עבודת החופשי בדעותיו

במילים אלה גולל מפיסטופלס לד"ר פאוסטוס את סיפורה של הבריאה:

ההלל האינסופי של מקהלות המלאכים החל לייגעו. אחרי הכל, האם לא זכה בו בצדק? האם לא היה זה הוא שהעניק להם אושר וחמדה בלא גבול? האם לא היה משעשע יותר לקבל הלל לא ראוי, לזכות בהערצתם של אלה שאותם הוא מייסר ומענה? הוא חייך לעצמו, וגמר אומר שעל הדרמה הגדולה להתחיל.

עידנים רבים מספור הערפילית הלוהטת הסתחררה חסרת מעש בחלל. לבסוף החלה ללבוש צורה. המסה המרכזית השליכה כוכבי לכת למסלולם, כוכבי לכת התקררו, ימים רותחים והרים בוערים הונפו והושלכו, ציבורי עננים שחורים שטפו ביריעות של גשם חם את מעטה האדמה, שאך בקושי נתקשח. אז נבט החיים הראשון הבליח במעמקי מצולות האוקיאנוס. והתפתח במהירות בחמימות המפרה והמטפחת אל תוך עצי היער העצומים, שרכי ענק המגיחים מן העובש הטחוב. ומפלצות הים השריצו, נאבקו, טרפו ואז חלפו מן העולם. ומן המפלצות, עם התפתחות המחזה, נולד האדם, עם כוחו המיוחד, לחשוב, לדעת טוב ורע, והצמא האכזרי לעבודת האל. והאדם נוכח כי הכל חולף בעולמו המטורף, המפלצתי. הכל נאבק ונאנק במאמץ ללכוד, בכל מחיר, חופן רגעים חטופים בטרם יגיע פסק דינו הנחרץ של המות. ויאמר האדם: "קיימת בהכרח תכלית נסתרת, לו רק יכולנו לרדת לחקרה, ותכלית זו טובה היא, שכן נכרעים אנו לחלוק כבוד ולהעריץ, אך אין דבר בעולם שנראה ראוי לכבוד זה, להערצה זו". ויניח האדם למאבקו, כי הסיק שאלוהים נתכוון לכך שההרמוניה תעלה מן התוהו בזכות מאמצי בני אנוש. וכך, כאשר הלך האדם אחרי טבעו החייתי, זה שהעניק לו אלוהים באמצעות חיות הטרף שהולידוהו, הוא כינה זאת חטא, וביקש מן האלוהים למחול לו. אך עלה ספק בליבו שמא אין הוא ראוי למחילה זו. עד אשר המציא והעמיד בדמיונו תוכנית שמיימית שבאמצעותה ראוי וניתן יהיה להפיס את זעמו של האל. ובראותו שהווה חייו רע הוא, החליט להחמיר עוד את מצבו, בתקווה שהעתיד יהיה טוב יותר. והוא החל להלל ולהודות לאלוהים על שהעניק לו את הכוח לוותר אפילו על ההנאות המעטות שהיו מנת חלקו. ואלוהים חייך.

וכשנוכח האלוהים לבסוף שהאדם הפך מושלם בהתכחשותו לעצמו ובעבודת האל שלו, שילח שמש נוספת בשמים, להתנגש ולרסק את שמש האדם. והכל שב והיה לערפילית. "אכן", הוא מילמל, "טוב היה המחזה". "הנה, ואערוך אותו שוב".

