אין זיכרונות בודדים

קתרין פנביאנקו ( Catherine Panebianco) קוראת לזה ״שיחה מתמשכת ביני ובין אבא שלי״. אביה נהג לצלם שקופיות ובמשך השנים הצטברו אצלו ערימות מרשימות של צילומים כאלה. היא עצמה יוצרת זיכרונות חדשים, שבהם משולבים זיכרונותיו של אביה: היא מוצאת נופים דומים, ומצלמת בתוכם את השקופיות ההן.

היא קוראת לסדרת הצילומים שלה No Memory Is Ever Alone - משום שהזיכרונות משתלבים בזיכרונות החדשים שהיא יוצרת.  אביה, כך היא מספרת, היה מכריח את המשפחה להתכנס ולצפות ביחד בשקופיות שצילם בנעוריו, כשהוא מספר את סיפורו של כל צילום ״ובכל שנה מספר את אותם סיפורים״. מאחר שהמשפחה נדדה לא מעט, הזיכרונות הללו, של אביה, היו המקום היציב היחיד בחייה. כעת היא נודדת עם הזיכרונות אל נופים ישנים-חדשים כדי ליצור, כדבריה, ״זיכרון בתוך זיכרון״.

 

 

 

זיקוק זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק