קרל בודהה

החיים מלאי סבל ובאנושות יש לטפל. את זאת הבינו גם בודהה וגם קרל מרקס. האם נדע לעשות את השינוי הפנימי שבלעדיו לא יתכן שינוי חברתי?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לכאורה אין למרקסיזם ולבודהיזם הרבה מן המשותף. המרקסיזם הוא תורה סוציו-כלכלית מטריאליסטית שאותה הגה במאה התשע-עשרה בחור מזוקן מטְריר שבגרמניה, ואילו הבודהיזם הוא דת שמקורה בשיעורים שנתן איש כחוש, שליו ומרשים תחת עץ תאנה, במקום הנמצא כיום בשטחה של הודו. קשה למצוא שתי תורות רחוקות יותר זו מזו הן מבחינה היסטורית הן מבחינה גיאוגרפית, אך נקודת המבט היסודית שלהן על המצב האנושי דומה להפליא. למעשה, היא דומה כל כך שהמטאפיזיקה הבודהיסטית משלימה היטב את הפילוסופיה הסוציו-כלכלית המרקסיסטית. כפי שכתב ב-1955 האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס: "המרקסיזם והבודהיזם עושים אותו דבר ברמות שונות".

המערכת הכלכלית המרקסיסטית מושתתת על עקרונות מוסריים יותר מכל התיאוריות המודרניות האחרות, ואילו הקפיטליזם עוסק רק ברווח וברווחיות... בעיני, כישלון המשטר בברית המועצות לשעבר לא היה כישלון המרקסיזם, אלא כישלון הטוטליטריות

מאז שטנזין גיאטסו, הוד קדושתו הדלאי לאמה ה-14 מטיבט, דיבר על נטיותיו המרקסיסטיות ב-1993, קשה להתכחש לכך שלבודהיזם ולמרקסיזם יש משהו במשותף:

"המערכת הכלכלית המרקסיסטית מושתתת על עקרונות מוסריים יותר מכל התיאוריות המודרניות האחרות, ואילו הקפיטליזם עוסק רק ברווח וברווחיות... בעיני, כישלון המשטר בברית המועצות לשעבר לא היה כישלון המרקסיזם, אלא כישלון הטוטליטריות. מסיבה זו אני רואה בעצמי חצי-מרקסיסט, חצי-בודהיסט".

ומרקס עצמו ידע דבר או שניים על בודהיזם. במכתב לחבר, מ-1866, תיאר את פרקטיקת המדיטציה שלו:

"הפכתי בעצמי למין מקל הליכה, כל היום רץ הלוך ושוב, ומקפיד להשאיר את מוחי במצב של ריקוּת, שבבודהיזם נחשב לשיא האושר האנושי".

עץ הבודהי, עלי תאנה, עץ תאנה

עלים מעץ תאנה שגדל בגני שופליד בהוואי לאחר שניטע כענף של עץ הבודהי מהודו, ב-1913. תצלום:  Eric Guinther, ויקיפדיה

אז האם המרקסיזם והבודהיזם באמת משלימים זה את זה? באיזה אופן?

אנחנו מתבגרים ומאבדים את חיותנו הגופנית והשכלית, מאבדים את יקירינו, ויום אחד גם הרכוש שאנו נאחזים בו בכל מאודנו לא יהיה שלנו. כל אלה בלתי נמנעים, כיוון שהעולם הוא עולם של ארעיות שבו דבר אינו תמידי

בלב שתי התורות הללו עומד מודל של "אבחנה וטיפול". את האבחנה הם חולקים: החיים ביסודם הם סבל. בעיני מרקס, הגורם הראשי לסבל הוא הקפיטליזם. הקפיטליזם מייצר סבל נוסף למעמד הפועלים, בשעה שהבורגנים והקפיטליסטים חיים במצב של רווחה יחסית – אבל זה לא אומר שהקפיטליזם אינו מייצר סבל גם למנצחים, כפי שאסביר בהמשך. מבחינת בודהה, מפאת טיבם הארעי והחולף של החיים, לא ניתן להימלט מסבל. ביפנית מודרנית, העצב העדין המקושר לשינויים הבלתי פוסקים בטבע מכונה "מוֹנוֹ נוֹ אַווארֶה". המונח הבודהיסטי ההינדו-טיבטי לתיאור השלכות ארעיותו של הטבע הוא דוּקְהַה, שאותו ניתן לתרגם ל"סבל", אך לעתים אפשר לתרגמו למונחים כאב, תסכול, עצב, אומללות, או אי שביעות רצון. דוקהה היא הראשונה מבין ארבע האמיתות הנאצלות של בודהה המקורי, שאותן הוא הציג מיד לאחר ההארה שחווה תחת עץ הבּוֹדְהי.

לא קשה להבין כיצד התפתח מושג הדוקהה: החיים מלאים בסבל – נפשי וגופני – ובמקרים רבים אנו חסרי אונים מולו. אנחנו מתבגרים ומאבדים את חיותנו הגופנית והשכלית, מאבדים את יקירינו, ויום אחד גם הרכוש שאנו נאחזים בו בכל מאודנו לא יהיה שלנו. כל אלה בלתי נמנעים, כיוון שהעולם הוא עולם של ארעיות שבו דבר אינו תמידי – אָניצ'ה הוא המונח הבודהיסטי לזה. אנו אכולי חרדה, אשר נובעת מהפחד ממחלה, מפיטורים, מאובדן, מפשיטת רגל, מתהום הנשייה. קיומו של הסבל הוא אמת חובקת-כול שאין לערער עליה.

