צאו מהחורים שלכם

אנחנו רחוקים היום מרחק רב מן האופטימיות שהקיפה את האינטרנט בראשית שנות ה-90. כפי שטים ברנרס-לי ציין לא אחת, הייתה תפישה ״אוטופית״ של הפוטנציאל של הרשת להפוך את החדשות לדמוקרטיות ולחזק לכידות חברתית. ואכן, לפני עשר שנים בלבד, חגגנו את תפקידה של התקשורת המקוונת באביב הערבי. כעת, כשמוזכרות הרשתות החברתיות, הן מקושרות לעתים קרובות הרבה יותר לארגונים כמו QAnon או למהומות בגבעת הקפיטול האמריקנית; לתאוריות קונספירציה פרועות או להתעמרות או השתקה של נשים וקבוצות מיעוט.

כעורך דין לענייני הגבלים עסקיים באיחוד האירופי, שעבודתו בזמן האחרון הייתה כרוכה בעיקר בייעוץ או עתירה כנגד פלטפורמות הטכנולוגיה הגדולות, אני מתעניין אישית ומקצועית באופן שבו אלה התפתחו. אני גם מתמקד בפתרונות מעשיים. ולכן הקמתי את Clean Up the Internet כארגון הנאבק בניסיון לשפר את רמת השיח הכללי ברשתות ולהתמודד עם אלימות מילולית והפצת מידע כוזב.

בדיה מקוונת מולידה דמויות שמאומצות במציאות: תומך בתאוריית קונספירציה בדבר זיוף הבחירות בארה״ב ב-2020 נעצר בעקבות תקיפת עובר אורח. תצלום: צ׳אד דייוויס

ישנן, כמובן, סיבות טובות רבות לכך שמשתמשים ברשת חברתית ירצו לא להזדהות. אבל ההרשאה לשימוש בלתי מבוקר בחשבונות אנונימיים מעלה את השאלה אם משתמשים יכולים בכלל לבטוח בפוסטים שהם רואים

תכונה אופיינית לפלטפורמות מקוונות רבות היא שהן מאפשרות למשתמשים – בין אם במפורש, בהתאם לתנאי השימוש בהן, או בפועל בזכות אכיפה לא משמעותית של תנאים אלה – להיות אנונימיים או להסתיר את זהותם ואפילו להציג זהויות מטעות. ישנן, כמובן, סיבות טובות רבות לכך שמשתמשים ברשת חברתית ירצו לא להזדהות. אבל ההרשאה לשימוש בלתי מבוקר בחשבונות אנונימיים מעלה את השאלה אם משתמשים יכולים בכלל לבטוח בפוסטים שהם רואים. בדו״ח משנת 2020 על אודות מניפולציה של רשתות חברתיות, מטעם מרכז המצוינות של נאט״ו לתקשורת אסטרטגית, התגלה עד כמה קל לממשלות זרות, קבוצות אנטי-דמוקרטיות וחברות מסחריות לתמרן את השיח הציבורי באמצעות קמפיינים המשתמשים ברשתות של חשבונות מזויפים. תמורת 300 אירו בלבד, הן יכלו, ״באמצעות ספקי שירות המתמחים במניפולציה של רשתות חברתיות״, ליצור עניין מזויף, ובכלל זה 1,150 תגובות, 9690 לייקים, 313,200 צפיות ו-3,726 שיתופים בפייסבוק, אינסטגרם, יוטיוב, טוויטר וטיקטוק.

התפקיד שממלאות רשתות חברתיות בניפוח מידע כוזב בנוגע ל-COVID-19 הוא נושא שמדאיג יותר ויותר ממשלות וגם את החברה האזרחית. דוגמה מוקדמת לכך היה ניסיון לקשר בין מחלת הקורונה לפרישה של רשתות תקשורת 5G, שהוביל לתקיפות של אנטנות וגם למי שהתקינו ותחזקו אותן. מחקר שערכנו בשנת 2020 ב-Clean Up the Internetהראה כי חשבונות אנונימיים היו פעילים באורח חסר פרופורציה, בהשוואה לאוכלוסיית המשתמשים הכללית, בדחיפה של מידע סביב הנושא, ונטו גם הרבה יותר להיות מעורבים ולקדם את התאוריות הקיצוניות ביותר.

