התבהרות, שחרור ואושר

אנחנו רגילים לחשוב על תשוקה ועל שנאה כעל אירועים נפשיים "גדולים", "חומרים טובים" לסרט דרמטי או שחקני מפתח בדרמה האישית שלנו. ואולם תשוקה ושנאה מתרחשות בנפש ללא הרף בדרגות מעודנות בהרבה וניכרות פחות. אדם מתעורר בבוקר אחרי לילה קצר מדי, ראשו כואב וכל מה שהוא יכול לחשוב עליו הוא הרגע שבו יוכל שוב להרים רגליים ולנוח בסוף היום. אז הוא לוגם את הלגימה הראשונה הזאת מהקפה, וכל גופו אומר: "אח, כמה זה טוב". מישהו משבח אותו על דבר-מה מוצלח שעשה והוא מתמלא בתחושה טובה, חושב לעצמו: "אחרי הכול, המאמץ היה שווה"; בחזרה בבית בת הזוג נותנת בו מבט קשה על שאיחר, והוא מתכווץ בתוך עצמו באשמה. אתה לא מתלונן, תודה לאל, יש לך הכול; אבל כבר לא יכול לחכות עד שתגמור עם המשכנתא ותוכל להתחיל לחיות. את מאושרת להיות אימא, אבל כבר לא יכולה לחכות עד שהקטן יתחיל סוף סוף לישון בלילה, עד שהוא יגדל ולא יצטרך אותך כל כך, עד שתוכלי לחזור להשקיע יותר זמן בלימודים ובעבודה, עד שהסיוט הזה של גיל ההתבגרות יעבור והוא יחזור להסתכל לך בעיניים, עד שהוא יבוא לחופשה מהצבא, עד שהוא יפסיק עם השטויות וימצא לעצמו מישהי נחמדה. אתה מחזיק את הנכד החדש שלך בזרועותיך, והוא מחייך. "זהו", אתה חושב. "זה האושר, ושום דבר הבן אדם כבר לא צריך". שבועיים אחר כך, כשהוא במיון עם דלקת ריאות, אתה מתהפך במיטה כל הלילה, משתגע מדאגה. את מוצאת גוש בשד וכל עולמך חרב עלייך. את מצליחה להחלים והאופק שוב נפתח. את מלווה את אביך בדרכו האחרונה, כואבת את כאבו, כואבת את כאבך, אוצרת בלבך את רגעי החסד ונאחזת בזיכרונות, מתחרטת על מה שמעולם לא היה ומתאבלת על מה שלעולם כבר לא יהיה.

מה עושה את הנפש הפכפכה כל כך, תלויה כל כך בנסיבות? מהם אותם כוחות שבידיהם היא נתונה, מתרוממת וצונחת, נוסקת רק כדי לצלול? יש כאן הרבה יותר מתשוקה ומשנאה, תאמרו. יש כאן עייפות, כאב, רוגז והנאה, גאוות ההישג, תסכול, חרטה, שמחה ועצב, כמיהה, פחד, דאגה ואבל. והדבר נכון; אך ביסודם של כל אלה שוכן דבר-מה עמוק וראשוני יותר שעליו הם נשענים: זוהי הפעולה הנפשית המקבלת את פני הנעים בברכה וחושקת בו, המחמיצה את פניה אל מול הבלתי נעים והודפת אותו. התגובה ההרגלית הזאת היא האחראית לדרמה ולטלטלה של חיינו, והיא המנהלת אותנו כברירת מחדל, כל עוד היא אינה נקטעת בידי אלטרנטיבה. כיצד היא קשורה לסבל ולאושר? האם אפשר שלא להישען עליה, ומה בכלל נותר בלעדיה? ספר זה ינסה לבחון את התשתית התגובתית הזאת שכולנו נתונים לה: את טבעה, את ההוויה הנפשית ואת הנחות היסוד שבהן היא כרוכה, את תוצאותיה עבור האדם הנתון לה ועבור סביבתו האנושית, וכן אותה קטיעה אפשרית – כתהליך וכחלופה קיומית.