וכאן אנחנו מגיעים לאמת הנאצלת השנייה, והיא טַנְהַא, המתורגמת לעתים כ"צמא", אך אולי מוטב להגדיר אותה כ"היקשרות". אנחנו קשורים לעבודה שלנו, למשפחה שלנו, לרכוש שלנו ולעצמי שלנו. זה אינו דבר רע בהכרח, כיוון שההיקשרויות האלה מחזקות את מערכות היחסים האנושיות שלנו ומעודדות אותנו לדאוג לעצמנו. אך בצירוף הארעיות של כל הדברים שאנו קשורים אליהם, הטנהא גורמת לסבל. לכן סיבת סבלנו אינה טיבה של המציאות, אלא גישתנו אליה. אנחנו נאחזים במחשבה המוטעית שלפיה דברים טובים יישרדו לנצח ודברים רעים לא יתרחשו כלל – וגם אם כן, אנו נחזור במהרה למקום טוב.

לפי "הקפיטל" של מרקס (1867), דוקהה אינה נוגעת רק לטיבו האירעי של הקיום. ישנה מערכת סוציו-כלכלית המעודדת את הפרטים להתחרות זה בזה על עושר, אך לפרטים שמייצרים את העושר הזה יש גישה מוגבלת בלבד אליו, אם בכלל. ובתוך התהליך הזה, רוב האנשים עוברים התעללות, גורלם אינו בידם, והם מתנכרים למהותם האנושית – וכל זאת עוד לפני שדיברנו על הניצול הגס של אוצרות הטבע. מרקס ראה שהקפיטליזם מייצר כמות עודפת של דוקהה בלתי הכרחית: הוא כולא אנשים בעוני (עוני יחסי לערך עבודתם), משאיר אחרים באבטלה (וזאת כדי לעודד תחרות ולקשור את הפועלים לקפיטליסט), משבש את בריאות האדם (כיוון שהוא מכריח אנשים לעבוד בתנאים מסוכנים ולחשוש מהעלות הכספית של הטיפול הרפואי), ומעל לכול, הוא מנכר את בני האדם ממהות קיומם האנושי (באמצעות חלוקת העבודה ושעות העבודה הארוכות). אי-שוויון חברתי ותנאי חיים מחרידים מובילים לפשע, לאלימות ולשנאה – זה לא מפתיע. פשיעה, עוני, ניכור וניצול גורמים סבל, אך לא רק לפועלים המנוצלים. גם הקפיטליסטים חיים בפחד מתמיד מאובדן מעמדם וכספם, ולכן הם חשים צורך לעבוד קשה כדי להגן עליו – וכתוצאה מכך, האדם משתעבד לדברים שבבעלותו.

קרל מרקס, מערב גרמניה, 1968

קרל מרקס על בול מערב גרמני (1968), תצלום: ויקיפדיה

מבחינת הבודהיסטים, מקור הסבל הוא הפער בין האופן שבו אנו רואים את המציאות לבין טיבה האמיתי. ולכן, כדי לפטור את עצמנו מהסבל, עלינו לראות את המציאות כפי שהיא – קרי, להגיע למצב של הארה. מבחינת מרקס, לסבל יש מקור נוסף, והוא אופן הייצור. כך שמבחינתו, המטרה היא להפוך את אופן הייצור האיום הזה למשהו טוב יותר. אך כפי שקורה עם ההארה הבודהיסטית, קשה לנו לזהות מלכתחילה שיש בעיה, והמערכת הקפיטליסטית עושה כל שביכולתה כדי להחביא את זדוניותה מאחורי המסך המפתה המתכנה תרבות הצריכה.

הפועל הוא האוגר, תרבות הצריכה היא הגלגל שבתוכו הוא רץ. הקפיטליזם מתעתע בנו ומשכנע אותנו שבובות ברבי, אייפדים וכל שאר הסחורות והשירותים חסרי הטעם האלה הם הכרחיים לחיים של אושר וסיפוק

מנקודת המבט הבודהיסטית, הדלק של המנוע הקפיטליסטי הוא המידה הרעה היסודית ביותר של המין האנושי: הטנהא. מרקס הבין כי המערכת הכלכלית כולה מתבססת על צריכה, ושחברות השיווק יודעות איך להביא את הטנהא עד לממדים של סטייה ולייצר לנו רצף שנע בין צריכה ועבודה. הפועל הוא האוגר, תרבות הצריכה היא הגלגל שבתוכו הוא רץ. הקפיטליזם מתעתע בנו ומשכנע אותנו שבובות ברבי, אייפדים וכל שאר הסחורות והשירותים חסרי הטעם האלה הם הכרחיים לחיים של אושר וסיפוק. תחושה של "משמעות" התחלפה באושר מידי וקצר טווח שאותו אנו יכולים להשיג בהתראה של רגע.