משתמשים שמרגישים מוגנים מהאפשרות שיזהו אותם, נוטים הרבה יותר להתנהג בתוקפנות

בנוסף לחששות הנוגעים למידע כוזב, מחקרים רבים מראים שמשתמשים שמרגישים מוגנים מהאפשרות שיזהו אותם, נוטים הרבה יותר להתנהג בתוקפנות – זוהי צורה רעילה של מה שמתואר לרוב כ״אפקט היעדר העכבות״. ומחקר שנערך לאחרונה על ידי קבוצת Opinium for the Compassion in Politics גילה כי 72 אחוזים מהאנשים שחוו אלימות מילולית קשה ברשת, היוו מטרה לחשבונות אנונימיים או מזויפים.

האם כך צריך להיראות אזרח מעורב בחברה דמוקרטית בריאה? תצלום: The Ian

בספרו ״המדינה״, אפלטון תוהה אם אדם ימשיך לנהוג ביושר והגינות אם יוכל לדעת בוודאות שאיש לא ידע על מעשיו הרעים והוא יחמוק מעונש. הוא מזכיר את ״טבעת גיגס״, שהפכה את העונד אותה לבלתי נראה, ואפשרה לו להפיל את המלך ולתפוס את מקומו. המלכים המודרניים של הרשתות החברתיות עדכנו את הניסוי המחשבתי הזה, והעניקו לכולם כמעט את היכולת להתעלל אונליין במכרים ובזרים גמורים, בלי לחשוש מתגמול. ונדמה שרבים אינם עומדים בפיתוי ועושים זאת.

מול רמות כאלה של אלימות מילולית, מספר הולך וגדל של דמויות ציבוריות החלו ללחום למען ביטול מוחלט של הזכות לאלמוניות ברשת. כוכבי ספורט כמו שחקנית הטניס האמריקנית סלואן סטיבנס, דיברו בגלוי על הקללות הרבות והפוסטים הזועמים שהם מקבלים אחרי הפסד, ועל ההשפעה של הדבר על בריאות הנפש שלהם. מוקדם יותר השנה, עצומה שארגנה קייטי פרייס, הסלבריטאית הבריטית, בעקבות מתקפות מקוונות אכזריות על בנה, קראה לכל מי שלוקח חלק ברשתות החברתיות להיות בר-זיהוי וזכתה ליותר מ-500 אלף חתימות בתוך ימים ספורים.

הראיות לסכנה שבאנונימיות הבלתי מרוסנת אינן ניתנות להכחשה. עם זאת, ישנם רבים שטוענים כי איסור מוחלט על אלמוניות הוא בגדר תגובה שאינה מידתית

הראיות לסכנה שבאנונימיות הבלתי מרוסנת אינן ניתנות להכחשה. עם זאת, ישנם רבים שטוענים כי איסור מוחלט על אלמוניות הוא בגדר תגובה שאינה מידתית. אמנם נכון שישנם משתמשים המסתירים את זהותם במיוחד כדי להציק או להטריל, ישנם רבים שיש להם סיבות לגיטימיות מאוד להסתיר את זהותם. אלה עשויים להיות חושפי-שחיתויות החושפים עוולות שמבצעים תאגידים או משרדי ממשלה, ועלולים לסבול מנקמה אם תתגלה זהותם.  הם עשויים להיות מתנגדים פוליטיים או יחידים שמנסים לא להיחשף לבן זוג מתעלל. ולאחרים יש סיבות הרבה פחות דרמטיות אבל תקפות לא פחות לרצות שתהיה להם אפשרות לבדוק רעיונות שונים ברשת, בלי לשאת בהשלכות. אנחנו צריכים למצוא דרך ליישב בין האינטרסים הציבוריים הלגיטימיים אך הסותרים הללו.

