עולם חדש, צפוף

העיר המודרנית, סיפור הצלחה, מנוף לקידמה, גדלה וגדלה והופכת לבעיה נפשית לרבים. מה צופן לה העתיד?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

הסיפור הזה התחיל בכוונות טובות, אבל הסוף שלו עלול להיות אומלל. בהתחלה, העיר הייתה ניסוי חברתי מבטיח. ריכוז של בעלי מלאכה, סחורות וסוחרים הוביל לצמיחה כלכלית ורווחה חברתית חסרות תקדים. ריבוי של תושבים ומוסדות, פירמות ואגודות, קשרים ואינטראקציות, חולל תמורות מרחיקות לכת בדינמיקה התרבותית, בהנדסה, באדריכלות ובטכנולוגיה. כושר ההמצאה האנושי זכה לדרור. מחקר מדעי זכה לתקציב. היצע זכה לביקוש, וביקוש להיצע.

העיר הייתה טובה לתושביה. הם נהנו מתחבורה יעילה יותר ומשירותים זולים יותר, חינוך ציבורי נגיש, שירותי בריאות זמינים וביטחון אישי משופר

זה היה נכון בערי המדינה בתקופה הקלאסית, לפני הספירה, של התעשייה הזעירה האתונאית, טכנולוגיית כריית המתכות היקרות, מספנות הענק והמצאת הסיעות הפוליטיות. זה היה נכון ברומא העתיקה, של הפנתאון, הקוֹלוֹסֵיאוּם ואמות המים. וזה היה נכון גם באמריקה האינדיאנית, הטרום-קולומביאנית, בטֶנוֹצְ'טִיטְלָאן, עיר הבירה העצומה של האימפריה האצטקית, שהייתה יצירת מופת הנדסית של איים מלאכותיים וגשרים, מקדשי-פירמידות שצמחו מתוך המים ושווקים שוקקים.

כדרכם של ניסויים חברתיים מוצלחים, העיר – כמרחב וכרעיון – צברה עושר ומומנטום. תוך זמן קצר היא הפכה לצורת ההתארגנות החברתית הטיפוסית. זה היה, בסך הכל, המעשה ההגיוני: העיר הייתה טובה לתושביה. הם נהנו מתחבורה יעילה יותר ומשירותים זולים יותר, חינוך ציבורי נגיש, שירותי בריאות זמינים וביטחון אישי משופר. כלכלנים קוראים לזה יתרון הגודל. ככל שיש יותר משתמשים במוצר או בשירות שהעלות שלו קבועה, כך העלות נחלקת בין יותר משתמשים והמחיר יורד.

Tenochtitlán, מקסיקו, אצטקים, טנוצ'טיטלאן

טנוצ'טיטלאן (Tenochtitlán), בירת האצטקים, מקסיקו. ציור קיר בארמון הלאומי. תצלום: Travis

כלכלנים עירוניים, כמו אדוארד גלייזר, כבר מצאו שתושבי העיר נהנו באופן מסורתי משכר גבוה יותר ומהסבירות שהשכנים שלהם יהיו משכילים יותר. בעיר, הם קבעו, יש יותר הזדמנויות, יותר תרבות ויותר קידמה.

שעת השיא ברכבת התחתית של לונדון, טוקיו או הונג קונג מסמלת את הצד האפל של הניצחון העירוני

על אף שתהליך העיור לבש צורות שונות במקומות שונים, הוא התעצב על ידי כוחות דומים: גידול אוכלוסין בתוך העיר ומחוצה לה והגירה של אוכלוסייה כפרית אל תוך העיר. בשנת 1800, רק שני אחוזים מהאוכלוסייה התגוררה בערים, בשנת 1950 השיעור עמד על 30% ובשנת 2000 כ-47% מאולוכסיית העולם התגוררה בעיר. בשנת 2009, שנת קו פרשת המים, מחצית אוכלוסיית העולם גרה בערים, ולפי התחזיות עד שנת 2030 למעלה מ-60% מהאוכלוסייה העולמית תהיה עירונית. מידי יום מהגרים אל העיר למעלה מ-175 אלף בעלי אמצעים ודלפונים כאחד. מתוך מיליארד עניי העולם, 750 מיליון הם עירוניים.

העיר, כפי שקבע אדוארד גלייזר, ניצחה. ההתיישבות הכפרית הפכה לכרך, הכרך למטרופולין והמטרופולין למגלופוליס – רצועות אורבניות עצומות, שחוצות גבולות לאומיים ומשכנות עשרות מיליוני תושבים. למשל "מגלופוליס הבננה הכחולה" כפי שמכונה צבר הערים שכולל את ליברפול, מנצ'סטר, לידס, לונדון, ליל, בריסל, אנטוורפן, אמסטרדם, רוטרדם, האג, לוקסמבורג, פרנקפורט, מינכן, שטוטגרט, שטרסבורג, באזל, ציריך ומילאנו, עם 110 מיליון תושבים. בשנת 1950 ניו יורק הייתה המגה-עיר הראשונה והיחידה בעולם שאיכלסה למעלה מ-10 מיליון תושבים. בשנת 2015 לא פחות מ-23 ערים כבר היו במעמד של מגה-ערים. 402 ערים ברחבי העולם משכנות בין מיליון לחמישה מיליון איש.

