דרישת הבלתי-אפשרי

פוליטיקה ואחריות

י"פ: מה יש לעשות בפוליטיקה היום? תוך כדי שינויים בסיסיים – קטסטרופות אקולוגיות, מוטציות ביו-גנטיות הרות גורל, קונפליקטים צבאיים-חברתיים אטומיים או דומים, כישלונות כלכליים וכן הלאה – כאשר נחלות הכלל שלנו בסכנה, האם ישנו משהו כמו הטוב המשותף? כמה זה יעיל לדבר על הטוב המשותף?

ס"ז': עבורי, מה שבעייתי הוא לא המילה "משותף" אלא המילה "טוב". בגלל הדרך שבה אני רואה את זה, מהפרספקטיבה האירופית שלי, האסתטיקה המסורתית הייתה מכוונת לעבר איזשהו טוב נעלה. זה יכול להיות האל, האנושות, היקום וכדומה: אנו רואים בטוב המשותף הזה ערך עליון מהותי שעל כולנו לעבוד עבורו. אך עבורי, המודרניות מתחילה עם דקרט, ואז עם קאנט – ליתר דיוק, עם אתיקה שאיננה עוד האתיקה של הטוב המשותף. לדוגמה, אצל קאנט נמצא שזו אתיקה פורמלית בלבד: אתיקה של החוק המוסרי וכן הלאה. כאן אתיקה לא יכולה, בשום אופן, לעבור פוליטיזציה: להפוך לפוליטית במובן שלא ניתן פשוט להניח מראש טוב משותף. תחת זאת, זהו עניין של החלטה. זה מה שאני מוצא בעייתי במושג של הטוב המשותף.

מהו הטוב המשותף כיום? בסדר, בוא נגיד אקולוגיה. לבטח רובנו נסכים, אף על פי שאנו שונים מבחינה פוליטית, שלכולנו אכפת מכדור הארץ. אך אם נתסכל מקרוב, נראה שיש כל כך הרבה אקולוגיות שלפיהן עלינו לקבל המון החלטות. למרות זאת, עמדתי כאן מאוד משוגעת. עבורי, לפוליטיקה יש עדיפות על פני האתיקה. לא במובן הוולגרי שאנו יכולים לעשות כל מה שנחפוץ – אפילו להרוג אנשים ואז להכפיף את האתיקה לפוליטיקה – אלא במובן הרבה יותר בסיסי שלפיו מה שאנו מגדירים כטוב בעינינו הוא לא משהו שאנו פשוט מגלים; תחת זאת, עלינו ליטול אחריות להגדרה של הטוב בעינינו.

וכן, כפי שלא מעט אקולוגים רדיקליים הראו, ישנן הרבה בחירות פוליטיות נסתרות באקולוגיה, המעמידה פנים כמי שפועלת עבור הטוב של הטבע. כשאתה אומר, למשל, שהטוב המשותף צריך להיות אימא אדמה, ושעל כדור הארץ שלנו לשגשג – מדוע שהכוכב שלנו ישגשג? מפני שאנו בני האדם רוצים שהוא ישגשג, כדי שנוכל לשרוד. אקולוגיה, מנקודת המבט שלי, היא המכונה הכי אגואיסטית, מרוכזת באדם, שיש. הטבע מטורף. הטבע הוא כאוטי ונוטה לאסונות מופרעים, בלתי-צפויים וחסרי משמעות, ואנו נתונים לגחמותיו חסרות הרחמים – אין דבר כזה אימא אדמה. בטבע, תמיד, ישנן קטסטרופות, דברים משתבשים, ולעתים כוכב לכת מתפוצץ.