פיודור שליאפין מגלם את מפיסטופלס (1915), סרגיי עבודת צילום מאת פרוקודין-גורסקי. תצלום: ויקיפדיה

כזה, בקווים כלליים, ואולי אף חסר תכלית יותר, ריק יותר ממשמעות, הוא העולם אשר מציג המדע לפנינו. ולנוכח עולם כזה, אם ניתן הדבר בכלל, על האידיאלים שלנו למצוא בית. שהאדם הוא תוצאתן של סיבות שהיו עיוורות לגמרי לפרי פעולתן, שמוצאו, צמיחתו, תקוותיו ופחדיו, אהבותיו ואמונותיו, כולם תוצר הצטרפויות מקריות של אטומים, ששום אש, שום גבורה, שום תעצומות של מחשבה ורגש, אינם יכולים לשמר את חייו של אדם מעבר לקבר, שעמל כל הדורות, כל דבקותם ומסירותם, כל השראתם, כל ברק צהרי-היום של גאונות אנוש, גורלם להיכחד במותה העצום והמתפשט של מערכת השמש, ושמקדש הישגיו של האדם בשלמותו חייב להיקבר לבסוף בנסורת הריסות היקום— כל אלה, גם אם אינם וודאיים מעבר לכל אפשרות של ערעור, הם עדיין כה קרובים אל הברור מאליו, ששום פילוסופיה שמכחישה אותם אינה יכולה לקוות לעמוד איתן. רק לנוכח מערכת פיגומי האמיתות הללו, רק על היסוד האיתן של היאוש קשה העורף הזה, נוכל לבנות בבטחה מעון לנפשנו.

אכן, מסתורין מוזר הוא זה, שאמא טבע, כל יכולה ועיוורת, בתנועתן הזריזה והנמשכת של תהפוכותיה מבעד לתהומות החלל, הולידה לבסוף צאצא, עדיין כפוף למרותה, אך ניחן במתת הראיה, במתת הידע של טוב ורע, והיכולת לשפוט ולדון את כל מעשי אימו חסרת המחשבה

לנוכח עולם כה זר ובלתי אנושי, כיצד יכול יצור כה חסר אונים כאדם לשמר את שאיפותיו בטהרתן? אכן, מסתורין מוזר הוא זה, שאמא טבע, כל יכולה ועיוורת, בתנועתן הזריזה והנמשכת של תהפוכותיה מבעד לתהומות החלל, הולידה לבסוף צאצא, עדיין כפוף למרותה, אך ניחן במתת הראיה, במתת הידע של טוב ורע, והיכולת לשפוט ולדון את כל מעשי אימו חסרת המחשבה. למרות המוות, סימנה וחותמה של שליטת האם, בכל זאת בן חורין הוא האדם במניין שנותיו הקצרות, חופשי לבחון ולבקר, לדעת, ובדמיונו ליצור. רק לו לבדו, בעולם המוכר לו, נתון חופש זה. ובזאת נתונה עליונותו על הכוחות הצייתנים, השולטים בחייו החיצוניים.

הפרא, כמונו, חש את כוחה המדכא של אפסותו לנוכח כוחות הטבע, אך מכיוון שאין הוא מוצא בתוכו דבר שהוא מכבד יותר מאשר כוח, הוא מוכן להשתטח בפני אלוהיו, מבלי שיחקור אם הם ראויים כלל לסגידתו. מעוררת חמלה ונוראה היא ההיסטוריה הארוכה של העינוי והאכזריות, הביזוי וההקרבה האנושית, שנסבלו בתקווה לפייס את האלים הקנאים. כי אין ספק, כך סבור המאמין, כשאוותר על היקר לי מכל, תרווה תאוות האלים לדם, ותפוייס. דת המולך, כך ניתן לכנות בכלליות אמונה זו, היא במהותה התרפסותו הכנועה של העבד, שאינו מעיז, אפילו לא בליבו, לחוש או להעלות בדמיונו, שאדונו אינו ראוי להערצתו. ומכיוון שאין עדיין הכרה בעצמאותם של אידיאלים, ניתן הדרור להערצת הכוח לבדו, והוא לבדו מקבל כבוד עליון, חרף הגחמנות שבה הוא מסב כאב.

