חיים ומאוד בועטים

העין לא קלטה היטב. המוח – עברי פחות או יותר – התקשה מאוד. הרי אנחנו רגילים לקלוט פיסת טקסט, גם בתנועה במכונית בכביש בין-עירוני, ולספוח אלינו את הנאמר, ומיד להבין את הכתוב. בעברית, הדבר פחות או יותר ודאי בקרב מי שעברית היא שפת אמם או שפתם העיקרית. ובכל זאת, על אף שאני נמנה על הקבוצה הזאת, גם אם בהסתייגות-מה, לא קלטתי את מה שהעין צילמה. טקסט קצר, באותיות עבריות, מעט מערבה ללטרון בכביש מתל אביב לירושלים. השלט הוצב בשולי שדה תבואה גדולה והכותרת הכריזה על בית כנסת לצד הדרך. מתחת היה פירוט, ואותו לא הבנתי. רק כשהגעתי לשלט השני התברר לי הקושי. "מנינים מישעה..."

ההקשר סייע: בית כנסת, מניין. ובכלל, שירותי הדת הללו מוצעים לנוסעים בכביש, שעלולים להיתקע בדרך בשעת תפילה ואולי יעדיפו להתפלל במניין. כלומר, "מישעה", שאחריו יש אכן פירוט שעות, הוא mi-sha’á, כלומר "מִשָעָה", רוצה לומר "החל בשעה...", תוך ציון השעות שבהן אפשר ליהנות מתפילה במניין, סמוך לאנדרטה של חיל השריון באתר ההיסטורי בלטרון.

מניין. ליהנות. מנין. להנות. שפת אמם  - כפי שכתבתי למעלה. שפת אימם - כפי שבודק הכתיב העברי המעודכן של Word דורש ממני בתוקפנות אדומה מסולסלת, מזה שנה או שנתיים, אולי קצת יותר.

מה קורה פה? גם אם נרצה לצמצם את השאלה לעניין השימוש (שִמוש?) באות י', לא נוכל להקיף זאת כאן. אבל כל מה שנאמר על כתיב מלא וחסר, על השתנות הסטנדרט בשלושה-ארבעה הדורות האחרונים, עשוי להסביר את "מנינים" לעומת "מניינים", אבל בשום פנים ואופן לא יסביר לנו את "מישעה", כפי שהדבר מופיע בשני השלטים בזה אחר זה.

רבה המהומה בתקופה האחרונה נוכח מקרים של אנשים שמקעקעים על גופם כתובת, בשפה שהם יודעים או בשפה אחרת, ומתגלה שיש בה טעות בוטה, אפילו מביכה, אפילו כזאת שמשנה את המשמעות באורח מעורר חלחלה. בהקשר דומה, מביך לחשוב שמישהו צייר שלט גדול, לפי הזמנה, עיצב את הצבעים ואת כל מה שמופיע בו, תכנן אותו לעמוד יפה ובולט ומושך תשומת-לב בשולי כביש מספר 1 של מדינת ישראל, ופשוט טעה, כלומר צייר משהו שהוא לא התכוון אליו לכתחילה. מביך? טעות היא עניין מביך. אך אין לפנינו טעות במובן הזה. ראשית, השלט השני מעיד על כוונה מודעת, שכן שוב מופיע בו הצירוף "מישעה".

מי שמסתובב באזורי הביבים של הטוקבקים באתרי החדשות הישראליים יודע שאין מה להתפלא על הכתיב בשלט בבית הכנסת המאולתר בלטרון. אם ננטרל לרגע את האופי הביבי של המקומות הללו המתנהלים ללא כל סינון ממשי, נוכל לראות בהם חממות או בורות תרמיים שבהם נוצרות צורות החיים החדשות בלשון. חלקן יישארו איתנו, חלקן ייעלמו. גם אלה שיישארו אולי לא ייכנסו לכתיבה הרשמית ולא יכפיפו אליהן את הסטנדרטים שאקדמיות ומוסדות עמלים להנחיל, להשליט, להקנות. ובכל זאת, עניין ה-י' מעורר תשומת לב בפני עצמו, ואפילו בממדים היסטוריים.

העברית הנכתבת באורח אינסטינקטיבי על ידי דוברים ודוברות שאין עליהם פיקוח ואין מאחוריהם יד מכוונת מבחינת הסטנדרט הלשוני, מראה סימנים ברורים של חזרה לכתיב מלא שבמלאים. חזרה, כיוון שהדבר היה נהוג, כמעט ממש כך, בכתיבה יומיומית בסוף ימי הבית השני. כתיב מלא שבמלאים כזה, כיום, מקרב את העברית למצב שבו התנועות מצוינות במפורש, על ידי אות אהו"י, כמו בספרדית או באנגלית. יש צליל i? תהיה י'. התהליך אינו שלם או מוחלט, וכאמור – אין לדעת האם הוא יתבסס ויתרחב, אבל הוא כבר עובר מהטוקבקים והמסרונים אל שלטים גדולים בצדי הדרכים. דומה שהמצב כיום הוא שדוברים ודוברות רבים בוזקים יודים כמעט בכל מקום, מבולבלים מהמתח בין הכללים המעורפלים שהושמעו פה ושם בבית הספר: בלי י'? י' אחת? שתיים? ופשוט מייצגים צלילי תנועות i אמצעיות ב-י'. גם דקות ארוכות עם מברשת וצבע שמן, בשמש הקופחת ועל סולם גבוה, אין בהן כדי לעורר ספק או לשלוח מישהו לבדוק. יתרה מכך: "מנינים" ולא "מניינים" חי לצד "מישעה", בהוכחה נוספת שאם יש i ונכתבה י' מייצגת, די בכך. אם יש i ולא נכתבה י' מייצגת – היא תיכתב, גם בעמל רב.

התופעה אינה עוצרת ב-י' האמצעית. בטובקבקים ובמסרונים אנו מוצאים בלי סוף מקרים של הא סופית בגוף שני זכר יחיד: "אמרתה", "אכלתה" וכו'. גם פה, אין לשער שהכותבים כך מכירים לעומק את מכמני הכתיב במכתבי בר כוכבא. משהו היסטורי לא מודע, מובנה בלשון, עולה פעם אחר פעם בתולדותיה. מה יהיה? גם בעניין הזה, ימים יגידו, ואולי בסופו של דבר יָמִם יַגִדֻ.