סודות בדם

״... המראנוס, שאיתם הזדהיתי תמיד בסתר (אבל אל תגלו לאיש)...״

מתוך: ״מחלת ארכיב״, מאת: ז׳אק דרידה (משנת 1994).

מה המשמעות של שמירת סוד? מה הדבר אומר עלינו?

אנחנו רגילים להתייחס לסודות כאל צביעות. בהסתרת האמת, אנחנו מנסים לרמות מישהו. לעתים, המטרות שאנו מקווים להשיג עשויות להיות מועילות, כמו במקרה של שקרים לבנים קטנים שאנו מספרים לחברינו או במקרה של תנועות התנגדות שונות, שחבריהן ״נשבעו לסודיות״. אבל באופן כללי, אנחנו נוהגים לראות בסודות משהו מעורר סלידה, ולקשר אותם לשקרים. כשיש לנו סוד, כשאנו מסתירים סוד, אנחנו חייבים להציג לעולם תדמית שקרית. כשמאיימים לחשוף את סודנו, אנחנו לא אומרים את האמת. הסתרת סוד היא גם סוג של בגידה – אני יודע משהו שאינכם יודעים, ואני מונע מכם בכוונה את הידע הזה.

סוד הוא משהו שאיני מבטא במילים, אבל אני מספר אותו לעצמי

יש מי שעבורם הכוונה של שמירת הידע מפני האחרים – בין אם מדובר ביחידים, קבוצה או החברה – היא שמגדירה מהו סוד. אי אפשר, כך נדמה לרובנו, לשמור סוד בלי להיות מודעים לכך. במובן מה, אין ברירה אלא להחליט בכוונה ובמודע לא לספר. לכן, סוד הוא משהו שאיני מבטא במילים, אבל אני מספר אותו לעצמי. איני נושא בתוכי סוד אלא אם ביצעתי את המעשה הזה, עד שהבהרתי לעצמי מה אני רוצה לשמור בסוד וקיבלתי החלטה לא להניח לאיש לשמוע את המילים שאמרתי לעצמי.

הפילוסוף הצרפתי ז׳אק דרידה, הידוע במיוחד בזכות רעיון הדקונסטרוקציה, גילה עניין רב במיוחד בנושא הסודות. כמו כל הפילוסופים, הוא התעניין מאוד במה שניתן לכנות ״מוּדעוּת״, אותו חלק במחשבה שאנחנו מודעים לו, ושאליו אנחנו מרגישים את הקשר האינטימי ביותר. זהו החלק במחשבתנו שאנחנו נוטים לראות כ״עצמנו״ – יש לנו דעות שלנו, העדפות שלנו, מחשבות שלנו על כך ואחרת. זהו רעיון מרכזי בפילוסופיה המערבית. רנה דקארט, למשל, טען כי הדבר היחיד שאנחנו יכולים לדעת בבטחה הוא כי אנחנו מודעים – אני חושב משמע אני קיים – ואילו ז׳אן פול סארטר טען כי המודעות היא גם המקור וגם הערבוּת לחרותנו.

דרידה, אבי הדקונסטרוקציה: יהודי אלג'יראי, משפחה ממוצא ספרדי, הוגה צרפתי לעילא. תצלום: אולגה בריוס

בשלהי המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20, מספר פילוסופים, ובהם דרידה, ביקרו את העמדה הזו באופן נוקב. הרעיון שיש לנו סוג של גישה טהורה אל המודעות, ואותה מודעות היא מעין ביטוי טהור של העצמי שלנו – כך הם טענו – הוא רעיון מפוקפק מאוד, אם לא מוטעה לגמרי. מודעות היא מובנית ממש כמו יכולתנו לספור – היא נלמדת. העובדה שאנחנו מתקשרים עם עצמנו – אותו קול בראשנו – בשפה שלמדנו מן החברה שבה אנחנו חיים היא דוגמה בנאלית לכך. בזמן ובמקום אחרים, הייתי ״חושב״ על הכול בצורה אחרת. על פי טיעון זה, אין ״אני״ בסיסי וטהור מתחת לכל צורות החשיבה שלמדתי. הקול בראשי אינו קולי שלי.