אבן סימן מהתופת בסרדיניה (Monte Sirai), אתר ששימש לעבודת המולך, שכללה הקרבת ילדים. תצלום: סיילקו, ויקיפדיה

אך בהדרגה, כשהמוסר אוזר אומץ, תביעתו של העולם האידאלי מרימה את ראשה, ועבודת האל, גם אם עדיין לא נדונה להיעלם, הרי תימצא עתה ראויה להתקה לאלים מסוג אחר מאלה שיצר הפרא. אחדים, למרות שיחושו את תביעות האידיאל, ידחו אותן עדיין במודע, עדיין עומדים בתוקף על כך שהכוח החשוף הוא הראוי להערצתם. זוהי הגישה המושרשת בתשובת האל לאיוב מן הסערה: כוחו וידיעותיו השמיימיים מוצגים שם לראווה, אך אין בדל של רמז לטובו השמיימי. זוהי גם גישתם של אלה המבססים בימינו את תפיסתם המוסרית על המאבק להישרדות, בטענתם שהשורדים הם בהכרח גם הראויים. אחרים, שאינם מצליחים למצוא סיפוק בתשובה אשר מעוררת כל כך את סלידתו של החוש המוסרי, יאמצו את העמדה שהורגלנו לראות כדתית במיוחד, ולפיה באיזה אופן סמוי, המציאות היא לאמיתו של דבר בכל זאת הרמונית עם עולם האידיאלים. וכך בורא האדם אל כל יכול, וכל-טוב, האיחוד המיסטי של המצוי והראוי.

מרגע שהבחנו בכך שהכוח רע הוא בעיקרו, ושהאדם, אשר יודע טוב ורע, הוא רק אטום חסר אונים בעולם נטול ידיעה, מונחת לפנינו שוב הבחירה: האם את הכוח נעריץ ונעבוד, או את הטוב? האם חי אלוהינו והוא רע, או שנכיר בכך שהוא רק יציר מצפוננו?

אך המציאות, בסופו של דבר, אינה טובה. וראוי לטהר את מחשבותינו משיירי עבדות בהוציאנו משפט עליה. שכן בכל הדברים ראוי לרומם את כבוד האדם, בשחררנו אותו, כמיטב יכולתנו, משלטון כוחו של מה שאינו אנושי. כי מרגע שהבחנו בכך שהכוח רע הוא בעיקרו, ושהאדם, אשר יודע טוב ורע, הוא רק אטום חסר אונים בעולם נטול ידיעה, מונחת לפנינו שוב הבחירה: האם את הכוח נעריץ ונעבוד, או את הטוב? האם חי אלוהינו והוא רע, או שנכיר בכך שהוא רק יציר מצפוננו?

רבת חשיבות היא התשובה לשאלתנו זו, והשפעה עמוקה לה על מוסריותנו כולה. עבודת הכוח, שאליה הרגילו אותנו קרלייל וניטשה, ועיקרי אמונת המיליטריזם, היא תוצאת הכישלון להחזיק איתן באידיאלים שלנו לנוכח היקום העויין: היא עצמה השתטחות כנועה בפני הרוע, הקרבה של המיטב שבנו בפני המולך. אם נגזר עלינו לתת כבוד לכוח, הבה ניתן כבוד לכוחם של אלה שמסרבים להיכנע לשקר של "קבלת העובדות כהווייתן", כלומר לאותה הכרה שנכשלת להודות בכך שהמציאות תכופות רעה. הבה נודה בכך שבעולם המוכר לנו, ישנם דברים רבים שמוטב היה שיהיו אחרת, ושהאידיאלים שבהם אנו דבקים, ושראוי שנדבק בהם, אינם ממומשים בעולם החומר. הבה נשמר את כבודנו לאמת, ליופי, לאידיאל השלמות שהחיים אינם מתירים לנו לממש, וכל זאת חרף העובדה שהיקום חסר התודעה אינו מעניק לאף אחד מהם את אישורו. אם אכן רע הוא הכוח, כפי שאכן נראה הדבר, הבה נדחה אותו מליבנו. כי כאן טמונה חרותו האמיתית של האדם: בהכרעה לעבוד אך ורק את האל שנוצר בצלם אהבתנו את הטוב, לכבד רק את השמיים שמעניקים את השראתם לתובנות העולות ממיטב רגעינו. בפעולתנו, ובתשוקותינו, מוכרחים אנו להיכנע תמידית לשלטונם של כוחות חיצוניים, אך במחשבתנו ובשאיפותינו, חופשיים אנו, מאחינו בני האדם, מכוכב הלכת חסר החשיבות שעל קליפתו זוחלים בחוסר אונים גופינו, חופשיים אפילו, כל עוד חיים אנחנו, משלטונו האכזר של המוות. הבה נלמד, אם כן, את אותה חיות של אמונה שמאפשרת לנו לחיות בהתמדה לאור חזון הטוב. והבה נרד יחדיו לעולם הפעולה, לעולם העובדות, כשאנו משווים חזון זה לנגדנו תמיד.

"פרש הרוח של המערב" (1917), קרלו קארה. תצלום: ויקיפדיה

כאשר אנו מבחינים לראשונה בבהירות בניגוד שבין המציאות והאידיאלים שלנו, נדמה שאיננו יכולים להימנע מרוח בוערת של מרי, של שנאה עזה לאלים. נדמה שהיא הכרחית לעמידתנו הראשונית על זכותנו לחרות. לקרוא תיגר בהתמדה פרומתאית על יקום עויין, לשוות את אכזריותו לנגדנו תמיד, תמיד בשנאה פועלת, לא לסרב לשום כאב שהכוח מסוגל להמציא בזדוניותו, כל אלה נראים כחובתו המוסרית של כל אדם שמסרב לכרוע ברך בפני הבלתי נמנע. אך גם המרמור הוא עדיין בבחינת כבלים שיש להתיר, שכן הוא כופה על מחשבתנו את העיסוק המתמיד באכזריותו של העולם. ועזות התשוקה שממנה מזנק המרד נוטה לאשרר עצמה באופן שהכרחי לחכם לגבור עליו. כי המרמור שולט במחשבתנו, אך לא בתשוקותינו. אך החופש הסטואי שממנו עשויה החוכמה מצוי בשלטון על התשוקה, ובשחרורה של המחשבה. כי משלטון התשוקה עולה רוח הכניעה וההשלמה, אך מחופש המחשבה צצים ועולים עולמות האמנות והפילוסופיה בשלמותם, ועימם חזון היופי שלאורו אנו כובשים מחדש לבסוף, אם גם חלקית, את העולם הסרבן. אך חזון היופי נגיש הוא רק למחשבה שהשתחררה מכבליה, להגות שאינה כורעת תחת עומס המשאלות הלהוטות. וכך הופך החופש לנחלתם הבלעדית של אלה שאינם מבקשים עוד מן החיים שיניבו להם את כל אותם הטובין הפרטיים הנכפפים לשינויי הזמן.

יש להודות שמכול הדברים שאליהם אנו משתוקקים, ישנם אלה, שאף על פי שהם מתגלים כבלתי ניתנים להשגה, הרי הם בכל זאת טובים ממש

אף על פי שההכרח בפרישות כנועה הוא עצמו עדות לקיומו של הרוע, הרי בכל זאת הנצרות, בהטיפה לפרישות כנועה זו, הדגימה תבונה שעולה בהרבה על זו של הפילוסופיה הפרומתאית של המרד. יש להודות שמכול הדברים שאליהם אנו משתוקקים, ישנם אלה, שאף על פי שהם מתגלים כבלתי ניתנים להשגה, הרי הם בכל זאת טובים ממש. אך אחרים, מנגד, אף על פי שאנו כמהים אליהם באותה עקשנות, אינם יכולים לקחת חלק באידיאל המטוהר מרע. וכך, האמונה שמה שראוי להתכחש לו הוא רע, אף על פי שהיא שגויה לעיתים, היא בכל זאת שגויה הרבה פחות פעמים מכפי שהתשוקה הלא מרוסנת מניחה. ועיקרי האמונה של הדת, בכך שהם מנמקים את טענתם שהיא לעולם לא שגויה, היו פעמים רבות לאמצעי הטיהור של תקוותינו, בכך שחשפו בפנינו אמיתות חמורות רבות.