בודהיסטים מבינים עד כמה האושר חמקמק. נוכח ארעיותם הבלתי נמנעת של החיים, המטרה הבודהיסטית אינה להיות מאושרים ללא הפסקה, אלא לחיות חיים בעלי משמעות. מרקס אומר שהמשמעות בחייו של הפועל נובעת מכך שאורח חייו מפחית את סבלו של אדם אחר באופן פחות או יותר ישיר. מדוע? מכיוון שהקפיטליזם דוחף אותנו להתמחות, ולא כולם יכולים להיות אחות, או רופא, או עובד סוציאלי, או מורה וכו'.

הקפיטליזם התפתח סביב התשוקה האנושית לקיום בעל משמעות, אבל הוא מציע לנו רק אושר קצר טווח. אז למה אנחנו עדיין צמאים למוצרי צריכה חסרי טעם? כי למדנו לחשוב שהבעלות על המוצרים האלה מגדירה אותנו. ב-1990 הפסיכולוג פיליפ קושמן תיאר היטב את הפינג-פונג שבין הצריכה המרובה ומקור סבלנו, שאינו אלא הטנהא, הצמא, לעצמי אמיתי: "הקפיטליזם רואה בבני האדם כלים ריקים שלעולם אינם שלמים, לעולם אינם בעלי זהות יציבה, ותמיד צריכים למלא את עצמם בסחורות". תרבות הצריכה אמורה למלא היעדר – של תחושת עצמי, של זהות, של מהות – שתנאי העבודה המנכרים של הקפיטליזם השרישו בעומק התודעה האנושית. הפינג-פונג הוא פֶּרְפֶּטוּם מוֹבּילֶה פסיכולוגי, תנועה בלתי פוסקת שמצד אחד גוזלת מאיתנו את חוויית הזהות העצמית (באמצעות חלוקת העבודה, העוני והאבטלה) ומהצד האחר מחליפה אותה בצריכה. המצב הלימינלי הזה תורם לייצורו הבלתי פוסק של ההון.

לואי וואיטון

תמיד חסר, תמיד מבטיח זהות, לפחות לרגע, עד לחוסר הבא. תצלום: Prayitno

המנטליות הצרכנית אינה מזור לסבל. למרבה הצער, הבודהיזם השטחי, המוכר לנו בדמות אפליקציות של מיינדפולנס ושיעורי יוגה בטייטס של לולולמון, הפך לפתרון אופנתי לקפיטליסט הלחוץ. סלבוי ז'יז'ק, האקדמאי המרקסיסט הבולט של ימינו, אמר פעם ש"השקפתו המדדיטיבית של 'הבודהיסט המערבי' היא כפי הנראה הדרך היעילה ביותר מבחינתנו להשתתף בדינמיקה הקפיטליסטית במלואה ובה בעת לשמור על מראית עין של שפיות".

למותר לציין שאיננו כלים ריקים. האמנם? תפישת העצמי של מרקס נידונה רבות בין חוקרי מרקס. הפסיכולוג החברתי אריך פרוםכתב ב-1961 ש"מרקס, בדומה לסוציולוגים ופסיכולוגים רבים בימינו, לא חשב שאין טבע אנושי;שהאדם בלידתו הוא דף חלק שעליו התרבות כותבת". אכן, חייב להיות עצמי, אחרת לא היינו יכולים להיעשות מנוכרים ממנו, אבל האם הוא כלי ריק שצמא להתמלא בתוכן?

טבע האדם אינו דבר מופשט המתקיים בתוך כל פרט ופרט באופן בלתי תלוי. לא, טבע האדם נובע מתוך מכלול מערכות היחסים החברתיות

ב-1845 כתב מרקס להגליאניסט צעיר נוסף, לודוויג פוירבאך, וסיפר שהוא "מייחס את מהותה של הדת לטבע האדם. אבל טבע האדם אינו דבר מופשט המתקיים בתוך כל פרט ופרט באופן בלתי תלוי. לא, טבע האדם נובע מתוך מכלול מערכות היחסים החברתיות". כלומר, אין עצמי בסיסי העומד בפני עצמו, אלא רק מערכות יחסים. לפי המטריאליזם ההיסטורי של מרקס, הקשרים החברתיים שמגדירים את העצמי נובעים, כידוע לנו, מ"אופן הייצור". וכפועל יוצא, כשאופן הייצור משתנה, גם טבע האדם משתנה.

הפילוסופיה הבודהיסטית, בדומה לכך, קובעת שהעצמי אינו ישות בלתי תלויה, אלא מערכת רופפת של קשרים. בחוגי הבודהיזם המאוחרים צבר המונח הטכני "סְוַאבּהאוָה" חשיבות רבה. מתרגמים אותו לרוב כ-self-being (קיום בפני עצמו), אך לעתים מגדירים אותו "עצם" (substance) מהו עצם? קשה לומר, והפילוסופיה דנה בכך רבות. נחשוב על עצם כעל דבר שלם, חיוני, בלתי תלוי ובלתי ניתן לשינוי. דוגמאות בולטות הן אלוהים, נשמת העולם, נפש וחומר.