עבודותיו המוקדמות של דרידה פירקו את הדרכים שבהן אנחנו טועים לחשוב כי 'הקול בראשנו' הוא 'עצמנו'. בחשיבה הדתית, אנחנו אפילו מבלבלים בינו לבין 'הנפש' שלנו

עבודותיו המוקדמות של דרידה פירקו את הדרכים שבהן אנחנו טועים לחשוב כי ״הקול בראשנו״ הוא ״עצמנו". בחשיבה הדתית, אנחנו אפילו מבלבלים בינו לבין ״הנפש״ שלנו. עבור דרידה, כל דבר ש״הובנה״ ניתן לדקונסטרוקציה, צורה של פירוק דבר בלי להרסו. זוהי שיטה של בחינת הגורמים שהצטרפו כדי לגרום לנו להבין דבר מה כמסוים – בין אם מדובר ב״אלוהים״, ״אמת״ או ״העצמי״.

בנוגע לעצמי, אנחנו לוקחים מספר עצום של גורמים נפרדים ונותנים להם תווית מאחדת, במקרה שלי התווית היא ״פיטר סלמון״. לכך אני קורא ״הזהות״ שלי – זהו שם שבו אני חותם על מאמרים כמו זה (שגם הם עשויים מגורמים נפרדים אבל נראים כמו שלם), אבל גם על מסמכים משפטיים, ברשתות חברתיות וזהו השם שאני מציג את עצמי בעזרתו. על כריכת ספרי על דרידה, An Event, Perhaps (משנת 2020) מודפס שמי, ואני מצהיר כי הרעיונות בספר הם שלי.

אבל אף אחת מכל הזהויות הללו אינה ייצוג מלא של עצמי – בכל אחת מהן יש מידה של סודיות. כיום, למשל ברשתות החברתיות, אנחנו מודעים מאוד לכך שאנו שומרים סודות: לרוב איננו רוצים שהבוסים שלנו ידעו דבר על המסיבות או מערכות היחסים שלנו, ואין ספק שישנם דברים שלא נספר לבני זוגנו, או במקרים מסוימים לרשות המיסים.

הוא הבין עד כמה אקראית ושברירית עלולה להיות תחושת הזהות שלנו, וכיצד היא יכולה להילקח מאיתנו על ידי כוחות חיצוניים, וכי לעתים אנחנו חייבים לשמור סוד כדי לשרוד

שאלות של זהות וסודיות נכחו תמיד עבור דרידה, מראשית כתיבתו בשנות השישים ועד לכתביו האחרונים במפנה המאה ה-21. הדבר נובע בחלקו מרגע יוצא דופן בחייו. דרידה נולד באלג׳יריה, שהייתה אז, בשנת 1930, מושבה צרפתית. הוא היה תלמיד בית ספר בזמן שהכיבוש הגרמני של צרפת הביא חקיקה אנטי-יהודית לאלג׳יריה. דרידה נשלח לבית ספר יהודי עם תלמידים ומורים יהודים אחרים, ואיבד את אזרחותו הצרפתית. עבור דרידה הצעיר, זה לא היה רק אסון אישי – אף שזה היה אסון גדול. הוא הבין עד כמה אקראית ושברירית עלולה להיות תחושת הזהות שלנו, וכיצד היא יכולה להילקח מאיתנו על ידי כוחות חיצוניים, וכי לעתים אנחנו חייבים לשמור סוד כדי לשרוד. משפחתו של דרידה הייתה משפחה יהודית חילונית, ולפתע פתאום יהדותו הפכה להיות המאפיין המרכזי שלו, בכל הקשור לחוק, ובשלב ההוא החוק היה הכול.