העדפה והדיפה

כשאני מוצאת את עצמי חוזרת בדמיוני שוב ושוב על קטע משיחה שניהלתי עם מישהו, אני מוצאת שאני עושה זאת מכיוון שאותו קטע שיחה עורר בי תחושה נעימה שאני רוצה ממנה עוד

פרויד הצביע על השגת עונג ועל התחמקות מכאב כעל שאיפות בסיסיות המנחות את חיי הנפש. הוא ראה את חיי הנפש כמכוונים בידי שני עקרונות: עקרון העונג ועקרון המציאות. על פי עקרון העונג שואף המערך הנפשי ליהנות מן הנעים ולהימנע מן המחולל סבל, ואינו יכול אלא להשתוקק. עקרון המציאות מתפתח מתוכו: הוא מביא בחשבון את המציאות ומאפשר הסתגלות אליה, משתמש בתהליכי חשיבה ושיפוט ומאפשר דחיית סיפוקים. למרות זאת, הוא כפוף לעקרון העונג ונועד לשמרו: כל כולו מגויס לתועלתו העצמית ולהתגוננות מפני פגיעה, והוויתור, שהוא אחראי לו, על עונג רגעי - נעשה אך ורק כדי לאפשר סיפוק עתידי בטוח יותר. מתחילת חייו של האדם ולכל אורכם, כך אומרת התורה הבודהיסטית, מתנהלת לה הנפש בדרך הממיינת את האובייקטים שהיא פוגשת בעולם לנעימים ובלתי נעימים, למקובלים ודחויים, ומגיבה כלפיהם בהתאם:

כשהוא רואה צורה בעינו, הוא מוקסם מצורות נעימות, ונסער מצורות בלתי נעימות. הוא שרוי במצב שבו מודעותו לגוף אינה מבוססת ותודעתו מוגבלת. [...] כשהוא שומע צליל באזנו, הוא מוקסם מצלילים נעימים ונסער מצלילים בלתי נעימים. כשהוא מריח ריח באפו, הוא מוקסם מריחות נעימים ונסער מריחות בלתי נעימים. כשהוא טועם טעם בלשונו, הוא מוקסם מטעמים נעימים ונסער מטעמים בלתי נעימים. כשהוא חש מגע בגופו, הוא מוקסם מנגיעות נעימות ונסער מנגיעות בלתי נעימות.

התלות המאפיינת התנהלות זו היא כה קיצונית, שבמובן שכולנו נתונים בה, כולנו מכורים: מכורים לנעים ולמענג. אך ההתמכרות שלנו אינה קשורה רק למה שנדמה על פני השטח כנעים, וזאת מכיוון שהנפש מוצאת עונג גם בתגובה שלה עצמה. היא מחפשת אותה דרמה, אותה תנועה שבין צידוד לבין התנגדות ובין השתוקקות לבין הדיפה; התנועה הזאת מזינה את הפעילות הנפשית, והפעילות הנפשית מזינה ומלבה אותה בחזרה. לפיכך, עד כמה שמוזר לכמה מאתנו לחשוב על כך, ההתענגות אינה מצויה רק בנעים, אלא גם בעצם ההשתוקקות אליו וכן בבלתי נעים ובשנאה המתפתחת כלפיו.

כך, כשאני מוצאת את עצמי חוזרת בדמיוני שוב ושוב על קטע משיחה שניהלתי עם מישהו, אני מוצאת שאני עושה זאת מכיוון שאותו קטע שיחה עורר בי תחושה נעימה שאני רוצה ממנה עוד, תחושה נעימה שמשתחזרת בעת שהשיחה מתרחשת שוב באופן פנימי. או שהוא עורר בי תחושה קשה כלשהי, ואיזה חלק בלתי מודע בי מניח שבעצם פעולת החזרה יצליח להשיג עליו שליטה, וכך לשנותו ולהיפטר מהאי-נעימות הכרוכה בו. וייתכן שבמובן העמוק יותר, גם במקרה שבו אותו אירוע עורר בי תחושות בלתי נעימות, קשות או כרוכות בכאב, הנפש שלי תיצמד אליהן ותלבה אותן, מכיוון שעל עצם ההיצמדות והליבוי היא מתענגת ובהם היא תלויה.