מבחינת הבודהיסטים, אין בעולם דבר שהוא בעל סוואבהאווה, דבר שניחן בתכונה הזאת של "העצם", של היות עצמו בלבד. אם כך גם לעצמי אין סוואבהאווה. אפשר להסביר את תפישת היעדר הסוואבהאווה, או השׁוּנְיַיטָא (ריקות), באמצעות מטאפורה. אך תחילה יש להגיב מבעוד מועד לביקורת הבאה: רבים מכם יחשבו שהתמונה הבודהיסטית שציירתי כאן היא ניהיליסטית מדי. אבל מן הטענה הבודהיסטית המטאפיזית שהעצמי אינו "עצם", אין להסיק שלעצמי אין תפקיד. למעשה, הבודהיסטים לא רצו לחסל את העצמי כליל, וגם מרקס לא. אם אין דבר שמתפקד כעצמי, אין דבר שסובל מהקפיטליזם או מהקיום בעולם הארעי. ובמצב כזה הניתוח הסוציו-פוליטי המורכב של מרקס יהיה חסר טעם, ובמידה רבה גם הבודהיזם. חייב להיות משהו שמתפקד כמרכז הסבל. לשם כך, נפנה שוב לתפישת השונייטא (הריקות) הבודהיסטית.

קערה, בודהיזם, שירה

קערת שירה: מרכז, שוליים והד העולם. תצלום: madasapsy

לכל דבר בעולם יש מערך ייחודי של קשרים לדברים אחרים, ובדיוק מסיבה זו הוא ייחודי

אם דבר מה אינו "עצם", כלומר אם אין לו תכונות בלתי תלויות, אזי מערכות היחסים שלו הן שמגדירות אותו. במילים אחרות, דברים בעולם הם כפי שהם בגלל הקשרים שלהם לדברים אחרים בעולם, וגם הדברים האחרים הללו קשורים לדברים אחרים, וכו'. לכל דבר בעולם יש מערך ייחודי של קשרים לדברים אחרים, ובדיוק מסיבה זו הוא ייחודי, ולא מפני שהוא "עצם". לכל אחד מכם יש אינספור קשרים עם ההורים שלכם, עם בני זוגכם, אבל גם עם המכונית שלכם ועם חשבון הבנק וכן הלאה. המחשבה שישנם בעולם דברים כאלה – בתים, עצמי-ים, בני זוג, חשבונות בנק, פטישים וכד', שאינם תלויים ברשת של מערכות יחסים, אינה אלא אשליה קונספטואלית. זאת, בקצרה, תפישת הריקות הבודהיסטית. תפישת הריקות טומנת בחובה את תפישת העצמי. גם העצמי ריק, כיוון שהוא מוגדר באופן מוחלט על-ידי מערכות היחסים שלו, ולא על-ידי קיומו של גרעין-עצם. זוהי תפישת האין-עצמי.

גישת ה"יחסיות" הזאת מודגמת היטב בעזרת המטאפורה הנהדרת "הרשת של אינְדרה". כך תיאר אותה חוקר הדת פרנסיס קוּק (Cook) ב-1977:

"הרחק במשכנו השמימי של האל הגדול אינדרה, יש רשת מרהיבה שאותה תלה אומן פיקח כך שהיא מתפרשת עד אינסוף בכל הכיוונים. בהתאם לטעמם הראוותני של האלים, תלה האומן אבן חן נוצצת יחידה בכל אחת מ'עיני' הרשת, ומכיוון שממדיה של הרשת עצמה אינסופיים, אבני החן אינסופיות במספרן גם כן. וכך נוצצות להן האבנים משל היו כוכבים בהירים מאין כמוהם, מחזה מרהיב. אם נבחר כעת באקראי את אחת האבנים האלה ונבחן אותה מקרוב, נגלה שבפניה המלוטשות משתקפות כל שאר אינסוף האבנים ברשת. ולא זאת בלבד, אלא שכל אחת מהאבנים המשתקפות באבן הבודדת הזאת, משקפת גם היא את כל שאר האבנים, וכך מתרחש תהליך אינסופי של שיקוף".

תפישת התלות ההדדית הזאת שמה את הדגש על ההיבט הקהילתי של החיים האנושיים – ומתאימה לשמש בתור היסוד המטאפיזי של הפילוסופיה המרקסיסטית, כיוון שתפישת העצמי המרקסיסטית נשענת על מערכות היחסים הביולוגיות, הפסיכולוגיות והכלכליות בין הפרט לזולתו, ולמעשה לכל שאר הפרטים והדברים בעולם. ובדיוק כפי שמשתמע ממטאפורת הרשת, נוצרת כאן תלות הדדית אוניברסלית (שתוארה במונח Inter-being על-ידי הנזיר הבודהיסטי תיק נהאט האן בשנות השישים של המאה הקודמת). הבודהיסטים חושבים שאת תמונה זו של העצמי ושל המציאות ניתן לראות בסופו של דבר באמצעות מדיטציה.

ההשקפה שלפיה העצמי מוגדר על-ידי יחסיו לאחרים, חושפת את החמקמקות של מטאפורת הכלי הריק. אנשים אינם כלים ריקים, וזאת מפני שהם אינם כלים כלל – אין דבר כזה "כלי". זהו בעצם הרעיון המרכזי ב"אין-עצמי": יש קשרים, אבל אין כלים. ברגע שהאדם מבין את טיבה האמיתי של הריקות, לא נשאר עוד דבר להדביק אליו את הסחורות הצרכניות כפי שמדביקים פתקים למקרר, ותובנה זו אמורה להוביל להפסקת הפינג-פונג בין צריכה לניכור. מדוע? כי מבחינת נקודת המבט המטאפיזית הבודהיסטית, אין מקרר.

