מתי מת החלום שלכם?

מערכת היחסים שלנו עם הניקוד בעייתית. אין זה סוד שמעטים מאוד יודעים לנקד באורח מלא, שלם ונכון, עד כי "נקדן" היה למקצוע בתחום ההוצאה לאור. בבתי הספר היסודיים, מורות ומורים – שגם הם אינם יודעים לנקד – מסתפקים בהנחלה פונקציונלית של שביבים של ניקוד מבדיל: כשהם רוצים לציין את התנועה a הם משרבטים קמץ או פתח מתחת לעיצור. כך הם ממלאים את לוחות בית הספר, כרזותיו וקירותיו בשגיאות, במפגן ייחודי של הנחלת והנצחה של טעויות כחלק מתהליך דידקטי. טענות שהורה זה או אחר עשויים להשמיע נענות על פי רוב בכך שהמורה מודה שהוא אינו יודע לנקד וש"מה שחשוב זה שהילדים ידעו איך לומר את המילה". במקרים מסוימים מוסיפים "הם כבר ילמדו את זה בתיכון".

אבל מה בדיוק ילמדו ברבות השנים אותם תלמידים שהונחל להם מטען של שגיאות ואיתו גם זלזול בניקוד?

הניקוד העברי מקודד את המורפולוגיה של השפה, כלומר של מכלול הצורות של הדקדוק העברי הרשמי. הוא מאפשר לראות את הקשרים הצורניים, הסמנטיים וההיסטוריים בין מלים. לכן הוא כלי חשוב ביותר בהיכרות עם השפה העברית כשפה שמית, שפה שיש בה מנגנוני נטייה, גזירה וגם יצירת מלים חדשות שיש בהם שיטתיות. להטיל חלקים מהידע הזה בשלב מאוחר של בית הספר התיכון, כחלק מההכנה התזזיתית, הממוקדת, לקראת בחינות הבגרות המידלדלות, פירושו להחמיץ את הוראת המורפולוגיה העברית.

אך זהו רק פרק אחד במסכת היחסים המורכבת שלנו עם הניקוד. פרק אחר נוגע לשימוש בניקוד בטקסטים עבריים עכשוויים. שימוש בניקוד נעשה כיום בשלושה מקרים.

מקרה אחד הוא כאשר כותבים מלה בעברית שמתקבלת כדו-משמעית למראה האותיות שלה, ורוצים להבהיר למה מתכוונים. למשל "מורָה" לעומת "מורֶה" או "סֶפֶר" לעומת "סְפָר" או "סַפָּר". מדובר בשירות שכותב עושה לטובת הקוראים, ולעתים יש בכך הבעה של הדגשה או מוּדעות לצורך להבהיר, בבחינת "אני יודע שיש פה אפשרות לאי-הבנה, ואני מונע אותה מראש".

מקרה אחר נוגע לשמות ומושגים לועזיים. למשל: "אס.אס.-אוברשטורמבאנפיהרר". רצף האותיות המאתגר הוא דרגתו של אדולף אייכמן ב-אֶס אֶס. כיוון שבעברית אנחנו יכולים לקרוא באורח נכון ומדויק רק מלים שאנחנו מכירים או מזהים את מרכיביהן, סביר שחלק ניכר ממי שייתקלו ברצף האותיות, לא יוכלו לומר את המלה אוֹבֶּרְשְטוּרְמְבַּאנְפִיהרֶר (ורישום ה"ה" ב"פיהרר" מזכיר לנו שהתעתיק אינו רק פונטי ושיש מסורת של תעתיק מגרמנית לעברית, כפי שיש מסורת אחרת של תעתיק מספרדית או מאנגלית).

גם בעניין תעתיק שמות זרים לעברית לא חסרות מחלוקות. העיתונאי והעורך המנוח רב הזכויות אדם ברוך אמר לי לפני שנים "עיתון שמנקד הוא עיתון שמביע חוסר ביטחון". והשאלה נותרה באוויר, האם מוטב לעיתון להיראות חסר ביטחון (בעיני מי?) או שמא מוטב לו להיות מדויק, לכתוב נכון ואפילו לעשות מעט מהעבודה שבית הספר מתרשל בה, כלומר ללמד דברים נכונים שדוברי העברית זקוקים להם, בין אם הם פנים-עבריים ובין אם הם נוגעים לאזור המשיק בין השפה העברית לבין שפות ותרבויות אחרות. דומה שהעיתונים ממשיכים להפגין ביטחון מוצק, ולטעות בתעתיק ואף להסתיר את אי הידיעה של כותבים לא מעטים בכל הנוגע לדרך שבה יש להגות מלים זרות, ואפילו פשוטות בהרבה משמו של הצורר הידוע. עניין שעוד נשוב אליו בעתיד.

המקרה השלישי שבו משתמשים בניקוד, וגם נצמדים לכללי הדקדוק עם כל המורפולוגיה ההיסטורית והעכשווית, הוא כאשר מדפיסים שירה. במידה רבה, אפשר לומר שכיום ניקוד של טקסט הוא הצהרה עליו כטקסט פואטי, כשירה. זהו המקום שבו הוצאות ספרים ועיתונים נעזרים בנקדנים מקצועיים. יש חיוב בהרגל הסטנדרטי הזה, אך יש בו גם צד מעט משונה. קביעה של טקסט כשירה יש בה גם מסגור והגבלה (היום קוראים לזה גם "הסללה"). ניקוד מלא גם דורש חד-משמעיות מוחלטת בכל מלה, בכל הברה ובכל אות, עד כי הוא עשוי להיות סוג של פרשנות. יתרה מכך: ויתור על ניקוד יכול להיות כלי יצירתי, כפי שמעידה כותרת ספר של בנימין שבילי שהתפרסם לאחרונה: "נְהַר הַפה" – והנה, חוסר הניקוד בחלק השני של הכותרת פותח אפשרויות מספר, שהמשורר בוודאי כיוון לכולן, בעודו מותיר לנו, הקוראים, את הזכות לשחק, לתהות, להציע לעצמנו. היעדר הניקוד כאן הוא אביזר ספרותי יפה ומתוחכם של פנייה לקורא, במיטב המסורת המודרניסטית.

אנו רחוקים מסיכום הדברים, שכאמור עוד יעסיקו אותנו כאן. אבל אפשר לומר בהחלט שמערכת היחסים שלנו עם הניקוד – שהוא תוספת מאוחרת לכתיבה העברית – עוברת טלטלות ושינויים בעצם ימינו. לצד הניוון, השכחה והבערוּת, מתגלות אפשרויות חדשות וקמים אזורי דיון וויכוח מעניינים. הניקוד, היעדרו, אי-הידיעה שלנו כיצד להשתמש בו והספקות שלנו באשר להקשרים שבהם כדאי שהוא ישמש, חושפים אפילו היבטים רחבים של המצב התרבותי הישראלי, בין ביטחון מופרז ומוחצן, וחוסר ביטחון עמוק וכבוש.