"שיחה", תצלום: אנט דיבואה

המכור אינו אדון לעצמו. הוא משועבד לדבר-מה חיצוני, או ליתר דיוק – להשפעה שיש לאותו דבר-מה חיצוני על נפשו

מן הדוגמאות הבוטות יותר שהחיים מספקים לנו למצבי התמכרות, ברור שההתמכרות כרוכה בסבל רב. אולם, במובן מסוים ההבדל בין ההתמכרות לסמים, לאלכוהול, להימורים או לפגיעה עצמית, לבין ההתמכרות היומיומית התקנית הוא הבדל כמותי בלבד: מכיוון שההתמכרות האנושית הבסיסית אינה לאובייקטים בעולם כי אם לתחושות שהם מייצרים ולתשוקה שהם מעוררים, כל התמכרות היא ההתמכרות לנעים והשנאה של היעדרו, וכל התמכרות היא ההיצמדות למה שמעורר את הנעים ומסלק את הבלתי נעים — גם אם לזמן מה בלבד ובמחיר כבד. תורתו של הבודהה מכנה את ההתמכרות הזאת בשם "צמא", ואת ההתגלגלות בה כבמצב כרוני – "סַמְסָארָה". היא מבחינה בין הפעולות הנפשיות "שנאה" ו"דחייה" לבין הפעולות הנפשיות "תשוקה" ו"חמדנות", אך גם מצביעה על תכונה המשותפת להן: בכולן נוכחת ההשתוקקות, שכמו הצימאון הפיזי היא ראשונית וחריפה יותר אף מהרעב. תכונה זו ממחישה בדרך ציורית כמעט את הסבל שבתנועה הפנימית הנהדפת נמשכת, זו השואפת להתקרב אל הנעים האהוב, לנכס אותו, לשמר אותו או להשיג ממנו עוד, וזו השואפת להתרחק מן הבלתי נעים השנוא, לסלקו או להפסיקו. מכיוון שהשנאה המופנית כלפי דבר-מה כמוה כתשוקה להיפטר ממנו או להשיג מצב שונה ממנו, ותחת כנפה של התשוקה כלפי מושא כלשהו חבויה השנאה למצב של היעדרו — אלה הם שני צדיו של אותו מטבע.

המכור לא לשווא נקרא "מכור": הוא אינו אדון לעצמו. הוא משועבד לדבר-מה חיצוני, או ליתר דיוק – להשפעה שיש לאותו דבר-מה חיצוני על נפשו. אם אותו דבר לא יזדמן לו בעתו – הוא יהיה נתון לסבל שנובע מהיעדרו; וכאשר יהיה הדבר מנת חלקו – הרי שידוע מראש שאותו עונג שישיג באמצעותו יהיה זמני בלבד. המכור מיטלטל, מבחינה חווייתית, בין פסגות לבין תהומות שאין לו שליטה רבה עליהם, והתמכרותו מזינה את עצמה: לעולם לא באה על סיפוקה באופן מתמשך, לעולם לא מתמצה או חדלה מעצמה. בדרגות מעודנות יותר כולנו נתונים לשעבוד הזה, מיטלטלים בין פסגות לבין תהומות, כשתהפוכות החיים הגדולות והזעירות משפיעות עלינו ומפעילות אותנו.

"התמכרות", תצלום: קארי אוג'אנן

התגלגלותו של הסבל החוצה

כאשר אנחנו מיטלטלים בתוך הדרמה של חיינו, משהו מן הסבל הכרוך בכך מחלחל מאתנו החוצה. הדבר נכון באותה מידה הן לגבי מצבים נפשיים קיצוניים והן לגבי מצבים יומיומיים פשוטים, אם כי עוצמת הסבל ו"החומרים" או התכנים הנפשיים המחלחלים החוצה משתנים ממצב למצב. כשאנו שוהים, למשל, בחברתו של אדם שסובל מחרדה קשה, מתעוררים בנו תחושות, רגשות, מחשבות והלכי רוח שונים. אנו עשויים להרגיש חרדה קשה או קלה בעצמנו ועמה מחשבות ותחושות גופניות תואמות, או שאנו עשויים להיאטם כלפי האדם שעמנו, ולהתנתק ממנו. אנו עשויים להתמלא ביקורת או רוגז כלפיו או לחילופין לחוש אהבה ואמפתיה; לרצות להסתלק מהמקום מהר ככל האפשר או דווקא להשתהות. כשאנו נכנסים לחדר ישיבות או לארוחה משפחתית שהאווירה בהם טעונה ומתוחה, ייתכן שאנו עצמנו נתחיל להרגיש מתח, חוסר מנוחה וחוסר סבלנות. אחדים מאתנו יפנו לפרש ולנתח את המצב בינם לבין עצמם בניסיון להבינו, אחדים ינסו להשתלט על המצב כדי לשנותו, ואחרים יחוו חוסר אונים או מועקה. כך או אחרת, לאווירה ספוגה בסבל יש השפעה ממשית על השרויים בה. מהי אותה אווירה? וכיצד אותו סבל — שמקורו באדם פרטי כלשהו, בפחד, בכעס או בעצב שלו – מחלחל אל הסביבה האנושית או מועבר אליה בדרך אחרת, משפיע על החברים שבה ולעתים אף הופך לנחלתם?