מתישהו לאחרונה, נדמה שזה יצא משליטה. אחרי הכל, שום דבר לא יכול לגדול לנצח. בשעה שהאוכלוסייה העירונית הלכה ותפחה, הקרקע העירונית נותרה קבועה בגודלה. קרקע מוגבלת יוצרת ביקושים גבוהים. ביקושים גבוהים מעלים את מחירי הנדל"ן. ומחירים מאמירים של קרקעות במרכזי ערים הפכו לאחד מסימני ההיכר של ניו-יורק, לונדון, פריז, ציריך, טוקיו ותל אביב. אבל זה לא סימן ההיכר היחיד של העיר העכשווית. כדרכם של לחצים, הלחץ הדמוגרפי זלג לתחומים אחרים של החוויה האנושית. זינוק ברמת המינוע של האוכלוסייה הוביל לעומסי תנועה ולגודש בכבישים בינעירוניים ובשכונות מגורים. העומס התחבורתי גרם לזיהום האוויר, שבעצמו חולל תחלואה בקרב הולכי רגל. הכניסות לערי העולם נחסמו לסירוגין. עבודות התשתית התארכו. תשתיות ציבוריות מיצו את הקיבולת שלהם. היוֹמְמִים, אותם עובדים שמגיעים למקום העבודה מעיר אחרת, איבדו שעות שינה ושעות עבודה. המשק איבד תוצר. שדות תעופה, כיתות הלימוד, טיפות החלב, קופות החולים, בתי התמחוי – הכול בתפוסת שיא. ו בכל הזמן הזה התעסקנו במחלף הבא. זה דיון ישן. או למצער, קטסטרופה ידועה מראש.

העיר אולי ניצחה, כפי שקבע גלייזר, אבל במקרים רבים זה נראה כמו ניצחון פירוס. שעת השיא ברכבת התחתית של לונדון, טוקיו או הונג קונג מסמלת את הצד האפל של הניצחון העירוני: מחזה עוועים יומיומי, מטלטל ומייאש, של המון אדם טרוט עיניים, מיוזע ותזזיתי, נד אנה ואנה, דחוס בגלילי אלומיניום גדולים, מנסה להרוויח את לחמו.

הבעיה כמובן, היא לא בעיר. העיר, כמו הכפר, אינה רעה מעיקרה. הבעיה היא גידול האוכלוסין העירוני וההשלכות שלו.

שעת השיא, לונדון, רכבת

שעת השיא ברכבת בלונדון. תצלום: SarahTZ

פצצת אוכלוסין מתקתקת

לאורך הרבה שנים, רבים ניסו להזהיר אותנו מההשלכות הבלתי-רצויות של גידול אוכלוסין בלתי מבוקר. הכומר האנגלי הבפטיסטי רוברט מלתוס כתב כבר בשנת 1798 על "עיקרון האוכלוסין" וחזה שגידול האוכלוסייה בעולם מוגבל במשאבים (הוא התמקד בקרקעות חקלאיות ובמזון) יוביל באופן בלתי נמנע למשבר. בטווח הארוך, הוא טען, פוריות כרוכה ברעב ובדלות. המאה העשרים הוכיחה את טעותו של מלתוס. טכנולוגיות דישון, השקיה והדברה סייעו לתפוקה החקלאית להדביק את קצב גידול האוכלוסין.

הטעויות של מלתוס לא הפריעו לפול ארליך, פרופסור לביולוגיה מאוניברסיטת סטנפורד, להשמיע נבואות איוב משל עצמו ולמנות את שלל הרעות החולות שיתרגשו על הקהילה האנושית בעולם צפוף יותר: מחסור במשאבים, אסונות אקולוגיים, מִיתות רָעָב ומגיפות מדבקות. 170 שנה בדיוק אחרי הנבואה של מלתוס, בשנת 1968, הוא פרסם את "פצצת האוכלוסין". ארליך גזר על עצמו לשבת עם מלתוס לנצח על אותו ספסל היסטורי של נביאי זעם, בשעה שפיתוחים אגרו-טכנולוגיים, והמהפכה הירוקה של שנות השבעים, הפריכו גם את טענותיו.

פרופסור אלון טל הישראלי, הוא אחרון בשורה ארוכה של נביאים כאלה. הספר שלו "והארץ מלאה: התמודדות עם פיצוץ אוכלוסין בישראל" אוחז את השור בקרניו ועוסק בנושא הילודה הנפיץ. הדיון שהוא מנהל (למשל כאן) מביא לישראל המודרנית את הדיון האוניברסלי, העל-זמני, בגידול אוכלוסין ובתוצאותיו.

"ישראל היא אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם המערבי... אנחנו ממשיכים לחשוב שאם האוכלוסייה תגדל מספיק או אם רק נגדיל את מאגר הדיור או רק נבנה עוד כבישים הכל יהיה בסדר. נהפוך הוא. אנחנו חייבים להיות ישרים עם עצמנו... הנסיבות השתנו... בשנות השישים היה רציונלי לחלוטין לעודד ילודה כי לא היו פה מספיק אנשים. זה לא המצב היום. היום אנחנו כבר באוכלוסייה של 15 מיליון (לפי תרחישי הלמ"ס)".