מה שאני רוצה להראות זו העובדה שאם נתסכל על זה מקרוב, כשאנו מתייחסים לטוב משותף נעלה כלשהו, הוא תמיד, לפחות כפי שאני רואה זאת, מוגדר לפי העדפותינו הסודיות. לדוגמה, אנשים עלולים לומר "אוי! אנו בונים עוד עיר גדולה והיא תהרוס את הטבע. זה נורא!" והתגובה השגרתית לכך, אפילו של מרבית האקולוגים, היא ש"עלינו לחיות בדרך טבעית יותר, קרוב יותר ליער וכדומה". לא! אקולוג אחד, חבר שלי מגרמניה שאני מעריך מאוד, אמר לי שסוג תגובה כזה הוא, מבחינה אקולוגית, קטסטרופלי לגמרי. מנקודת מבט אקולוגית, הדבר הטוב ביותר הוא זה: יש זיהום רב בכל מקום, אז דוחסים כמה שיותר אנשים לעיר גדולה; כך היא צפופה מאוד, ויש הרבה פחות זיהום לנֶפש, וניתן להשאיר את האזורים הגדולים נקיים יחסית. אני לא יודע אם אתם עושים זאת בקוריאה, אך מישהו אמר לי שעושים זאת ביפן. אני סבור שערים גדולות ומלוכלכות שבהן אנשים חיים יחדיו בדחיסות הן, מבחינה אקולוגית, הדבר הטוב ביותר לטבע. שוב, ישנו עוד רעיון אקולוגי, כפי שאנו מכנים אותו, ולפיו עלינו לחיות בבתים קטנים עצמאיים בעלי אנרגיה סולארית – אנשים מאמינים שזו דרך אחת לחיות בצורה אקולוגית. אך האם תוכל לדמיין מה יקרה כאשר מרבית האנשים ירצו לחיות בצורה כזו? כולם יהיו מבוזרים מאוד, והיערות ייעלמו. באופן אירוני, זה קשור לשאלה כמה אנו יכולים לזהם את סביבתנו "בזהירות". כך שאני מאוד לא בוטח בתפיסה הזאת. כל זמן שמוצע משהו כסוכן של הטוב הנעלה, ואנו אומרים שעלינו להתעלות מעל האגואיזם שלנו ולעבוד למענו, תמיד נגלה שאנו כבר עושים בסתר בדיוק את זה.

מה שברצוני להציע, על בסיס עמדתי הבסיסית, הוא לא פוליטיקה במובן שרוב האנשים משייכים לפוליטיקה – כמו למשל מניפולציות זולות, שחיתות, מאבקי כוחות וכו' – אלא פוליטיקה במובן של החלטות יסודיות לגבי חיינו על כדור הארץ והחלטות קולקטיביות שיש ליטול לגביהן אחריות מלאה.

אובססיה להרמוניה / דחף לזַהוֹת

י"פ: למה אתה מתכוון ב"אחריות מלאה"? אם הטוב המשותף הוא עניין של החלטות שעלינו לקבל, בדיוק בשדה של מאבק פוליטי ומשבר אקולוגי, האם זהו מושג הנוטל אחריות אפילו לרפורמות חברתיות או למהפכות?

ובכן, מה שאני מוצא בעייתי מפרספקטיבה אירופית הוא החוכמה המזרחית הזאת שלפיה ישנו סוג של איזון טבעי או הרמוניה בין האלמנטים. אני לא רואה שום הרמוניה בעולם הזה. נהפוך הוא, אני רואה שכל הרמוניה היא הרמוניה חלקית. למה אני מתכוון? חלק מהאנשים, למשל, יאמרו: "הקומוניזם היה גרוע מפני שהוא היה יותר מדי מחַבֽרת. הכול היה חברתי, ושום אינדיווידואליות לא הייתה מותרת. מנגד, הקפיטליזם הליברלי הוא יותר מדי אינדיווידואליסטי, כל אדם הוא לעצמו, וכן הלאה. אז הם אומרים ששניהם דיסהרמוניים, ואנו צריכים מין דרך אמצע: חברה שיש לה מובן קהילתי, ועדיין מתירה חלק מן החופש האינדיווידואלי". לא! אני סבור שמה שעלינו לחשוב עליו הוא בדיוק הניגוד הזה. כיצד אנו מדמיינים חירות אינדיווידואלית? ואיך אנו מדמיינים את הטוב המשותף? שאלות אלה כבר שייכות לשדה מסוים. אלו הם הקצוות בתוך השדה המסוים הזה.

הדבר הראשון שברצוני להראות הוא כמה זה אבסורד לטעון שיש לנו שני קצוות ועלינו למצוא את האיזון. שני הקצוות האלו כבר זורמים זה לתוך זה. זו הסיבה ש"סינתזה" לא מאששת את זהות הניגודים, אלא, ההפך מכך, היא מאששת את ההבדל שלהם ככזה. אז הסינתזה גואלת את ההבדל מ"הדחף לזהות". במילים אחרות, המעבר הבלתי-אמצעי של קצה אחד להֶפך שלו הוא בדיוק הצַיין לכניעתנו לדחף לזהות.