שנה לאחר מכן, תנאי המלחמה השתנו, והאזרחות הצרפתית שלו הושבה לו. בעיני דרידה בן ה-13 הדבר היה לא פחות מבלבל וטראומתי. פתאום, הזהות שלו שונתה שוב (אם כי לא ״הושבה״ לגמרי, כי לא ניתן לחזור להיות מה שהיית קודם, בעיקר אחרי טראומה).

זהות מורכבת, סודות שזורים בה: נשים יהודיות בקונסטנטין (אוראן), אלג'יריה (1851), תאודור שסריו, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

הגאונות של דרידה התבטאה בכך שהוא הבין כי בעוד שהמקרה שלו היה דרמתי, השבריריות והאקראיות של הזהות היא תנאי שהאנושות כולה חולקת במובן מה. אני אדם שונה בעת שאני כותב את המאמר מכפי שאני כשאני מבלה עם חברים, עושה אהבה או הולך לרופא. אני גם שונה בעיני החוק (או החוקים), ומעמדי יכול להשתנות כשהחוק משתנה. או בזמן מלחמה. או אם אני מהגר. או אם אני מבקש משקלט (ודרידה התעניין בכך במיוחד; אם אני מבקש מקלט אני ״פליט״: ״הייתי רופא באוקראינה ואני כעת מנקה בלונדון״).

בלי אנשים אחרים, האם יכולים להיות לי סודות? האם סוד אינו מרמז על קיומם של אחרים – או יותר ממרמז, האם הוא למעשה תלוי בהם?

אם כך, מה עניין ״הסוד״? אם סוד הוא אכן דבר מה שאני מספר לעצמי, האם יש כאן משהו שהוא שלי ושלי בלבד, ששורד כ״עצמי״ האמיתי שלי, בסיסי יותר מתפקידים רבים שאני ממלא מבחינה חברתית? אבל, הוא שואל, בלי אנשים אחרים, האם יכולים להיות לי סודות? האם סוד אינו מרמז על קיומם של אחרים – או יותר ממרמז, האם הוא למעשה תלוי בהם?

התגובה של דרידה לרעיון זה היא מורכבת (כפי שנוטה להיות יחסו של דרידה לכל רעיון). מה שמרתק אותו הוא מקום הסוד בחיינו, בשיח שלנו ובמערכות היחסים שלנו. ישנה, כך הוא טוען, היסטוריה סודית של סודות. ההיסטוריה הסודית הזו היא, בין השאר, היסטוריה פוליטית. דרידה מציין כי ניתן להגדיר מדינה טוטליטרית כמדינה שבה אסור לאיש לשמור סוד. ספרו של ג׳ורג׳ אורוול ״1984״ הוא דוגמה מובהקת לכך. סודו של וינסטון סמית׳ הוא אהבתו לג׳וליה, והוא מוכרח לגלות את הסוד ולאחר שעשה זאת הוא כעת אוהב את ״האח הגדול״. אבל אנחנו רואים שברבות ממדינות המשטרה – לשמור סוד פירושו להיות בוגד, והמשפט לא נועד רק להעניש אלא להפגין את כוחה של המדינה על כל פן בחיי היחידים. לא יהיו לכם סודות.

בחברות דמוקרטיות, ישנה רגישות מיוחדת סביב ניסיונות לגלות או להגן על מידע אישי, וסביב מה שהמדינה מסוגלת לעשות כדי לחשוף את הסודות שלנו

אלה דוגמאות קיצוניות אבל המצב אינו ייחודי למשטרים טוטליטריים. בחברות דמוקרטיות, ישנה רגישות מיוחדת סביב ניסיונות לגלות או להגן על מידע אישי, וסביב מה שהמדינה מסוגלת לעשות כדי לחשוף את הסודות שלנו. מי שנשפטים על ידי המדינה נאלצים לוותר על היבטים מסוימים של זכותם לפרטיות, ובכלל זה גם לסודות. למעשה, רבות מן ההגנות המשפטיות שלנו מבוססות על ההנחה שאין לנו גישה לסודותיהם של אחרים – כדי להרשיע צריך לעתים קרובות להוכיח כוונה פלילית או Mens rea (מחשבה פלילית) וכוונה היא אכן מושג מעורפל מאוד.

