נפט על פני מים

המיצב של ז׳אן קלוד וכריסטו שכותרתו ״המסטבה של לונדון״ כאילו מתריס כנגד הקביעה של דייוויד אור, לפיה נפט, בניגוד למים, מעולם ״לא הצית את הדמיון״. המיצב של בני הזוג משנת 2018 על אגם סרפנטיין בהייד פארק בלונדון אכן מסקרן מאוד, ויזואלית ורעיונות. הוא נבנה מ-7506 חביות נפט שהוצבו זו על גבי זו בצורה של מבנה מסופוטמי ומצרי עתיק הידוע בשם ״מסטבה״. המבנה התנשא לגובה של 20 מטרים, רוחבו היה 30 מטרים ואורכו 40 מטרים, והוא הוקם על גבי פלטפורמה צפה, על הנהר, שתוכננה במיוחד עבורו.

The London Mastaba, אגם סרפנטיין, לונדון (2018), כריסטו וז'אן קלוד. תצלום: אמנדה סלייטר

נפט ומים לא יכולים – ולא אמורים להתערבב. הרעיון של נפט צף על מים מעורר מיד דימויים של כתמי נפט ענקיים והרסניים כמו אלה שנגרמו בשנת 1989 באלסקה מ״אקסון ולדז״, מהמכלית ״פרסטיז׳״ ליד ספרד בשנת 2002 או מהמכלית Deepwater Horizon של חברת BP במפרץ מקסיקו בשנת 2010 – ואלה רק חלק ממספר רב של אסונות.

השימוש הרב של כריסטו בחביות נפט במגוון פרויקטים החל משנת 1958, מפנה את תשומת הלב כמובן אל הנפט הגולמי. הפוליטיקה נמצאת בבסיס רוב (אם לא כל) המיצבים של כריסטו שעשו שימוש בחביות נפט, אם כי רבים אחרים תוכננו אך לא יצאו לפועל

השימוש הרב של כריסטו בחביות נפט במגוון פרויקטים החל משנת 1958, מפנה את תשומת הלב כמובן אל הנפט הגולמי. הפוליטיקה נמצאת בבסיס רוב (אם לא כל) המיצבים של כריסטו שעשו שימוש בחביות נפט, אם כי רבים אחרים תוכננו אך לא יצאו לפועל. מיצב אחד שהצליח להוציא אל הפועל היה גרסה משלו ל״מסך הברזל״ – קיר בגובה 4 מטרים ורוחב 2.9 מטרים, שנבנה מ-89 חביות נפט שלא נצבעו ונשאו עליהן את שמות המותגים – אשר חסם לחלוטין את רוּ ויסקונטי בפריז, והפך אותו לדרך ללא מוצא. המחסום הבלתי חוקי של כריסטו גרם לפקק תנועה עצום בגדה המערבית של פריז, שנמשך 8 שעות ב-27 ביוני 1962. הוא הודה כי זו הייתה תגובה להקמת חומת ברלין באוגוסט הקודם. כפי שכריסטו הסביר, הוא יצר גרסה משלו למסך הברזל, בתגובה לחששותיו של האמן מול האפשרות של מלחמת עולם שלישית.

עבודה בחביות נפט (2018), כריסטו וז'אן קלוד. תצלום: ACME

למרבה האירוניה, במהלך מלחמת יום כיפור, כוחות צה״ל השתמשו במבנה דומה מאוד לזה שכריסטו הציע, כדי לבנות גשרים על פני התעלה אל שטח מצרים

