בתי הכלבו הם מקדשים לפולחן השיכרון

תרגום עברי ראשון ל"פרויקט הפסאז'ים" של ולטר בנימין: הליכה עם המשוטט העירוני הדגול
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אוגדן P

רחובות פריז

"את רחובות פריז, אחד לאחד,
חרזתי – ושִמעו כיצד"

פתיחת Dit des rues de Paris, Guillot Paris, (פריס, 1875), עם הקדמה, הערות ומפתח מאת אדגר מרקוזה.

"Quacumque ingredimus in aliquam historiam vestigium ponimus"1

P1, 1

אמרו על פריז שהיא la ville qui remue, העיר שכל הזמן זזה. אולם לא פחות מהחיים של מפת העיר, חשוב כאן הכוח הבלתי-מנוצח שבשמות הרחובות, הכיכרות או התיאטראות, הגובר על כל התזוזות הטופוגרפיות. כמה פעמים נהרס איזה תיאטרון קטן, מאֵלה שבימי לואי-פיליפּ עוד ניצבו זה ליד זה לאורך בולבר דוּ טַמפְּל, רק כדי לצוץ מחדש באיזה quartier2 אחר (אני שונא לדבר על "חלקים של העיר")? כמה שמות רחובות אוצרים עד היום את שמו של איזה בעל קרקעות, שלפני מאות שנים הם עברו באדמותיו? השם Château d'Eau, שמציין איזו מזרקה שכבר מזמן עברה מן העולם, עוד חוזר ועולה באוב בכל מיני רבעים. אפילו בתי האוכל הידועים הבטיחו לעצמם, בדרכם, את האלמוות המוניציפלי הקטן שלהם – שלא לדבר על האלמוות הספרותי הגדול שנפל בחלקן של מסעדות כמו Rocher de Cancal, Véfour, ו-Trois Frères Provençaux. ברגע שדרך כוכבו של שם כלשהו בשמי הגסטרונומיה, ברגע שאיזה ואטֶל או רִיש זכו לתהילה, מיד שקקה פריז, עד פרבריה, "פֶּטי ואטל" ו"פֶּטי ריש". כאלה הן תנועת הרחובות ותנועת השמות, שלא פעם סותרות זו את זו.

P1, 2

וגם הכיכרות הקטנות, האל-זמניות, שצצות פתאום ושום שם אינו דבק בהן. שלא כמו כיכר וַנדוֹם או כיכר גרֶוו, הן לא נולדו כתוצאה מתכנון ממושך ואינן חוסות תחת כנפי ההיסטוריה העולמית, אלא התהוו בין בניינים שהתקבצו יחדיו לאט, בעצלתיים, באיחור, למשמע קריאתה של המאה. בכיכרות כאלה זכות הדיבור ניתנת לעצים, ואפילו העלים של הקטנים שבהם נותנים צל עבות. אולם בשעה מאוחרת יותר נדמים העלים באור פנסי הגז כזגוגיות אטומות, ירוקות-כהות, והנוגה הירוק שלהם, לראשונה, לעת לילה, הוא האיתות האוטומטי של תחילת האביב בעיר הגדולה.

P1, 4

ב-4 בפברואר 1805 ניתנו לראשונה, בצו קיסרי, מספרים לבתים. ניסיונות קודמים לעשות זאת – בינואר 1796 – נתקלו בהתנגדות עזה. בעלי הבתים הכריזו שהם מוכנים למספר את דלתות הכניסה הצדדיות להולכי רגל (portes bâtardes), אך לא את השערים הראשיים לכרכרות ולסוסים (portes cochères). המהפכה כבר הנהיגה מספּוּר של הבתים לפי אזורים; בכמה מהם היו 1,500–2,000 מספרים.

P1, 5

אחרי רצח מארָה,3 שונה שמו של מונמארטר למוֹן-מארָה.

P1, 6

התפקיד של הקדושים במתן השמות לרחובות בפריז התחוור פתאום במהלך המהפכה הצרפתית. הרחובות סנט-אוֹנוֹרֶה, סן-רוֹש וסנט-אַנטוּאַן נקראו לזמן-מה אונורה, רוש ואנטואן, אבל זה לא החזיק מעמד; נפער שם רווח שהיה בלתי-נסבל לאוזנם של הצרפתים.

