השמיים של ואן גוך

מחכים וממתינים

אין שני דברים זהים. הדבר נכון כגישה לוגית, פילוסופית, והוא יסוד מוצק בניתוח הלשוני בשיטה הסטרוקטורלית. פועל יוצא מכך הוא שאם יש שני דברים בלשון שנראים זהים, שדומים מאוד בתפקיד שנראה שהם ממלאים או במשמעות המיוחסת להם, ראוי לבדוק מה ההבדלים ביניהם. הצורך הזה קורא לנו לעיון מדויק והוא מתגלה ברמות שונות של הניתוח. קל במיוחד להדגימו בתחום המילון, כלומר במצב שבו יש לנו שני פריטים מילוניים שנראים חופפים במשמעות.

דוגמה ישירה זימן לי שלט פרסום ביציאה הדרומית מנתיבי איילון, אל כביש מספר 1. השלט, המקדם פרויקט של הקמת נתיב תחבורה חדש, אמר כך: ״קשה להמתין, שווה לחכות״.

קהל היעד הוא הנוסעים בכביש הקיים, כביש מהיר שברוב שעות היום התנועה בו מתנהלת בעצלתיים, בעומס בלתי סביר. המפרסמים, כלומר האחראים על התשתית החדשה המוקמת, מבקשים לנחם את הנהגים התקועים בפקק וזוחלים בדרך, ואומרים להם שאמנם קשה להמתין, כלומר בפקק בתשתית הנוכחית, אבל ״שווה לחכות״, כלומר לחכות עד לפתרון ההולך ומוקם.

על פי רוב, פרסומאים אינם בלשנים והם בוודאי אינם עוסקים בחקר השפה, אבל תפקידם דורש חושים חדים לאופן שבו הציבור מבין מסרים מילוליים, ומוּדעות לדרכי הביטוי הנפוצות. בארבע מילים, אורך המסר בשלט שאמור ללכוד את עיניהם ואת תודעתם של הנוסעים, הוא קצר וקולע ומובן לכל. והיתרון שבו, מבחינתנו כאן, הוא שהוא מבדיל בין ״להמתין״ ו״לחכות״. הניסוח מראה שהמחברים משתמשים בהבדל הזה, שבו למעשה טמון כל המסר.

לפני שנים לא מעטות, בחיפה של ילדותי, ההבדל בין ״להמתין״ ו״לחכות״ היה עניין של סביבה חברתית. בבתי הספר העירוניים אמרו ״לחכות״ ואילו בבית הספר הריאלי אמרו ״להמתין״. מי שעברו ל״ריאלי״ נאלצו לשנות מעט את העברית שבפיהם, ו״להמתין״ נכפה עליהם מכוח השימוש שרווח בחצר ובכיתה, מפי התלמידים והמורים. כלומר, חוקרים שייגשו לטקסטים מבתי הספר בחיפה בשנות השישים והשבעים ויתהו מה ההבדל, עשויים לגלות שהוא אכן עניין של סביבה חברתית, של דיאלקט שרווח אז בבית הספר ״הריאלי״.

כיום, ובוודאי כשמדובר בשלט פרסומת ביציאה מתל אביב, המיועד לקהל הרחב, אפילו מעבר לתושבי גוש דן, אין מדובר בהבדל בין דיאלקטיים או בין סוציולקטים (כלומר הלשון המאפיינת קבוצה או סקטור בחברה).

עוד לפני מחקר מדויק ובחינה מדוקדקת על סמך מופעים רבים של שני הפעלים – ״להמתין״ ו״לחכות״ - בטקסטים עבריים של השנים האחרונות, אפשר בכל זאת להעלות קווים ראשונים להבדלים ביניהם. נראה כי ״להמתין״ מיוחד יותר לטווח הקצר, לצפי לפרק זמן מוגבל, קצר, ולא יותר. ״לחכות״, לעומת זאת, מצביע על פרק זמן ארוך יותר, שאולי אינו ידוע או אף בלתי מוגבל. אינספור מערכות של מענה מוקלט מבקשות מאיתנו ״אנא המתן ותיענה לפי התור״, והכוונה היא בהכרח לכך שאמור לחלוף פרק זמן קצר יחסית עד שיענו לנו. או כך לפחות רוצים שנרגיש ונחשוב. לא נתקלתי מימיי בהקלטה שאומרת ״אנא חכה ותיענה לפי התור״.

יתכן שלפועל ״לחכות״, ובוודאי בציווי, יש משמעות של השעיה, של עצירת הזמן. במצבים לא מעטים בעברית שלנו, האמירה ״חכה״ או ״חכי״, בוודאי כשהיא נאמרת בדחיפות או בבהילות, היא בקשה לחדול. ולא נתעלם גם מ״חכה חכה״ המאיים, שמביע כוונה לפגוע בזולת או להשיב לו מנה אפיים, בעתיד, בזמן לא ידוע – ראיה נוספת לכך ש״לחכות״ קשור גם לעצירת הזמן. ״את חכי לי ואחזור״, אומר השיר, והכוונה הרומנטית היא שהיא תחכה גם זמן רב, ובוודאי לא בתור, לא דקות אחדות עד שתיענה על ידו. המילים העבריות הן מתוך גרסה לשיר רוסי של קונסטנטין סמיונוב משנת 1941, והוא נועד לעודד את החיילים שיצאו לחזית עם הצבא האדום של ברית המועצות למלחמה נגד גרמניה הנאצית. שניים תרגמו את השיר לעברית, ב-1943: אברהם אבן שושן ואברהם שלונסקי. בכל מקרה, הבקשה שלו ממנה היא שתחכה גם אם התנאים יהיו קשים, ״גם בקדור מסגריר הלב, את חכי בָּחום, את חכי עת אחרים ישתכחו עד תום״. אכן, ״לחכות״ כאן הוא לא רק במובן הארוך ביותר, אלא אפילו מכוון להשעיית הזמן.

הבירור המלא והמדויק צריך, כמובן, להיעשות על סמך שלל דוגמאות מטקסטים עכשוויים, במבט ביקורתי משווה. יחד עם זאת, דומה שהפרסומאים מהיציאה מתל אביב קלעו להבדל הדק של ״להמתין״ ו״לחכות״, ועשו זאת תוך פרק זמן קצר, קצר יותר מזה שנדרש להקמת נתיב התחבורה החדש.