וישנו בפרישות הכנועה רכיב ראוי נוסף: שכן אפילו טובין ממשיים, כאשר אין הם ברי השגה, אל לנו להשתוקק להם ברוגזה. כי לכל אדם, במוקדם או במאוחר, מגיע הויתור הגדול. לצעירים, נדמה כי אין דבר שאינו בר השגה, הם אינם מאמינים כלל שאפשר שיהיה דבר ראוי וטוב, שנחשוק בו במלוא כל כוח מאודות הרצון, ואין הוא בר הגשמה. אך עם המוות, המחלה, העוני, וקולה של החובה, לומדים כולנו, כל אחד ואחת מאיתנו בתורו, שהעולם לא נברא עבורנו, ושיפים ככל שיהיו הדברים שאליהם אנו מייחלים, בכל זאת עשוי הגורל לשלול אותם מאיתנו. אז, כשמגיעים פגעי הגורל, מגיע גם תורו של האומץ, לשאת בלא תלונה את הרס תקוותינו, ולהפנות את מחשבותינו הלאה מן החרטות הריקות. דרגה זו של כניעות בפני הכוח, אינה רק טובה וראויה: היא שער החוכמה עצמו.

לא על הקבלה הכנועה לבדה נבנה את מקדש עבודת האידיאלים שלנו. מבשרים עיקשים של המקדש מופיעים בממלכת הדמיון, במוסיקה, בארכיטקטורה, בממלכתה השלווה של התבונה, ובקסם שקיעות הזהב של השירה, מקום שם היופי זורח מזדהר, רחוק ממגעו של הצער, רחוק מאימת השינוי, רחוק מכשלונות והתפכחויות המציאות

אך כניעות סבילה, אינה החוכמה כולה. שכן לא על הקבלה הכנועה לבדה נבנה את מקדש עבודת האידיאלים שלנו. מבשרים עיקשים של המקדש מופיעים בממלכת הדמיון, במוסיקה, בארכיטקטורה, בממלכתה השלווה של התבונה, ובקסם שקיעות הזהב של השירה, מקום שם היופי זורח מזדהר, רחוק ממגעו של הצער, רחוק מאימת השינוי, רחוק מכשלונות והתפכחויות המציאות. בהגותנו בכל אלה, חזון גן העדן שלנו מתגבש בליבותינו, והוא מעניק לנו בו זמנית גם אבן בוחן שעימה נוכל לשפוט את העולם סביבנו, וגם השראה שלאור דמותה נעצב לצרכינו כל מה שיוכל להתאים לבניין מקדשנו.

"שירת האהבה" (1914), ג'יורג'יו דה קיריקו, מוזיאון MOMA, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

להוציא אותן נפשות נדירות הנולדות בלא חטא, בטרם תוכל כף רגלנו לדרוך באותו מקדש, על כולנו לחצות מערה חשוכה. פתחה של המערה הוא הייאוש. וקרקעיתה מרוצפת מצבות תקוותינו הנטושות. בה האני חייב למות. שם עלינו לטבוח את להיטותנו, את תאוות התשוקה הלא מרוסנת שלנו, שכן רק כך יכולה הנפש להיחלץ ממלכות הגורל. אך מן המערה מוליך שער הכניעות המוותרת שוב אל אור היום של החוכמה. מזיו זוהרו, תובנה חדשה, שמחה חדשה, עדינות חדשה, יזדהרו וישישו את ליבו של עולה הרגל.