אני יכול לחשוב על דוגמה מצפון קוריאה. קראתי ספר על צפון קוריאה, שנכתב על ידי מחבר מערבי, שניסה לתאר את חיי היומיום של הרעב הנורא שחוו שם בחמש עשרה השנים האחרונות – אתה יודע, שאז, לפני חמש עשרה שנה, הממשלה הצפון קוריאנית פשוט הפסיקה לתפקד פחות או יותר. כלומר המדינה שלטה כמעט בכל תשתית חברתית, אז אנשים לא קיבלו מספיק אוכל כדי לשרוד, לא יכלו למצוא עבודה וכן הלאה. ומה צמח שם? סוג יסודי מאוד של צורת קפיטליזם אכזרית: אנשים הלכו ליער וליקטו פירות לשימושם האישי ולממכר בשוק. האין זה מעניין שמתחת לכול אתה מוצא אינדיווידואליזם הישרדותי דרוויניסטי נורא – מחזה ראוותני, משחקי ההמון עם הרקדניות המעין-רובוטיות שלהם – שהם מציגים לעולם? מבחינה בסיסית, החיים של כולם הם רק עבור האינדיווידואל. בסטליניזם היה אותו דבר. אפילו בסין, אני טוען שהתוצאה האמיתית של מהפכת התרבות היא הקפיטליזם שיש להם עכשיו.

מן העבר השני, ראה מה יש לנו בקפיטליזם. אנשים מדברים על אינדיווידואליזם, אבל איזה סוג של אינדיווידואליזם זה? לא פלא שתאגידי ענק מאושרים לנוכח ההתקפות האוונגליסטיות על המדינה כשזו מנסה לווסת את מיזוגי המדיה, לבקר חברות אנרגיה, לחזק תקנות לפיקוח זיהום אווירי, להגביל כריתת עצים בשמורות הלאומיות וכיוצא באלה. זו האירוניה המוחלטת של ההיסטוריה, שאינדיווידואליזם קיצוני משמש הצדקה אידיאולוגית לכוחו הבלתי-מוגבל של מה שרוב האנשים חווים ככוח רחב ואנונימי, ללא כל שליטה דמוקרטית ציבורית, המווסת את חייהם.

בוא נראה מה מתרחש עכשיו באינטרנט. אנו נוטים, יותר ויותר, לסַדרר (to serialize) את חיינו: אנו הולכים לראות את אותם סרטים וצופים באותן חדשות. אנשים מתארים זאת כתנועה לעבר העננים: מחשוב ענן (cloud computing). אין לנו עוד צורך במחשב ענקי למשחקי וידיאו, כמו זה שיש לי בחדרי כדי להשתעשע עם הבן שלי. לפני עשור, מחשב היה קופסה גדולה על השולחן, והורדות מידע התבצעו באמצעות דיסקטים והתקני USB; היום, איננו צריכים עוד מחשבים אישיים חזקים, מכיוון שמחשוב הענן מבוסס אינטרנט – קרי, תוכנה ומידע מסופקים למחשבים ולטלפונים חכמים לפי דרישה, במעטה של כלים או אפליקציות מבוססי רשת שמשתמשים יכולים לגשת ולהשתמש בהם דרך דפדפן כאילו הייתה זו תוכנה המותקנת על המחשב שלהם. באופן הזה אנו מסוגלים לגשת למידע מכל מקום בעולם, מכל מחשב או טלפון חכם, אשר באופן מעשי מכניס את הגישה הזו לכיסנו.

הכול מתרחש שם. האם אנשים ערים לדרך שבה זה יהפוך הכול לסטנדרטי? אנו נהיה מחוברים לספק אחד בלבד, כמו Google או iTunes, אך אנו מוגבלים לבחירות שלהם. לפיכך המאבק שלנו צריך להיות ממוקד באותם היבטים המהווים איום על המרחב הציבורי הכלל-לאומי. חלק מהדחף הגלובלי לקראת הפרטת "הידע הכללי" (general intellect) הוא האופנה האחרונה בארגון מרחב הסייבר בכיוון הנקרא "מחשוב ענן".