ספל, קפה, כפית, תחתית

כמו ספל לקפה, כמו קפה לספל. תצלום: דבי הדסון

הקפיטליזם מערפל את התלות ההדדית הזאת כיוון שהוא מעודד אינדיבידואליות פזיזה, מייצר מיתוס של אינדיבידואליות

לשיטתם של הבודהיסטים, ההכרה בתלות ההדדית האוניברסלית ובריקות (שני צדדים של אותו מטבע) מובילה לחמלה. אם אני מצוי בתלות הדדית עם האנשים סביבי, אני אעדיף שלא לפגוע בהם. אחרת אני אפגע בעצמי בגלל ההשלכות העקיפות של מעשיי. הקפיטליזם מערפל את התלות ההדדית הזאת כיוון שהוא מעודד אינדיבידואליות פזיזה, מייצר מיתוס של אינדיבידואליות, אבל לפי המחשבה המרקסיסטית, התלות ההדדית נוכחת בכל עת. אם כך, המטאפיזיקה הבודהיסטית של הריקות, ותפישת העצמי הריק שלה, יכולות, ואף אמורות, לשמש כבסיס לתמונת העולם המרקסיסטית. המטרה היא "נירוונה של החברה", כפי שאומר הדלאי לאמה.

חברה המבוססת על אידיאל החמלה הבודהיסטי היא חברה שבה ניתן יהיה ליישם סוף סוף את המרקסיזם. למען האמת, כבר היו מספר ניסיונות להביא את הבודהיזם אל הפוליטיקה. אחד מהם הוא "הבודהיזם המעורב" (Engaged Buddhism), בהגדרתו של תיק נהאט האן. אחר הוא המקרה של נזיר הזן מאסכולת סוֹטוֹ, אוצ'יאמה גוּדוֹ (Gudō, 1874-1911), שקרא להקמת תנועות סוציאליסטיות בתקופת מייג'י. אחד הבודהיסטים-המרקסיסטים הבולטים ביותר היה גירוֹ סֶנוֹאוֹ (Seno’o1890-1961), בודהיסט ניצ'ירן יפני שהוביל בשנות השלושים שילוב בין כלכלה מרקסיסטית לבודהיזם הארץ הטהורה. אף אומרים שסנואו טען כי "המערכת הקפיטליסטית מייצרת סבל, ובכך פוגעת ברוח הבודהיזם".

את המערכת הסוציו-כלכלית המרקסיסטית המעוגנת במטאפיזיקה הבודהיסטית נכנה בשם "מרקסיזם חומל". הדגש של המרקסיזם החומל חייב להיות ה"אהימסה" – אי-אלימות. רק אז יוכל המרקסיזם להיות חסין בפני ההתעללות הטוטליטרית והאוטוריטרית, ולהימנע מחזרה על ההיסטוריה שלו. האם מרקס לימד שמהפכה היא אלימה בהכרח, או שמא יש אפשרות לשינוי בלתי אלים – זאת שאלה קשה שנידונה רבות. בשנים 1844-1849 טען מרקס שמהפכה אלימה היא אכן הכרחית, בהתחשב במבנה הנוקשה של המערכת הבורגנית. אבל אם הנסיבות הכלכליות עצמן יפנו אותנו לכיוון הקומוניסטי, ולא לכיוון הטוטליטרי, אזי התנהלות פוליטית נכונה עשויה להוביל למהפכה בלתי אלימה.

עמנואל קאנט הבין שאכזריות ושנאה הן פגמים הקיימים בכל אדם, שהם מושרשים ביסוד הקיום האנושי. אבל מבחינת מרקס, התנאים הסוציו-כלכליים הם האשמים באכזריות, בשנאה ובפשיעה. האדם, לדידו, טוב וחומל מיסודו. אז מי צדק?

היתכנותו של הפרויקט המרקסיסטי תלויה בטיבו הקהילתי, הנדיב, של האדם. יש הטוענים כי עצם המחשבה שהאנושות תנטוש את האכזריות ותפנה אל החמלה ברגע שהיא תכיר בתלות ההדדית שלה, היא אופטימית מדי – וזוהי טענה לגיטימית. עמנואל קאנט, הפילוסוף הגרמני בן המאה השמונה-עשרה, הבין שאכזריות ושנאה הן פגמים הקיימים בכל אדם, שהם מושרשים ביסוד הקיום האנושי. המחשבה הזאת נפוצה כיום, ומחקרים בפסיכולוגיה הקלינית מאששים אותה. אבל מבחינת מרקס, התנאים הסוציו-כלכליים הם האשמים באכזריות, בשנאה ובפשיעה. האדם, לדידו, טוב וחומל מיסודו. אז מי צדק?