אנחנו מרגישים לא רק התרגשות נוכח דבר מה אסור, אלא גם תחושה של כניסה לקהילה, אפילו אם מדובר באדם אחד משניים בלבד. אנחנו חולקים סודות

עבור דרידה, רעיון הסוד קשור אינטימית לרעיון ״הווידוי״, בין אם הוא פוליטי, אישי או דתי. וידוי אינו יכול להיות כפוי, כמובן. למעשה, הוא יכול להיות מעשה של אהבה. אם אני מתוודה בפניכם על ״סודותיי העמוקים ביותר״, אני – כך מקובל לחשוב – ״מספר לכם מי אני באמת״ או בעצמם מראה לכם מי אני באמת, על ידי ביצוע סוג של חשיפה שגורמת לי להיות פגיע ופתוח, ומזמינה פתיחות דומה מצדכם. אני בוטח/אוהב אתכם כל כך שאין לי סודות. במילים פשוטות יותר, זה יכול להיות גם מעשה של חברות עמוקה – נושא נוסף שהעסיק את דרידה – ושל הידוק קשר. כשמישהו אומר: ״את רוצה לדעת סוד?״ אנחנו מרגישים לא רק התרגשות נוכח דבר מה אסור, אלא גם תחושה של כניסה לקהילה, אפילו אם מדובר באדם אחד משניים בלבד. אנחנו חולקים סודות.

בכל אחת מן הדוגמאות הללו, וידוי כפוי או לא, ההבנה שבשתיקה היא שהווידוי הוא אכן מעשה של חשיפת העצמי. בספר ״1984״, וינסטון חושף את סודו והורס את ״העצמי״ שלו. אם אני חושף בפניכם את סודותיי, אתם נכנסים אל העצמי האינטימי ביותר שלי, ואנחנו חולקים אותו. לכן, אנו מאמינים באמונה הרווחת – והמעוגנת בחוק – שישנו קשר ישיר בין הסודות שלנו לבין העצמי שלנו. כך גם על פי האמונה הדתית המסורתית, והקשר בין דת וסודות הוא קשר חזק מאוד ומתמשך.

אני בוגד באלוהים כי אני מסתיר מידע מנציגו/שליחו עלי אדמות. מכאן נובעת האשמה הקתולית – האשמה של אי-הווידוי, האשמה של פשעי מחשבה ומעשה שלא נאמרו

טקס הווידוי הקתולי הוא דוגמה בולטת לכך. אני מגלה את סודותיי לכומר, ולכן גם את העצמי האמיתי שלי, העצמי שאחרת האל לבדו יכול לראותו. אם אשמור את סודותיי ולא אתוודה עליהם, העצמי שאציע לאלוהים והעצמי שאלוהים יודע שהוא אמיתי, אינם תואמים. אני בוגד באלוהים כי אני מסתיר מידע מנציגו/שליחו עלי אדמות. מכאן נובעת האשמה הקתולית – האשמה של אי-הווידוי, האשמה של פשעי מחשבה ומעשה שלא נאמרו.

מסירת הסודות, הפקדת הזהות בידי אחר: "הווידוי" (1838), ג'יוזפה מולטני, Fondazione Cariplo. תצלום: ויקיפדיה

עבור דרידה, כפי שהפילוסופית אגתה ביליק-רובסון (Agata Bielik-Robson) מציינת בספרה המצוין Derrida’s Marrano Passover (משנת 2022), העניין שלו בקבוצה דתית אחת מסוימת הוא ששימש פתח לדיאלוג שלו עם רעיון הסודות – קבוצה סודית כל כך, שהיא שכחה שהיא הסוותה את קיומה אפילו בעיני עצמה.