ארליך בעצמו התייחס למציאות הישראלית בביקור שערך בארץ בשנת 2012, בהומור מהול בדאגה, במאמרו  "המחשבה על 20 מיליון ישראלים מטרידה מאוד אחרי שנוסעים כאן בכבישים"".

בצר להם, כל הניסיונות השיבו את פני המנסים ריקם. כשארליך פרסם את ספרו בשנת 1968 חיו בעולם שלושה מיליארד וחצי איש. היום חיים בו למעלה משבעה מיליארד. טל ביקש, הפציר אפילו, להסיר את הטאבו מעל סוגיית הילודה ולבחון מחדש, בראי התקופה, את עיקרון "פרו ורבו" התנ"כי. בינתיים, אזני הציבור ערלות. הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

נותר לנו אפוא לתהות מה קורה כשמתעלמים מבעיה? מה קורה אם הכתובת נותרה על הקיר? מה צופן עתיד כזה בחובו? או במילים אחרות, מה קורה לבעיה קטנה כשלא מטפלים בה בזמן? – היא הופכת לבעיה גדולה, כמובן. אבל היא עוברת אבולוציה והופכת גם לבעיה מורכבת יותר, בעיה נבזית: בעיה מרובדת, עם שכבות על גבי שכבות של תופעות בלתי רצויות. שכבות גלויות, שמוטלות ברחוב הראשי כמו חסרי בית, ושכבות מעורפלות, עמומות, נסתרות מן העין. בעיות שקשה להגדיר, קשה לכמת וקשה לנהל.

אז איך נראה עתיד כזה; עתיד של בעיות נבזיות? עתיד שבו גידול אוכלוסין אינו מוביל בהכרח למגיפות ולמִיתות רָעָב, אלא לעולם חדש, צפוף יותר?

לפעמים, לא צריך בשוֹרות נוראיות או תחזיות סטטיסטיות כדי לענות על השאלה הזו. לפעמים, מספיק ניסוי אחד. במקרה של פצצת האוכלוסין העירונית, זה היה הניסוי של ג'ון קאלהון.

 

על סף תהום

ג'ון קאלהון נולד בטנסי, באיבה של מלחמת העולם הראשונה. אוכלוסיית העולם מנתה 1.9 מליארד נפש. ארצות הברית מנתה רק 103 מיליון איש. וודרו ווילסון היה הנשיא, לנין היה בדרך לרוסיה, ובלונדון התפרסמה הצהרת בלפור. כדור הארץ היה מרווח והאופק היה רחוק. קאלהון, אֵתוֹלוֹג בהתהוות (אתולוגיה היא חקר התנהגות בעלי החיים), התבגר אל תוך המאה הגועשת ביותר בתולדות האנושות. נוכח פרעות ופלצות המאה, הוא מצא נחמה בבעלי חיים. כשהיה דוקטורנט צעיר התאהב במכרסמים, והיונקים הקטנים האלה ליוו את קאלהון בשארית חייו.

ג'ון קאלהון היה איש של תקופתו ואזרח מודאג. אל מעבדת האתולוגיה שלו נכנסו לא רק חולדות נורווגיות ועכברים, אלא גם החרדות הכמוסות שלו. ומכל איומי המאה העשרים, זה היה הרוצח השקט, ההדרגתי, שטרד את מנוחותו של קאלהון יותר מכל איום אחר: שיעור הילודה וגידול האוכלוסין.

בשנת 1947, קאלהון החל תצפית של 28 חודשים על התנהגות של חולדות נורווגיות במכלאת מכרסמים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. המושבה, שהחלה עם חמש חולדות, גדלה למאתיים פרטים ואז התייצבה על 150 חולדות שהתחלקו ל-12 קהילות קטנות. קאלהון היה מופתע. בהתחשב בגודל המכלאה ובפוטנציאל הפריון, המושבה צריכה הייתה למנות 5,000 חולדות נורווגיות, פי 33 (!). אבל לאורך הניסוי שיעור הפריון נותר קבוע והפרטים היו נינוחים. מנקודת מבטן של החולדות, זה היה גן עדן.

עכשיו קאלהון היה סקרן. הוא החליט לערוך מניפולציה בסביבת המחייה של המכרסמים, להתערב במבנה התמריצים ההתנהגותיים ובעיצוב החלל. המכון הלאומי לבריאות הנפש, שעקב אחר המחקרים של קאלהון בעניין, רכש עבורו אָסָם נטוש במרילנד. קאלהון פינה את האסם והחל בבנייה של "יקום 1", סימולציה מיניאטורית של עיר המכרסמים המושלמת: מכלאת ברזל בשטח של 2.7 מטרים רבועים ובגובה של 1.4 מטרים. רשת מחילות, מאורות ומנהרות חיברה את כל קצוות המכלאה. המחילות הובילו לתאי קינון בגדלים שונים ובקומות שונות. המנהרות הובילו למאגרים בלתי נדלים של מזון, מים וחומרי קינון. זו הייתה סביבה משוללת מחסור, משוללת טורפים, משוללת מגבלות. להוציא כמובן את המגבלות "הטבעיות" של שטח המכלאה.