לפעמים חשאיות ואלמוניות חיוניות לחברה בריאה ודמוקרטית: דניאל אלסברג, מדליף מסמכי הפנטגון על השקרים של הממשל האמריקני בעניין המלחמה בווייטנאם. תצלום: cmichel67, ויקיפדיה

הפלטפורמות יכולות לראות שתוכן אלים או קיצוני מייצר יותר מעורבות, וגם שחשבונות אנונימיים מגדילים מאוד את מספר המשתמשים שהן יכולות להציג למשקיעים שלהן, והדבר מתרגם להכנסה – וזהו השיקול המכריע

לרוע המזל, תגובת הפלטפורמות הייתה לרוב הטלת מרבית האחריות על משתמשים יחידים או איתור וחסימה של תוכן מזיק. כפי שהכדורגלנית הסקוטית לי ניקול ציינה, הדבר מטיל עליה עול עצום ומסיר את האחריות מהחברות המפעילות את הרשתות החברתיות. אידיאלית, הפלטפורמות היו מרכזות יותר מאמצים להקטין את מקרי הנזק. אבל בינתיים נראה שהן אינן ששות לנקוט צעדים כלשהו שעשויים יהיו לצמצם ״מעורבות״ (engagement). כפי שפרנסס הוגן, שחשפה שחיתויות בפייסבוק העידה באוקטובר: ״דירוג על פי מעורבות הוא בעייתי בכל האתרים. קל יותר לעורר כעס בבני אדם. דירוג על פי מעורבות מאתר את הפגיעויות שלנו ומכוון אליהן״. מול הדרישה לשמור על בטחון המשתמשים, הפלטפורמות נאלצות להתמודד עם ניגוד אינטרסים. הן יכולות לראות שתוכן אלים או קיצוני מייצר יותר מעורבות, וגם שחשבונות אנונימיים מגדילים מאוד את מספר המשתמשים שהן יכולות להציג למשקיעים שלהן, והדבר מתרגם להכנסה – וזהו השיקול המכריע, לפחות בחלק מהפלטפורמות.

ללא גדודי העוקבים המזויפים הללו שהגבירו את תפוצת המידע הכוזב שלהם, רבים ממכחישי הקורונה היו מתקשים לבנות את הפלטפורמה העומדת כיום לרשותם

הטענה כי אין צעד בודד שיכול לתקן את כל הבעיות היא טכניקת התחמקות נפוצה. ברור שצמצום האנונימיות לא תביא מיד קץ להתנהגות מזיקה ברשת. למשל, כשבודקים את המידע הכוזב הנוגע לקורונה ברשת, רוב רובו של הטראפיק (זרימת המידע והנתונים) המזיק מקודם על ידי עשרות של ״מפיצי על של מידע כוזב״ אשר משום מה שמחים להפיץ את הסיפורים הללו תחת שמם. אבל אפילו אם כשבוחנים את ״תריסר המנוולים״, ההשפעה שלהם הועצמה לעתים קרובות על ידי חשבונות לא אותנטיים או חשודים שהדהדו את המסרים שלהם והגדילו מאוד את מספר החשבונות שעקבו אחריהם על ידי כך שיצרו את הרושם שמדובר באנשים המוערכים הרבה יותר מכפי שהם באמת. ללא גדודי העוקבים המזויפים הללו שהגבירו את תפוצת המידע הכוזב שלהם, רבים ממכחישי הקורונה היו מתקשים לבנות את הפלטפורמה העומדת כיום לרשותם.

ממשיך להכחיש את המחלה שהוא עצמו חלה בה: נשיא ברזיל, ז׳איר בולסונרו. תומכיו ברשת טוענים שהשמאל זייף אלפי קברים. תצלום: ז׳זו קרניירו

היקף האתגר שמציבים ההתעללות המילולית והמידע הכוזב עשוי להיראות מרתיע. אולם, ישנה תביעה מפורשת מן הציבור להתערבות מסדירה, שתכריח את הפלטפורמות לשנות את גישתן לנושאים כמו זיהוי ואותנטיות של חשבונות. פתרון אחד עשוי להיות הפיכת בעיית האלמוניות על ראשה. במקום לנסות להגביל את הזכות או היכולת של משתמשים לשמור על אנונימיות ברשת, אפשר לתת לכל משתמש זכות לאשרר את החשבון שלו.