ב-4 ביוני 1391, התרחב בספרד ופורטוגל טבח ביהודים. אספסוף משולהב שרף בתים בסביליה, תקף אתרי דת והרג כארבעת אלפים יהודים. ההמון תקף את המובלעת היהודית, במה שהיה מופע ראשון של פנטיות דתית אשר מאה שנה לאחר מכן הובילה לאינקוויזיציה. המתקפות התפשטו ברחבי חצי האי הספרדי – קורדובה, ולנסיה, ברצלונה. אפילו באיים הבלאריים ובגרנדה, האוכלוסייה היהודית כולה נעלמה.

מה שמיוחד במראנוס, ומה שריתק את דרידה, היה הנחישות שלהם. הם השתמשו בתחבולות מורכבות כדי להסתיר את האמונה הדתית שלהם, שנותרה בעיניה אבל הוסוותה

אבל לא כל היהודים שנעלמו נרצחו. רבים הוטבלו לנצרות הקתולית, לרוב בכפייה. ״הנוצרים החדשים״ הללו זכו עם הזמן למספר כינויים – הם היו ״מומרים״, ״אנוסים״ או קריפטו-יהודים. אבל הם נודעו בעיקר בשם שניתן לתרגמו ל״חזירים מלוכלכים״ (שם המתייחס לסירוב העיקש של יהודים לאכול חזיר): ״מראנוס״ (Marranos). מה שמיוחד במראנוס, ומה שריתק את דרידה, היה הנחישות שלהם. הם השתמשו בתחבולות מורכבות כדי להסתיר את האמונה הדתית שלהם, שנותרה בעיניה אבל הוסוותה, כמו מציאת דרכים לא לעבוד בשבת – שיטה פופולרית אחת הייתה להציב ילד מאחורי הדלפק בחנויותיהם, כדי שיוכל לטעון באוזני חוקרים שהוריו יצאו זה עתה לרגע – ולאמץ את טקסים קתוליים שאינם סותרים את יהדותם, כמו הימנעות משיעורים ופולחנים שהצהירו על אלוהותו של ישוע.

לא פלא שיהודים נקטו כל תחבולה כדי להסתיר את זהותם: יהודים שסירבו להמיר את דתם או לעזוב את ספרד יכלו להישרף על המוקד בכיכר העיר. תחריט של אוטו דה פה בספרד, על פי ציור של רובר פלרי, אוסף Wellcome, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

במהלך שש מאות השנים האחרונות, התחבולות הללו לא רק הגנו על המראנוס מרדיפה. הן גם יצרו דת חדשה, שבמובנים רבים לא הייתה כבולה למקורותיה. בגלל הסודיות שלה, היא הפכה לשילוב של פרקטיקות נוצריות גלויות ופרקטיקות יהודיות חשאיות, ועם זאת מנותקת משתי הדתות. המראנוס איבדו את מרבית הפולחנים היהודיים. אף שהם ״עם הספר״ אין להם טקסטים, ופולחנים נוצריים התמזגו אצלם עם פולחנים יהודיים.

המילה העברית היחידה שהמראנוס בכפר בלמונטה בפורטוגל הכירו הייתה 'אדונַי', דהיינו אלוהים. אבל, כמובן, זה אינו השם האמיתי של אלוהים במסורת היהודית

באופן יוצא דופן, עבור המראנוס, העברית אינה שפה מוכרות, מלבד מילה אחת. בשנת 1990, כשהבמאי סם נוימן תיעד קהילה קטנה של מראנוס בכפר בלמונטה שבפורטוגל, המילה העברית היחידה שהכירו הייתה ״אדונַי״, דהיינו אלוהים. אבל, כמובן, זה אינו השם האמיתי של אלוהים במסורת היהודית.

שמו האמיתי של אלוהים הוא סודי.