אז בחזרה לנקודה: אני לא אוהב את הגישה הזו שלפיה ישנם שני קצוות ועלינו למצוא את האיזון, מכיוון שעיקרון זה, עבורי, הוא מופשט מדי. לדוגמה, אנו יכולים לומר שלחלק מהמדינות אין דמוקרטיה וכן, מנגד, לחלק יש יותר מדי דמוקרטיה. תמיד ניתן לומר שאנו צריכים איזון. אך המהפכה האמיתית, בשבילי, היא כשמשנים את האיזון עצמו: את המדד של האיזון.

כשהייתי צעיר מאוד, טרם המהפכה המינית, היה מקובל לחשוב שישנן שתי עמדות שונות: שמרנים, שסברו שיחסי מין מותרים רק בנישואים, ומנגד אלו שדחפו לשחרר את המיניות. אך מה קרה אז? האיזון הופר לגמרי. אי-אפשר פשוט לומר שהאיזון הקודם אבד וכעת יש לנו יותר מדי חירות מינית, תחת זאת יש לומר שעצם המדד של מהו קיצוני השתנה. כך שעבורי מהפכה אמיתית היא כאשר הכוליות השתנתה. עצם המדד של הקצוות השתנה.

וזה קשור גם לשאלה האחרת שלך על רפורמות חברתיות. הנקודה אינה שאני סבור שדרושה אלימות למהפכות חברתיות. ברור שאני לא אוהב אלימות. אך עבורי רפורמות משמען שינויים בתוך הסדר הקיים: תוכל לומר שכעת יש לנו יותר מדי אינדיווידואליזם, כך שאנו צריכים יותר אחריות חברתית. אך זה נשאר בתוך השדה. לעומת זאת, מהפכה היא המקום שבו הכלל השולט (rule) הבסיסי של החברה משתנה. לכן הקפיטליזם היה מהפכה קיצונית. מפני שכל מושג היציבות השתנה עם הקפיטליזם ואפילו עם הדמוקרטיה הקפיטליסטית: רק בקפיטליזם דינמיקה מסוימת הופכת לחלק מהיציבות. אם הדברים לא משתנים, הם מתפרקים. הקפיטליזם שינה את כל ההיגיון של מרחב חברתי. כשאתה מדבר על יציבות היום, משמעה היציבות של התפתחות דינמית. זהו היגיון של יציבות השונה לגמרי מזה של הזמנים הפרה-מודרניים.

פוליטיזציה של האתיקה

י"פ: כיצד עלינו לתפוס את האחריות שלנו אל מול ההיגיון החדש של הקפיטליזם הגלובלי הזה?

ובכן, אני חשדן כלפי המושג של הטוב המשותף. אני סבור שאין טוב משותף שהנו קבוע אפריורי מבעוד מועד על ידי הטבע. אפילו בקשר לטבע, מהו הטוב המשותף? אנו יכולים לומר שעל הטבע להיות מאוזן כדי שהאנושות תוכל לשרוד על כדור הארץ. אך אנו נצטרך להגדיר את האיזון. אני מתכוון, כידוע לכולם, הטבע משוגע. בטבע יש קטסטרופות כל הזמן. האם אנו יכולים לדמיין מה אירע כשהדינוזאורים נכחדו או כשהנפט נוצר? אנו יודעים כיום שמדבר סהרה היה פעם אוקיינוס גדול.

אז הטבע אינו מאוזן. כאן אני מודרני מאוד. לפני המודרנה, אנשים האמינו, אם לנסח זאת בפשטות, בסדר קבוע מראש: כלומר, סוג של הרמוניה גלובלית שאנו בני האדם הרסנו, וכעת עלינו לחזור אליה. אני לא מאמין בפתרון הזה, בעיקר ביחס לאקולוגיה היום. אינני סבור שיש סדר טבעי כלשהו. סדרים טבעיים הם קטסטרופליים.

