אלה המנגנונים הגדולים של האושר

יש מי שסבורים כי קשה להיות מאושר, ובצדק; אבל קל היה יותר להיעשות מאושרים אילו המחשבות ותוכניות הפעולה היו מקדימות אצל בני האדם את המעשים. אנו נסחפים עם הנסיבות ומתמסרים לתקוות שהן מפיחות, תקוות שאינן מגשימות אלא למחצה את מה שאנו מצפים מהן: איננו מזהים בבהירות את האמצעים שיעשו אותנו למאושרים אלא כאשר הגיל והמגבלות שהטלנו על עצמנו מערימים מכשולים בדרכנו.

ננסה אפוא לסכם את המחשבות הללו העולות בדעתנו באיחור רב: מי שיקראו את המחשבות המובאות כאן, ימצאו את מה שהגיל ונסיבות החיים משׂיאים להם לאט מדי. הבה נמנע מהם לאבד חלק מן הזמן היקר והמועט שיש לנו כדי לחוש ולחשוב, ולהעסיק עצמם באטימת פרצות בספינתם בשעה שעליהם להשתמש בזמן זה כדי להסב לעצמם את ההנאות שהם יכולים ליהנות מהן במהלך ההפלגה.

כדי להיות מאושר צריך אדם להשתחרר מדעות מקובלות, להיות טהור מידות, להיות בריא, לדבוק בחשקים ובמאוויים, ולהיות מסוגל לשגות באשליות, כיוון שאנו חבים את מרבית הנאותינו לאשליה וכיוון שאומלל הוא מי שמאבד אותה. במקום להתאמץ להעלימה על ידי לפיד השכל, הבה ננסה לעבות את המעטה הנוצץ שהיא מכסה בו את מרבים הדברים; הוא נחוץ להם הרבה יותר משנחוצים לגופנו הדאגה לבריאותו והמחלצות.

יש להתחיל בכך שנאמר לעצמנו ונשכנע את עצמנו שאין לנו מה לעשות בעולמנו זה מלבד להצטייד בתחושות וברגשות נעימים. המוראליסטים האומרים לבני האדם: דכאו את מאווייכם ושִלטו ברצונותיכם אם רוצים אתם להיות מאושרים, אינם מכירים את הדרך אל האושר. אדם אינו מאושר אלא בזכות נטיות ומאוויים שבאו על סיפוקם; אני אומרת נטיות, מפני שאין אדם מאושר דיו מכך שיש לו מאוויים, ובהיעדר מאוויים, יש להסתפק בנטיות. לכן צריכים היינו לבקש מאלוהים מאוויים, לוּ אך היינו מעזים לבקש ממנו דבר-מה; ולה נוֹטְר ¹ צדק מאוד בבקשו מן האפיפיור פיתויים במקום מחילות.

אבל, יאמרו לי, האין המאוויים מולידים הרבה יותר אומללים מאשר מאושרים? אין בידי המאזניים הנחוצים כדי לשקול באופן כללי את הטוב ואת הרע שהמאוויים עשו לבני האדם; אבל אפשר לציין שהאומללים מוכּרים לנו משום שהם זקוקים לזולתם; משום שהם אוהבים לתנות את צרותיהם ובכך מחפשים מזור והקלה. אנשים מאושרים אינם מבקשים דבר ואינם יוצאים להודיע לזולתם על אושרם; האומללים מעניינים, האנשים המאושרים אלמונים הם.

