הספורטאיות האבודות של אפגניסטן

ההקשר הוא הכול. במובן הפשוט וגם העמוק, המשמעות עולה מתוך ההקשר. הדבר נכון בחיינו בכלל, ועוד יותר מכך בתחום הלשון. שום אלמנט בלשון אינו מתקיים לבד, בחלל ריק. לכן ספר הדקדוק  מימי בית הספר, וכל תיאור של "כללים" מהסוג שמדבר על "צריך" ו"נכון" לעומת "לא נכון", ועוד יותר מכך אם הדברים מנוסחים ללא קשר לדוגמאות אמיתיות – חוטא לאמת, ליושרה התיאורית וגם לשכל הישר.

הנה למשל מערכת הזמנים בעברית המודרנית, בעברית העכשווית שלנו. יש לנו כל הסיבות לחזור ולומר שמערכת הזמנים אינה מסתכמת ב"עבר" ו"עתיד" לצדו של "הווה" כלשהו, שיושב לצידם באורח לא מאוד נוח: "שמרתי" כמציין עבר; "אשמור" כמציין עתיד; ו"שומר" שהוא גם ציון של הווה וגם שם עצם – ולא זו בלבד, אלא שכציון של הווה קשה לומר מתי מתרחשת הפעולה, אם כעת ממש או שמא תמיד, ואם תמיד, איזה מין הווה היא מציינת, אם בכלל.

עסק קשה, מורכב, שאפשר להניח בצד ולהתעלם ממנו בבואנו לתאר את השפה כפי שהיא, כלומר מתוך הממצאים הממשיים הניבטים לנו בטקסטים אמיתיים שנוצרו באורח טבעי, ספונטני.

ראינו באחת ההזדמנויות ש"שלושים שניות הקפתם את הבניין" הוא הבעה שמזכירה מאוד את ה-future perfect באנגלית (ואת מקביליו בשפות אירופיות), והדבר מתגלה מתוך הדוגמאות, מתוך השימוש במבנה, הכולל צורה שלימדו אותנו תמיד שהיא מציינת עבר, במקרה הזה "הקפתם". כלומר, ההקשר מאפשר לנו לראות משמעות: פעולה שתושלם בעתיד, שאחריה נהיה במצב של אחר-השלמה (ומכאן המונח הלועזי perfect, המתייחס להשלמה). העובדה שדבר מכל אלו אינו נלמד בבית הספר וגם אינו מופיע בספרי הלימוד אינה צריכה להבהיל או להרתיע את מי שמתאר את הלשון כפי שהיא, מתוך מבט משוחרר בחומר האמיתי.

בדומה לכך, עולה לנגד עיני המתבונן זמן נוסף בעברית העכשווית. הכוונה למשפטים מסוג "אהבתי" שנאמרים מול דבר שמעורר בדוברים רגש חיובי של שביעות רצון, קבלה, הסכמה חיובית וחיבה. אדם שומע בדיחה טובה ואומר "אהבתי": הוא אינו מדבר על דבר הקשור לעבר, אלא מגיב למשהו שזה עתה יצר אצלו תגובה רגשית. דוברת הקשיבה לתוכנית משוכללת לפתרון בעיה מורכבת ובתוך הצגת הדברים אמרה: "התרשמתי". זו הייתה תגובתה, וב"התרשמתי" היא סיכמה בקיצור נמרץ את רגשותיה נוכח מה שהיא ראתה זה עתה, ברגעים שממש קדמו לתגובתה. גם "אהבתי", כמו "התרשמתי", בדוגמאות שכמוהן אנו מוצאים מדי יום, מתאפיינים במספר תכונות שיש טעם לפרטן. 

ראשית, בשני המקרים יש לפנינו צורות עבר שאינן מביעות פעולה שהתרחשה בעבר. בנוסף לכך, בשני המקרים הפועל הוא בגוף ראשון יחיד. עוד משותף לדוגמאות הללו (ולרבות אחרות שאפשר למצוא באורח שגרתי ותדיר) שמדובר בהבעה של רגש, באמצעות פעלים שנהוג לכנותם "פעלים פסיכולוגיים". בנוסף לכך, יש לשים לב להקשר: האמירות הללו באות לעולם נוכח סיבתן, סיבה שניצבת לנגד עיני הדוברים ושההתרשמות ממנה מגיעה לכדי השלמה מסוימת. כלומר, מדובר בהבעה של רגש המסכם התרשמות שהושלמה. כלומר, שוב יש לנו דרך של השפה העברית החיה, הנוכחית, להביע את הפרפקטיביות (את מהותן של צורות ה-perfect בדומה לאנגלית ושפות אירופיות נוספות).

מאזינים דקי הקשבה וחדי אוזן יבחינו כי לא פעם אמירות כמו "אהבתי", "התרשמתי" וכו' מלוות בעלייה קלה בטון בסוף המילה וגם בחיתוך חד של ה"-תי", כמין חתימה לסופיות המובעת. קשה לקבוע דברים מוחלטים, אך יש מקום להקליט ולנתח דוגמאות חיות, ולבדוק את ההשערה בדבר מעורבות של גורם פונטי-ביצועי בהבעה של זמן הפועל הפרפקטיבי בפעלי רגש בגוף ראשון יחיד. שימוש דומה מאוד מבחינת המבנה וגם ההקשר אפשר למצוא ב"הבנתי".

מובן שלא מן הנמנע שבדיקה שיטתית תגלה שההווה הפרפקטיבי הזה מתקיים לא רק בגוף ראשון יחיד, ואולי לא רק בפעלים פסיכולוגיים. בינתיים, הדוגמאות שנתקלתי בהן מתאפיינות גם בכך ש"אהבתי" אינו מופיע כאשר אחריו יש פירוט או המשך, אלא שהאמירה חותמת את הדברים, "וזהו". גם זו השערה שיש טעם לבדוק. בסופו של דבר, ההשערות מובילות אותנו בניסיונות למצוא את הסדר הפנימי בחומר החי, כך שהבדיקה האמפירית תוביל לממצאים, לכתיבה של סעיף קטן נוסף בדקדוק התיאורי של השפה העברית העכשווית, שכל נגיעה בה מגלה עד כמה היא עשירה ומורכבת, הרבה יותר ממה שלימדו אותנו.