P1, 7

"אחד מקנאי המהפכה הציע פעם להפוך את פריז למפת העולם: לשנות את שמם של כל הרחובות והכיכרות, ולקרוא להם על שם מקומות ודברים ראויים לציון ברחבי העולם". מי שישער זאת בדמיונו, ויופתע מהרושם שמעוררת תמונה אופּטית-פוֹנֶטית כזו של העיר, יכיר בחשיבות הגדולה של שמות הרחובות.

Pinkerton, Mercier, and C. F. Cramer, Ansichten der Hauptstadt des französischen Kaiserreichs vom Jahre 1806 an, vol. 1 (Amsterdam, 1807), p. 100 (ch. 8, "Neologie", by Pinkerton)

P1, 8

ישנה ערגת-חושים מיוחדת במתן שמות לרחובות.

P1, 9

"השם לָה-רוֹקֶט (La Roquette), שניתן לשני בתי כלא, רחוב אחד ושכונה שלמה, בא מהצמח בשם זה (Eruca sativa), שהיה גדל בשפע באזור ההוא, כשעוד היה שומם מאדם". גרנד-רוֹקֶט היה, במשך זמן רב, הכלא שבו חיכו הנידונים למוות לתוצאות הערעור שלהם.

Maxime Du Camp, Paris, vol. 3, p. 264

P1, 10

החושניות שבשמות רחובות – ודאי החושניות היחידה שהבורגני עוד יכול, אם צריך, להבחין בה. כי מה אנחנו יודעים על קרנות רחוב, אבני שפה, ארכיטקטורה של ריצוף הכביש – אנחנו שמעולם לא חשנו תחת כף רגלנו היחפה את החום, הטינופת והאבנים המחודדות, שמעולם לא בחנּו את ההבדלים בין מרצפות הרחוב כדי לבדוק מי מהן מתאימה יותר לשמש לנו יצוע ללילה?

P1a, 1

"פּוֹנט ד'אוֹסטֶרליץ! השם הנודע העלה בדעתי משהו לגמרי אחר מהקרב. למרות מה שטענו באוזני – ושקיבלתי מהשפה ולחוץ – הקרב הוא שקיבל את שמו מהגשר. בתוכי הלך ונהגה לכך הסבר שנארג מחלומותיי בהקיץ, מזיכרונותיי כתלמיד מוסח דעת, מאנלוגיות בטעם ובצליל של מילים מסוימות. כילד תמיד שמרתי את ההסבר הזה לעצמי, הוא היה חלק מהשפה הסודית שלי. הנה הוא: בזמנים של מלחמות, מסעות-צלב ומהפכות, בערב הקרבות, באו הלוחמים עם דגליהם אל הגשר הזה, העתיק כימות העולם, ושתו שם בחגיגיות גביע של אוסטרליץ. האוסטרליץ, משקה הגיבורים, לא היה אלא יין-הדבש של אבותינו הגאלים, אבל מר יותר ועם הרבה סודה".

Charles Vidrac, Ponts de Paris (Paris, ca. 1930)

P1a, 2

סטייה מהנושא, לגבי פְּלאס דוּ מארוֹק.4 לא רק העיר ופְּנים-הבתים יכולים להשתרג זה בזה, אלא גם העיר והשטח הפתוח; והשתרגויות כאלה יכולות להיות הרבה יותר מוחשיות. ישנה פלאס דו מארוֹק בבֶּלוויל:5 תל האבנים העלוב הזה, עם השיכונים שסביבו, הפך עבורי, כשנקלעתי לשם בצהרי יום ראשון אחד, לא רק למדבר מרוקאי אלא גם, בעת ובעונה אחת, לאנדרטה לאימפריאליזם הקולוניאלי; המחזה הטופוגרפי שנגד עיניי השתרג שם במשמעות האלגורית, בלי שהכיכר איבדה אף לרגע אחד את מקומה באמצע בלוויל. אלא שברגיל רק חומרים משכרים יכולים לעורר חזיונות מעין זה. ואכן, במקרים כאלה, שמות הרחובות כמוהם כחומרים משכרים, שהופכים את התפיסה שלנו לעשירה יותר בשכבות ובמורכבויות. לכוח שבו הם מעבירים אותנו למצב הזה אפשר לקרוא ה-vertu évocatrice6 שלהם, אבל זו תהיה לשון המעטה, כי הדבר המכריע כאן אינו האסוציאציה של התמונות, אלא החדירה-ההדדית שלהן. צריך לזכור את מצב הדברים הזה גם כשבוחנים תופעות פתולוגיות מסוימות: החולה, שתועה בעיר לעת לילה במשך שעות ושוכח את הדרך חזרה נמצא אולי תחת השפעתו של אותו כוח עצמו.