היפותטית, "יקום 1" היה ללא רבב. בית הגידול האידאלי. מעשית, האידיליה של "יקום 1" לא נמשכה הרבה זמן.

בקיץ של שנת 1968, הוכנסו לעולם יציר כפיו של קאלהון ארבעה זוגות עכברים צעירים, בשלים מינית ואקסטטיים. לאחר 104 ימים העכברים הסתגלו לעולם החדש והאוכלוסייה החלה לגדול, והכפילה את עצמה בכל 55 ימים. "יקום 1" היה טוב לתושביו. העכברים נהנו מרשת מנהרות יעילה ומאספקה יעילה של חומרים. ביום ה-315 האוכלוסייה הגיעה ל-620 פרטים ואז שיעור הגידול ירד. האוכלוסייה המשיכה להכפיל את עצמה אבל רק בכל 145 ימים. ביום ה-600 לניסוי מנתה האוכלוסייה 2200 עכברים. באותו יום אירעה ההמלטה הבריאה האחרונה.

טוקיו

טוקיו. תצלום: tokyoform

מה שהתרחש בין היום ה-315 והיום ה-600 היה איום ונורא, וזו הסיבה שהניסוי של קאלהון הפך להיות אחד המחקרים המפורסמים והמשפיעים ביותר במדעי ההתנהגות מאז ומעולם.

בסביבות היום ה-315, חלה נקודת המפנה. זה היה הרגע שבו הצפיפות ב"יקום 1" הגיעה לנקודת הרתיחה. אוכלוסיית העכברים בתאי הקינון ובמנהרות, בסמטאות ובמעברים הצרים של "יקום 1" הגיעה למסה קריטית. המון העכברים גדש את המחילות והקשה על כל פרט לעבור בקלות מאזור לאזור. המכרסמים איבדו את היכולת לשלוט בתדירות של מפגשים חברתיים. ההתחככות של עכבר בעכבר הפכה בלתי-נסבלת. ככל שחלף הזמן, המסע שהעכברים ערכו מדי שעה אל המזון והמים נעשה צפוף ומעיק.

הגודש העקבי והבלתי-מרפה דחף את העכברים להתמוטטות מנטאלית וחברתית. עיר העכברים נשברה. כנופיות בריונים של זכרים אגרסיביים החלו לתקוף את העכברים הצעירים ואת הנקבות. עכברים צעירים גורשו ממרכזי הקהילה לסמטאות הצדדיות, שם הם כוסו בסימני נשיכה ודיממו למוות. זכרים לא דומיננטיים הפכו לפאסיביים ומנומנמים. למרות השפע במזון, זכרים מדוכדכים ומופרעים במיוחד גילו נטייה לקניבליזם.

לאחר 600 ימים, הזכרים השתלטנים איבדו עניין בטריטוריה שלהם והחלו לנדוד בין המאורות והמחילות של "יקום 1". בסוף, הם התנקזו למרכז היקום, שם היו מתלקחות התפרצויות ספונטניות וספוראדיות של אלימות. הנקבות הפסיקו להתרבות. נקבות אחדות החלו לתקוף את הצאצאים שלהן. תמותת העכברים זינקה וצחנת הגופות אפפה את העיר. ההתנקזות למרכז המכלאה וההתנוונות המוסרית הציתו את הדמיון של קאלהון. הוא קרא לתופעה הזו "התהום ההתנהגותי" (the behavioral sink).

תחת הצפיפות הבלתי מתפשרת, גן העדן של קאלהון הפך לגיהינום של פסיכופתולוגיות, קניבליזם, מיזנטרופיה והתפרצויות אלימות שלוחות רסן. הדחק המנטאלי המצטבר שיסע את החברה מבפנים.

בשעת ההתמוטטות, אחת מקהילות העכברים פרשה מהחברה החולה כדי להקים התיישבות אלטרנטיבית. קאלהון כינה אותם ״יפי הנפש״. העכברים היפים ניתקו כל קשר עם מכורתם. הם אכלו, שתו וטיפחו זה את זה בינם ובין עצמם. בלי סימני נשיכה או צלקות, בלי שיער שנתלש, "יפי הנפש" התנהגו כגזע נפרד.

אבל גם "יפי הנפש" וגם שיעור התמותה שדילל את האוכלוסייה למימדיה ההתחלתיים, לא סייעו לפריחה חברתית חדשה. "יקום 1" נעשה מרווח יותר, שיעור תמותת העכברים עמד על 96%, הנקבות שמרו על רמת הפוריות שלהן והעכברים "יפי הנפש" שמרו על אונם ועל שלמות נפשית יחסית, אבל קהילת המכרסמים בכללותה עברה שינוי בלתי-הפיך. העכברים איבדו את הרצון להתקיים בהרמוניה. המושבה לא השתקמה מעולם. קאלהון התייחס לתהום ההתנהגותי בתור "המוות הראשון": קריסת הנפש והתודעה והתפוררות המרקם החברתי-תרבותי. אלו הובילו לבסוף למוות השני, של הגוף.