לכן, שני אוהבים אשר השלימו ביניהם, אשר בא הקץ לקנאתם, אשר התגברו על המכשולים שהפרידו ביניהם, שוב אין הם יאים להופיע בתיאטרון; לגבי הצופים המחזה הסתיים, והמעמד בין רֵנוֹ ואַרְמיד ²  לא היה מעניין באותה מידה (כמו שהוא) לולא ייחל הצופה שאהבתו של רנו תהיה תולדה של היקסמות שצריכה להתפוגג, ולולא התשוקה שארמיד מגלה במעמד זה לא הייתה הופכת את אומללותה למעניינת יותר. מניעם אלה הם הפועלים על נפשנו כדי לרגשה בהצגות תיאטרון ובמאורעות החיים. לפיכך מכירים את האהבה לפי הצרות שהיא גורמת יותר מאשר לפי האושר, המעורפל לפעמים, שהיא משרה על חייהם של בני האדם. אבל נניח לרגע קט שהמאוויים יוצרים אומללים רבים יותר מאשר מאושרים, אני אומַר כי עדיין יהיה צורך בהם, משום שזה התנאי שבלעדיו לא יכולות להתקיים הנאות גדולות; והרי לא כדאי לחיות אלא כדי שיהיו לנו תחושות ורגשות נעימים; וככל שהרגשות הנעימים עזים יותר, כן אנו מאושרים יותר. צריך אפוא שנהיה מסוגלים להתאוות, ואני חוזרת ואומרת: אין מאוויים לכל מי שרוצה בהם.

עלינו מוטל להמציא אותם לאושרנו, ודבר זה תלוי בדרך כלל בנו. כל  היודע לכלכל היטב את מעמדו ואת הנסיבות שהמזל הציב אותו בהן, מי שהצליח להניח את רוחו ואת לבו במושב של שלווה, מי שמסוגל לחוש את כל הרגשות הנעימים ואת כל התחושות הנעימות הכרוכים במצב מעין זה, הלה הוא בלי ספק פילוסוף מצוין והוא צריך להודות לטבע.

אני אומרת "מעמדו והנסיבות שהמזל הציב אותו בהן", מפני שאני מאמינה שאחד הדברים התורמים יותר מכול לאושר הוא להסתפק במצבך ולהשתדל לעשותו מאושר יותר, ולאו דווקא לשנותו.

דיוקן של אמילי דו שאטלה, מתמטיקאית, מדענית, מתרגמת מחוננת של כתבי ניוטון: קנטן דה לה טור. תצלום: ויקיפדיה

מטרתי אינה לכתוב בשביל כל מיני המעמדים וכל סוגי האנשים; לא בכל המצבים מסוגלים לחוות אותו סוג של אושר. איני כותבת אלא בשביל מי שנקראים אנשי החברה הגבוהה, דהיינו, מי שבאו לעולם עם עושר מן המוכן, זוהֵר פחות או יותר, שופע פחות או יותר, אנשים היכולים להתמיד במצבם בלי להתבייש בו, והם אולי אינם בנויים להיעשות מאושרים בנקל.

אבל כדי שיהיו לכם מאוויים, כדי שתוכלו לספק אותם, צריך מן הסתם שתהיו בריאים; זה הנכס הראשון; ונכס זה אינו כה בלתי תלוי בנו כמו שאנו חושבים. כיוון שכולנו נולדנו בריאים ושלמים (כוונתי בדרך כלל) ובנויים לחיות משך זמן מסוים, אין ספק שאם איננו משחיתים את אופיינו  על ידי הגרגרנות, על ידי פעלתנות מוגזמת, על ידי הגדשת הסאה, נחיה כולנו בערך עד מה שנקרא ימֵי שנֵי האדם. אני מוציאה מכלל זה מקרים של מוות אַלים שאין אפשרות לחזותם מראש ועל כן מיותר לעסוק בהם.