אם לחזור לשאלתך, אני, במובן זה, בעד הפוליטיזציה של האתיקה, כך שלא רק שזו אחריותנו למלא את חובתנו ולפעול למען הטוב, זו גם אחריותנו להחליט מהו הטוב הזה. ובכן, אפילו שחלק מהאנשים טוענים שיש איזשהו סדר טבעי, האין זו החלטה פוליטית-אקולוגית קוהרנטית לגמרי? לדוגמה, חלק יאמרו שהאוכלוסייה הגלובלית גָדְלה מדי – שישנם יותר מדי אנשים ופיתחנו יותר מדי כוחות יצרניים וכדומה. הנקודה שהם מדגישים היא שתחת זאת עלינו לעודד מחלות מידבקות כך שלפחות שני-שלישים מהאנושות ימותו, ואלו שלא – יצטרכו ללמוד לחיות בצניעות יתרה. זה יהיה הכי טוב לטבע וכן לאנושות. אני, כמובן, לגמרי לא מסכים עם החזון הזה, אך מה תוכל לומר אפריורית נגדו? לא תוכל לטעון מנקודת מבט אקולוגית. מה תאמר? זה רע לכדור הארץ? לא! זה כנראה טוב יותר לטבע מאשר לומר שצריך להיות מזון לכל האנשים שחיים כרגע. האם הדבר הטוב ביותר לכדור הארץ הוא לא ארגון איטי שיביא לכך ששני-שלישים מהאנושים ימותו? עבור הטבע, זהו כנראה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות.

וזו הנקודה שלי. אנחנו כבר עשינו כמה החלטות אתיות-פוליטיות. זה מה שברצוני להדגיש: אנו הרבה יותר חופשיים ואחראיים משאנו חושבים. בדרך כלל נהוג לומר – מרקסיסטים מבוגרים נהגו לומר דברים כאלה – "רק נדמה לנו שאנו חופשיים. אתה הולך לחנות וקונה מה שאתה רוצה, אבל במציאות הפעילו עליך מניפולציות". זה נכון, אבל אנו גם הרבה יותר חופשיים משאנו חושבים שאנחנו. אם אתה מאמין בסוג כלשהו של גורל, זה הופך את החיים לקלים יותר. הדבר הקשה הוא לשבור את הגורל. כולנו מניחים שהפיצוץ הזה של התפתחות ותעשייה הוא הגורל שלנו. אפילו מרבית האקולוגים טוענים בדבר הפיכת התעשייה לאקולוגית. הם מקבלים את הקדימות של התעשייה. אך אני מוצא את כל זה בעייתי.

אני חושב שהצעד הראשון הוא לקבל את השלכת המודרנה, שהיא חירות בסיסית לא רק במובן הטוב, אלא גם במובן המבעית שעלינו להחליט. זה לגמרי בידיים שלנו. לזה מתכוון ז'אק לאקאן כשהוא אומר "אין שום אחר גדול – il n'y a pas de grand Autre". אין שום סוכנות שעליה נוכל לסמוך. תמיד כשיש משבר אנשים תרים בספונטניות אחר סוג מסוים של איזון אבוד. כל זה החל עם קונפוציוס, שאותו אני מחשיב לאידיוט בצורתו המקורית. קונפוציוס לא היה בדיוק פילוסוף כשם שהיה יותר פרוטו-אידיאולוג: מה שעניין אותו לא היה אמת מטאפיזית, אלא, תחת זאת, סדר חברתי הרמוני שבתוכו אינדיווידואלים יוכלו לחיות חיים שמחים ואתיים.

אין פלא שתיאורו של קונפוציוס את אי-הסדר שהוא רואה בחברה סביבו מספק באופן אירוני תיאור טוב לחברה דמוקרטית אמיתית. קונפוציוס מציע כאן סוג של תיאוריה פרוטו-אלתוסריאנית של אינטרפולציה אידיאולוגית: "האחר הגדול" האידיאולוגי (מסורת), המגולם במנגנוניו (טקסים), מסב אינדיווידואלים, וזה נותן לאינדיווידואל לחיות ולפעול בהתאם לתואר שהופך אותו למה שהוא. הרעיון של קונפוציוס היה שמשבר קורה כאשר ההרמוניה המקורית אובדת ואז הרעיון הוא שִׁחזור ההרמוניה. אני סבור שעלינו לזנוח את זה. אין שום הרמוניה לחזור אליה גם אם נרצה. לשם הרמוניה עלינו להחליט מה אנו רוצים, ועלינו להיאבק ולהילחם על כך.

מתוך "דרישת הבלתי-אפשרי", מאת סלבוי ז'יז'ק, המרואין על ידי יונג-יון פארק, שראה אור בהוצאת "רסלינג" בתרגום של אלירן בר-אל שהוסיף הקדמה. עריכה מדעית: ד"ר אורי גולדברג.

תמונה ראשית: "מחאה", תצלום: יורגן קרלינג