תחומי דעת שונים בעולם הפסיכולוגיה עוסקים בדרכים מגוונות באופן שבו תכנים נפשיים עוברים מאדם לאדם. הפסיכולוגיה החברתית חוקרת תופעות שהיא מכנה "העברה רגשית" או "הדבקה רגשית", ומוצאת שבני אדם מעבירים את רגשותיהם ואת ההתנהגויות הכרוכות בהם הלאה אל אלה שהם ביחסים עמם: בין בני זוג, בין הורים לבין ילדים, מהעבודה אל הבית, בין חברים וברשתות חברתיות גדולות. הנוירופסיכולוגיה מסבירה את יחסי הגומלין הללו דרך המושגים נוירוני מראה ותהודה, וגם היא מוצאת ש"רגשות מידבקים" "אנו חווים את העולם כבנוי סביב הרעיון של עצמי מבודד", אומר לואיס קוזולינו (Cozolino), "ומנקודת מבט זו חוקר המדע המערבי את המוח"; ואולם, הוא מוסיף, אף על פי שאנו מוקירים את רעיון האינדיווידואליות, התלות ההדדית שלנו זה בזה היא מציאות מתמדת של קיומנו. למעשה, אנו מווסתים כל העת את המצבים הביולוגיים הפנימיים זה של זה. כמו תאי העצב במוח המתקשרים זה עם זה באמצעות חומרים כימיים שמופרשים אל המרווח שביניהם — הסינפסה — כך גם אנחנו מתקשרים, ממוח למוח, דרך המרווח שבינינו — "הסינפסה החברתית". וכשם שהתקשורת שבין תאי העצב משנה את הביוכימיה הפנימית שלהם ומפעילה תהליכים שגורמים שינויים מבניים בהם, כך גם אנחנו משפיעים זה על מצבו הביולוגי הפנימי של זה, ובטווח הארוך, דרך התנסויות מרובות, על הדרך שבה נבנים מוחותינו ומתעצבים. לפיכך: "אין מוחות בודדים".

אם אין מוחות בודדים ומבודדים, הרי שגם אין נפשות מבודדות. "אין דבר כזה תינוק" (בנפרד מאמו), אמר דונלד ויניקוט (Winnicott); ותומס אוגדן (Ogden) הוסיף, שאין דבר כזה מטופל ללא יחסיו עם המטפל או מטפל ללא יחסיו עם המטופל. הפסיכואנליזה מתארת את האי-נפרדות המנטלית המתקיימת בין אנשים בעזרת משפחת מושגים שלמה, שבבסיסה פעולת ההשלכה על פניה השונים. ההשלכה קשורה קשר ישיר להתניה היסודית לחשוק בעונג ולהדוף כאב. התניה זו מכוננת הוויה נפשית שרואה את הבלתי נעים כבלתי רצוי, ולפיכך חותרת להשליכו מתוכה. לפי פרויד, כאשר אדם פוגש אובייקט כלשהו בעולם, שופט אותו "אני-העונג" שלו כטוב או רע, מועיל או מזיק: "בלשונם של רחשי היצר הקדומים ביותר, האוֹראליים, יוּבע הדבר כך: רצוני לאכול או לפלוט דבר זה, ובדרך ההשאלה: דבר זה רוצה אני ליטול לעצמי, ודבר זה רוצה אני להרחיק מעצמי". הוא שופט כל אובייקט כראוי או רצוי להכניסו פנימה, או כבלתי רצוי שיש לדאוג שיישאר בחוץ. הוא מנסה להפנים אל תוך עצמו כל מה שטוב ולהשליך ממנו והלאה כל מה שרע, ומייצר זהות בין מה שרע, מה שזר לאני ומה שחיצוני. למעשה, ההתנהלות הפרימיטיבית הזאת, שפרויד מייחס ל"אני-העונג המקורי", פעילה בנו כל החיים, כאשר מה שנשפט כ"טוב" או "מועיל", מה שהסובייקט רוצה לקחת פנימה, קשור בתחושות נעימות; ואילו מה שנשפט כ"רע" או "מזיק", מה שהסובייקט רוצה להשאיר מחוצה לו, קשור בתחושות בלתי נעימות.