יכולת השיחזור הגבוהה של הניסוי (replicability), אבן פינה בביצוע חקירה מדעית, איפשרה לקאלהון לבנות את "יקום 2" ו"יקום 3". קאלהון, אתולוג ללא חת ואדון העולמות, בנה עד שנת 1972 עשרים וחמישה יקומים. הוא המשיך לערוך מניפולציות בסביבת המחייה, באקלים, בהנדסת החלל והסמטאות, באספקת המים והמזון. פעם אחר פעם הוא נוכח במטמורפוזה הזוועתית של הפרטים ובמחזה המקאברי של קריסה חברתית אלימה של קהילת המכרסמים.

 

כולם מדברים על צפיפות, אף אחד לא מדבר על דחק

מחוץ לאסם במרילנד, בעולם האמיתי, גידול האוכלוסין בערים היה מקור למתח ולחרדות. השנים לאחר מלחמת העולם השנייה ראו את עלייתו של דור הבייבי-בום. ילידי 1946-1964 הוסיפו לאוכלוסיית ארה"ב לבדה כ-77 מיליון תושבים, רובם התגוררו בערים. השיח הציבורי עסק בצפיפות האוכלוסין וקאלהון הֶעשיר את השיח הזה עם תחזית קודרת על תופעות הלוואי של הצפיפות.

זה היה מדע חדש: מדע פוסט-דמוגרפי. מדע בינתחומי ומסעיר, ולכן גם מדע פופולארי. הקשר בין צפיפות ובין דחק (בעברית צחה, עָקָה) היה משהו אינטואיטיבי וקאלהון ביקש להפוך אותו למשהו צלול ונהיר. הלוגיקה של קאלהון הייתה שהחוויה העירונית אינה מסתיימת בצפיפות, אלא מציעה קוקטייל שלם של חוויות מסדר שני. קאלהון לא מצא עניין בשאלה: האם עולם יותר אורבאני הוא עולם יותר צפוף? הוא שאל: האם עולם יותר צפוף הוא גם עולם יותר מלחיץ, מדכדך ומאיים?

אם מאמצים רק לרגע את הפרספקטיבה הפסיכיאטרית, למרות הפערים העצומים בין השיח העירוני הטיפוסי (שיח של אדריכלים ומהנדסים) ובין השיח הנוירו-ביולוגי, אפשר להתחיל לעמוד על ההשפעה העקיפה, העמוקה והשורשית של העיר על התושבים. אפשר להתחיל להבין את המנגנונים דרכם הצפיפות העירונית מובילה להפרעות נפשיות. דחק היה המנגנון הנבחר של קאלהון. כולם מדברים על צפיפות, הוא טען, ואף אחד לא מדבר על דחק.

אז מה בדיוק המשמעות של דחק? דחק הוא תחושת מצוקה כללית שמתעוררת בתגובה לאיומים על השְׁלֵמוּת הגופנית, הנפשית או החברתית של הפרט. תחושת המצוקה הזו יכולה לנבוע משלל איומים: איומים ישירים ועקיפים, פיזיים או מנטאליים, ממשיים או מדומיינים. עומס בגירויים ויזואליים או ווקאליים, נתפש כאיום. עומס בגירויים טקטיליים, נתפש כאיום. עוצמה גבוהה של גירויים לאורך זמן, נתפשת כאיום. בקיצור, ביטויים שונים של הצפיפות העירונית – נחשבים למקורות קלאסיים לדחק. הדחק גורם לחוסר איזון הורמונלי. במקרי קיצון, חוסר איזון הורמונלי מוביל לאפיסת-כוחות.

הפסיכיאטרית הברלינאית מזדה אדלי (Mazda Adli), מצאה שהאמיגדלה – אותו אזור רגשי שמעורב בוויסות המערכת ההורמונלית וקשור לפחד – גדלה במצבים של צפיפות קיצונית. הקשר בין צפיפות ודחק התהדק והלך.

המחקר המלא של קאלהון, מיד עם פרסומו בשנת 1973, הכה גלים. קאלהון מעולם לא ביקש לטעון לקריסה בלתי נמנעת של ערי העולם על יושביהן, אבל תוצאות המחקר שלו שימשו גם אסמכתה וגם כתב אישום של המצדדים באנטי-נטליזם ותנועת ה"אלהורות" כלפי החברה.

קאלהון ביקש לרסן קמעה את שיעור הילודה ולתכנן טוב יותר את המרחב הציבורי, כדי למנוע דעיכה של הנפש האנושית, אבל המחקרים שלו הפכו לבסיס לנבואות דיסטופיות קודרות. הוא טען שרוב קוראיו החמיצו את העיקר, אבל זה לא מנע ממנו ליהנות מהפרסום. בשנת 1973 הוא פגש את האפיפיור. טום וולף ולואיס ממפורד, סופרים גדולים, קיבלו השראה מהמחקר. יוצרי הקומיקס הבריטי 2000 AD שהמציאו את דמות השופט דרד והיוצרים של ספרי הקומיקס 'באטמן' הושפעו מערי העכברים הצפופות של קאלהון ומהתהום ההתנהגותי. ״יקום 133״, שמוזכר באחת מחוברות הקומיקס המוקדמות של באטמן, מתייחס במישרין לאחד העולמות של קאלהון.