ז׳אן קלוד וכריסטו תכננו להקים קיר חביות נפט נוסף בשנת 1967, בשם ״קיר עשרת מיליוני חביות הנפט״, בתעלת סואץ, אחרי שמלחמת שש הימים הגיעה לחלק הזה של מדבר סיני, פרויקט שלא הוגשם. המלחמה הרי פרצה בעקבות חידוש הסגר המצרי של מצרי טיראן, שדרכם הגיעו באותה עת לישראל 90% מתצרוכת הנפט שלה. בעקבות המלחמה, מצרים סגרה את תעלת סואץ, אשר הפכה לגבול בין שתי המדינות עד למלחמת יום כיפור בשנת 1973. למרבה האירוניה, במהלך מלחמת יום כיפור, כוחות צה״ל השתמשו במבנה דומה מאוד לזה שכריסטו הציע, כדי לבנות גשרים על פני התעלה אל שטח מצרים. הסכם השלום בין ישראל למצרים שנחתם בשנת 1979 הוביל לנסיגה ישראלית מסיני, ולפתיחה מחודשת של תעלת סואץ. המיצב שתכנן כריסטו להקים שם לא כוון נגד אף אחד מהמעורבים בסכסוך, ונועד כנראה לקרוא לכל הצדדים, וגם למעצמות העומדות מן הצד, לשים לב לתוצאותיהם של מעשים המשפיעים על הכול, מן המזרח הרחוק ועד למזרח התיכון ואירופה המזרחית והצפונית.

הקמת גשר הדוברות לצליחת תעלת סואץ בידי כוחות צה"ל, מלחמת יום כיפור, אוקטובר 1973. תצלום: אברהם ורד, דובר צה"ל, ויקיפדיה

כל העבודות שהוא יצר תוך שימוש בחביות נפט, בחוץ ובחללים פנימיים, היו בגדר ייצוג ויזואלי שלו את מאזן הכוחות העולמי

מיצגי חביות הנפט הרבים של כריסטו וז׳אן קלוד מצביעים כולם על הכוחות השולטים בחיינו מאז ״הגעתו של קפיטליזם הנפט בשנת 1859״ לאחר שהתגלה נפט בטיטוסוויל, פנסילבניה, אשר הוכיח, לדברי אימרֶה סֶמאן (Szeman) כי ״נפט והון קשורים בקשר שאינו ניתן להתרה״. ההיבט החברתי-פוליטי של עבודותיהם ניכר בבירור גם במסטבה של לונדון, משום שהמיצג אינו רק נטוע באופן פרובוקטיבי בפארק יפהפה, ומפר את האווירה שהיא לרוב שלווה, אלא גם בעיר לונדון, שהיא אחד ממרכזי המסחר העיקריים בעולם. אף שכריסטו סיפק הסבר מצומצם בלבד לעבודותיו, ועודד כל פרשנות שניתנה להם, כל העבודות שהוא יצר תוך שימוש בחביות נפט, בחוץ ובחללים פנימיים, היו בגדר ייצוג ויזואלי שלו את מאזן הכוחות העולמי.

כריסטו וז׳אן קלוד יצרו גם מיצבים רבים שהתמקדו במים, על גדות ובחופים. כמו למשל ״איים מוקפים״ משנת 1983 בצפון מיאמי, שבו נעשה שימוש בפוליפרופילן ורוד ארוג לכיסוי שטח שלם של 11 איים, או המיצג משנת 2016 ״מזחים צפים״ על אגם איזאו, ליד ברשה, באיטליה.

"מזחים צפים" (2106), כריסטו וז'אן קלוד, ברשה, איטליה. תצלום: מרקו גיטי

כריסטו כיסה מבנים קיימים, טבעיים ומבנים מעשי ידי אדם, ביריעות פוליאתילן וחבלים, וכך הפך אותם לחבילות ענק

המיצב הצף בלונדון משלב מים ונפט, שילוב המתיך את שני המרכיבים לתחושה אחת בלתי ניתנת להפרדה, והופך את הנהר לחלק חשוב בהשפעה הכוללת של המיצב. בו זמנית, המיזוג הזה הפך את החלל שהותיר המיצג על המים כשפורק, לנוכחות כמעט מוחשית וכך הייתה למיצג השפעה חזקה מאוד כל עוד הוא התקיים וגם אחרי שנעלם, ממש כפי שאירע עם מיצגים אחרים שבזכותם התפרסם האמן, כלומר מיצגי ה״עטיפה״ שלו. מכנה משותף ברור של ״מיצגי העטיפה״ שלו, כמו ״החוף העטוף״ בליטל ביי, סידני, אוסטרליה, בשנת 1968; ״פונט-נף העטוף״ בשנת 1985; או ״הרייכסטאג העטוף״ בשנת 1995, היא העובדה שכריסטו כיסה מבנים קיימים, טבעיים ומבנים מעשי ידי אדם, ביריעות פוליאתילן וחבלים, וכך הפך אותם לחבילות ענק.