אם ובנה. תצלום: הארשה ק"ר

כאשר אדם אינו יכול לסבול את נוכחותו של מרכיב נפשי כלשהו בתוכו, הוא עשוי "להשליך" אותו החוצה אל תוך אחרים. בניסיון לא מודע להתרוקן מתחושה קשה כלשהי המקננת בו, הוא עשוי לגרום לאדם אחר הנמצא עמו בקשר לחוש אותה במקומו, ואולי אף לעבד אותה עבורו. למשל, אדם כלשהו ("המשליך") עשוי להתנהג בדרכים שיעוררו בעמיתיו לעבודה אותה תחושת גועל שהוא מרגיש כלפי עצמו, תחושה שניטעה בו בידי דמויות משמעותיות בחייו המוקדמים, שנהגו לדחותו מעליהן. אדם שני יכול לנהוג כלפי בת זוגו בבוז ובזלזול, וכך לגרום לה להרגיש בושה והשפלה, כפי שחלק ממנו הרגיש תמיד מול אביו. אדם שלישי ידבר על עניינים טפלים דיבור מונוטוני ובלתי פוסק, וכך יעורר במטפלת שלו חוויה של מכניות חסרת חיים, ואפילו ישפיע זמנית על יכולתה להרגיש או לחשוב לעומק – חוויות שהוא עצמו חווה ואינו מסוגל לשאתן ולעכלן.

המשליך עיוור לנוכחותם ולטבעם של התכנים המעיקים על נפשו, והוא נותר עיוור להם בעת שהוא משליכם החוצה מעצמו. מה שקורה אז פעמים רבות הוא ש"אובייקט ההשלכה" (האדם שחוויות אלה הושלכו אליו) מתחיל להרגיש גרסה כלשהי של אותם תכנים נפשיים בלתי נעימים בתוכו, ובדרך כלל אינו מודע לתהליך שעורר אותם. אז הוא נאלץ להתמודד בעצמו עם הסבל הכרוך בתכנים, ואם גם הוא לא מצליח לעשות זאת סביר להניח שיגיב בדרכים שיזינו מעגל תגובות עיוור: אצלו, אצל המשליך ובחילופי הדברים שביניהם. אלה שנוכחותו והתנהגותו של עמיתם עוררו בהם גועל עלולים להגיב בסלידה, וכך לשחזר בקרבו את התחושה המקורית של היות דחוי. אותה אישה שבן זוגה נהג בה בזלזול עלולה להתקומם בתוקפנות או לחילופין להתחיל לצמצם את עצמה ולהתנהג בצורה מתחנחנת ומרצה, וכך להגביר את רגשות הבוז המופנים כלפיה מצד בן זוגה. המטפלת, שיכולתה לחשוב ולהרגיש נפגעה זמנית, עלולה להיראות אטומה ומנותקת, וכך, אולי, ליצור מחדש סביבה בין-אישית לא בריאה, דומה לזאת שהמטופל צמח ממנה בתחילת חייו.