גם יוצרי קולנוע התאהבו במחקר. בשנת 1973 יצא לאקרנים סרטו של ריצ'ארד פליישר "שמש ירוקה" (Soylent Green), שצייר עולם עתידי מאוכלס מידי, שתושביו שורדים תודות למזון מהונדס ומסובסד המכונה "סוילנט גרין". מקור המזון המעובד, כך מתברר לאורך הסרט, הוא גופות המתים. רשימת העיבודים הקולנועיים לרעיונות של קאלהון ארוכה. היא נמתחת עד ההווה ממש, עם סרטו של רון הווארד "התופת", המבוסס על המותחן הדמוגרפי של דן בראון.

קאלהון המשיך לעבוד עם המכרסמים שהוא כל כך אהב (באופן פרדוקסלי, הוא המשיך להביא למותם שוב ושוב). בעיניו, סדרת העולמות שיצר הייתה המטפורה המושלמת למצב האנושי בעולם צפוף יותר. זו הייתה, הוא הדגיש חזור והדגש, מטפורה ומטפורה בלבד, אבל מטפורה שתוכננה בתנאים מדעיים קפדניים בהשתתפות "אורגניזם המודל" הפופולארי ביותר (עכברים שימשו מזה זמן רב בניסויים שונים). למעלה ממאה יקומים נוספים תוכננו לאחר פרסום המאמר בשנת 1973. מאיטרציה לאיטרציה, תכנון המכלאה התפתח בניסיון למצוא את הדרך החוצה מהתהום ההתנהגותי. הדרך הזו לא נמצאה.

הולנד, פרות, טחנות רוח, תעלה

הולנד: נוף כפרי.תצלום: Mike

לקרוא את קאלהון בפקק

יותר מכל דבר אחר, הייצוגים הפופולאריים של המחקר הדגישו את החיבה האנושית למטפורות מנוסחות היטב ואת הנטייה החברתית לפסימיות ולגרוטסקה. עיתונאים השתמשו במחקר כדי להסביר מהומות עירוניות רחבות היקף בשנות השישים והשבעים. בעלי דעה שאלו את "התהום ההתנהגותי" כדי להסביר חוליים חברתיים כפועל יוצא של התקהלות וצפיפות. לעומתם, קאלהון טרח לציין את המובן מאליו: אנשים אינם עכברים. העולם אינו מכלאה באסם נטוש במרילנד. כושר ההמצאה האנושי, יצירתיות וחדשנות יוכלו להושיע את החברה מהידרדרות וכיליון.

לטוב ולרע, המחקר של קאלהון יצא משליטתו. זה לא היה בלתי-צפוי לחלוטין, אחרי הכל הוא עיצב את "יקום 1" בכוונה תחילה עם בלוקים, קומות, גרמי מדרגות קטנים ובאופן כזה שעודף אוכלוסייה יחולל תחושה של קלסטרופוביה. השדרות הצרות, הסמטאות החשוכות, הכיכרות הקטנים, הכל דחקו פיזית את העכברים, כפו עליהם להתחכך זה בזה, לגעת זה בזה, להתנגש כדי להתקדם. קאלהון מעולם לא סיפק הסבר לתופעות אנושיות אבל היה לו מסר להעביר. כשבתי ספר, בתי חולים ומעונות סטודנטים החלו לעדכן את הנחיות התכנון ועיצוב הפנים שלהם כך שיאפשרו מידה גדולה יותר של פרטיות ושל שקט, קאלהון השיג את מבוקשו. זה היה מזמן.

היום, אנחנו קוראים את המחקר של קאלהון כשאנחנו עומדים בפקק או נתחבים ונהדפים בין קבוצות זרים ברכבת תחתית בעיר כלשהי. היום, כל שעה היא שעת שיא (rush hour). היום, הרוב המכריע של הבעיות האקולוגיות – החל בהתחממות האקלים, עבור באובדן השטחים הפתוחים והמגוון הביולוגי, וכלה בזיהום האוויר והים – נובעות ממספר חסר תקדים של אנשים שחיים על הפלנטה הזו, הולכים ומטילים בה מום אחר מום, הולכים וצריכים למצוא דרך לחיות ביחד בעולם נכה, מוגבל.

טכנו-אופטימיים שכמונו, אנחנו תולים תקווה בטכנולוגיה שתושיע אותנו ומנסים לעצב סביבות מחייה ומגורים טובות יותר. אנחנו רוקחים את ההייפר-לופ שתחסוך מאיתנו את ההידחסות לגלילי האלומיניום הגדולים ולאוטובוסים. בלב הבּוּקָה וּמְבוּלָקָה, אנחנו ממציאים אפליקציות למודעות קשובה (מיינדפולנס). אנחנו בונים את התאים המשרדיים (Cubicles) כדי לזכות במספר רגעים של שלווה, או את ווי־וורק (WeWork) כדי להיתקל רק באנשים כמונו. אנחנו ממציאים את גורדי השחקים כדי לטפס למעלה מעל השדרה והכיכר.