אחת ההצעות היא שמשתמשים יוכלו פשוט להחליט שאינם רוצים לראות תגובות מחשבונות שאינם חשופים והם יוכלו לסנן אותם

קחו למשל את טוויטר. החברה מעניקה היום ״וי״ כחול למספר זעיר של חשבונות (על פי קריטריון לא ברור של החברה עצמה). ניתן להרחיב זאת ולתת לכל משתמש זכות לעבור סוג של תהליך שבו יוודאו את זהותו, ובסופו יוענק לו אולי ״וי״ ירוק. יתרון אחד של גישה כזו יהיה שכל משתמש יוכל לראות אם אחרים עברו אשרור, והדבר יעזור להעריך אם ניתן להאמין לתוכן שהם מפרסמים. בנוסף, כל משתמש יוכל לסרב לכל אינטראקציה עם חשבונות שלא אושררו. פירוש הדבר יהיה שבמקום להיאלץ לחסום חשבונות של אנשים אלימים או משבשים, כמו שנאלצה הכדורגלנית ניקול לעשות, משתמשים יוכלו פשוט להחליט שאינם רוצים לראות תגובות מחשבונות שאינם חשופים והם יוכלו לסנן אותם. הם עדיין יוכלו להפיץ את מסריהם לעולם כולו, אבל לא ייאלצו לראות תגובות מחשבונות שזהותם לא וודאה. כך אפשר יהיה, בקלות רבה הרבה יותר מכפי שנעשה היום, לקבל רק פוסטים קונסטרוקטיביים ומועילים, ורוב, אם לא כל התכנים האלימים או הלא רלוונטיים יסוננו החוצה. וכל ״מעריץ״ שנחוש להמשיך להתנהג באלימות מילולית, צריך יהיה לעשות זאת מחשבון מזוהה, וידע שניתן יהיה לזהות ולאתר אותו בקלות. מי שיש להם סיבה טובה להישאר אלמונים וליצור קשרים מקוונים בדרכים שלא יאפשר איתור מהיר שלהם, יוכלו להמשיך לעשות זאת כמו שהם עושים כעת. רק פן אחד של האנונימיות – ההטרלה האכזרית – יאבד חלק ניכר מכוחו, כשמשתמשים מן השורה יוכלו פשוט לנטרל את המקורות העיקריים שלו.

לא קל למצוא נתונים ברורים על אחוז הפוסטים הגזענים או האלימים בכלל ברשתות החברתיות, המגיעים מחשבונות אנונימיים. הדבר נובע בעיקר משום שהחברות המפעילות את הרשתות החברתיות, המקדמות ״שיתוף״ מכל בחינה אחרת, ממש לא מעוניינות לספק גישה לנתונים שלהן, גם לא לתחקירנים וחוקרי אקדמיה עצמאים. עם זאת הן מפרסמות הערכות פומביות שאינן לגמרי אמינות. למשל, טוויטר הגיבה לחשש בציבור בנוגע למופעי גזענות נגד כדורגלני נבחרת אנגליה בעקבות גמר גביע היורו בשנת 2020, בטענה המפורסמת ש-99 אחוזים מהפוסטים הבעייתיים לא הגיעו מחשבונות אנונימיים. טענה זו סתרה דו״ח שצייר תמונה אחרת לגמרי, ושחובר בשנה שעברה על ידי חברת Signify המוערכת ביותר, שעבדה עם ארגוני הכדורגל כדי לאתר את הפוגעים.

