כסף כשכר בסיסי בכל חודש בחודשו.
והנה הבטחנו את חירות האדם עם זה שיש לו נחלה פרטית כקניין נצחי לו ולצאצאיו. ויש לו גם חלק ביצירת הכסף כלומר יש לו חלק במשאב החברתי כמו בכל משאב טבעי.
והנה כולנו באים לשוק כבני חורין.
מה קורה במציאות המודרנית ? במציאות, כל אדם באמת מאריך כמה שווה עמלו החודשית והשנתית והוא הולך ליצרן הכסף מהמאפיה (הבנקים) והוא - הבנק - יוצר לו כסף על חשבון ההבטחה שהוא יצליח בעמלו. הוא כמובן צריך לשלם ליצרן ריבית וגם חייב להכניס את היצרן כשותף מלא ביזמות שלו.
אם הצליח לו, אז דיי בסדר, המפיונר קיבל את חלקו ושניהם חוגגים. אבל אם ח"ו היזם או העצמאי כשלו פה ושם, הטורף\הבנק יקפוץ על הכשלונו הרגעי ויגזול ממנו הכל בכל מכל כל. והנה היזם הפסיד הכל (והמפיונר = הבנק חוגג ) והוא בא או לגשר למות או לשוק כעבד נרצע לעבוד בשביל יזם אחר שחושב שיצליח איפה שההוא נכשל. (ואבי שמחון יאמר: "מה לעשות יש ברירה טבעית")
כל זה נכון כלפי היזמים וכדומה, מה קורה עם "עמך ישראל" כלומר עם ההמונים ? הם לא יכולים ליצור את כספם הרי הבנק לא יתן להם ליצור כסף סתם בלי בטחונות והבטחות, ולכן הוא תמיד טרף קל לכל יזם בשוק הרי הם באים לשוק בכפיה כי אין להם כלום הרי אפי' לאגור מים או מי גשם אסור להם על פי החוק. מה עוד הם תמיד חייבים פרוטקשן לעיר על עצם הדריכה על כדור הארץ.
תשימו לב, שאם רק ניקח בחזרה את המשאב החברתית של יצירת הכסף, אז כל אדם בא לשוק שיש לו כסף בכיס, הוא יכול לסחור או דווקא לבחור להיות חלק בחלוקת העבודה, והכל כבן חורין באמת. במצב כזה אולי היד הנעלמת יתעורר משנתו העמוקה. כלומר אם אדם סמית באמת חשב שיש יד נעלמת, הוא התכוון אך ורק במצב כזה שכל אדם הוא בן חורין בשוק. אבל אם על בני אנוש נכפת לבוא לשוק ועוד בתנאים התחלתיים שכאלה ?! אז לא נתפלא שהם מתארגנים ככוח חברתית לצאת לצייד. ואז הלך השוק וכל העשירים לעזאזל כולל כמובן הציידים כלומר חורבן החברה באופן טוטלי.
לסיכום:
דיי להיות שטחיים ופנאטים. אנו יודעים מה צריך להיות, צריך שלכל אדם ביקום יהיה קניין פרטית לו ולצאצאיו. אנו יודעים מהי יצירת הכסף ולכן זה משאב ציבורי כמו כל משאב טבעי שהיא שייכת לכולם בלי יוצאים מהכלל.
אחרי שנבטיח את זה כחוק יסוד האדם וחירותו, אז אפשר ואפי' כדאי להיות שותף בחלוקת העבודה. ורק אז אפשרי לדבר על שוק חופשי ואז יופיע היד הנעלמת הדמיונית שסמית כיוון אליו.
ואם לא נעשה מה שצריך כנ"ל, תמיד פרטים עשוקים יתארגנו ככוח, ואז כולנו נהיה עבדים ורובוטים לכוח הדמיוני הזה שנקרא מדינה או לאום, אפי' זכות מוקנה לנשום אין לנו שיש כוח דמיוני שכזה ששולט בנו, וכנ"ל אפי' צאצאינו לא שלנו כי הכוח הזה הוא הוא ההורה העליון, הרי הוא צריך חיילים בחינם ועוד רווקים ורווקות כי הם יותר זולים.
השמאל והנאור תמיד מצטדקים וטוענים שאילו רק נקבל את השררה, יהיה טוב לכולם, אבל אם כל כך טוב היה למה הימין עלה לשלטון ? עכשיו עבדי הקפיטל הימני זועקים חמס: שללו מהם את כל הארץ ככה שהם אמורים לשלם את כל משכורתם בשביל חור לישון בו בלילות = שכירות, וגם גזלו מהם את כל משאבי הארץ כולל המשאב של יצירת הכסף החברתית. והנה נשארנו בלי כלום. מה עוד אנו ממשיכים לתרום את צאצאינו בחינם כחיילים (משום חוק גיוס חובה) בשביל להגן על משפחת תשובה ועל אסדות הגז הטבעי שגזלו מאתנו ועוד בחינם. ולכן לכאורה השמאל יחזור לשלטון. ואז מה השמאל יעשה ? יתן לנו מעברות והוא יסתגר בקיבוץ תחת גדרי תיל ?
אנחנו חייבים להפנים את הציטטה שמחבר המאמר היקר הביא לנו מאדם סמית.
"[איש השיטה] מדמיין לעצמו, כנראה, כיצד יארגן את החברים השונים בחברה בכלל בקלות, כמו יד המניעה כלים על לוח השחמט. הוא לא חושב לרגע שלכלים על לוח השחמט ישנם עקרונות תנועה אחרים, מלבד אלה שהיד הזו כופה עליהם. אלא שעל פני לוח השחמט הגדול של החברה האנושית, לכל כלי יש עיקרון תנועה משלו, שונה לחלוטין מזה שהמחוקק בוחר לכפות עליו. כאשר שני העקרונות הללו עולים בקנה אחד ומובילים לאותו כיוון, משחק השחמט האנושי מתנהל בקלות ובהרמוניה ויימשך, קרוב לוודאי, בשמחה ובהצלחה. כשהם נוגדים זה את זה, או נבדלים, המשחק יימשך באורח אומלל, והחברה תתנהל בכל עת באי סדר מוחלט".
בברכה
Max maxmen
ארכימדס טעה
מיכל שליולמה הרעיונות הטובים ביותר שלנו נולדים במקלחת? | יכול להיות שחלק מתהילתם של...
X 3 דקות
לב פועם גם בממלכת הכוח
קרן שפיבלי להבין את הכוח ואת פעולתו בעולם, לא נוכל להשיג את החופש...
X 17 דקות
שבחי הסתיו
סחיספרדו אינפטנסהקריאה האיטית, ההתבוננות על העולם, השיבה למשפטים נהדרים ולספרים נצחיים שקראנו, ההנהון...
X 4 דקות