שחקני קולנוע פורשים כנף

חמישים שנה עבדה בבית הוריי עוזרת בית, מדי יום רביעי. בחמישים שנה קרו דברים רבים. למשל, מדי פעם, היה משהו נופל מידיה ונשבר, או נחבט בטעות ומתרסק על הרצפה. בכל פעם שהדבר קרה, מיד לאחר קול הריסוק היה נשמע קולה: "כפרה". כלומר kapará, עם הטעם על ההברה האחרונה. היא, מסעודי, הייתה מרוקאית, ומעייניה היו נתונים לשמירה על איזונים. איזונים של חפצים בעולם, איזון ביחסים עם בעלות הבית, וגם איזון עם העולם המפליא והמאיים של השדים והרוחות שקיומו מפולש לחלוטין עם העולם הממשי שבו היא עבדה, ניקתה בתים, תלתה כביסה, ולעתים גם טיפלה בתינוק של הבית. "כפרה!" כזאת הייתה נענית לפעמים, לאחר דיווח מפיה של אמי, בהערה סלחנית ומשועשעת של אבי: "כפרה, כפרה, אבל כמה זה עלה לי?"

אותה "כפרה" ביטאה גישה שעל פיה החפץ הנשבר מוקרב כקורבן חלופי כדי להפיס את אלוהים או את השדים למיניהם, מין העברה למולך של אגרטל, צלחת או כוס. "כפרה", עם הטעם על ההברה האחרונה, הייתה הכרזה על קיומו השלם של טכס מאגי, ובוודאי גם דרך לרכך את התקלה הלא רצויה. זאת אכן הכפרה היהודית, מונח קדום מאוד, מילה המופיעה בתנ"ך עשרות פעמים, ושהחוקרים אינם בטוחים ביחס למקור השורש שהיא בנויה ממנו, "כ.פ.ר."

גישה אחת אומרת ש"כפר" נוגע לחשיפה, דרך ניגוב והסרה, מחִייָה של פני הדבר, מירוקו וטיהורו, על בסיס שורש דומה מאוד באכדית. גישה אחרת, שלפחות לכאורה נראית הפוכה, אומרת ש"כפר" נוגע לכיסוי והסתרה, כמו בערבית, וכפי שניתן לראות במילה "כפורת", הכיסוי לארון, או בהנחיות שניתנות לנח לעניין בניית התיבה, "...וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר".

לאמיתו של דבר, הגישות אינו סותרות זו את זו, בוודאי לא כשמדובר בחטא, במעשה מביש או מביך. הרצון האנושי כפול ומוכר לכולנו: למחוק את מה שקרה, להסתיר את הבושה, להעלים את הדבר, למרק אותו אם אפשר, אבל לא להבליטו. "כפרה", והנה האגרטל שנשבר נעלם בפח האשפה והמקרה כולו נגנז ללא עיסוק נוסף.

לכפרה יש מקום חשוב בתרבותנו, והשימוש במונח נפוץ מאוד ומרכזי לדוברי העברית מזה דורות. ההכרזה "כפרה", כפי שתיארתי לעיל היא בעלת מעמד מאגי-טכסי ומייחדת למילה מעמד תחבירי של שם פרטי: הדבר הזה שקרה, כולו, החפץ, הישברותו, אובדנו, הזיקה של המקרה למי שאחראית לו (או לא), כל העסק הזה "כפרה". ולשמות פרטיים בעברית החיה, המדוברת, שלנו, יש תכונה מעניינת נוספת: אחת הדרכים לבטא קירבה ואינטימיות, פמיליאריות, היא ליצור שם פרטי אחר, שנבדל מהמקורי רק במיקום הטעם. למשל, משה (moshé) הוא השם הפרטי הכללי, ברירת המחדל, של מי שמכונים על שמו של מי שהנהיג את בני ישראל בצאתם ממצרים. אבל משה ספציפי, חבר קרוב, אחד משלנו, הוא móshe, עם הטעם על ההברה הראשונה. יש לעניין הזה שורה של מאפיינים, שצריכים להיכלל בסעיף על תצורת השם הפרטי בעברית המודרנית, ולא אכנס אליהם כעת.

מה שמעניין הוא ש"כפרה", כשם פרטי למקרה או עניין כפי שתואר כאן, במובן הדתי, הטכסי, המאגי (יש יאמרו "אמוני", אבל זה עניין לדיון נפרד), עומד לצדו של "כפרה" שני, אחר, שבו הטעם נמצא בהברה השנייה, kapára. שם עצם, תואר וגם מין שם פרטי לסטטוס: "כפרה" הזה, kapára, הוא כינוי חיבה, בביטויים כמו "כפרה שלי" או "כפרה עליך" או "מָמי כפרה" וכדומה, וגם סתם "כפרה". נמצא את המילה בהבעות של התלהבות, של הערכה, של שבח והבעה של חיבה עזה, ממוקדת.

מול הכוס שנשברה על רצפת המטבח לא הייתה נשמעת הקריאה kapára, אלא תמיד kapará. הטעם על ההברה האחרונה לא רק נתן תחושה של סופיות, בעוד שברי הכוס אכן מושלכים לפח, אלא שהיא בהחלט לא הייתה kapára, עניין השמור להתייחסות לבני אדם, לא לחפצים שבורים.

וכך, בספר הדקדוק, בתיאור מקיף של העברית החיה שלנו, יהיה צורך לכלול את kapára בתת-הפרק שייוחד לצורות פנייה וגם בתת-הפרק שיוקדש לקריאות (במובן של קריאות התלהבות, קריאות למשיכת תשומת לב וכו'). התחביר של kapára מיוחד, כלומר המבנים שבהם המילה מופיעה ונוטלת חלק. ובמידה שבקרב דוברי העברית ודוברותיה כיום קיימת הצורה kapará במובן ההכרזתי נוכח מקרה לא רצוי שהתרחש, יהיה צורך לתאר את התחביר שלה בסעיף אחר בספר הדקדוק, ככל הנראה כזה שיעסוק בביטויים פרפורמטיביים בעלי גוון דתי-מאגי, כלומר ביטויים שאמירתם יוצרת מציאות.

כל זה יעלה לנו לא מעט ויהיה ראשית כפרתנו על כך שלא השכלנו עד כה לכתוב את הדקדוק התיאורי שמגיע לשפה העברית החיה, העכשווית, הדינמית שלנו, kapára עלינו שהיא.