מרכוס רשפורד, שחקן מנצ׳סטר יונייטד ונבחרת אנגליה, נפל קורבן למתקפה גזענית מקוונת: תנחשו על איזה רקע. תצלום: פטריק מקדונלד

אחרי מספר בקשות הבהרה, טוויטר אישרה בסופו של דבר בפניי כי לפי הגדרתה חשבון ״אינו אנונימי״ אם הוא מקושר לכתובת מייל או מספר טלפון, משהו שטוויטר דורשת כעת כדי לפתוח חשבון. האחוז האחד שתואר על ידי החברה כחשבונות אנונימיים היו חשבונות ״נושנים״, מסתבר, מן התקופה שלפני דרישה זו. אבל כפי שטוויטר בוודאי יודעת, כל משתמש יכול לפתוח חשבון תוך שימוש בכתובת מייל שנושאת שם שברור כי אינו אותנטי כמו mickeymouse@gmailאו להשתמש בטלפון חד פעמי שאינו ניתן לאיתור. לכן הטענה כי חשבונות כאלה ״אינם אנונימיים״ או אפילו ״מאושררים״ אינה כנה – במקרה הטוב – ואינה תואמת את האופן שבו האזרח הממוצע מבין מונחים כאלה. אין ספק שיחידים רבים הנוהגים באלימות מילולית בפלטפורמה הזו אינם מאומתים או ניתנים לזיהוי בעיני משתמשים אחרים, ואלה נותרים פגיעים מאוד ל״אפקט היעדר העכבות״.

נושא האשרור או הזיהוי עשוי לעורר גם הוא חששות בנוגע לחירויות האזרח. למשל, רבים חוששים שמא כל תהליך כזה יהיה בעצם מסירת מידע רב לממשלות או לפלטפורמות עצמן, ואלה יוכלו להשתמש בו כדי לסמן אזרחים כמטרות או להרוויח מהם כסף

אין ספק שנושא האשרור או הזיהוי עשוי לעורר גם הוא חששות בנוגע לחירויות האזרח. למשל, רבים חוששים שמא כל תהליך כזה יהיה בעצם מסירת מידע רב לממשלות או לפלטפורמות עצמן, ואלה יוכלו להשתמש בו כדי לסמן אזרחים כמטרות או להרוויח מהם כסף. אנחנו יודעים שכך פועל המעקב הקפיטליסטי. אולם תוצאה כזו אינה בלתי נמנעת. למשל, במדינות הנורדיות, פתרון ה-BankID נסמך על נתונים שאזרחים כבר סיפקו לבנק שלהם, שבו הם בוטחים לגמרי למטרות אלה. הבנק מייצר זהות דיגיטלית, שניתן להשתמש בה כדי ליצור חשבונות בפלטפורמות אחרות בלי להצטרך לחלוק את הנתונים האישיים עם הפלטפורמות הללו או עם כל גורם אחר. בקיצור, ישנם פתרונות השמים דגש על מרב הפרטיות ועל קלות השימוש, ואלה בוודאי יתאימו למשתמשים רבים, אם כי אולי לא לפלטפורמות, שלא תהיה להן הזדמנות לוודא ולאגור את הנתונים שלנו.

נכון שעדיין יהיה מספר קטן יחסית של משתמשים שאין להם חשבון בנק דיגיטלי, ויצטרכו להימצא עבורם דרכים אחרות. אבל זו אינה אמורה להיות בעיה שאינה ניתנת לפתרון. אחת החלופית היא האפליקציה Yoti, שמאפשרת למשתמשיה לאחסן ולהצפין את הנתונים שלהם עצמם ולצמצם את מה שהם חולקים עם אחרים. פתרונות אחרים צצים ללא הרף ובוודאי יופיעו נוספים ככל שהתביעה לממשק בטוח תגדל. ואם ישנן נסיבות שבהן המשתמשים צריכים להוכיח את זהותם בפלטפורמה עצמה, החוק יוכל לקבוע כי הפלטפורמות יתחייבו לשמור את המידע במקום נפרד ובטוח, ולא להשתמש בו לכל מטרה מלבד אותו אשרור ראשוני. יתרה מזאת, חשוב לזכור כי בכל מקרה, הצורך הזה לבדיקת זהות יעלה רק בקרב מי שרוצים בזאת, ורובם יהיו אנשים שיוכלו לעשות זאת בקלות יחסית. הסקר שהזכרתי, עבור Compassion in Politics, מראה כי כ-80 אחוזים מהמשתמשים יקדמו בברכה את הזכות לאשרור, וכי יותר מ-70 אחוזים ינצלו את האפשרות להגביל את האינטראקציות שלהם עם חשבונות שלא ידועה זהותם.