P2, 1

כדי להבין מהו "רחוב" יש להבחין בינו ובין הכינוי העתיק יותר, "דרך". בטבעם המיתולוגי אלה שני דברים שונים לגמרי. הדרך נושאת עמה את אֵימוֹת התעייה, אשר שמץ מהן השתקף ודאי במנהיגי השבטים הנוודים. בפניות וההכרעות הלא צפויות של הדרך ההלך הבודד מרגיש עד היום את הכוח שהפעילו ההנחיות העתיקות על השבטים הנוודים. לעומת זאת, מי שהולך ברחוב אינו זקוק לכאורה לשום יד מנחה ומכוונת. לא בתעייה יוצא אדם לרחוב, אלא דווקא בהתמסרות לרצועת האספלט המונוטונית, המכשפת, הנמשכת עוד ועוד. אולם את הסינתזה בין שתי האֵימוֹת האלה – התעייה המונוטונית – מייצג המבוך.  העת העתיקה 

P2, 2

מי שרוצה לדעת עד כמה אנחנו מרגישים בבית בתוך הבטן, ייתן לעצמו להיסחף בערפול-חושים ברחובות, שאפלתם מזכירה כל כך חֵיק של זונה.

P2, 3

אבל איזו עוצמה רוכשים לראשונה שֵמות בעיר כשהם צצים במבוך של חללי המטרו! ממלכות טְרוֹגלוֹדיטִיוֹת7 – כך נפרשות בפנינו סוֹלפֶרינוֹ, איטַלי ורוֹם, קונקורד ונַסיוֹן.8 אי-אפשר להאמין שלמעלה, באוויר הפתוח, כל זה מתחבר ונפגש.  העת העתיקה 

P2, 4

ניתן לזהות את אופי הביטוי האמיתי של שמות רחובות כשבוחנים הצעות רפורמה למיניהן, שמנסות להאחיד אותם. למשל ההצעה של פּוּז'וּל (Pujoulx) לקרוא לרחובות פריז על שם ערים, מקומות וכדומה בצרפת, בהתאם למיקום הגיאוגרפי שלהם אלה ביחס לאלה, ובהתאם למספר התושבים, בלי לשכוח את הנהרות וההרים שעל שמם יש לקרוא לרחובות ארוכים שחוצים כמה שכונות – כל זה "כדי ליצור מכלול, שבעזרתו ההולך בפריז ילמד להכיר את הגיאוגרפיה של צרפת, ולהיפך – הנוסע בצרפת ילמד להכיר את הגיאוגרפיה של פריז".  שיטוט 

P2, 8

"ב-1805 הונהגה ביוזמתו של פְרוֹשוֹ (Frochot) שיטת המספּוּר-הסדרתי החדשה של הבתים, שנמצאת בשימוש עד ימינו: המספרים הזוגיים והאי-זוגיים נפרדים, כשהזוגיים מימין והאי-זוגיים משמאל, ככל שמתרחקים מהסֶן או מתקדמים במקביל לכיוון הזרימה שלו; המספרים היו לבנים על רקע אדום ברחובות המקבילים לנהר, ועל רקע שחור ברחובות הניצבים לו".

Dubech and d'Espezel, Histoire de Paris (Paris, 1926), p. 337

P3, 5

העיר אִפשרה לכל המילים, או לפחות להרבה מהן, את מה שאחרת היה שמור רק לקומץ מילים, למעמד מיוחס של מילים: להיות מרוממות למעמד האצילי של שֵמות. את המהפכה הזאת בשפה חולל הדבר הכי כללי: הרחוב. בזכות שמות הרחובות העיר היא יקום לשוני.

P4, 4

"כל מה שהעולם עושה זה לאסוף את בדלי הסיגריות של פריז".