מי בפנים ומי בחוץ? מי מביט ובמי מביטים? סודות בבלמונטה, פורטוגל. תצלום: פאולו.

העניין העמוק של דרידה במראנוס חדר להגותו בשלב מאוחר. בסרט תיעודי על חייו, שנעשה בשנת 1999, הוא דיבר בכנסייה קתולית בטולדו – בבניין שהיה בעבר בית כנסת, לאחר מכן מסדר והפך לכנסייה נוצרית – ואמר:

״מהו סוד מוחלט? חשבתי על השאלה באובססיביות לא פחות מכפי שחשבתי על מקורותיי היהודיים-ספרדיים. האובססיות הללו נפגשו בדמותם של המראנוס״.

דרידה נמשך למראניזם, כפי שהוא כינה זאת, ממספר סיבות, ובכלל זה המתח שבין היחיד שאין לו ״אני״ מהותי, ונוכחותו המתמדת של רעיון הסוד כדוגמה להתגלות ״אני״ שהוא העצמי האמיתי. אבל מראניזם, בעיני דרידה, הוא גם דוגמה ל״דת ללא דת״ – להכריז על דתך, להתוודות עליה, פירושו לאבד אותה. או, לעתים, אפילו לאבד את חייך. לכן, חוויית המראנוס היא דוגמה קיצונית למה שיהודים רבים חוו במאה ה-20 כאשר – כפי שציינה חנה ארנדט במאמרה ״היהודי כמנודה: מסורת נסתרת" (משנת 1944) – אדם צריך להסתיר את זהותו, במקרה זה את יהדותו, כדי שירשו לו לדבר או אפילו לחיות. התנאי הזה אינו ייחודי ליהדות, אבל בעת שארנדט כתבה את מאמרה, הייתה לו חשיבות מיוחדת.

יש הטוענים כי מראנו זו לא צורת הוויה אלא משהו שקורה למישהו, כשהוא נאלץ להסתיר את זהותו ולשמור אותה בסוד

לפיכך, החוקר הלטינו-אמריקני אלברטו מוריירס (Moreiras) טען בספרו ״נגד ההפשטה״ (משנת 2020) כי ״מראנו זו לא צורת הוויה אלא משהו שקורה למישהו״ – כמו להיות ברגע אחד אזרח צרפתי בן 13, וברגע הבא להיות יהודי אלג׳יראי בן 13. אילו משפחתו של דרידה הייתה מתגוררת בצרפת, יתכן שהם היו בין 72,500 יהודי צרפת שהוצאו להורג על ידי הנאצים. או שאולי היו מנסים לשמור על יהדותם בסוד, והופכים לקריפטו-מראנוס.

אבל עבור דרידה, חוויית המראנוס חורגת מרגע ההמרה (ו/או הבגידה), ואפילו מעבר לדורות הבאים, שבמובן מה שמרו על הגחלת היהודית. ״אני״, כותב דרידה, ״אחד מן המראנוס הללו שכבר לא אומרים שהם יהודים אפילו בסוד, בתוך ליבם״. במקום הסוד שאנו מודעים לו, יש כאן סוד בלתי מודע. ״ושם אולי נמצא את סוד הסודיות״, כותב דרידה.

מחשבתו של דרידה נוגעת כאן – כפי שקורה תכופות – בפסיכואנליזה. המשימה של הפסיכואנליטיקאים היא לשלוף מן המטופלים שלו לא רק את הסודות שהם מודעים להם – וכאן הם פועלים כמאהבים וכמרים גם יחד – אלא את הסודות שהם הדחיקו. על פי זיגמונד פרויד (שבעצמו נאלץ מאוחר יותר להימלט מהשמדה אפשרית), הסודות העמוקים ביותר שלנו הם אלא שאיננו יכולים לרוב להגיע אליהם בעצמנו. אם מקובל לחשוב שהסודות שאנחנו שומרים במתכוון עשויים להיות קרובים ביותר לעצמי האמיתי שלנו, הפסיכואנליזה טוענת כי בעצם הסודות שנסתרים מאיתנו, אלא שאנו מדחיקים, הם האמיתיים ביותר, והם המשפיעים על התנהגותנו באופנים גדולים וקטנים. וכפי שהפסיכואנליטיקאי ז׳אק לקאן ציין, הסודות הללו נסתרים לעתים קרובות בגלוי, כמו ״המכתב הגנוב״ בסיפור הקצר (הנושא שם זה) מאת אדגר אלן פו, אך למרות זאת הם מוסתרים לא פחות.