אבל הן יאמרו לי כי אם תאוותך היא הגרגרנות, אזי תהיי אומללה מאוד; כי אם את רוצה להיות בריאה, יהיה עלייך להגביל את עצמך בלי סוף. לזאת אני עונה כי בהיות האושר מטרתנו, כאשר אנו מספקים את מאוויינו, דבר אינו צריך להרחיקנו ממטרה זו; ואם כאב בטן או שיגרון שמחוללות בנו הגזמותינו ליד השולחן, גורמים לנו כאבים עזים יותר מן ההנאה שמסב לנו סיפוק גרגרנותנו, אזי אנו מחַשבים רע כאשר אנו מעדיפים הנאה מן האחד על חשבון הימנעות מן האחר: אנו מתרחקים ממטרתנו ואנו אומללים באשמתנו אנו. אל לנו להתלונן על שאנו גרגרנים, כיוון שתאווה זו היא מקור להנאות בלתי פוסקות; אך עלינו לדעת  להשתמש בה למען אושרנו: דבר זה לא יקשה עלינו אם נישאר בביתנו ואם נדאג שיגישו לנו רק את מה שאנו רוצים לאכול: נקבע לנו תקופות של דיאטה; אם אנו מצפים שקיבתנו תתאווה מתוך רעב אמיתי, כל מה שיובא לפנינו יסב לנו הנאה בה במידה שיעשו זאת מאכלים אניני טעם יותר שלא נחשוב עליהם אלא כאשר לא יימצאו לנגד עינינו. הסתפקות במועט זו שנכפה על עצמנו תעשה את ההנאה לחריפהיותר. אינני מציעה זאת כדי לדכא בנו את הגרגרנות, אלא כדי להמציא לנו הנאה ענוגה יותר. באשר לאנשים חולים, לחדלי אונים שהכול גורם להם אי-נוחות, לאלה יש סוגים אחרים של אושר. שיהיה להם חם למדי, שיעכלו היטב את מזונם, שתהיה להם גישה אל ארון הבגדים, כל אלה הם תענוג בעיניהם. אושר כזה, אם אמנם אושר הוא,  חסר ערך מכדי שנעסוק באמצעים להשיגו. דומה שסוגי אנשים אלה חיים במרחב אשר בו כל מה שקרוי אושר, תענוג, רגשות נעימים, אינו יכול להתקרב אליהם. יש לנוד להם, אך אין אפשרות לעשות למענם מאומה.

עונג קצר מועד אינו אושר. תצלום: ז'ורדן מתייה

כאשר השתכנעת סופסוף כי ללא בריאות לא תוכל להתענג על כל הנאה או קניין, תסכים בלי קושי להקריב כמה קורבנות כדי לשמר את בריאותך שלך. אני משמשת דוגמה לכך, זאת אוכל לומר. יש לי מזג טוב מאוד; אך איני חסונה כל עיקר, ויש דברים שלבטח יערערו את בריאותי. כזה הוא היין למשל, וכל הליקרים למיניהם; אסרתי אותם על עצמי מאז ראשית נערותי; יש לי מזג של אש, וכל שעות הבוקר אני מציפה את עצמי בנוזלים; לבסוף, אני מתמסרת לעתים תכופות מדי לגרגרנות שאלוהים חנני בה, ומפצה על הפרזות אלה על ידי דיאטות מחמירות שאני כופה על עצמי ברגע שאני חשה אי-נוחות ראשונה, דיאטות שהרחיקוני תמיד ממחלות. דיאטות אלה אינן עולות לי במאומה, כיוון שבזמנים אלה אני נשארת תמיד ספונה בביתי בשעת הארוחות; ומאחר שהטבע נבון דיו שלא לתת לנו תחושות של רעב כאשר אנו מעמיסים עליו מזון, גרגרנותי אינה מגורה כלל בנוכחותם של מטעמים. איני מונעת מעצמי דבר כאשר איני אוכלת, ואני משיבה את בריאותי על כַּנה בלי שהדבר יעלה לי בהימנעות.

מקור נוסף לאושר הוא קיום משוחרר מדעות קדומות, ורק בנו תלוי השחרור מהן. לכולנו יש מנת השֵׂכל הנחוצה כדי לבחון את הדברים שמבקשים להכריחנו להאמין בהם; כדי לדעת, למשל, אם שתיים ועוד שתיים הן ארבע או חמש; ובכלל, בימינו אלה אין מחסור בסיוע כדי להשכילנו. אני יודעת כי יש דעות מקובלות אחרות מלבד אלה של הדת, וסבורה כי מוטב לנו להתנער מהן כיוון שאין בהן גם אחת המשפיעה כל כך על אושרנו ועל אומללותנו יותר מזו של הדת. דעה מקובלת משמעה דעה שקיבלנו בלי לבחון אותה, משום שאין לה כל קיום. הטעות לעולם לא תוכל להיות קניין, והיא לבטח רעה גדולה בדברים שניהול החיים תלוי בהם.