"הרייכסטאג עטוף" (1995), כריסטו. תצלום: txmx 2

המונומנטים העטופים של כריסטו סיפקו התנסות חדשה במקומות ומבנים שאנשים התייחסו אליהם כאל מובנים מאליהם, כחלק נתון בנוף או בעיר. בניגוד לצורת הפעולה הזו, בלונדון כריסטו לא השתמש באובייקטים שנמצאו באתר, אלא יצר בעצמו את האובייקט שנועד לעמוד במרכז המיצב. נוסף על כך, הוא לא הסתיר את המסטבה מתחת ליריעות פלסטיק, אלא חשף אותה, וחשיפתו של מבנה עצום כזה, ממש כמו ההסתרה של מבנים גדולים ממנו, שינתה את האופן שבו אנשים רואים את הסרפנטיין מאז.

אחד ההיבטים המרשימים בעבודותיו הוא שכריסטו מעולם לא קיבל מימון מכל סוג, והעדיף להישאר חופשי ממחויבויות כלפי סמכות כלשהי

המיצב בלונדון, כמו מרבית עבודותיו של כריסטו, אכן משך תשומת לב רבה ומבקרים רבים מספור וגם עורר מחלוקות רבות. היו מי שהביעו אי הבנה וגם הסתייגות ובוז, ואצל אחרים ניצתה סקרנות והם התקרבו אל המיצב בסירה או התפעלו ממרחק. למבקריו, כריסטו נהג להזכיר, כי המסטבה בלונדון, כמו כל הפרויקטים הקודמים שלו, מומנה כולה בכספים שהוא קיבל ממכירת התרשימים והשרטוטים של עבודותיו. ואכן, אחד ההיבטים המרשימים בעבודותיו הוא שכריסטו מעולם לא קיבל מימון מכל סוג, והעדיף להישאר חופשי ממחויבויות כלפי סמכות כלשהי. כל אחד מהפרויקטים שיצאו לפועל תבע שנים של הכנות לוגיסטיות ותהליכי משא ומתן מורכבים עם גופים מקומיים ולאומיים שונים. קרה שפרויקט שלו נדחה עד שבמקום נבחר לכהונה נציג שהיה פתוח לקבל את הרעיון, כמו במקרה של ״השערים״ בסנטרל פארק בניו יורק, שיצא לפועל רק כאשר מייקל בלומברג התמנה לראשות העיר. כריסטו עובד מתוך המערכת הקפיטליסטית, ולכן עבודות האמנות שלו הפכו לבטוחות לצורך הלוואות שהבנקים נתנו לו לקראת פרויקטים אחרים. ״הכול בעולם הוא בבעלות מישהו״, אמר כריסטו כשסיפר כי הוא עצמו חונך ברוח המרקסיזם, חינוך שלדעתו תרם להבנה שלו את המערכת הקפיטליסטית. כל אחד מהמיצבים שלו ייצר שכר עבור מאות ולעתים אלפי עובדים, ולעתים קרובות יצא לפועל רק לאחר חתימת חוזה עם ממשלות ותושבים מקומיים, ותשלום שכירות שאפשרה לכריסטו להשתמש בקרקע שעליה נבנו יצירותיו.

מסטבה מ-1240 חביות נפט: תרשים הצעה לעבודה של כריסטו וז'אן קלוד ל-Institute of Contemporary Art, Philadelphia, ב-1998. תצלום: +cea

יתרה מכך, להבדיל מדליפות הנפט המזהמות את המים והחופים בכל מקום שבו הן מתרחשות, הורגות אינספור ציפורים ולעתים גם עולות בחיי אדם, המיצב בלונדון לא הזיק לסרפנטיין אלא תרם לשיפור התנאים שם ולקידום שימורו של האגם. כחלק מהפרויקט, כריסטו מימן סקר אקולוגי מקדים מקיף. בנוסף, קרקעית האגם נוקתה מאשפה שהצטברה שם במשך תקופה ארוכה, וננקטו צעדים להפחתת הצמיחה המחודשת של אצות מזיקות. מקומות מחייה חדשים לבעלי חיים רבים החיים בפארק נבנו מיד לאחר הסרת המיצב, כחלק מתרומתו של כריסטו לבית הגידול הטבעי של המיצג שלו, שכבר אינו קיים.