אי אפשר עוד לחמוק מהעיסוק במתח בין הצורך לוודא זהות והצורך להגן על לאמוניות. תצלום: דניאל הורסיו אגוסטיני

אינסטגרם, בתגובה לחקיקה בריטית שתבעה הגבלת השימוש לגיל מינימלי, הכריזה על שינויים כלל עולמיים בפלטפורמה שיגבילו תכנים רגישים, וכן על הפחתה בשיעור המודעות המופנות לילדים

יש מי שתוהים אם מדינות או אזורים בודדים יוכלו באמת לפעול באורח אפקטיבי, או אם אנחנו צריכים לחכות לפתרון כלל עולמי. תשובה אחת ברורה מאליה היא כי נראה שארצות הברית, שהיא תחום השיפוט ממנו החלו לפעול מרבית הפלטפורמות הגדולות, מציגה כוונות לפעול באורח שיתכן כי ישנה דרמטית את המאזן בין השחקניות הגדולות למתחרים קטנים ולמשתמשים. בכל הקשור לאזורים אחרים, כפי שקורה לעתים תכופות כל כך, ״פתרון כלל עולמי״ מוצע על ידי מי שרואים בו דרך להשליך את הרעיון כולו לתהום הנשייה. אבל פתרון כזה מתעלם מן המציאות, שבה אפילו אם פלטפורמות אינן מצויות בתחום שיפוט מסוים, המשתמשים בהן דווקא כן. לכן, אפשרי לחלוטין שהאיחוד האירופי או בריטניה יחקקו חוק שישלוט בהתנהגות או בצורת פעולה שמשפיעה על אזרחיהם. באופן מעשי, אם ארה״ב, האיחוד האירופי או בריטניה ינקטו בצעדים החלטיים בתחום זה, כל פתרון בוודאי ייושם ברמה כמעט כלל עולמית (בין תהיה קרוב לוודאי יוצאת דופן) ונוכל לכן לנקוט בגישה המבוססת על הכללים המוסכמים המחמירים יותר לביטחון ברשת, במקום בגישה המקלה. דוגמה עכשווית טובה לאפקט הדומינו הזה ניתן היה לראות כשאינסטגרם, בתגובה לחקיקה בריטית שתבעה הגבלת השימוש לגיל מינימלי, הכריזה על שינויים כלל עולמיים בפלטפורמה שיגבילו תכנים רגישים, וכן על הפחתה בשיעור המודעות המופנות לילדים.

לבסוף, כיצד ניתן ליישם את השיפורים הללו בתחום האשרור והאמון? אידיאלית, ניתן להשיג זאת באמצעות דיאלוג עם הפלטפורמות שנועד לעודד אותן לחולל את השינויים הנחוצים מרצונן. יתכן שהדבר ישתלם להן, אם הוא יסייע להן להרחיק התערבויות ממשלתיות פולשניות באופן שבו הן מנהלות את עסקיהן. אבל בסופו של דבר, אם הפלטפורמות לא יפגינו נכונות רבה יותר לעשות זאת, ישנה תביעה הולכת וגוברת לחקיקה במספר אזורים שתציע הגנה גדולה יותר למשתמשים.

הזכות להזדהות ברשת היא רק אמצעי אפשרי אחד ליצירת עולם מקוון טוב יותר. אבל הוא יהיה צעד ראשון חשוב, וגם מידתי.

סטיבן קינסלה (Stephen Kinsella) הוא מיסד Clean Up the Internet ועורך דין המתמחה בהגבלים עסקיים ועוסק בזכויות אדם, טכנולוגיה דיגיטלית ודמוקרטיה. הוא מתגורר בסטראוט שבבריטניה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

בחסות האלמוניות. תצלום: קלינט פטרסון, unsplash.com

Photo by Clint Patterson on Unsplash