כך יוצרים גלובוס בעבודת יד

התחביר אומר הכול. יותר מסיווג המילים לקטגוריות תאורטיות כמו "שם עצם", "תואר הפועל", התחביר הוא החושף את התפקיד של כל חלק במבנים המתגלים לנו. והמבנים, קטנים וגדולים, משתלבים יחד בהקשר שחושף דקויות וגם מתגלה במורכבותו תודות לתחביר על הרמות הרבות המרכיבות אותו.

הדברים עלולים להישמע מופשטים, כמעט מנותקים, עד שנוסעים ברכבת לתל אביב. וברכבת מתנהלת שיחה, איך לא. עניין בסיסי לחלוטין שהשומע מבין ללא קושי, שכן הוא דובר עברית ישראלית כמו המשוחחים, נוסע ונוסעת שהיום מקובל לומר שהם "לגיטימיים" ופעם היו אומרים עליהם שהם "נורמטיביים". כלומר: דוברים טבעיים של השפה האמורה. וכך שואל הדובר את הדוברת:

"באיזה תל אביב אנחנו יורדים?"

התשובות האפשריות מפורטות במפה שלדית המוצגת בקרון, על המסך המתעדכן מדי פעם, והן גם ברורות, בוודאי במערכת הרכבות הישראלית המינימלית. קבוצת התשובות האפשריות, בנסיעה מדרום לצפון, היא "תל אביב ההגנה", "תל אביב השלום", "תל אביב סבידור מרכז", "תל אביב האוניברסיטה". ארבע אפשרויות, ארבעה צירופים לשוניים בעלי מבנה ברור: "תל אביב X". כלומר, יש לנו מבנה דו-איברי, שבו האיבר הראשון מציין את העיר והאיבר השני את התחנה בתוך העיר. כך, תחנות חיפה הן שלוש: "חיפה חוף הכרמל", "חיפה בת גלים", "חיפה מרכז השמונה" – בדיוק באותו מבנה דו איברי. התחנות אינן חייבות להיות על אותו קו, כפי שמעידה שְלשַת התחנות בירושלים: "ירושלים יצחק נבון", "ירושלים מלחה", "ירושלים גן החיות התנ"כי". בדרך, למדנו שהאיבר השני במבנה יכול להיות מורכב מיותר מ"מילה" אחת (והמירכאות כאן מביעות את הבעייתיות העקרונית הברורה שיהיה לכל ניסיון להגדיר מהי "מילה" – עניין לעיסוק נפרד).

נחזור לשיחה הקטנה בקרון הרכבת העושה את דרכה לתל אביב.

השאלה הייתה "באיזה תל אביב אנחנו יורדים?", וברור לנו לגמרי שיש ארבע תשובות אפשריות, שיכולות להיות להינתן בפשטות קצרה: "ההגנה", "השלום", "סבידור מרכז", "האוניברסיטה". כפי שאכן קרה ("סבידור מרכז", ענתה הנשאלת). דווקא התגובה שלא כללה "תל אביב" אוששה ואשררה את תוקף השאלה, שכן היא השלימה את האיבר השני מתוך הנחה שהאיבר הראשון, העוגן בשאלה, מובן ומקובל על שני השותפים לשיחה. "סבידור מרכז" היה תשובה ל"באיזה תל אביב אנחנו יורדים?" גם כיוון שמבנית, הצירוף נכנס למקום השני במבנה וסוגר את השאלה מבחינה תחבירית יחד עם הסגירה האינפורמטיבית.

המבט המדוקדק הזה על השיחה הקצרה מעלה גם שאלה באשר ל"ההגנה", "השלום", "סבידור מרכז" ו"האוניברסיטה" (או כל התכנים האפשריים במקום השני במבנה הדו-איברי שתיארתי כאן). בעצם: מה הם? שמות עצם? שמות תואר? בית הספר התנה אותנו לסחוב על גבנו מושגים כאלו, והם למעשה ריקים מתוכן, חסרי משמעות, מבלבלים וממסכים את ההבנה. משמעותם ותפקידם עולים בבירור מהמבנה עצמו, המתגלה במלואו בהקשר הספציפי: שיחה, שאלה, מענה, רכבת נוסעת, התקדמות לאורך מפה נתונה.

אכן, תחביר הוא כל הסיפור, והוא מגלם הקשר ומתגלה מתוכו. המקרה שעיינו בו כאן דומה לאותו ילד בביתנו שלפני שנים, סמוך ליום הולדתו החד-ספרתי, ביקש "מכשיר MP3" – באותם ימים היו אלו התקני זיכרון נייד שנועדו לנגן קבצי מוזיקה בפורמט שזה היה שמו. הוא קיבל את מבוקשו, אם כי גם הרהר בקול רם: "מי יודע איזה MP יהיה כשיהיה לי בר מצווה..." – בכך חשף הילד לא רק הבנה של הדינמיקה המסחררת של העולם הטכנולוגי, אלא ביטא מבנה דו-איברי מקביל לזה שהעסיק אותנו כאן. האיבר הראשון קבוע, "MP", ואילו השני מציין איזה סוג של סטנדרט דחיסה או מכשיר MP עומד לפנינו, במקרה הזה "3". הוא ציפה שהעולם יתקדם, ושהעתיד יביא איתו MP4, אולי אפילו MP5 או מי יודע עוד "איזה MP". הדבר לא קרה, והטכנולוגיה פנתה למחוזות אחרים. אבל המבנה התחבירי שרד, והוא שריר וקיים: איבר ראשון מציין את הדבר, והשני את הסוג, תת-הסוג, תת הקטגוריה, המימוש הספציפי וכו'.

כן, התחביר אומר הכול, חושף הכול, וגם שורד. הוא מתגלה בכל ביטוי לשוני, והגישה הסטרוקטורלית לניתוח הלשון עובדת גם ברכבת ישראל, וגם בשיחות חשובות עם ילדינו בבית.