המיצב נבנה בצורת מסטבה: צורה גיאומטרית בהשראת מבנים שנמצאו במסופוטמיה ובמצרים העתיקה, מן האלף השלישי לפני הספירה

כל עוד המיצב עמד במקומו, עצם גודלו העצום לא אפשר להתעלם ממנו, וצבעיו וצורתו משכו תשומת לב רבה. כפי ששמו מציין, המיצב נבנה בצורת מסטבה: צורה גיאומטרית בהשראת מבנים שנמצאו במסופוטמיה ובמצרים העתיקה, מן האלף השלישי לפני הספירה. המילה ״מסטבה״ פירושה בערבית קלאסית ״ספסל״ [ומעלה על הדעת, בצדק, את "אצטבה" העברית], והיא כנראה מתייחסת לשני השיפועים האנכיים שביניהם מישור שטוח. במצרים העתיקה, מבנה כזה שימש כמבנה קבורה. הוא נבנה מלבנים לא מסותתות – דגם משופר יחסית למבנים קודמים בעלי גג מעץ שהגן טוב יותר על החפצים שנקברו בו. המסטבות נבדלו בגודלן ובסוגיהן אבל לא בתפקידן. מנחות למתים היו מונחות בגומחות מיוחדות, וציורים עשירים קישטו את הדפנות הפנימיות. מסטבות מאוחרות יותר קושטו בתחריטים ותבליטים באבן סיד. ככל שסתתי האבן רכשו מיומנויות משוכללות יותר, נוספו גרמי מדרגות שהוביל לתאי הקבורה שנחצבו עמוק בסלע. מסטבות גדולות יותר הכילו חדרים, מסדרונות וגומחות רבים, והיו להן דלתות כניסה וגם דלתות-דמה, שמבעדן יכלו רוחות הקבורים במסטבה להיכנס ולצאת.

שרידי מסטבה מצרית עתיקה, סקארה. תצלום: ג'ון בודסוורת'

האדום, הכחול והוורוד הסינתטיים שכריסטו בחר עבור החביות עמדו בניגוד לצבעי הירוק וצהוב הממלאים את הפארק, ממש כמו הניגוד שנוצר בין המבנה מעשה ידי אדם והפריחה הטבעית שבתוכה הוא הונח

כריסטו הסביר כי הוא ראה במסטבה ״צורה יוצאת דופן... יפה יותר מהפירמידה, כי לפירמידה יש ארבע פאות משופעות, ואילו למסטבה יש שתי פאות מוטות ועוד שתיים מאונכות. הגובה נראה שונה מזוויות שונות, הקווים שונים... זו תנועה, פרץ של כוח... מרגישים שכל המבנה עומד להתפוצץ. מעל לכל, זו תוצאה של איזון בין כוחות״. תנועת המים המקיפים את המיצב הדגישה את התנועה שכריסטו זיהה בצורת המסטבה, ואילו הצבעים המשתברים על פני המים יצרו מגוון קשת צבעים אימפרסיוניסטית שהשתנתה בהתאם לאור ולשעה, כפי שהשתנה מראה המסטבה עצמה. האדום, הכחול והוורוד הסינתטיים שכריסטו בחר עבור החביות עמדו בניגוד לצבעי הירוק וצהוב הממלאים את הפארק, ממש כמו הניגוד שנוצר בין המבנה מעשה ידי אדם והפריחה הטבעית שבתוכה הוא הונח. גם כך המסטבה מגדירה מחדש את המרחב שבו היא הוצבה, וגם את מערכת היחסים של בני האדם עם סביבתם.