Théophile Gautier, Introduction, Paris et les Parisiens au XIXe siècle (Paris, 1856), p. iii

גוסטב קייבוט, Boulevard des Italiens

"Boulevard des Italiens, פריס" (1880), גוסטב קייבוט, אוסף פרטי. תצלום: ויקיפדיה

אוגדן A

פסאז'ים, חנויות אופנה, זבנים 9

"עמודי הפלא של אותם ארמונות
מראים לשוחֵר מכל עבריהם,
בחפצים המוצגים בסטָוויהם,
שהתעשייה היא יריבת האמנויות"

 "שיר חדש" (Nouvelle chanson), מופיע בתוך:

Nouveaux tableaux de Paris ou observations sur les moeurs et usages des Parisiens au commencement du XIXe siècle (Paris 1828), p. 27

"למכירה – הגופים, הקולות, השפע העצום והבלתי מעורער, כל מה שלעולם לא יימכר"

רמבו10

A1, 1

"כשדיברנו על הבּוּלברים הפנימיים", אומר המדריך המאויר לפריז, תמונה מלאה של עיר-הסֶן וסביבותיה משנת 1852, "הזכרנו שוב ושוב את הפסאז'ים שנפתחים אליהם. הפסאז'ים האלה – המצאה חדשה של הפאר התעשייתי – הם מעברים מחופים זכוכית ומרוצפים שיש, שנמשכים דרך גושי בניינים שלמים, אשר בעליהם שיתפו פעולה לטובת יוזמות מסוג זה. משני צידי המעברים הללו, המוארים מלמעלה, נמתחות שורות של החנויות המהודרות ביותר שבנמצא, כך שפסאז' שכזה הוא עיר, עולם בזעיר-אנפין  משוטט ,11 שבו מוצא הלקוח שוחר הקניות את כל מה שהוא צריך. כשיורד גשם במפתיע, הם משמשים מקום מפלט למי שנתפסו לא מוכנים, ומאפשרים טיול בטוח, גם אם מוגבל – טיול שממנו מרוויחים גם הסוחרים".  מזג אוויר 

הקטע הזה הוא ה-locus classicus12 להצגת הפסאז'ים: לא רק שנפתחות ממנו סטיות על המשוטט ומזג האוויר, אלא גם ניתן למקם כאן, בהקשר כלכלי וארכיטקטוני, את מה שיש לומר על בניית הפסאז'ים.

A1a, 1

עד 1870 המרכבה שלטה ברחובות. המדרכות הצרות היו צפופות מאוד, כך שהשיטוט התרחש בעיקר בפסאז'ים, שהציעו הגנה מפני פגעי מזג האוויר והתנועה. "הרחובות שלנו רחבים יותר, המדרכות מרווחות יותר, וכך אנו יכולים לשוטט בנועם ובנחת, כפי שאבותינו יכלו לעשות רק בפסאז'ים".  משוטט 

Edmond Beaurepaire, Paris d'hier et d'aujourd'hui: La Chronique des rues (Paris, 1900), p. 67

A1a, 10

"אחרי פסאז' דה-פַּנוֹרמה (Passage des Panoramas), שנפתח כבר בשנת 1800 והיה בעל מוניטין חברתיים מבוססים, הנה, לדוגמה, הגלריה שפתחו ב-1826 שני הקצבים וֶרוֹ ודוֹדָה (Véro, Dodat), ומופיעה בליתוגרפיה של אַרנוּ משנת 1832. אחרי 1800, צריך להגיע עד 1822 כדי לפגוש פסאז' חדש. מאז ועד 1834 נבנו רוב המעברים האלה, המיוחדים כל כך, שהחשובים שבהם מקובצים בין הרחובות Rue Croix-des-Petits-Champs מדרום, Rue de la Grange-Batelière מצפון, Boulevard Sébastopol ממזרח, ו-Rue de Ventadour ממערב".

Marcel Poëte, Une vie de cité (Paris 1925), pp. 373-374

A2, 1

חנויות בפסאז' דה פַּנורמה: מסעדת וֶרוֹן (Véron), חדר קריאה, חנות מוזיקה, "מרקיז" (Marquis), חנויות יין, חנות סריגים, חנויות סידקית, יצרני מגפיים, חנויות סריגים, חנויות ספרים, צייר קריקטורות, תיאטרון הוַריֶיטֶה (Théâtre des Variétés). לעומתו, פסאז' ויוְיֶין (Passage Vivienne) היה הפסאז' ה"סולידי". שם לא היו שום חנויות יוקרה. בתי חלומות: פסאז'ים כאולם התווך של כנסייה שממנו נפתחות קפלות צדדיות. 