כאשר בלא מרירות המרד חסר האונים, נלמד גם למסור את עצמנו ביד שלטונו החיצוני של הגורל, וגם להכיר בגלוי בכך שהעולם הלא אנושי אינו ראוי להערצתנו הדתית, אפשר לנו לבסוף לעצב מחדש את היקום חסר התודעה. ואף לשנותו כך, בכור המצרף של הדמיון, שדמות חדשה של זהב מנצנץ תחליף את אליל החמר

וכך, כאשר בלא מרירות המרד חסר האונים, נלמד גם למסור את עצמנו ביד שלטונו החיצוני של הגורל, וגם להכיר בגלוי בכך שהעולם הלא אנושי אינו ראוי להערצתנו הדתית, אפשר לנו לבסוף לעצב מחדש את היקום חסר התודעה. ואף לשנותו כך, בכור המצרף של הדמיון, שדמות חדשה של זהב מנצנץ תחליף את אליל החמר. כי בכל עובדות העולם רבות הצורה-- במתארם של עצים, הרים ועננים, באירועי חיי אדם, אפילו בכוחו חסר הגבול של המוות עצמו, יכולה השראת האידיאליזם היצירתי למצוא את השתקפותו של יופי אשר נוצר לראשונה בתובנותיה. זוהי הדרך שבה מכריזה הנפש את שלטונה המעודן על כוחותיו חסרי המחשבה של הטבע. וככל שיותר אכזר יהא החומר שעימו היא מתמודדת, ככל שימאן יותר להיענות לתשוקה הלא מאומנת, כן יגדל ההישג המאלץ את האבן הסרבנית לחשוף את אוצרותיה החבויים, גאה יותר תהא הצלחתה לכפות על הכוחות המנוגדים להרחיב את תהלוכת נצחונה. הגאה מכל האמנויות היא הטרגדיה, מבין כולן היא החוגגת ביותר את נצחונה, שכן היא הצליחה להעמיד את מצודתה המבהיקה בלב ליבה של ארץ האויב, על הגבוהה שבפסגותיו. ממגדליה הבלתי חדירים, מחנותיו ומחסני נשקו, טורי חייליו ומצודותיו, חשופים כולם. בינות חומותיה החיים החופשיים ממשיכים כסדרם, בעוד גדודי המוות הכאב והייאוש וכל קציניו המתרפסים של הטיראן גורל, מספקים לתושביה של העיר העשויה לבלי חת חזיונות חדשים של הוד. מאושרים הם הביצורים הקדושים ההם, ומאושרים פי כמה הם דריה של אותה רמה רואת-כל. כבוד הוא מנת חלקם של כל אותם לוחמים אמיצים, אשר בעידנים אינספור של מאבק, שימרו עבורנו את המורשת היקרה מפז של החרות, והגנו מכל טומאה על ביתם של המסרבים להכנע לפני הפולשים הכופרים.

אך יופיה של הטרגדיה רק מדגיש את מתארה של איכות אשר קיימת בגולמיות כזו או אחרת, תמיד ובכל מקום בחיים. בחזיון המוות, בעמידה בכאב בלתי נסבל, ובכיווניות שלא ניתן לבטלה של עבר שנעלם, טמונה קדושה, יראת כבוד שלא ניתן לעמוד בפניה, תחושה של נרחבותם, עומקם, ומסתוריותם הבלתי נדלית של החיים, אשר באמצעותה, כמו באיזו חתונה מוזרה של כאב, נקשר הסובל לעולם בחבלים של צער. ברגעי תובנה אלה אנו מאבדים כל בדל של להיטות תשוקה חולפת, כל מאבק ושאיפה למטרות קטנוניות, כל דאגה לדברים הקטנים הברורים מאליהם אשר מהם, מנקודת מבט שטחית, עשויים חיי היומיום הרגילים. ברגעים ההם מן הרפסודה הצרה המוארת באורות המהבהבים של אחוות בני האנוש אנו נוכחים באוקיאנוס האפל המקיף אותנו, זה שעל גליו המתערגלים אנו מטלטלים לשעה קלה. ומן הלילה הגדול אשר בחוץ פורצת למקלטנו צינה, וכל בדידותה של האנושות לנוכח הכוחות העוינים מתרכזת בנפשו של הפרט, אשר מוכרח להאבק לבדו, במעט האומץ שיצליח לגייס, כנגד כל כובד משקלו של היקום האדיש לתקוותיו ופחדיו. הנצחון במאבק הזה מול כוחות השחור, הוא ההטבלה האמיתית אל חברת הגיבורים המהוללת, החניכה האמיתית אל היופי שאין לעמוד בפניו של קיום אנוש. כי ממפגשה הנורא ההוא של הנפש עם העולם החיצון נולדים כוח ההבעה, החוכמה והצדקה. ועם הולדתם מתחילים גם חיים חדשים. לשאת אל דביר מקדשה של הנפש את הכוחות שאין לעמוד בפניהם, הנדמים כמשחקים בנו כבבובות חוטים—המוות והשינוי, הליכתו לבלי שוב של העבר, ואפסות האדם בפני החיפזון העיוור שבו נע היקום מהבל להבל. לחוש באלה ולדעת אותם, פרושו לכבוש אותם.