כמו כמוסת זמן, המסטבה של לונדון הצליחה למזג את העבר עם ההווה, ולהפוך את השניים לרלוונטיים עבור העתיד. המיצב הזה עשה זאת לא רק בזכות צורתו, אלא גם באמצעות הצבעה על החומר הטבעי שהחביות מייצגות, חומר שלעולם אינו מת, ושהוא קדום יותר מכל תרבות. הוא מיצג תקופות עתיקות ומרמז לאמונה שהייתה רווחת לפני אלפי שנים, לפיה המבנים האלה מאפשרים הגשמה של שאיפה אנושית להגיע אל הרקיע ואל הכוכבים, ומעניקים לו את האמצעים להיות נצחי.

עם המבט אל השמיים, אל הנצח: המסטבה של כריסטו וז'אן קלוד (יולי 2018). תצלום: הולגי

״אתם יודעים שאף אחת מעבודות האמנות שלי אינה קיימת? כולן נעלמות אחרי שהן נגמרות. נותרים רק רישומים מוקדמים וקולאז׳ים, שמעניקים לעבודות שלי אופי כמעט אגדי. אני ושב שצריך הרבה יותר אומץ כדי ליצור דברים שייעלמו, מאשר ליצור דברים שיוותרו״ - כריסטו

בניגוד למסטבות שנשתמרו במשך אלפי שנים, המסטבה הזמנית של כריסטו בלונדון ממשיכה להתקיים רק בזיכרוננו, בצילומים וברישומים. כריסטו עצמו ציין כי כאמן, הוא זקוק לאומץ. ״אתם יודעים שאף אחת מעבודות האמנות שלי אינה קיימת? כולן נעלמות אחרי שהן נגמרות. נותרים רק רישומים מוקדמים וקולאז׳ים, שמעניקים לעבודות שלי אופי כמעט אגדי. אני חושב שצריך הרבה יותר אומץ כדי ליצור דברים שייעלמו, מאשר ליצור דברים שיוותרו״.

עם זאת, פרויקט ״מסטבת המדבר״, אשר בני הזוג לא השלימו, מציג קשר קרוב יתר למסטבות של מצרים, משום שבמקרה הזה המסטבה אמורה הייתה להפוך למיצב של קבע, בניגוד מוחלט לאופי החולף-במכוון של העבודות האחרות שלהם. ״המסטבה״, שנהגתה כבר בשנת 1977, אמורה הייתה להיות הפסל הגדול בעולם, ונועדה להיבנות באל-גרביה, כ-160 קילומטרים דרומית לעיר אבו דאבי (המסטבה הזו הייתה אמורה להתנשא לגובה של 150 מטר, עומק של 225 מטר, ודפנותיה היו אמורים להיות ברוחב 300 מטרים ושיפוע של 60 מעלות). פרט מעניין הקשור להיבט הפוליטי של העבודה היא העובדה שהקשר הראשון בין האמן ובין שליטי איחוד האמירויות, שרק נוסדה באותה עת, נוצר הודות להתערבות של מי שהיה אז שר החוץ הצרפתי לואי דה גירינגו (Guiringaud), מה שהפך את ביקורו הראשון שם למבצע דיפלומטי.

בינתיים, על הנייר: תכניות להקמת "מסטבת המדבר" באבו דאבי. תצלום: ACME

המסטבה הענקית שנועדה ״להינטע״ במדבר, אמורה הייתה להיות גדולה וכבדה מספיק כדי לעמוד בשינוי האקלים. מלבד מקום לעלייה לרגל עבור שוחרי אמנות מודרנית, המסטבה נועדה להיות המבנה הגדול והקבוע היחיד של האמנים, סוג של אנדרטה אישית, לזכרם ולכר הפרויקטים שיצרו בחייהם. אפסות האדם, כיצור מיניאטורי בהשוואה למסטבה העצומה, אמורה הייתה להיות מודגשת בזכות ים החול המקיף את המבנה, מאחר שעל אף גודלו הרב המבנה לא יכול היה להביס את המדבר. למעשה, גודלו העצום והצבעים שיועדו לו, היו המרכיבים היחידים במיצב שיצרו דיאלוג עם הסביבה באופן שבו עשו זאת המיצבים הקודמים של כריסטו.