בעיני הפסיכואנליזה, המרפא הוא, שוב, ביטוי של סודות אלה במילים. אין דבר אגבי באנליזה כזו – יש מי שעבורם רמה כזו של וידוי היא מענה כמו האינקוויזיציה, והתהליך מעמיד את העצמי בסכנה. והפתרון אינו מובטח – סוד מוביל לסוד והוא ״אינסופי״ כמו התאולוגיה היהודית – כל שאלה נענית בשאלה נוספת. בעיני דרידה זהו אחד הסודות החשובים של הסודות – לא קיים איזה סוד סופי המגדיר אותנו, המעניק לנו את הזהות שלנו וחושף את מי שאנחנו באמת. כאן גישתו נבדלת מן התאוריה הפרוידיאנית אם לא מן הפרקטיקה – מבחינת דרידה, אנחנו יכולים להמשיך לחפור בבור העצמי שלנו, ולעולם לא נגלה את הגופה.

כפי שחוקר תורת הסוד גרשם שלום, שבעצמו תיעד את החוויה של המראנוס, ניסח זאת בשנינות בשנת 1918: 'האדם המסוגל לשתוק בעברית... אין איש בינינו היכול לעשות זאת'

כדי להימנע ממלכות הווידוי, אפשר לבחור בשתיקה בלבד. אבל כפי שחוקר תורת הסוד גרשם שלום, שבעצמו תיעד את החוויה של המראנוס, ניסח זאת בשנינות בשנת 1918: ״האדם המסוגל לשתוק בעברית... אין איש בינינו היכול לעשות זאת״. ופחות מכול דרידה, שכותב:

״לא הייתי רוצה להניח לעצמי להיכלא בתרבות של סוד, אף שהיא מוצאת חן בעיניי למדי, כפי שמוצאת חן בעיניי דמות המראנו, השבה וצצה בכל כתבי״.

כפי שביליק-רובסון מציינת: ״דרידה לעולם אינו מדגיש את יהדותו, אבל הוא גם לעולם אינו משתיק אותה״.

השתיקה הסופית והבלתי נמנעת היא, כמובן, המוות. אז אנחנו לוקחים את סודותינו אל הקבר. דרידה לא היה חריג – בראיון האחרון שלו, שבועות ספורים לפני שמת באוקטובר 2004, המתוודה הספרותי הגדול הזה אמר:

״כשאני נזכר בחיי, אני נוטה לחשוב שהיה לי מזל לאהוב אפילו את הרגעים האומללים בחיי, ולברך אותם. כמעט את כולם, מלבד יוצא דופן אחד...״

את יוצא הדופן הזה דרידה, כמובן, שמר בסוד.

פיטר סלמון (Salmon) הוא כותב אוסטרלי המתגורר בבריטניה. ספרו האחרון An Event Perhaps: A Biography of Jacques Derrida ראה אור בשנת 2020, ומאמריו הופיעו, בין השאר, בכתבי העת the New Humanist, the Sydney Review of Books, במוסף הספרים של הטיימס ובגרדיאן.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: צלב בחורבות בית בבלמונטה, פורטוגל, אות לכך שיושבי הבית המירו דתם והפכו לקריפטו-מראנוס, יהודים בסתר, במאה ה-15. תצלום: פאולו אמורים, אימג'בנק / גטי ישראל