רק אם האדם מסוגל לשאת את כאבו ולעכלו, הוא מסוגל לעשות בו טרנספורמציה

אבל פעולת ההשלכה מתבטאת גם בדרכים מעודנות בהרבה (אם כי גם בביטוייה הגסים ביותר, אחת מן התכונות המאפיינות אותה פעמים רבות היא שהיא אינה מובחנת, ולכן כוחה רב). אם נביט בכנות פנימה בעת שאנו מבצעים פעולות יומיומיות פשוטות ותמימות לכאורה, כגון נענוע של הראש או אנחה – נגלה שהן מלוות פעמים רבות בהלך רוח השלכתי, כלומר, בניסיון לסלק החוצה (בפנטזיה) דבר-מה בלתי רצוי: במקרה של נענוע הראש — באמצעות ההתנערות ממנו; במקרה של אנחה — באמצעות הוצאתו עם האוויר. אני סבורה שזהו לב לבו של העניין: השתוקקות או תשוקה וכן דחייה או שנאה מתרחשות בנפש כל העת בדרגות משתנות; וכל עוד הן מתרחשות, כל עוד מתקיימות בנפש תנועות מעדיפות והודפות שנובעות מן ההתמכרות לנעים — מתקיימת בה גם הנטייה להשלכה. כך הנהייה אחר המענג ודחייתו של המכאיב ארוגות אל תוך תשתיתו היסודית ביותר של התהליך הנפשי, וכך הן עשויות לייצר התנהלות "בלתי אקולוגית": התנהלות של נפש שטועה לחשוב על עצמה כעל מבודדת, ולכן פועלת על פי "כלכלה תוך אישית"; התנהלות שתופסת את הפְּנים כ"אני" שיש לשמר ואת הסביבה האנושית כחיצונית לו וכנפרדת ממנו; התנהלות שמניחה, לפיכך, שאל תוך סביבה זו אפשר לסלק את הבלתי רצוי, מבלי לתת את הדעת על ההשפעה שיש לפעולה זו על הפרטים שבה ועל האני עצמו, החי בסביבה ולוקח אותה פנימה בחזרה.

רק אם אדם מתפכח ונחלץ מן ההתמכרות לתחושה ולהשתוקקות, הוא משתחרר מן השעבוד לעקרון העונג, מן הדחף להשליך ומן הסבל עצמו

אם נבחן תהליכים אלה מקרוב, נראה כיצד פעולה נפשית או פנימית מטבעה מובילה, למעשה, לתוצאות ממשיות בעולם. נראה שהיא משתתפת בתהליכים המורכבים שבאמצעותם נפשות מחליפות ביניהן תכנים מנטליים, משפיעות זו על זו ומכוננות זו את זו; וגם שהיא מבנה את האופן שבו הסובייקט קולט את העולם, מפרש אותו וחווה אותו ואז מגיב כלפיו באופן שממשיך לכונן את פעולותיו הנפשיות שלו ואת אלה של האחרים שהוא בקשר עמם. לכן התורה הבודהיסטית מעניקה לפעולה הנפשית את החשיבות הרבה ביותר, ומגדירה את היחס הבא: אם הפעולה הנפשית שלנו קשורה בעיוורון ובהשתוקקות היא תייצר עבורנו סבל, שמטבעו יתפשט הלאה אל האחרים; אם הפעולה הנפשית שלנו משוחררת מעיוורון ומהשתוקקות היא לא תייצר סבל כלל, ובמקום זאת תתרום להתרתו.

יהודה עמיחי כתב:

פעמים מֻגלה,
פעמים שירה -
תמיד משהו נפרשׁ,
תמיד כאב.

בעיני עמיחי, שניהם, המוגלה והשירה, מנקזים החוצה סבל. במקרה הראשון מופרש הסבל כמוֹת שהוא, גולמי ולא מעובד. במקרה השני הסבל עבר טרנספורמציה. זהו מעשה הפעולה הנפשית: אין צמא בלי סבל, ואין סבל שאינו "מופרש" בצורה זו או אחרת אל הסביבה. רק אם האדם מסוגל לשאת את כאבו ולעכלו, הוא מסוגל לעשות בו טרנספורמציה; ורק אם הוא מתפכח ונחלץ מן ההתמכרות לתחושה ולהשתוקקות, הוא משתחרר מן השעבוד לעקרון העונג, מן הדחף להשליך ומן הסבל עצמו.

מתוך "התבהרות: ויפאסנה, פסיכואנליזה והתודעה החוקרת את עצמה", מאת מיכל ברנע-אסטרוג, בהוצאת "רסלינג", 2017

תמונה ראשית: מתוך "מדיטציה", תצלום: כריס אנזי, unsplash.com
Chris Ensey