חבלים

אנחנו. תצלום: ססקיה ון-מאנן

"שינוי חברתי מחייב שינוי פנימי – להיעשות אנוכיים פחות", אומר הדלאי לאמה

אני חושב שכולנו מציאותיים מספיק כדי להבין שמרקס נפל קורבן לאשליית גוף השחיין: גופו של השחיין אינו מושלם מפני שהוא שחיין – הוא שחיין מפני שיש לו גוף מושלם לשחייה. לפיכך, האנושות אינה זדונית מפני שהמערכת הכלכלית זדונית – המערכת הכלכלית זדונית מפני שהאנושות זדונית. בסופו של דבר, אנחנו האטומים של הכלכלה, סוכני הסחר. הכלכלה תלויה בנו, לא להיפך. ההיסטוריה מלמדת שפרויקטים קהילתיים – כמו ה-North American Phalanx, קהילה סוציאליסטית אוטופית חילונית בניו ג'רזי בשנות הארבעים של המאה ה-19 – מועדים לשנאה, לאי-אמון, לשוחד ולהונאה. בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20 לימדו אותנו ניסוי מילגרם וניסוי הכלא של סטנפורד שאנו חיים תחת רודנות הקפיטליזם מכיוון שאנחנו בריות רודניות מטבענו, או אולי מפני שאנחנו בריות בעלות נטייה לצייתנות. כך או כך, המערכת הקפיטליסטית פשוט הולמת את טבענו. וכל הסימנים מעידים כי אין בנו פוטנציאל לחמלה ולטוב לב אוניברסליים שאינם מטומאים בנטייה לרוע, לשנאה ולתחרותיות. לא כולנו מסוגלים לחיות כמו נזירים, אפילו אם הדבר יבטיח שהקהילה תספק את כל צרכינו החומריים הבסיסיים.

אבל האם לא ייתכן שנהיה גם רודניים וגם תלויים זה בזה? הפרקטיקה הבודהיסטית עוזרת לנו להתגבר על ההיבטים הזדוניים של טבענו ולאמן את הצד החומל שבנו. המערכת הסוציו-כלכלית של המרקסיזם החומל יכולה לשמש קרקע פורייה לחמלה, וחמלה יכולה לשמש כמנוע למערכת סוציו-כלכלית בעלת רמות נמוכות של דוקהה. ריסון הטירונזאורוס הפנימי שלנו יועיל לכל מי שסובל מהקפיטליזם – ולפי מרקס ובודהה גם יחד, מדובר בכולנו. הבעיה עם פעילי השמאל היא שמבחינתם הרוע נובע אך ורק מהמערכת הסוציו-כלכלית (זאת הייתה גם הבעיה של מרקס), והם אינם מבינים כיצד הגורמים האלה פועלים בתוכנו. "שינוי חברתי מחייב שינוי פנימי – להיעשות אנוכיים פחות", אומר הדלאי לאמה. השאלה אינה מי אנחנו – למיטב הבנתי אנחנו יצורים זדוניים. השאלה היא מי אנחנו רוצים להיות.

 

אדריאן קרוֹיְץ (Kreutz) הוא דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד, וחוקר שותף אורח באוניברסיטת קיוטו ביפן.AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: נזיר בודהיסטי בתאילנד עם קערת צדקה. תצלום: גבריאל פרס, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אדריאן קרויץ, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על קרל בודהה

01
רפי ליפקין

בני האדם הם זן דפוק. אנחנו רואים זאת לאורך שנים רבות של היסטוריה אנושית. כל הניסיונות לחיי שיתוף ואחווה נידונו לכישלון. גם הבודהיסטים לא יצרו אדם טוב יותר.
תראו מה הם מעוללים לכדור הארץ.
ישנם אנשים שפועלים לטובת הכלל. הם מיעוט קטן ותמיד כשהם מתגברים קצת, מגיע נתניהו כזה או טראמפ ופוליטיקת השנאה שלהם מנצחת.
הסיכוי היחיד שלנו הם שהמחשבים יחליפו אותנו. הם כנראה לא מונעים עי שנאה ואכזריות וימצאו את השילוב האופטימלי בין פעולה לטובת הכלל ובין פעולה אגואיסטית. או שלא...

    02
    Rvc1

    וואוו התגובה שלך רק מראה כמה הרעיון השטני שאדם טוב הוא אדם שמקריב את עצמו למען הזולת, יכול לעוות תודעה של אדם ולגרום לו לשנוא את האנושות כולה.

03
צבי

כמה בני אדם נרצחו על מנת ליישם את האידאה המרקסיסטית ברוסיה?
כמה בסין?
האם זה לא מספיק בשביל לשלול מאדם מוסרי להרהר אולי יש איזה גרעין של אמת בשיטה המרקסיסטית שאולי אם נשלב אותה אז יהיה שלום עולמי...
יש צורך בעוד קורבנות אדם בכדי "לגאול" את האנושות מעריצותם של הקפיטליסטים?

04
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

יצר לב האדם רע מנעוריו. צריך המון חינוך מותאם לאדם הספציפי כדי לגדל אדם חביב, אופטימי, נוח לעצמו ולזולתו ובעל תפיסת עולם מוסרית של חריצות ומשמעת עצמית. אדם כזה ממילא יהיה אדם חושב הבודק כל דבר לגופו כולל אידיאולוגיות כמו סוציאליזם וכל השאר.