A2a, 2

קריאות המוכרים של רשימות נתוני הבורסה ברחוב: במקרה של עליית שערים, "עליות בבורסה!". במקרה של נפילת שערים, "תנודות בבורסה!". המשטרה אסרה להשתמש במונח "נפילה".

A2a, 8

יוליוּס רוֹדֶנבֶּרג על חדר הקריאה הקטן בפסאז' דה ל'אוֹפֶּרָה: "כמה חביב נשאר בזיכרוני החדר הקטן הזה, החשוך למחצה, עם שורות הספרים הגבוהות שלו, השולחנות הירוקים, ה'גַרסוֹן' אדום השיער (חובב ספרים מושבע, שתמיד קרא רומנים במקום להביא אותם לאחרים), העיתונים הגרמניים שהרנינו מדי בוקר את לבם של הקוראים הגרמנים (להוציא את ה-Kölnischen, העיתון של קלן, שהיה מגיע בממוצע רק פעם בעשרה ימים). אבל כשיש חדשות בפריז, כאן משיגים אותן, מכאן אנחנו מקבלים אותן. בלחישות שקטות (שכן אדום-השיער משגיח בקפידה שלא יפריעו לו ולקוראים האחרים) הן עוברות מפה לאוזן, ממשיכות כמעט בלי משים מהעט לנייר, משולחן הכתיבה לתיבת הדואר הסמוכה. אצל הגברת החביבה שבדלפק שמור תמיד חיוך אדיב לכולם, ולכותבי המכתבים – נייר ומעטפות: הדואר הראשון נשלח, קלן ואַאוּגסבּוּרג מקבלות את החדשות שלהן; ועכשיו – שתים-עשרה בצהריים! – למסבאה".

Rodenberg, Paris bei Sonnenschein un Lampenlicht (Leipzig, 1867), pp. 6-7

A3a, 1

"ב-1820 נפתחו [...] פסאז' ויוֹלֶה ופסאז' דה דֶה-פּאבִיוֹן (Passage Viollet, Passage des deux Pavillons). הם היו מחידושי התקופה. אלה היו מעברים מקורים, פרי יוזמה פרטית, שבהם הוקמו חנויות, ושגשגו בזכות האופנה. הפסאז' המפורסם ביותר היה פסאז' דה פַַּנורמה, שהיה בשיא פריחתו בין 1823 ל-1831. בימי ראשון, אמר מוּסֶה,13 הקהל נוהר 'או לפנורמה או לבולברים'. היוזמה הפרטית היא שיצרה גם, קצת במקרה, את ה-cités, רחובות קצרים או ללא מוצא שהוקמו במשותף על ידי התאגדויות של בעלי בתים".

Lucien Dubech, Pierre d'Espezel, Histoire de Paris (Paris 1926), pp. 355-356

A3a, 7

שני המרכיבים של הרחוב הם המסחר והתנועה. בפסאז'ים השני מביניהם גווע; התנועה שם זניחה. הפסאז' הוא אך ורק רחוב תאוותני של מסחר, מוקדש כל כולו לעירור מאוויים. ברחוב הזה הלְשַׁד כמעט אינו זורם, ולכן הסחורות מתרבות בשוליו ויוצרות צירופים פנטסטיים, כמו ברקמות של גידול סרטני. – המשוטט מחבל בתנועה. גם קונה הוא לא. הוא סחורה.

A4, 1

עם הקמת בתי הכלבו מתחילים הצרכנים, לראשונה בהיסטוריה, להרגיש את עצמם כמו המון (עד אז, רק המחסור לימד אותם זאת). וכך מתעצם באופן מיוחד במינו היסוד הקרקסי והתיאטרלי שבמסחר.

A4, 2

עם הופעת הייצור ההמוני עולה מושג המומחיות (Spezialität). את הקשר שלו למושג המקוריות (Originalität) צריך עוד לחקור.