האם מגדלים, רכבות קלות ונתיבי תחבורה ציבוריים יקלו על החיים של עכברי העיר? זה עוד לא ברור. אבל האם הם יפחיתו את הדחק הנפשי הנלווה להצטופפות? במקרים רבים הם עלולים לעשות את ההפך. אנו לכודים בבעיה נבזית: יותר אוטובוסים, יותר התחככות ודחק. יותר כלי רכב פרטיים, יותר פקקים, צופרים, סירנות ואגרסיביות. האם הפתרונות למצב החירום העירוני, לפצצת האוכלוסין העירונית המתקתקת, יובילו למצב חירום פסיכולוגי?

ואולי הפתרון הוא להעריך עד כמה קרובות הערים שלנו אל אותה מסה קריטית, אל אותו תהום התנהגותי? אולי הפתרון הוא לא לעסוק בניהול הצפיפות העירונית, אלא לעסוק בניהול הדחק הנפשי של תושבי העיר. לייעד לחווית המשתמש מקום מרכזי יותר בתכנון התשתיות. לפנות לפסיכיאטרים מקום על שולחן השרטוט. לשאול, כיצד, מתי ואיפה דיירי העיר חווים צפיפות? כיצד משתנים הרגלי התעסוקה שלהם? כיצד התשתיות הפיזיות – המחילות העירוניות, הכיכרות, הסמטאות, האוטובוסים ותחנות הרכבת – גורמות להם להרגיש?

זו לא גישה שמחזירה את האדם למרכז, זו גישה שמתכננת את היקום העירוני מסביב לצרכים הנפשיים והרגשיים של האדם. מסביב לפסיכו-ביולוגיה שלו. זו הייתה המסקנה הסופית של קאלהון, וזו גם הייתה המורשת שהוא קיווה להנחיל.

הוא חזר והדגיש: העיר היא לא הבעיה. העיר, כשלעצמה, אינה דבר רע. אבל אם קאלהון צדק, העיר היא המקום שבה פצצת האוכלוסין תתפוצץ. והפיצוץ הזה, כמו ב"יקום 1", יהיה נפשי, הדרגתי ושקט.

 

אסף צחור הוא דוקטורנט למדע, טכנולוגיה, הנדסה ומדיניות, אוניברסיטת לונדון, בוגר במדעים, אוניברסיטת אוקספורד

תמונה ראשית: דבורים ביערת דבר. תצלום: הורסט זולינגר, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אסף צחור.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

15 תגובות על עולם חדש, צפוף

05
ברק דרורי

באמת מאמר מעניין ומעורר מחשבה,
אני רוצה להוסיף כמה נקודות:

האחת, מתייחסת בדומה למה שאמר יונתן - "דחק נתפש"
שהוא קשור בתודעה פנימית או בתודעה קהילתנית.
כיום בגדול ההצפה בידע ובעידן של מדיה אנחנו יכול לחוות
גם תחושת דחק כשאנחנו יושבים בחוץ ים בודד כאשר אנחנו מקבלים
מסרים מרשתות חברתיות וכו'
יש לכך הרבה פרקים ב"מראה שחורה".

הנקודה השנייה היא שבאמת כל פעם מחדש, האדם בשונה מהעכבר
המציא את עצמו מחדש, פיתח טכ' חדשה ואיפשר חיים איכותיים וטובים יותר ולחשוב במושגים של היום את מה שיהיה עוד כמה שנים זה בעיה.
כמו שבצרפת היה חוקר במאה ה17 שחישב שמרוב אולכוסיה וכיכרות סוסים יהיה קשה לאסוף את כל הצואה של הסוסים. הוא לא ידע שימציאו מכונית וכך גם הפיתוח הבא יהיה כנראה דבר ששעוד לא חשבנו עליו (מכונית אוטונומית, מגורים במאדים וכו')

הנקודה השלישית היא, מה באמת אנחנו עושים עם כל הנתונים האלה?
איך מדינאים ומקבלי החלטות צריכים לפתח את הערים לאור המצב?
נכון שצריך להקשיב לרגשות הפרט ולעורר מודעות איתנה יותר שיודעת להתמודד יותר טוב עם דחק. אבל איך נאבקים עם זה בפועל כשהקבלנים והשוק דורשים לבנות עוד מגדל ועוד יחידות דיור ושהפריון ממשיך לדפוק כמו שעון?

שאלה...

ברק דרורי.

06
יודן רופא

הבעיה במאמר היא כי הנחת המוצא שלו איננה נכונה. הערים אמנם גדלות ומתפשטות מרחבית, אבל באופן עקבי מאז תחילת המאה ה 20 נהיות פחות צפופות. אני מפנה לספרו של שלמה אנג׳ל A Planet of Cities.