05
ליאור

מה שהניסוי בסטנפורד הראה זה שהרוע אינו בטבע האדם אלא הוא תוצאה של סביבה. ובגלל שהניסוי מלאכותי, המסקנה היא שגם הרוע שצף בניסוי היה מלאכותי, הוא לא בא ספטנטנית מבפנים אלא הופעל מבחוץ.
כך גם בניסוי של מילגרם. המסקנה המעניינת באמת ממילגרם איננה שבאדם יש רוע, אלא שיש בו מוכנות להתאים את עצמו לסביבה. בגלל התוכן הרגשי העצום שבניסוי, הנקודה הזו קצת הוסטה הצידה. המסקנה משם איננה שאנו רעים אלא שיש לנו יכולת התאמה ברמות מדהימות, לטובה ולרעה.
בשני הניסויים עלה רוע. אבל הוא הופעל מלאכותית, והתוצאות היו נבואה שממלאת את עצמה. להסיק מהניסויים האלה שהאדם זדוני מיסודו זה קצת בעייתי.
בלי שום קשר, הקשר בין בודהיזם למרקסיזם מעניין ולא הייתי מודע אליו ותודה.

06
דינה

מלבד תרגום עץ הבודהי לתאנה במקום פיקוס רגיליוסה, הנחת הבסיס על טבע האדם לא מעודכנת. המחקרים של מילגרם וכלא סטנפורד מלמדים על יחסי כח פחד וכפיפות לסמכות. מחקרים חדשים יותר מעידים על טבע של תינוקות לעזור לזולת, לנטות לטובת דמויות שנוהגות על פי צדק. שמות חוקרים שראוי לעקוב אחריהם הם תומס וורנקן ומייקל טומסלו. יש עוד רבים. מחקר על אמפתיה ועשית מעשים טובים העיד אפילו על שיפור במדדי התפתחות פיזיים. השם לחיפוש שונרט רייכל. ההנחה שאדם רע מנעוריו משרתת אידאולוגיות ולכן צריך להשמר ממסקנה כזו. הכתבה מענינת בחיבור שהכותב עושה בין שני הוגי הדעות, אבל אני לא בטוחה שהפרשנויות שלו מדויקות.

07
חיים נבון

הניסיון להפריד בין הטוב לרע ייכשל לעולם. וזהו הגרעין הנוסף שבבודהיזם המבטל את החשיבה הדואלית ומתייחס לדברים כאל זרימה רציפה של התהוות מותנית. כל ניסיון להגיע לנוסחה חברתית שתצליח להפיק מהאדם רק את הטוב שבו, נועדה לכישלון. חייב אדם לחפש ולמצוא אצל עצמו את היכולת להפיק מעצמו את הטוב והמיטיב.

08
דעה קצת שונה

יצר האדם אינו רע מנעוריו. יצר האדם הוא לחיים ויותר מזה, לחיים בתוך וכחלק מחברה. הניסויים הידועים, לדעתי, לא מראים על רוע אלא על פחד. הסוהרים בניסוי ניסו לשמור על עצמם,מעמדם בהיררכיה ולהיות חלק ממנה. הכל כדי לא להיות בצד של האסירים. לגבי הבודהיזם, הוא הומצא ותורגל בחברה מעמדית ללא מוביליות חברתית. במצב כזה אדם צריך כלי כדי לשרוד חיים כאלה כשאין אפשרות לשאוף לעתיד טוב יותר לעצמך או צעצעיך. מדיטציה, על כל המעלות שבה, נועדה לעזור לאדם לקבל את מר גורלו. החברה האנושית מצליחה להתקדם טכנולוגית רק דרך הקפיטליזם. עידוד אינדיבידואליזם, מובילי וית חברתית, והגשמה עצמית. נכון שיש צורך בריסון הקפיטליזם ע״י רגולציית אבל גם ברמת הפרט וגם ברמת האנושות אין שני לקפיטליזם הדמוקרטי. החיפוש אחר אושר ומשמעות הוא חיפוש פרטי שבחברה הקפיטליסטית שמקדשת מצויינות, רוב האנשים לא יהיו מסופקים או מאושרים ותמיד ירצו יותר, לא רק במושגי צריכה, אלא ידרשו יותר מעצמם. התחרותיות מקדמת וסטרס במידה מוסיף עניין לחיים. התקווה/רצון/שאיפה/צמא/טנהא שהיא מקור לסבל לפי הבודהיזם, היא המקור לצמיחה לפי הקפיטליזם. הבודהיזם רוצה לכבות את האש הזו מפחד שתגרום סבל לרובינו, כיוון שרובינו נכשל בהגשמת שאיפותינו. והקפיטליזם דואג שתבער ותגדל כיוון שמספיק שמעטים יגשימו את שאיפותיהם, זה יקדם את כולנו. ההייטק היא הדוגמא האחרונה בשרשרת המצאות שיכלו לקרות רק במשטר קפיטליסטי. זה פופולרי להגיד שקפיטליזם רק מעודד צריכה ריקנית אבל זהו לא הדבר היחיד שקפיטליזם יוצר. קפיטליזם מעודד חדשנות וזה היופי שבו. במולדת הבודהיזם רק מעטים יכלו לתרגל, השאר היו עסוקים בלשרוד. בעולם המערבי, ורבינו נמצאים גבוה בפירמידת מסלו ויש לנו פנאי לבדוק אם אנו מאושרים. עצם השאלה הזו מראה שכנראה לרובינו חיים נוחים יחסית.