"ים לאחר השקיעה" (1909), פיט מונדריאן, המוזיאון לאמנות בהאג. תצלום: ויקיפדיה

זו הסיבה שהעבר ניחן בכוח קסם שכזה. יופיין החרישי וחסר התנועה של תמונותיו משול לטוהר המכשף של שלהי הסתיו, כשהעלים על אף שדי בהבל פה להשירם, זוהרים עדיין בפאר מזהיב כנגד השמיים. העבר, נטול שאיפה או תנועה, כמו דאנקן [מ"מקבת" של שייקספיר, נ"ב-ע] לאחר התקף החום החולף – החיים – ישן היטב; מה שהיה להוט ונאחז, פעוט ובר-חלוף, דעך ונעלם, ומה שהיה בו בר-יופי ונצחי זוהר ומנצנץ מבעדו כמו כוכבי הלילה. לנפש לא ראויה יופי זה נדמה כבד מנשוא, אך לנפש שכבשה את הגורל הוא הוא המפתח אל הדת.

חיי אדם, במבט מן החוץ, הרי הם עניין פעוט בהשוואה לכוחות הטבע. העבד נדון לעבודת הזמן, הגורל והמוות משום שאלה כבירים יותר מכל אשר הוא מוצא בתוכו פנימה, ומשום שכל מחשבותיו נסובות עול הדברים שהם מכלים

חיי אדם, במבט מן החוץ, הרי הם עניין פעוט בהשוואה לכוחות הטבע. העבד נדון לעבודת הזמן, הגורל והמוות משום שאלה כבירים יותר מכל אשר הוא מוצא בתוכו פנימה, ומשום שכל מחשבותיו נסובות עול הדברים שהם מכלים. אך ככל שכבירים יהיו אלה, כבירה יותר היא היכולת לחשוב אותם בגדולות: לחוש אותם במלוא הדרם חסר התשוקה. ויכולת זו היא שעושה אותנו לבני חורין. לא עוד נקוד בפני הבלתי נמנע בכניעות [במקור: בכניעות מזרחית!, נ"ב-ע], אלא נספוג כל זאת, ונטמיע כחלק מאיתנו. לנטוש את המאבק לאושר אישי, לדחות כל להיטות של תשוקה חולפת, לבעור מתשוקה אל הנצחי, זוהי החירות, וזוהי עבודת האל של האדם החופשי בדעותיו. וחירות זו ניזונה מההתבוננות הבוחנת בגורל, שכן הגורל עצמו נכנע בפני הנפש שאינה מותירה לאש המטהרת של הזמן שום דבר שניתן לטהרו.