בל נבלבל בין דעות מקובלות לבין גינוני נימוס מקובלים. הדעות המקובלות אין בהן כל אמת והן אינן יכולות להועיל אלא לנפשות מושחתות; כי יש נפשות מושחתות כמו שיש גופים מעוּותים. את אלה אינני מונה, ואין לי דבר לומר להן. לנימוסים המקובלים יש אמת של מוסכמה, ודי בכך על מנת שכל אדם הגון לעולם לא ירשה לעצמו לסטות מהם. אין בנמצא ספר המלמד נימוסים, ובכל זאת איש אינו מתעלם מהם בהגינות. הם משתנים לפי המצבים, הגילים, הנסיבות. כל מי ששואף לאושר, אל ירחק מהם לעולם; אכן, שמירה מדוקדקת על הנימוסים היא מידה טובה, וכבר אמרתי שכדי להיות מאושר צריך אדם להיות בעל מידות טובות. אני יודעת כי הדרשנים, ואפילו יוּבֵנָלִיס, ³ אומרים שאדם צריך לאהוב את המידה הטובה בעבור עצמה, בעבור יופייה שלה; אך צריך להשתדל להבין את משמעותן של מילים אלה ולראות שהן מתמצות בזאת: צריך אדם להיות מוסרי מפני שאי אפשר להיות גם מושחת וגם מאושר. באומרי מוסרי, אני מתכוונת לכל מה שתורם לאושרה של החברה ומתוך כך לאושרנו שלנו, כיוון  שאנחנו אברים של החברה.

אני אומרת כי אי אפשר להיות מאושר ומושחת גם יחד, וההוכחה לאמיתה זו טמונה בעומק לבם של כל בני האדם. אני אומרת להם, לרבות הנבלים שבהם, שאין גם אדם אחד שאינו מתייסר בנזיפות מצפונו, כלומר, בתחושתו הפנימית, בבוז שהוא חש ראוי לו ושהוא חווה מרגע שהוא מזהה אותו. באומרי נבלים איני מתכוונת לגנבים, לרוצחים, למרעילים, אלה אינם יכולים להימנות עם המעמד של מי שאני כותבת למענם; אבל אני מכנה בשם זה את האנשים המכזבים והבוגדים, את המלעיזים, את המלשינים, את כפויי הטובה, ובקיצור, את כל מי שנגועים בחטאים שהחוקים כלל לא הענישום, אבל מי שחוקי המוסר והחברה גזרו עליהם פסקי דין נוראים הרבה יותר שמוּצָאים תמיד אל הפועל.

הפנתאון בפריס: הבטחה לתהילת נצח? אושר? תצלום: קרשן

אני טוענת אפוא כי אין אדם על פני האדמה היכול לחוש כי בזים לו בלי לחוש ייאוש. בוז ציבורי זה, גינוי זה מצד אנשים ישרים, הוא עינוי אכזרי יותר מכל אלה שהארכי-פושע מסוגל להשית, מפני שהוא נמשך זמן רב יותר ומפני שלעולם אין התקווה מתלווה אליו.

אל לנו אפוא להיות מושחתים אם איננו רוצים להיות אומללים; אבל לא די בכך שלא נהיה אומללים; לא כדאי לסבול את החיים אם היעדר כאב הוא מטרתנו היחידה; האַיִן יהיה כדאִי יותר כיוון שהוא לבטח המצב שסובלים בו פחות. צריך אפוא להשתדל להיות מאושר. צריך אדם לחוש טוב עם עצמו בשל אותה סיבה שצריך אדם לגור בנוחיות בביתו, ולשווא נוכל לקוות ליהנות מסיפוק זה בלי המידה הטובה.