A6, 2a, 3

"מרטֶן: אתה מבין, אדוני? המסחר... הוא מלך העולם! – דֶזֶ'נֶה: אני מסכים איתך, מר מרטן, אבל מלך אינו מספיק; צריך גם נתינים. יפה! ישנם הציור, הפיסול, המוזיקה... – מרטן: צריך קצת מזה... ו... גם אני עודדתי את האמנויות; למשל במקום האחרון שלי, ה'קפה דה פראנס', היו לי הרבה ציורים, נושאים אלגוריים... ולא רק זה, בערב גם הכנסתי פנימה נגנים...; ובכלל, אם הייתי מזמין אותך אליי הביתה... היית רואה מתחת לעמודי הכניסה שני פסלים עצומים, בקושי לבושים, כל אחד עם מנורה על הראש. – דז'נה: מנורה? – מרטן: ככה אני מבין פיסול, הרי הוא משמש למשהו... בשביל מה הם טובים, כל הפסלים האלה עם רגל או יד באוויר, הרי אפילו צינור לגז לא התקינו בהם... בשביל מה?".

Théodore Barrière, Les Parisiens (Paris 1855), p. 26

הצגה שהועלתה ב-Théâtre de Vaudeville ב-28 בדצמבר 1854 [המחזה מתרחש בשנת 1839].

A7, 5

חנויות הכלבו הראשונות עוצבו, ככל הנראה, לפי דוגמת הבזאר המזרחי. בתחריטים רואים שלפחות בסביבות 1800 האופנה הייתה לכסות בשטיחים את מעקות המדרגות העולות אל הקומות שסביב החצר הפנימית. כך למשל בחנות "העיר סַן-דֶני" (Ville de Saint-Denis).

Cabinet des Estampes14

A8, 3

"בנקודת מפנה זו של ההיסטוריה, הסוחר הפריזאי מגלה שתי תגליות שמשנות כליל את עולם ה-nouveauté:15 התצוגה והזַבָּן ממין זכר. התצוגה גורמת לו לקשט את בית המסחר שלו מן המסד עד הטפחות, ולהקריב יותר משלוש מאות מטרים של בד כדי לפאר את החזית כמו ספינת דגל; הזַבָּן ממין זכר מחליף את פיתוי הגבר על ידי האישה – פרי מוחם של בעלי החנויות בתקופת 'המשטר הישן'16 – בפיתוי האישה על ידי הגבר, שהוא הרבה יותר נבון פסיכולוגית. נוסיף לזה את המחיר הקבוע מראש, המצוין בספרות ברורות".

Clouzot et R.-H. Valensi, Le Paris de la Comédie humaine: Balzac et ses fournisseurs (Paris 1926), pp. 31-32 ("Magasins de nouveautés")

A9, 1

:Calicots17 "היו לפחות 20,000 כאלה בפריז [...] רבים מהם היו בעלי השכלה קלסית [...]; מוצאים ביניהם אפילו ציירים ואדריכלים שאינם קשורים לשום סדנה, והם מנצלים להפליא את ידיעותיהם [...] בשני ענפי האמנות האלה כדי להקים תצוגות מרהיבות, ליצור דוגמאות לבדים חדשים, לעצב אופנות".

Pierre Larousse, Grande dictionnaire universel du XIX siècle, vol. 3 (Paris 1867), p. 150 ("art calicot")

A11a, 7

"תקופתנו תהיה הגשר בין שלטון הכוח המבודד, השופע יצירות מקוריות, ובין שלטון הכוח האחיד, אך המשטֵח, שמפיק מוצרים זהים, פולט אותם בכמויות גדולות, ומציית למחשבה מאחדת אחת, הביטוי הסופי של החברוֹת האנושיות".

de Balzac, L'illustre Gaudissart, (ed. Calman-Lévy, Paris 1837), p. 1

A13

על "השיכרון הדתי של הערים הגדולות" מאת בודלר: בתי הכלבו הם מקדשים לפולחן השיכרון

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מתוך "פרויקט הפסאז'ים" מאת ולטר בנימין, תרגום מגרמנית ומצרפתית והוסיפו הערות: ניר ורוני רצ'קובסקי. עריכה מדעית: פרופ' יואב רינון, הוצאת "רסלינג".

תמונה ראשית: מתוך: "פריס: פורט סן-דני" (1941), יוז'ן גליין-לאלו. תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ולטר בנימין.


תגובות פייסבוק