09
Mosheshy

ל...
דעה קצת שונה.
כתבת:"כון שיש צורך בריסון הקפיטליזם ע״י רגולציית אבל גם ברמת הפרט וגם ברמת האנושות אין שני לקפיטליזם הדמוקרטי."
רוב מדינות העולם הקפיטליסטיות אינן דמוקרטיות.כולל המדינה הקפיטליסטית ביותר שהיא סין.
אפילו בעידן הגלובליזציה, הקשר בין קפיטליזם ודמוקרטיה מועד לכישלון חרוץ. זאת מפני שהקפיטליזם נתפס גם כיום ע"י רבים כסוג של יחסי ניצול מרחוק ,בהם הציבור הוא לא יותר מאשר כלי בידי בעלי ההון. הוא נשלט ע"י הנהגה הקובעת את חייהם של הפרטים בו לפי תחשיבי עלות-תועלת, ובעצם שוללת מהם את זכויותיהם הטבעיות לחירות, שוויון וקניין פרטי. הדמוקרטיה במקרה זה נכשלה ביישום הפרוצדורות שלה. כגון: הגנה על זכויות, שיתוף כלל האזרחים בבחירות ובחיים הפוליטיים והחברתיים, ובכך שלא מנעה את עריצות הרוב המתבטאת בחברה המודרנית בשליטה על אמצעי הייצור, אמצעי התקשורת, מוסדות המדינה וכו'. לפיכך נראה כי קפיטליזם ודמוקרטיה "לא עובדים ביחד". זאת משום שהדמוקרטיה בפועל משרתת את בעלי ההון ,בזמן שהמדינה היא פיקציה בורגנית המשמרת את האינטרסים שלהם. הדמוקרטיה תוכל להתקיים רק כשיש שוויון כלכלי. ולכן, עקב היות הקפיטליזם שיטה כלכלית המעודדת צבירת הון וקניין פרטי עד אין קץ, דו-הקיום הזה לא יתממש.

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=98222

11
דעה קצת שונה

ל Mosheshy
נראה לי שאתה טועה בטענה שרוב מדינות העולם הקפיטליסטיות אינן דמוקרטיות. במאמר הובאו רוסיה, שהיא אינה קפיטליסטית אלא אוליגרכית וסין שאכן משלבת עד כה קפיטליזם עם דיקטטורה (ולא קומוניזם). לגבי סין נראה לי שכיוון שהתחילו כקומוניסטים וכיוון שרוב האוכלוסיה היתה מאוד עניה, המשטר הזה יכל להתקיים. כיום יש שיכבת ביניים גדולה ומתחזקת בסין והמגמה היא לשלוח את הילדים לאוניברסיטאות במערב. הצעירים הללו חוזרים כשחוו את עקרונות הדמוקרטיה. בעיקר את חופש הדיבור. לדעתי עם הזמן וככל שאוכלוסיית סין תתחזק כלכלית, יהיה סחף הגירה (שכבר התחיל) למערב ובנוסף לחץ פנימי לערכים דמוקרטיים. זה יתבטא במיוחד ברגע שסין תחווה משבר כלכלי ראשון והאמון ביכולת הממשלה להמשיך את הסגסוג הכלכלי ירד. זה יגרום לממשלת סין לשחרר בהדרגה את האחיזה בעם. זה יכול להיות תהליך של שנים או בבת אחת. אבל נראה לי שזה הכיוון. במיוחד כשממשלת סיון הולכת ונעשת חזירית ברצונות שלה לשלוט בחיי הפרט. למשל באמצעות האפליקציות שמנקודות את פעילות האזרחים.
לגבי ממשלות דמוקרטיות שנופלות קורבן לגחמות של מיליארדרים. זהו כשל בישום הדמוקרטיה של אותה מדינה. כלומר, אין מספיק מיסוי ואין חוקים נגד לוביסטים או תקופות קירור ארוכות מספיק במעבר של פוליטיקאים לתפקידים בחברות מסחריות. ראה את התכנית של אליזבת וורן לפיתרון הבעיה הזו בדיוק בארה״ב. נראה לי שפורם גם בגלובס.
בגדול, דעתי בעינה עומדת, קפיטליזם בשילוב עם דמוקרטיה היא הדרך שמתאימה ביותר לטבע האנושי ועוזרת לנו לשגשג.

12
דעה קצת שונה

המשך
כתבת ״הדמוקרטיה יכולה להתקיים רק כאשר יש שיוויון כלכלי״ לדעתי המשפט הזה נוגד את הטבע האנושי. בני אדם נולדים שונים ביופי, בחוכמה, ביצירתיות, בכשרון, ברצון וביכולת לתרום לחברה. מה שמקדם את החברה הוא הגמול שאנשים מקבלים בהתאם למה שהחברה מעריכה את שווים. נכון ששוק חופשי אמיתי לא קיים. ומצד שני, אם היה קיים ללא התערבות ממשלתיתזה היה יוצר בעיות אחרות כיוון שישנם שירותים כמו תשתיות, חינוך,בריאות שמסופקים בצורה טובה יותר ע״י ממשלות. ולכן זקוקים לדמוקרטיה כדי שהעם יחליט על סדר העדיפויות. כל שמעיפה לשיוויון כלכלי תיצור מיד שוק שחור ואנשים יעבירו את מרצם וכישוריהם להרוויח בשוק השחור במקום לקדם את המדינה, ושוב כיוון שהם ירגישו שאינם מתוגמלים בהתאם. ולפיכך, דמוקרטיה בשום אופן לא עובדת עם קומוניזם.