"בנקל בנֵי מוות סִנוורו עיני כול
אך את עינם המשגחת של האלים אי אפשר לרמות." ⁴

אמר אחד מטובי משוררינו; אבל עינו המשגחת של מצפוננו שלנו היא זו שאיננו מוליכים שולל לעולם.

אנו עושים צדק מדויק עם עצמנו, ואחר כך אנו יכולים להעיד כי מילאנו את חובותינו, שעשינו את כל הטוב שיכולנו לעשות, ובמילה אחת, שאנו ישרים, כל עוד אנו חווים את הסיפוק הפנימי הזה שאפשר לכנותו בריאות הנפש. מסופקני אם קיים רגש נעים וענוג יותר מזה שחשים כאשר עושים מעשה מוסרי הראוי להערכתם של אנשים ישרים. להנאה הפנימית שמסבים מעשים מוסריים מתלווה גם ההנאה שנהנים מהערכת הכלל: כי הנבלים והנוכלים אינם יכולים שלא להעריך את ניקיון הכפיים; אבל הערכתם של אנשים ישרים רק היא ראויה להיחשב. אני אומרת שכדי להיות מאושר, צריך אדם להיות מסוגל לשגות באשליות, ואת זאת אין כל צורך להוכיח. אבל תשאלוני: הן אמרת שטעות מזיקה תמיד: האם אשליה איננה טעות? לא ולא: האמת היא כי האשליה אינה מציגה לנו בשלמות את הדברים כמו שהם צריכים להיות כדי להסב לנו תחושות נעימות, היא מתאימה אותם לטבע שניחנו בו. כאלה הן האשליות האופטיות; אבל האופטיקה אינה מרמה אותנו, אף כי אין היא מראה לנו את הדברים כמות שהם, משום שהיא מראה לנו אותם באופן שעלינו לראותם לתועלתנו. מדוע אני צוחקת יותר מכל אדם אחר במופע של מריונטות אם לא מפני שאני נענית לאשליה יותר מכל אדם אחר? ומקץ רבע שעה אני מאמינה שפּוֹלישינֵל ⁵ הוא הדובר. כלום יהיה לנו ולוּ רגע של הנאה בקומדיה אם לא נתמסר לאשליה המראה לנו דמויות שאנו יודעים כי עברו מן העולם לפני זמן רב ואף מניעה אותן לדבר בחרוזים אלכסנדרונים? ⁶ אבל איזו הנאה נפיק ממופע אחר שהכול בו אשליה אם לא נהיה מסוגלים להתמסר לה? ודאי נפסיד הרבה; וכל מי שחווים באופרה הנאה רק מן המוזיקה ומן הריקודים, חווים הנאה דלה מאוד ופחותה בהרבה מן ההנאה שמסב המופע המצודד הזה בכללותו. הזכרתי את המופעים מפני שנקל יותר לחוש שם באשליה. היא מתערבת בכל ההנאות של חיינו, והיא המַעטֶה הבוהק שלהם. תאמרו אולי שהיא אינה תלויה בנו, וזאת אמת לאמיתה; עד לנקודה מסוימת; אין  אדם יכול להקנות לעצמו אשליות, כמו שאין אדם יכול להקנות לעצמו נטיות או מאוויים; אבל אדם יכול לשמר את אשליותיו; הוא יכול שלא לרצות להפריכן; אפשר להימנע מללכת אל מאחורי הקלעים כדי לראות את הגלגלים המחוללים את המעופים או את יתר המכונות; זו כל האמנות שאפשר להכניס בזה, ואמנות זו אינה בלתי מועילה ואינה בלתי פורייה.

אלה הם המנגנונים הגדולים של האושר, אם יורשה לי להתבטא כך.

מתוך "על האושר" מאת מאדאם דו שאטלֵה, תרגמה מצרפתית והוסיפה הערות: אביבה ברק-הומי, הוצאת "נהר ספרים".

תמונה ראשית: אורכידאות. תצלום: Steven HWG, ב-unsplash.com

Photo by Steven HWG on Unsplash