    07
    אסף

    תודה על התגובה יודן. הנחת הבסיס של המאמר, היא קשר בין צפיפות ודחק. מאחר שצפיפות אוכלוסין – כתופעה אנושית – מתקיימת בעיקר במרחב העירוני, הקשר בין צפיפות ודחק מובהק יותר בעיר. יתרה מזאת, צפיפות, כפי שמודגש במספר פסקאות, היא נסיבתית, קרי תלוית-הקשר. במילים אחרות, בצווארי הבקבוק העירוניים (רכבות תחתיות למשל), הצפיפות למ"ר גבוהה יותר מ"צפיפות עירונית" כללית (או ממוצעת). במקומות הללו, ב"מחילות ובמנהרות העירוניות" הקשר בין צפיפות ודחק מובהק אף יותר. יש קאנון שלם של ספרות וסופרים שמבקשים לשפוך אור על התופעות הללו ממש ולהעמיק ולחקור בהן לטובת תושבי העיר, למשל דזמונד מוריס, יאן גהל, טים טאונדשד (שמתמקד בבריאות של ילדים בעיר), המרכז לעיצוב עירוני ובריאות נפשית, מזדה אדלי, אריק אוליבר ושורה של מחקרים ב-MIT שמצאו, בין היתר, שנהיגה ברכב בפקק עירוני (עוד מקרה של צפיפות תלוית נסיבות) מסבה מתח נפשי גבוה יותר מקפיצה ממטוס.

08
הילה

מאמר מעניין. ראש עיר הכרמל דווקא מתעקש לעשות הכל יותר בגדול יותר מרעיש ויותר מואר. כל זאת כמקבילה להאדרת שמו. ספר לו ששקט וחשכה. תחבורה ציבורית סבירה וניקיון השכונות הם המרחב הנפשי והאישי של התושב.

09
חגית

בעידן האינטרנט, שבו אין חשיבות למיקום על פני כדור הארץ וניתן לעבוד , ללמוד, להבחן ולתקשר ממרחקים גדולים וממרחקים קטנים באותה מידה , הייתי מצפה שאנשים יעדיפו לצאת מהמרכזים הצפופים של הערים אל הכפרים ולעבוד מרחוק ואולי לזכות במנות של שקט נפשי וזמן חופשי.

    10
    הער בלילות

    חגית, 'בית בכפר' הוא אחד מהחלומות האולטימטיבים והנפוצים ביותר במרחב שלנו.
    הנקודה שהחלום הזה מתנפץ אל מול המציאות מגיעה ברגע שמגלים כמה עולה לקנות מצרכים שמגיעים במיוחד לישוב שלך או לנסוע לקחת אותם- שלא נדבר על העלויות העצומות שמושתות על הילדים ועל הוריהם אם מעוניינים לתת להם חינוך ראוי (אקדמית וחברתית).

    נו, וזה כמובן לפני נושא התעסוקה, שמתאימה רק לאנשים בעלי אופי עבודה פרילנסרי.

11
סוציולוג

וזו בדיוק הסיבה שיש לאסור בחוק איסור על גידול כלבים בבתים משותפים בערים גדולות. זו בראש ובראשונה, התעלללות בכלבים עצמם אבל גם בדיירים שנאלצים להתמודד כם נבחיות בלתי פוסקות שמעידות יותר מכל על תחושות של דחק וחרדה בקרב כלבים עירוניים. כל זאולוג יכול להעיד שרמת הנביחות בישראל היא בין הגבוהות בעולם . המצב במדינות שאינן צפופות שונה לחלוטין. יצא לי לחיות בעיירות ובפרברים בארה"ב, שרמת הצפיפות שלהם נמוכה, ואני שמח לבשר שלמעט כלבי שמירה שאומנו לכך, הכלבים שם לא נובחים. אני מודע לכך שהסיכוי לחוק כזה הוא מאוד נמוך בשל הלובי החזק של ארגוני החיות, שאם רווחת בעלי החיים הייתה באמת בראש מעייניהם הם היו תומכים בחוק הזה אבל מה שחשוב להם יותר הוא לקבל את תמיכת בעלי הכלבים. אבל אני מקווה שבסיוע החרדים והערבים - שרואים בכלבים יצורים טמאים - חוק כזה יצליח לעבור.

12
יאנוש שונאי השלישי

במאמר מוסגר ובחיוך מריר אני מוכרח לציין כי מצד אחד חורה לי ההתנשאות הקלה של של המאמר, או לכל הפחות הסגנון וההנחה המובלעת שהקורא לא יכיר את המונחים וגופי הידע הבסיסיים שאליהם מצורפים קישורים מויקיפדיה והסברים כפי שמסבירים לילד- ומצד שני חורה לי עוד יותר העובדה שאכן נדרשתי להרבה מההסברים הנ"ל.

*חושק שיניים באמביוולנטיות.

14
ערן

בחברות הייטק רבות במקום למתן את תופעות הדחק, מגבירים אותן...

לא מאפשרים חדר לכל עובד, או למספר עובדים קטן, אלא מושיבים עשרות עובדים או יותר באולם ענק עם קיוביקלס.

מפעילים על העובדים לחץ מכוון לספק תוצר בלוחות זמנים לא ריאליים.

מאלצים את העובדים לעבוד גם בשעות הפנאי ובימי הפנאי והחופש, באמצעות הסמרטפון והמחשב עם חיבור מרחוק.

ובהתאם, הלחץ והחרדה מתרבים אצל עובדי ההייטק.