מסטבת המדבר, עוד יותר ממיצבי המסטבה המוקדמים של כריסטו, נועדה לחשוף את האלים המודרניים – שלא ניתן לראות אותם במכליהם, ממש כמו שהאלים המצרים העתיקים נסתרים במבניהם

ממדי הענק של מסטבת המדבר היו דורשים שימוש ב-410 אלף חביות צבעוניות, שנועדו להיצבע בעשרה צבעים שונים וליצור מוזאיקה של צבעים עזים. הצופים היו בוודאי נדהמים למראה חביות רבות כל כך זו על גבי זו. המסטבה הייתה אמורה לעורר הכרה בלתי נמנעת במה שהתעלמנו ממנו הרבה יותר מדי זמן: כמויות הנפט הגולמי שבהם אנחנו משתמשים ללא אחריות, המתדלדלות במהירות וללא ספק ישנו את מאזן הכוחות באותה שכונה עצמה שבה המסטבה אמורה הייתה להיות מוקמת. ואכן, מסטבת המדבר, עוד יותר ממיצבי המסטבה המוקדמים של כריסטו, נועדה לחשוף את האלים המודרניים – שלא ניתן לראות אותם במכליהם, ממש כמו שהאלים המצרים העתיקים נסתרים במבניהם. המסטבה הייתה הופכת למקדש לאלים המודרניים שלנו, שאכן אפשרו לנו להגיע אל הכוכבים וגרמו לנו להאמין שנוכל להפוך לשליטי השמים, הארץ וכל מה שבהם. בו זמנית, כריסטו מחזיר אותנו לממדינו האמתיים, וחושף אותנו כנמלים קטנות וחסרות משמעות, הנתונות לחסדי מה שנמצא בתוך החביות. ז׳אן קלוד וכריסטו מזהירים אותנו בבירור, כפי שאימרה סמאן ציין, כנגד ״חוק הקפיטליזם – צבירה בלתי מוגבלת״ שיגרום לטבע ״להיגמר לפני ההון״.

אנדרטות נצח ותכנית שעלתה יפה: הפירמידות בגיזה, מצרים. תצלום: טים מופאט

אפילו בעולם שכבר מצא מקורות אנרגיה אחרים כדי להפעיל את הניידות והפקת הסחורות שלו, פסלו של כריסטו ישמר את פשעי ההווה שלנו בזיכרון הקולקטיבי

לא ניתן לחזור לאחור בזמן, בדיוק כפי שלא ניתן להחיות מחדש את האמונות התרבותיות שיצרו את מבני המסטבה במסופוטמיה, ובלתי אפשרי להחזיר לקרקע את כל הנפט הגולמי שנשאב מתוכה. המסטבה הקבועה היא אולי ההצעה של כריסטו לשימוש היחיד האפשרי בנפט, כאשר בעתיד הלא כל כך רחוק, הנפט יהפוך לחומר שיהיה נגיש באורח סימלי בלבד, באמצעות ״חידושו״ על ידי מים או חזרתו לנוף המקורי שלו. כריסטו גורם לנו לחוות מחדש את הנפט כחלק מ״מציאות חיונית״, כפי שאומר דייוויד אור. אפילו בעולם שכבר מצא מקורות אנרגיה אחרים כדי להפעיל את הניידות והפקת הסחורות שלו, פסלו של כריסטו ישמר את פשעי ההווה שלנו בזיכרון הקולקטיבי. אולי לא היינו אמורים לעולם להטריד את אותם יצורים קדומים שאכלסו בעבר את האוקיאנוסים, אלה ששרידיהם הפכו לנפט, כמו המתים שנקברו במסטבות המקוריות.

נורית מלצר-פדון היא דוקטור לספרות אנגלית. מחקריה עוסקים בספרות, בתולדות התרבות, באמנות פלסטית וכן בהיסטוריה יהודית. היא עומדת בראש המחלקה לאנגלית במכללת "הדסה" בירושלים

תמונה ראשית: חביות נפט (2018), כריסטו, גלריית סרפנטיין, לונדון. תצלום: ג'ון קמרון, unsplash.com

Photo by John Cameron on Unsplash