מאוחד עם כל רעיו בני האדם בחזק שבקשרים – גורל אחד – מוצא האדם החופשי שחזון חדש מלווה אותו תמיד, מאיר את כל משימות יומו באור האהבה. חיי אדם הם צעדה ארוכה אל תוך הלילה, מוקף אויבים בלתי נראים, מוכה תשישות וכאב, לקראת תכלית שרק מעטים יכולים לקוות להגשים, ושאיש לא יכול להחזיק בה לזמן רב. אחד אחרי השני נעלמים מעינינו רעינו לדרך, נלכדים בפקודותיו הדוממות של המוות הכל יכול. חטוף הוא הזמן שבו נוכל להושיט להם עזרה, שבו מוכרעים אושרם ואמללותם. לנו היכולת לשפוך אור שמש על דרכם, להקל את סבלותיהם בצרי ההשתתפות, להעניק להם את השמחה הטהורה של חיבה שאינה יודעת לאות, לחזק את ידי המאבדים אומץ, לטפטף אמונה בשעות של ייאוש. הבה נמנע מלשקול במאזניים מרירות את יתרונותיהם וחסרונותיהם, אלא נשים לנגדנו רק את צרכיהם, צערם, קשייהם, אולי אף את הכתמים העיוורים שמאמללים את חייהם; הבה נזכור שהם חברים לסבל, באותה חשכה, שחקנים באותה טרגדיה שבה אנו משתתפים. וכך, בערוב יומם, כאשר אלמוות העבר יהפוך את הטובה והרעה שעשו לנצח, נדע כי סבלם וכשלונותיהם, לא בגללנו נגרמו; אלא כאשר ניצוץ מן האש השמיימית ניצת בלבבם, עמדנו אנו מוכנים עם מילת עידוד, עם רגשות של שותפות גורל, עם מילים של אומץ שבן זורחת הגבורה.

לאדם, הנדון היום לאבד את היקרים לו מכל, ומחר לעבור בעצמו בשערי החשכה, נותר רק להוקיר, עד נפול המהלומה, את המחשבות הנשגבות שמרוממות את יומו הזעיר

קצרים וחסרי אונים הם חיי אדם. עליו, ועל כל בני מינו, יורד בכבדות בטוחה האבדון. חשוך וחסר חמלה. עיוור לטוב ולרע, קל דעת בחורבנו, מתגלגל החומר הכל יכול בדרכו הנחושה. לאדם, הנדון היום לאבד את היקרים לו מכל, ומחר לעבור בעצמו בשערי החשכה, נותר רק להוקיר, עד נפול המהלומה, את המחשבות הנשגבות שמרוממות את יומו הזעיר. נותר רק לדחות בבוז את האימה המבועתת של עבדי הגורל, ולשרת במקדש שידיו שלו קוממו, בלא מבוכה לנוכח מלכות המקרה. נותר לשמר נפש חופשייה מגחמותיה של האכזריות השולטת בחייו החיצוניים, והוא קורא תיגר בגאווה על הכוחות, שאין לעמוד בפניהם, אשר סובלים לרגע את מודעותו וגינויו. נותר לו לשאת לבדו, כמו אטלס לאה המסרב להיכנע, את העולם שעיצבו רעיונותיו הנשגבים, חרף מצעדו הדורס של הכוח חסר התודעה.

תרגום לעברית: נמרוד בר-עם

המאמר A Free Man’s Worship מאת חתן פרס נובל לספרות, הלורד ברטראנד ראסל, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, הוא ניסיונו החשוב הראשון לכתוב מניפסט חילוני. המאמר חוגג בימים אלה (2022) מאה ועשרים שנה לפרסומו. ראסל כתב שנים אחר כך כי הוא מתקשה להזדהות עם המעטפת הנרגשת של הדברים הנאמרים, ואף העניק להם במקומות שונים ניסוחים מאופקים יותר, אך עד מותו סבר כי הוא מבטא היטב את תפישת עולמו הקיומית. הזכויות לפרסום תרגום זה הוענקו למתרגם מאת Benediction Classics Limited באמצעות מערכת PLSclear.

מתרגם המסה, נמרוד בר-עם, הוא פילוסוף המכהן כמרצה בכיר בחוג לתקשורת יצירה וביקורת במכללת ספיר. תחומי עיסוקו העיקריים הם הפילוסופיה של הלוגיקה, המדע והתקשורת.

תמונה ראשית: מתוך "ההתמרדות" (1911), לואיג'י רוסולו. תצלום: ויקיפדיה